"שירו של אלמגור עוסק ב"בעיה" הנצחית המעסיקה את הגבר: מה פירוש המילה "לא," כשהיא מושמעת בפי בחורה. הוא מונה את כל האפשרויות הניתנות להתפרש ממלת-השלילה הקלאסית והתוצאה מעודדת למדי…"

[מתוך סקירה של תוכניתה החדשה של להקת "התרנגולים", פורסם ב"מעריב" ב-15  ביולי 1963]

דן אלמגור הוא איש רב זכויות בתרבות הישראלית. למרות ששמעו מעט נשכח בשנים האחרונות, הוא היה אחד ממעצבי התרבות הפופולארית הגדולים של דורו, לצידם של נעמי שמר ולאחר מכן אהוד מנור. הוא כתב שירים ופזמונים עוד כילד, ולאחר מכן כתב וערך את עיתון בית הספר, ושימש ככתב צעיר בעיתוני ילדים ונוער ובתוכניות רדיו. מהר מאוד הצעיר המוכשר מצא את עצמו בלב תעשיית המוזיקה, התיאטרון והבידור, במקביל ללימודים גבוהים במדעי המדינה ובספרות.

בשנות פעילותו הפוריות הוא הספיק לכתוב מאות פזמונים, לתרגם עשרות מחזות ומחזות זמר איקוניים (ולכתוב גם כמה בעצמו), לכתוב מאמרים, ביקורות וטורים סאטיריים לעיתונות, ולהגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי תרבות וזמר. השנינות, מניפת הידע הרחבה שלו וכישרון הכתיבה המובהק שחלש כמעט על כל אופני היצירה הכתובה בעברית, הפכו את דן אלמגור לאחד ממניחי אבני הבסיס של התרבות הפופולארית והתיאטרון המודרני בעברית.

מתוך כל אלה, סיפורו של שיר אחד שכתב אלמגור הוא סמל לשינוי שעברה החברה הישראלית. הוא גם מספק לנו הצצה לגדולתו של אלמגור, שהשכיל להבין את השינוי הזה ולתמוך בו בכל לב ופה.

דן אלמגור היה איש צעיר, בסוף שנות ה-20 לחייו, כשכתב את מילות השיר "כשאת אומרת 'לא'". הוא היה נשוי כשנתיים לאהבת חייו, אלה, ואב טרי לארנה, הבכורה משתי בנותיו. למרות זאת, באווירת אותם ימים, לא היסס לכתוב פזמון פלרטטני שהנחת המוצא בבסיסו היא שכל אקט סירוב של נשים הוא חלק ממשחק חיזור שבסופו כולן נעתרות לגבר שחושק בהן. באותם ימים, אלמגור לא העלה בדעתו שהוא כותב שיר פרובוקטיבי או נלוז.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם הַ“לֹּא” הוּא “לֹא וּבֶאֱמֶת”?
אוּלַי הוּא רַק “אוּלַי, אַךְ לֹא כָּעֵת”?
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק “עוֹד לֹא”.
אוּלַי הוּא “אוֹ”. אוּלַי הוּא “בּוֹא”.
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע לִי עוֹד יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ,
מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּגֵּעַ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא.”
כִּי אִם אֹמַר: “הִיא לֹא רוֹצָה מַמָּשׁ”,
אוּלַי מָחָר תַּכְרִיזִי: "הוּא חַלָּשׁ!
זֶה גֶּבֶר זֶה? זֶה סְתָם קָטִין.
שׁוֹמֵעַ ‘לֹא’ – וּמַאֲמִין."
אִם אֶסְתַּלֵּק, אוּלַי תֹּאמְרִי: “חֲבָל.”
אִם אֶשָּׁאֵר, אוּלַי תַּגִּידִי: “מְנֻוָּל”.

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם זֶה “לֹא” סוֹפִי, כָּזֶה מֻחְלָט;
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק זְמַנִּי בִּלְבַד.
אוּלַי הוּא “טוֹב, אַךְ לֹא עַכְשָׁו”?
אוּלַי זֶה הוּא, בְּעֶצֶם, “נוּ”?
אַךְ אִם הָיוּ אוֹמְרִים רַק “לֹא” וְ“כֵּן” –
אָז מָה בִּכְלָל הָיָה נִשְׁאָר פֹּה מְעַנְיֵן?

