את לאה גולדברג אנחנו מכירים בעיקר כמשוררת וסופרת ילדים. אבל היא הייתה גם מחזאית, מתרגמת, ציירת, עורכת, מורה וחוקרת ספרות. היא כתבה את "דירה להשכיר", "איה פלוטו", "האומנם" ("את תלכי בשדה"), "בארץ אהבתי" ועוד הרבה מאוד יצירות שזכו להערכה ופופולריות ונוכחות בחיי היומיום שלנו עד היום. לכן מפתיע לגלות שהיא כתבה גם את "תרגום החומש השומרוני – עיון במקורות כתבי היד". לא בדיוק עולם התוכן של שיריה, סיפוריה או המחזות של שייקספיר ומולייר שתרגמה לעברית. אבל זו אכן הייתה אחת מיצירותיה הראשונות. מדובר בעבודת הדוקטורט שכתבה, ובה חקרה כתבי יד מימי הביניים כדי להשוות בין תרגום אונקלוס, שהוא תרגום של התורה היהודית לארמית, לתרגומים של התורה השומרונית לארמית.
את הנושא לדוקטורט בחר עבורה פרופסור פאול קאהלה, המרצה שהנחה אותה באוניברסיטת בון שבגרמניה, שבה למדה בשנים 1932–1933. היא חיבבה מאוד את פרופ' קאהלה, חוקר לשון המקרא נערץ ובעל שם עולמי, אך פחות אהבה את הנושא שעליו התבקשה לכתוב את הדוקטורט. פרופ' קאהלה השיג עבורה צילומים של כתבי יד שומרוניים מאוניברסיטת קיימברידג' וממקומות אחרים. היא ניתחה אותם בניסיון ללמוד את אופיים מול תרגומי התורה הידועים.
לאחר עלייתה לארץ בתחילת 1935, המכון ללימודי מזרח באוניברסיטת בון הדפיס והפיץ את המחקר שלה במסגרת סדרת פרסומים של המכון. כמה עותקים מעבודת הדוקטורט הגיעו עם הזמן גם לאוסף הספרייה הלאומית בישראל. כל העותקים זהים, למעט אחד שבו יש סימנים המרמזים שעבר מסע ארוך עד להגעתו אלינו. העותק יוצא הדופן סקרן אותי, אז החלטתי לנסות לברר מה עבר עליו.
על דף הכותרת של העותק המיוחד מוטבעת חותמת מרובעת עם כיתוב בגרמנית. החותמת שייכת ל"חטיבת המחקר בנושא השאלה היהודית" של "מכון הרייך להיסטוריה של גרמניה החדשה" (Reichsinstitut für Geschichte des neuen Deutschlands). המכון הוקם בברלין בשנת 1935, ולאחר שנה פתח חטיבת מחקר ל"חקר השאלה היהודית" בעיר מינכן. בהיותו "מכון מחקר", השתדלו מנהליו לבנות אוסף ראוי של ספרים, שאת רובם בזזו מספריות יהודיות בגרמניה.
בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה השתדל וולטר פרנק, מנהל המכון, לבנות ספרייה מקצועית שתכיל אוסף ממוקד בנושא השאלה היהודית, ולא הסתפק במדפים עמוסי ספרים יהודיים אקראיים. בזמן המלחמה היו באוסף כ־25,000 עד 30,000 ספרים, שכללו גם מספר אינקונבולות ("דפוסי ערש" – ספרים שהודפסו בעשורים הראשונים לאחר המצאת הדפוס). בין היתר אסף המכון דפוסים ראשונים ומהדורות מגוונות של ספרות חז"ל, משנה תורה לרמב"ם, שולחן ערוך וספרות יהודית של תנועות יהודיות שונות כמו החסידות, ההשכלה, הקראות והציונות.
למרות תמיכת משרד התעמולה הנאצי, סבל המכון מאי־יציבות תקציבית, דבר שכמובן הקשה את תחזוקת האוסף. פרנק רצה לשים את ידו על הספרייה היהודית החשובה בפרנקפורט, וכשזה לא הצליח ניסה את מזלו עם ספריות אחרות בברלין וברסלאו. צוות הספרייה הקפיד לחתום בחותמת המכון על כל הספרים שנאספו בה. שתי חותמות היו למכון: אחת מרובעת פשוטה עם כיתוב בלבד, והשנייה חותמת עגולה עם סמל הנשר הנאצי. נוסף על כך בפינת כל ספר הודבק בדרך כלל מספר מדף, שהורכב מאות לועזית ומספר. בעותק הדוקטורט של לאה גולדברג הוטבע גם מספר המדף – 552 T.
