"שירו של אלמגור עוסק ב"בעיה" הנצחית המעסיקה את הגבר: מה פירוש המילה "לא," כשהיא מושמעת בפי בחורה. הוא מונה את כל האפשרויות הניתנות להתפרש ממלת-השלילה הקלאסית והתוצאה מעודדת למדי…"

[מתוך סקירה של תוכניתה החדשה של להקת "התרנגולים", פורסם ב"מעריב" ב-15  ביולי 1963]

דן אלמגור הוא איש רב זכויות בתרבות הישראלית. למרות ששמו מעט נשכח בשנים האחרונות, הוא היה אחד ממעצבי התרבות הפופולארית הגדולים של דורו, לצידם של נעמי שמר ולאחר מכן אהוד מנור. הוא כתב שירים ופזמונים עוד כילד, ולאחר מכן כתב וערך את עיתון בית הספר, ושימש ככתב צעיר בעיתוני ילדים ונוער ובתוכניות רדיו. מהר מאוד הצעיר המוכשר מצא את עצמו בלב תעשיית המוזיקה, התיאטרון והבידור, במקביל ללימודים גבוהים במדעי המדינה ובספרות.

בשנות פעילותו הפוריות הוא הספיק לכתוב מאות פזמונים, לתרגם עשרות מחזות ומחזות זמר איקוניים (ולכתוב גם כמה בעצמו), לכתוב מאמרים, ביקורות וטורים סאטיריים לעיתונות, ולהגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי תרבות וזמר. השנינות, מניפת הידע הרחבה שלו וכישרון הכתיבה המובהק שחלש כמעט על כל אופני היצירה הכתובה בעברית, הפכו את דן אלמגור לאחד ממניחי אבני הבסיס של התרבות הפופולארית והתיאטרון המודרני בעברית.

מתוך כל אלה, סיפורו של שיר אחד שכתב אלמגור הוא סמל לשינוי שעברה החברה הישראלית. הוא גם מספק לנו הצצה לגדולתו של אלמגור, שהשכיל להבין את השינוי הזה ולתמוך בו בכל לב ופה.

דן אלמגור היה איש צעיר, בסוף שנות ה-20 לחייו, כשכתב את מילות השיר "כשאת אומרת 'לא'". הוא היה נשוי כשנתיים לאהבת חייו, אלה, ואב טרי לארנה, הבכורה משתי בנותיו. למרות זאת, באווירת אותם ימים, לא היסס לכתוב פזמון פלרטטני שהנחת המוצא בבסיסו היא שכל אקט סירוב של נשים הוא חלק ממשחק חיזור שבסופו כולן נעתרות לגבר שחושק בהן. באותם ימים, אלמגור לא העלה בדעתו שהוא כותב שיר פרובוקטיבי או נלוז.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם הַ“לֹּא” הוּא “לֹא וּבֶאֱמֶת”?
אוּלַי הוּא רַק “אוּלַי, אַךְ לֹא כָּעֵת”?
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק “עוֹד לֹא”.
אוּלַי הוּא “אוֹ”. אוּלַי הוּא “בּוֹא”.
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע לִי עוֹד יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ,
מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּגֵּעַ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא.”
כִּי אִם אֹמַר: “הִיא לֹא רוֹצָה מַמָּשׁ”,
אוּלַי מָחָר תַּכְרִיזִי: "הוּא חַלָּשׁ!
זֶה גֶּבֶר זֶה? זֶה סְתָם קָטִין.
שׁוֹמֵעַ ‘לֹא’ – וּמַאֲמִין."
אִם אֶסְתַּלֵּק, אוּלַי תֹּאמְרִי: “חֲבָל.”
אִם אֶשָּׁאֵר, אוּלַי תַּגִּידִי: “מְנֻוָּל”.

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם זֶה “לֹא” סוֹפִי, כָּזֶה מֻחְלָט;
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק זְמַנִּי בִּלְבַד.
אוּלַי הוּא “טוֹב, אַךְ לֹא עַכְשָׁו”?
אוּלַי זֶה הוּא, בְּעֶצֶם, “נוּ”?
אַךְ אִם הָיוּ אוֹמְרִים רַק “לֹא” וְ“כֵּן” –
אָז מָה בִּכְלָל הָיָה נִשְׁאָר פֹּה מְעַנְיֵן?