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
כִּי אִם אֵינֵךְ רוֹצָה בִּכְלָל-בִּכְלָל,

הַגִּידִי לִי: “'סְתַּלֵּק כְּבָר וַחֲסַל!”
תַּגִּידִי: “דַּי!” אוֹ: “עוּף מִפֹּה!”
רַק אַל-נָא, אַל תַּגִּידִי: “לֹא.”
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

השיר נולד כשנעמי פולני, מנהלת להקת התרנגולים, איתגרה את אלמגור לכתוב שיר אהבה לבני הנעורים, למרות שנחשב כציניקן. "התלבטתי רבות איך לכתוב משהו לא שמאלצי, שיש בו פן של הומור, וזה מה שיצא…כללית, אין לי מושג על השפעה שעלולה להיות לשיר זה או אחר על אנשים." סיפר אלמגור בריאיון לבועז כהן.

בריאיון אחר הוא סיפר על ההשראה לשיר ש"נכתב בתקופה שונה, כשההומור וההווי היו אחרים מהמציאות שלנו היום. קראתי אז באיזה עיתון אמריקאי הגיג הקשור לדיפלומט: כשדיפלומט אומר ׳כן׳, הוא מתכוון ׳אולי׳. כשהוא אומר 'אולי', הוא מתכוון ל׳לא׳. כשהוא אומר ׳לא׳, הוא לא דיפלומט. איכשהו הרעיון התגלגל לשיר. הימים היו אז תמימים יותר, והשיר דיבר על חיזור." אלמגור חשב אז על החידוד והשנינה בשיר האהבה שלו, ולא על המשמעויות וההשלכות שניתן לייחס לו. בעיני רוחו נראה השיר כשיר על אהבת נעורים תמימה, כמו שאר שירי התוכנית של "התרנגולים".

סשה ארגוב הלחין  את המילים הקליטות, השיר נכנס לתוכניתה של להקת "התרנגולים" והפך ללהיט ענק. יש שיאמרו אף לנכס צאן ברזל. לאורך השנים המשפט הפותח בשיר הפך למטבע לשון נפוץ שהושאל גם לנושאים שאינם בתחום שבינו ובינה.

באותן שנים לא נרשמה מחאה ידועה נגד השיר. יתרה מכך, היו שירים אחרים של "התרנגולים" שמילותיהם עוררו תרעומת. בשנות ה-60 כעסו על שירים כמו "שיר השכונה", שכלל את השורה "היא לובשת כבר את זה", ובעיקר על שיר "החיילים", שם שרו "כשאנחנו לא נמצאים | את יכולה עם אחרים". בספר שיריו כתב אלמגור שהשיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים.

"לא סתם קראו ללהקה "התרנגולים'", אמר דן אלמגור באותו ריאיון. "כתבתי את כשאת אומרת לא' בתחילת שנות השישים", הזכיר, "השירים הקולקטיוויים של אז הציגו נשים באור מאור מסוים. 'איה' ו'שולה' ו'דינה ברזילי' היו המודל של הבחורה הצברית שעוברת ברחוב וכולם שורקים אחריה ומודדים את גופה בעיניים. על רקע זה יש לשפוט גם את "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

נעבור שלושים שנה קדימה. כשפרשת האונס של יעל גרינברג ז"ל בקיבוץ שמרת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, התייחס השופט מישאל חשין בפסק הדין למילותיו של השיר, ולא בכדי. במשך שנים כיכבו מילות השיר לא רק ברדיו ובמצעדי הפזמונים, אלא גם בבתי המשפט. סנגורים פליליים השתמשו בהן שוב ושוב כדי לקעקע עדויות של נאנסות, כדי לערער אותן ולשכנע אותן תוך גִּזְלוּת דעת (גזלייטינג) שהן שיתפו פעולה עם אלו שפגעו בהן ולכן לא נאנסו.

חשין ציטט ממילות השיר והוסיף תהיה נוקבת – שמא השיר תרם לעיוות מסוכן של מושג ההסכמה בחברה הישראלית: ”אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג." כתב חשין, והוסיף באופן חד משמעי:

"ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין "לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא' והגבר מתייחד עמה על-אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי 'לא' פירושו בשפתם הפרטית הוא: 'כן', כדבר עליסה בארץ הפלאות)".

אלמגור שמע, קרא ונחרד. הוא לא העלה על דעתו שהשיר שלו משמש ככלי שרת לניגוח נשים שהותקפו ונאנסו: "יום אחד שמעתי, שבמשפט האונס בשמרת ציטט הסניגור של הנאשמים את השיר שלי באוזני הנאנסת, שטענה שאמרה ׳לא!׳. אני נחרדתי. זה מבחיל שעורכי דין מנצלים את השיר למען בצע כסף. זה מעשה תועבה בעיני."

אלמגור המזועזע הגיב למה ששמע בדרך הטובה ביותר שהוא יודע. הוא כתב בית חדש לשיר, שלושים שנה אחרי שנכתב. בית שמבהיר למעלה מכל ספק למה מתכוונת אישה, כשהיא אומרת "לא".

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!' – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת!
לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!'
לָכֵן הַ'לֹּא' שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט,
כִּי הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית מִשְׁפָּט.
אָז אַל תִּהְיֶה לִי 'תַּרְנְגוֹל',
וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל,
הִיא לֹא רוֹמֶזֶת 'כֵּן', 'אוּלַי' אוֹ 'בּוֹא'.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא' – הִיא מִתְכַּוֶּנֶת: 'לֹא'!".

בארכיונו של דן אלמגור, שהופקד בספרייה הלאומית, מצאנו את הבית החדש בכתב ידו של המשורר. אבל אלמגור לא הסתפק בכך, הוא שלח מכתב לאקו"ם ועדכן אותם לגבי השינויים שהכניס בשיר, כשהוא מתנה את רשות השימוש בשיר בשלושה תנאים: שינוי בטקסט המקורי מ"מתחננת" ל"מתכוונת"; שייצויין בראש השיר או בסופו שהוא נכתב בשנת 1963, וששלושים שנה אחר כך הוסיף המחבר את הבית הנוסף, שחייב להיכלל בשיר. "הודעתי להם שאני אוסר להדפיס את השיר ללא המלים החדשות, שיחליפו את הבית השלישי."

למרות מעשיו לתיקון השיר, השימוש הלא מוסרי בשיר שלו לא נתן לאלמגור מנוח. "היום השיר יוצר בי מועקה", הוסיף אלמגור כבר אז. "אני בהחלט לא גאה בו. לפני כמה זמן, בסוף הופעה שנתתי בגליל, ניגש אלי אדם שהציג את עצמו כשופט מחוזי. הוא ביקש ממני את מלות השיר, וסיפר לי שיש עורכי דין שמצטטים אותו באופן קבוע בהגנה על נאשמים באונס. אם זה מה שיוצר השיר, אני אשמח שלא ישדרו אתו. שיהיה פחות שיר אחד בעולם. אני גם מוכן שישתמשו בבית החדש כתשדיר נגד אלימות, ואז אוותר על כל תמלוגי ההשמעה, ואוסיף עוד תרומה משלי לטובת קרן להגנת נשים מוכות".

חיפוש קצר ביוטיוב מגלה שלמרות מאמציו של אלמגור, גרסאות חדשות לשיר לא אימצו את השינויים עליהם התעקש.

האם שירים מעצבים ומשנים תפיסות חברתיות, או פשוט משקפים אותן? התשובות חלוקות, ובכל מקרה, אלמגור, אב לשתי בנות ולשלוש נכדות, שמגדיר עצמו כפמיניסט, לקח אחריות על מילותיו, הגם שלא היה מודע בהתחלה להשפעה שתהיה להן, וזה גורם לשאר יצירתו לזהור עוד יותר.

בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבות ישנות מארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית וביניהן כתבות מ"הארץ" מיום 2 באוגוסט 1991 ומיום 2 בספטמבר 1999.