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
כִּי אִם אֵינֵךְ רוֹצָה בִּכְלָל-בִּכְלָל,

הַגִּידִי לִי: “'סְתַּלֵּק כְּבָר וַחֲסַל!”
תַּגִּידִי: “דַּי!” אוֹ: “עוּף מִפֹּה!”
רַק אַל-נָא, אַל תַּגִּידִי: “לֹא.”
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

השיר נולד כשנעמי פולני, מנהלת להקת התרנגולים, איתגרה את אלמגור לכתוב שיר אהבה לבני הנעורים, למרות שנחשב כציניקן. "התלבטתי רבות איך לכתוב משהו לא שמאלצי, שיש בו פן של הומור, וזה מה שיצא…כללית, אין לי מושג על השפעה שעלולה להיות לשיר זה או אחר על אנשים." סיפר אלמגור בריאיון לבועז כהן.

בריאיון אחר הוא סיפר על ההשראה לשיר ש"נכתב בתקופה שונה, כשההומור וההווי היו אחרים מהמציאות שלנו היום. קראתי אז באיזה עיתון אמריקאי הגיג הקשור לדיפלומט: כשדיפלומט אומר ׳כן׳, הוא מתכוון ׳אולי׳. כשהוא אומר 'אולי', הוא מתכוון ל׳לא׳. כשהוא אומר ׳לא׳, הוא לא דיפלומט. איכשהו הרעיון התגלגל לשיר. הימים היו אז תמימים יותר, והשיר דיבר על חיזור." אלמגור חשב אז על החידוד והשנינה בשיר האהבה שלו, ולא על המשמעויות וההשלכות שניתן לייחס לו. בעיני רוחו נראה השיר כשיר על אהבת נעורים תמימה, כמו שאר שירי התוכנית של "התרנגולים".

סשה ארגוב הלחין  את המילים הקליטות, השיר נכנס לתוכניתה של להקת "התרנגולים" והפך ללהיט ענק. יש שיאמרו אף לנכס צאן ברזל. לאורך השנים המשפט הפותח בשיר הפך למטבע לשון נפוץ שהושאל גם לנושאים שאינם בתחום שבינו ובינה.

באותן שנים לא נרשמה מחאה ידועה נגד השיר. יתרה מכך, היו שירים אחרים של "התרנגולים" שמילותיהם עוררו תרעומת. בשנות ה-60 כעסו על שירים כמו "שיר השכונה", שכלל את השורה "היא לובשת כבר את זה", ובעיקר על שיר "החיילים", שם שרו "כשאנחנו לא נמצאים | את יכולה עם אחרים". בספר שיריו כתב אלמגור שהשיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים.

"לא סתם קראו ללהקה "התרנגולים'", אמר דן אלמגור באותו ריאיון. "כתבתי את כשאת אומרת לא' בתחילת שנות השישים", הזכיר, "השירים הקולקטיוויים של אז הציגו נשים באור מאור מסוים. 'איה' ו'שולה' ו'דינה ברזילי' היו המודל של הבחורה הצברית שעוברת ברחוב וכולם שורקים אחריה ומודדים את גופה בעיניים. על רקע זה יש לשפוט גם את "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

נעבור שלושים שנה קדימה. כשפרשת האונס של יעל גרינברג ז"ל בקיבוץ שמרת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, התייחס השופט מישאל חשין בפסק הדין למילותיו של השיר, ולא בכדי. במשך שנים כיכבו מילות השיר לא רק ברדיו ובמצעדי הפזמונים, אלא גם בבתי המשפט. סנגורים פליליים השתמשו בהן שוב ושוב כדי לקעקע עדויות של נאנסות, כדי לערער אותן ולשכנע אותן תוך גִּזְלוּת דעת (גזלייטינג) שהן שיתפו פעולה עם אלו שפגעו בהן ולכן לא נאנסו.