"ליוסי –
בזכרונות טובים מהרדיו –
ובידידות רבה –
דויד גרוסמן
4/5/08"

ההקדשה ששירבט דויד גרוסמן בתוך הספר "אישה בורחת מבשורה" נראית הקדשה רגילה לחלוטין, חסרת ייחוד. הקדשה מסופר מוערך לקולגה לשעבר שעבד איתו ברדיו קול ישראל. אבל מאחורי המילים הכמעט בנאליות מסתתר סיפור יוצא דופן. תחילתו של הסיפור הזה במלחמת יום הכיפורים על שעותיה הראשונות והקשות וסופו מתועד בספרו המופתי של גרוסמן "אשה בורחת מבשורה", ספר שיצא לאור לאחר מותו של בנו אורי במלחמת לבנון השנייה.

כשיוסי ריבלין ישב בביתו וקרא את הספר "אשה בורחת מבשורה", כשזה אך יצא לאור, הוא נתקל בקטע מתוכו שהיה מוכר לו מאוד, אך הוא לא הצליח להיזכר מהיכן:

"הלו, הלו נשאר מישהו?…למה לא עונים.. מה אתם משחקים איתי, עבור, עבור, עבור, מילמל אברם בלי תקווה.

(…)

וצריך מים נקיים ותחבושות מילמל אברם בעייפות, זה כבר מסריח. זה בכלל סמרטוט…הלו? הלו? לא שומעים. למה שתשמעו, זונות. אם לא תשמעו, עוד מעט תריחו, פצע כזה, נמק בטוח, סססאמו.

(…)

עציץ כאן אפרסק עלה קול חדש, עמום, בין טרטורי מנוע, נפגענו על לקסיקון, 42. יש נפגעים. מבקשים חילוץ.

אפרסק, אה, כאן עציץ, קיבלנו, עוד כמה רגעים שולחים חילוץ, עבור.

עציץ כאן אפרסק, תודה, מחכים, רק תמהרו כי יש כאן קצת בלגן.

אפרסק, כאן עציץ, מטופל, מטופל, סוף.

(…)

הלו הלו תענו כבר זונות בני זונות קוויזלינגים, עזבתם אותי למות? איך עזבתם אותי למות?

(…)

אברם ברקע שר במרץ, "ואין זו סתם סוכה, מוארת וירוקה", והאלחוטן זימזם איתו והניד את ראשו לפי הקצב. תשמע אותו אמר, חושב שהוא ב'טלפלא'.

השירה נשברה לגניחת כאב.

(…)"

(דויד גרוסמן 'אישה בורחת מבשורה' הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008, ע"מ 655-658)

יוסי ריבלין אימץ את מוחו ופשפש בזיכרונותיו שעות ארוכות, עד שדלה ממנו אירוע שהתרחש שלושה עשורים קודם לכן.

יוסי היה כתב צעיר ברשת "קול ישראל". היו אלה שנות ה-80' ויוסי, כחלק מעבודתו, היה עסוק בחיפוש אחר סיפורים מעניינים שיוכלו להפוך לכתבות חדשות. הוא היה עורך את התחקיר ושדרנים ותיקים יותר הפכו את החומר לכתבה. באחד הימים שמע מעמיתה לעבודה על חייל מילואים בשם אבי יפה, טכנאי הקלטות בעל אולפן משלו בירושלים. אבי נקרא למילואים בסוף ספטמבר 1973, סביב ראש השנה. למילואים לקח איתו מכשיר הקלטה גדול, טייפ מסוג 'נגרא', במחשבה שיוכל לשמוע איתו מוזיקה ואולי גם לתעד את ההווי המיוחד שהתפתח במוצבים שישבו על תעלת סואץ.

לא היה לאבי מושג שתוך מספר ימים תפרוץ מלחמה ושימצא את עצמו בחזית הלחימה, במעוז "פורקן" שעל גדות תעלת סואץ. במקום ליהנות ממוזיקה טובה, השתמש אבי בטייפ כדי להקליט את רשת הקשר של המעוזים המותקפים בשעות הראשונות למלחמה, עם המפקדה שבעורף וכן את המתרחש בתוך המעוז עצמו ממש.

שנים לאחר מכן הגיע יוסי, כתחקירן של קול ישראל, לביתו של אבי. בריאיון ארוך וקשה הוא הקשיב לסיפורים המצמררים שהיו לאבי לספר על הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור בחזית הדרומית, ואיך הוא עצמו, יחד עם 4 הקלטות שהספיק להקליט, הצליחו לסגת ולהינצל מהתופת.

סיפור אחד שאבי יפה מספר, מתוך כל אותה תקופה קשה ומפחידה, לא יוצא ליוסי מהראש. זהו סיפור על חייל מילואים, סמל מקס ממן ז"ל, שהיה תקוע לבדו במעוז אחר ובעוד המצרים צרים עליו התחנן בקשר שיבואו לחלץ אותו. במפקדה ניסו להרגיע אותו בידיעה שבעצם לא יוכלו לסייע לו. חוסר האונים שנשמע בתחינותיו, תחינות שלא קיבלו מענה, היה קשה מנשוא. כל כך קשה עד שאבי הפסיק את ההקלטה בסופו של דבר, כי לא יכול עוד להאזין לחייל שגורלו נחרץ, מתחנן על חייו.

הנה תמלול של חלק מההקלטות:

חייל במוצב חיזיון, הקשר, סמל מקס ממן: "22 כאן תככן [שם המוצב בקשר] דחוף עבור"

22: "כאן 22, רות, עבור"

ממן: "כאן תככן יורים עלינו לתוך המוצב עם ארטילריה, חייבים להשמיד אותם, עבור"

"טנקים בלי סוף, בלי סוף, מבקש סיוע מיידי, דחוף, אווירי, ארטילריה, תחפה עלינו, תעזור לנו, עבור"

22: "הכל יהיה בסדר, תחזיקו מעמד, קצת קשה אבל זה לא נורא עבור"

ממן: "כאן תככן רות, מקווה שאתה צודק, מקווה גם שתגיעו במהירות עם הסיוע האווירי, כי אין פה אפשרות להרים את הראש, עבור"

"שים לב נכנסים עליי דרך השער, אני מבקש, אה.. ארטילריה דרך השער.."

בהקלטות שומעים את סמל ממן מדבר בקשר, שומעים את קולו הרועד מבקש עזרה שוב ושוב, ומקבל תשובות שהן במקרה הטוב מתחמקות והלב מתכווץ מכאב.

בחלק אחר של ההקלטה שומעים שירה מתוך המוצב בו נמצא אבי יפה. אחד החיילים מתחיל לשיר והאחרים מצטרפים אליו: “הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה… מוכרחים להיות שמח… מוכרחים, מוכרחים, להיות שמח". השירה נשמעת כמעט לא הגיונית על רקע שריקות הירי, הפיצוצים והקריאות לעזרה מהמעוזים שמסביב להם. אך במובן מסוים, כשחושבים על המציאות הבלתי אפשרית בה הם נמצאים, יש בשירה הזו מין הפגת מעט מהמתח ותחושת חוסר האונים.

אבל מה הקשר לדויד גרוסמן? בשנות השמונים עבד יוסי לצידו של גרוסמן שהיה אז שדרן ברשת ב' של קול ישראל. על בסיס החומרים שיוסי מצא, הכין גרוסמן כתבה שכללה חלק מההקלטות שהקליט החייל אבי יפה וסיפרה על ההחלטות הקשות שהיו צריכים לקבל חיילי צה"ל המעטים שהיו נצורים במעוזים. גרוסמן שידר אותה בערב יום הכיפורים של שנת 1987, והכתבה זכתה לשבחים רבים.

מאז עזב יוסי את העבודה ברדיו ופנה לדרכו. עם השנים הפך לכותב בעצמו ופרסם מספר ספרי פרוזה. דויד גרוסמן הפך לאחד הסופרים הגדולים ביותר שצמחו לנו בישראל.

שנים מאוחר יותר, נהרג בנו של דויד גרוסמן, אורי, יחד עם כל צוות הטנק שלו בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.

את הספר "אשה בורחת מבשורה" כתב דויד גרוסמן שנים לפני מותו של בנו. אך כפי שהוא הוסיף באחרית הדבר בסיום הספר, לספר יש קשר הדוק לאורי ולמותו:

"אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). כתב גרוסמן "הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו. לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

כשיוסי קורא את "אשה בורחת מבשורה" הוא נזכר בכתבה המשותפת שלו ושל גרוסמן על החייל ההוא במוצב במלחמת יום כיפור, החייל שגורלו נחרץ, הוא מחליט להעז ולשאול את גרוסמן על כך.