חשין ציטט ממילות השיר והוסיף תהיה נוקבת – שמא השיר תרם לעיוות מסוכן של מושג ההסכמה בחברה הישראלית: ”אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג." כתב חשין, והוסיף באופן חד משמעי:

"ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין "לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא' והגבר מתייחד עמה על-אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי 'לא' פירושו בשפתם הפרטית הוא: 'כן', כדבר עליסה בארץ הפלאות)".

אלמגור שמע, קרא ונחרד. הוא לא העלה על דעתו שהשיר שלו משמש ככלי שרת לניגוח נשים שהותקפו ונאנסו: "יום אחד שמעתי, שבמשפט האונס בשמרת ציטט הסניגור של הנאשמים את השיר שלי באוזני הנאנסת, שטענה שאמרה ׳לא!׳. אני נחרדתי. זה מבחיל שעורכי דין מנצלים את השיר למען בצע כסף. זה מעשה תועבה בעיני."

אלמגור המזועזע הגיב למה ששמע בדרך הטובה ביותר שהוא יודע. הוא כתב בית חדש לשיר, שלושים שנה אחרי שנכתב. בית שמבהיר למעלה מכל ספק למה מתכוונת אישה, כשהיא אומרת "לא".

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!' – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת!
לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!'
לָכֵן הַ'לֹּא' שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט,
כִּי הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית מִשְׁפָּט.
אָז אַל תִּהְיֶה לִי 'תַּרְנְגוֹל',
וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל,
הִיא לֹא רוֹמֶזֶת 'כֵּן', 'אוּלַי' אוֹ 'בּוֹא'.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא' – הִיא מִתְכַּוֶּנֶת: 'לֹא'!".

בארכיונו של דן אלמגור, שהופקד בספרייה הלאומית, מצאנו את הבית החדש בכתב ידו של המשורר. אבל אלמגור לא הסתפק בכך, הוא שלח מכתב לאקו"ם ועדכן אותם לגבי השינויים שהכניס בשיר, כשהוא מתנה את רשות השימוש בשיר בשלושה תנאים: שינוי בטקסט המקורי מ"מתחננת" ל"מתכוונת"; שייצויין בראש השיר או בסופו שהוא נכתב בשנת 1963, וששלושים שנה אחר כך הוסיף המחבר את הבית הנוסף, שחייב להיכלל בשיר. "הודעתי להם שאני אוסר להדפיס את השיר ללא המלים החדשות, שיחליפו את הבית השלישי."

למרות מעשיו לתיקון השיר, השימוש הלא מוסרי בשיר שלו לא נתן לאלמגור מנוח. "היום השיר יוצר בי מועקה", הוסיף אלמגור כבר אז. "אני בהחלט לא גאה בו. לפני כמה זמן, בסוף הופעה שנתתי בגליל, ניגש אלי אדם שהציג את עצמו כשופט מחוזי. הוא ביקש ממני את מלות השיר, וסיפר לי שיש עורכי דין שמצטטים אותו באופן קבוע בהגנה על נאשמים באונס. אם זה מה שיוצר השיר, אני אשמח שלא ישדרו אתו. שיהיה פחות שיר אחד בעולם. אני גם מוכן שישתמשו בבית החדש כתשדיר נגד אלימות, ואז אוותר על כל תמלוגי ההשמעה, ואוסיף עוד תרומה משלי לטובת קרן להגנת נשים מוכות".

חיפוש קצר ביוטיוב מגלה שלמרות מאמציו של אלמגור, גרסאות חדשות לשיר לא אימצו את השינויים עליהם התעקש.

האם שירים מעצבים ומשנים תפיסות חברתיות, או פשוט משקפים אותן? התשובות חלוקות, ובכל מקרה, אלמגור, אב לשתי בנות ולשלוש נכדות, שמגדיר עצמו כפמיניסט, לקח אחריות על מילותיו, הגם שלא היה מודע בהתחלה להשפעה שתהיה להן, וזה גורם לשאר יצירתו לזהור עוד יותר.

בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבות ישנות מארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית וביניהן כתבות מ"הארץ" מיום 2 באוגוסט 1991 ומיום 2 בספטמבר 1999.