אך גרוסמן כמעט שאינו מקיים שיחות הפתוחות לציבור לגבי ספרו החדש אז, וגם אם כן יצליח להגיע למפגש כלשהו עם הסופר, חשב יוסי, הוא לא היה בטוח שגרוסמן יזכור אותו בכלל.

כשיוסי שומע שגרוסמן עומד להגיע לשיחה עם קהל בבית הקפה 'תמול שלשום' בירושלים, הוא מחליט להגיע לשם ולנסות לשוחח איתו. בסוף השיחה עם גרוסמן, הוא מעז להרים את היד ולשאול, בלי הרבה תקוות, האם יכול להיות שחלק מסויים בספר מתבסס על אותה כתבה משותפת עליה עבדו עליה שנים רבות קודם לכן. בתגובה גרוסמן מצל על עיניו מפני האורות המסנוורים, ומתקרב אליו, וחיוך מאיר את פניו.

"'יוסי?' הוא שואל אותי, 'כן', אני עונה.. והוא אומר: 'כן! בטח! זה מהכתבה שלך!'"

שניהם מתרגשים מהמפגש, ובסיומו דויד חותם על העותק של הספר שהביא עימו יוסי, מזכרת מסיפור מיוחד, טראגי וישראלי כל כך.

"אישה בורחת מבשורה" מספר על המציאות של החיים בישראל. מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה, מציאות שבה מלחמה, שכול והלם קרב הם חלק בלתי נפרד מהחיים בארץ. באופן מצמרר כמעט ומבלי דעת כתב גרוסמן את סיפורו שלו, עוד לפני שהתרחש.

הכתבה של יוסי ריבלין ודויד גרוסמן על אותן הקלטות נדירות מהימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים נכנסו לספר שכתב גרוסמן על אשה שמנסה לברוח מבשורה מרה, כזו שרודפת את כולנו. האם הצליחה בכך או לא, דבר זה אינו ידוע לנו הקוראים. מה שידוע לנו, הוא שגרוסמן עצמו לא הצליח להתחמק מהבשורה הנוראית שלו. בנו, אורי, נהרג ביום האחרון למלחמת לבנון השניה.

ואולי גרוסמן עשה עבור אורה, גיבורת הספר שלו, את מה שלא הצליח לעשות עבור עצמו ועבור בנו. את מה שלא הצליחו לעשות כל החיילים שהאזינו בבעתה לחייל ההוא במעוז ועבור מי שהקשיבו לקלטות בכתבה שלו שנים אחר כך. בספר הוא בחר להציל את בן דמותו של אותו חייל במוצב, את אברם. אבל גם אם  ניצל, לא נחסך ממנו את הכאב והפוסט טראומה של אלו שכן שרדו.

בעמוד האחרון של הספר עושה גרוסמן דבר אחד נוסף – אולי הדבר היחיד שאפשר לעשות עבור אלו שנעלמו דרכיהם. הוא מציע את אפשרות קיומה של תקווה:

"(…)אני חשבתי שאם שנינו נדבר עליו, אם כל הזמן נדבר עליו, אנחנו נשמור עליו, יחד, נכון?

כן, כן, סה ככה, אורה, תראי ש –

אבל אולי זה בכלל ההיפך?

מה, הוא לוחש, מה זה ההיפך?

(…) היא לופתת את זרועו בכוח: אני רוצה שתבטיח לי.

כן, מה שתרצי.

שתזכור הכל.

כן, את יודעת שכן."

עצם הבחירה של גרוסמן שלא לגנוז את הספר אחרי מותו של בנו, אולי גם היא בחירה בתקווה.

להרחבה בנושא ההקלטות הנדירות ממלחמת יום הכיפורים, ומה שאירע במעוזים בהם הוקלט הקשר בימיה הראשונים של המלחמה, מוזמנים לצפות בסדרת הכתבות שנעשתה בכאן 11: חלק ראשון, חלק שני וחלק שלישי. כמו כן ישנו מידע בנושא אותן ההקלטות באתר הבית של אבי יפה, וכן הוא הוציא לאחרונה ספר שלם ומפורט המתעד את הסיפור המלא: "שובך יונים" (קוד הקשר לפריצת המלחמה).

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"