למרות מאמציה להגיע להישגים בשוד הספרים היהודיים, ספריית המכון התקשתה להתחרות מול גופים חזקים יותר כמו המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין ובית הספר הגבוה ללימודים נאציים והמכון לחקר השאלה היהודית שפעל במסגרתו בפרנקפורט. מוסדות אלו שדדו בזמן המלחמה מיליוני ספרים ממוסדות ואוספים אישיים ברחבי אירופה.
חלק גדול מהספרים ששדדו המוסדות הנאציים נתגלו לאחר המלחמה בידי כוחות הצבא האמריקאי. האמריקאים העבירו את השלל למחסן גדול בעיר אופנבך, הסמוכה לפרנקפורט, ושם הם מוינו בשאיפה להחזיר אותם למדינות שמהן נלקחו. כחלק מהתהליך באופנבך, חלק מהספרים הוחתמו בחותמת המחסן.
בשנת 1947 מצאו הכוחות האמריקאים את אוסף ספריית המכון של פרנק והעבירו גם את הספרים הללו לאופנבך. בין הספרים היה גם עותק מהדוקטורט של לאה גולדברג. עובדי המחסן באופנבך הוסיפו לו את החותמת העגולה שלהם, וכך הפך דף השער למעין שדה קרב סמלי בין צבא ארצות הברית לכוחות נאציים. כמו כחצי מיליון ספרים אחרים, גם בספר של גולדברג לא ידעו האמריקאים מה לעשות. למי יש להחזיר את הדוקטורט? ממי בדיוק הוא נגנב?
באופן כללי במחסן באופנבך התנהלו הדברים כך: הספרים שבעלותם הקודמת לא הייתה ברורה נשארו במחסן. ב־1949 הצטרפו לפעילות במחסן נציגי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction – JCR), שקיבל אחריות על חלוקת הספרים שנותרו. הוועדה להצלת אוצרות הגולה של האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה בין החברים המובילים בתאגיד. האוניברסיטה והספרייה שלה – לימים הספרייה הלאומית – שלחו לגרמניה נציגים כדי לעזור במיון ובחירה של פריטים מתוך אלה שנותרו במחסן. לבסוף נשלחו מגרמניה אל מדינת ישראל הצעירה קרוב ל־200,000 ספרים. ב־20 השנים הבאות פעלו נציגי הספרייה הלאומית, לעיתים עם משרד הדתות, להבאת מאות אלפי ספרים נוספים לישראל. הספרייה הלאומית שמרה את הפריטים שהיו חסרים באוספיה, והיתר פוזרו במוסדות מגוונים בישראל.
בכל ספר וספר שטופל בידי ה־JCR הודבקה תווית עם השם והלוגו של התאגיד כעדות בפני קוראי הספר ברחבי העולם שספר זה נשדד על ידי הנאצים. וכך גם בדוקטורט של לאה גולדברג מודבקת התווית, שכיום מוכרת מאוד לצוות הספרייה הלאומית. עם קליטת הספר אצלנו נוספה גם חותמת הספרייה הלאומית בירושלים.
אנחנו לא יודעים אם גולדברג עצמה ראתה אי־פעם את העותק המסוים הזה של המחקר שלה, אך היא בוודאי הכירה היטב את המאמצים שעשתה הספרייה הלאומית בהבאת ספרים מאירופה לישראל לאחר השואה.
איך אנחנו בטוחים כל כך בהיכרות הזו? בתחילת שנות החמישים כתבה גולדברג את המחזה "בעלת הארמון", שהצגת הבכורה שלו הועלתה בספטמבר 1955 בתיאטרון הקאמרי. במחזה מסופר על שני שליחים מארץ ישראל המגיעים בליל סערה אל ארמון בלב יער באירופה. שם הם מגלים נערה יהודייה ומנסים לשכנע אותה להצטרף אליהם ולעלות לארץ ישראל. זוג השליחים במחזה הם דורה רינגל, נציגת ארגון "עליית הנוער", שמחפשת ילדים ששרדו את השואה, והספרן מיכאל זאנד, שמגיע מטעם הספרייה הלאומית כדי להעביר לישראל ספרים שגזלו הנאצים במלחמה.
דמותו של מיכאל זאנד מזכירה את שלמה שונמי, שהיה מבכירי ספרני הספרייה הלאומית. מעבר לעבודתו הספרנית הענפה, סייר שונמי ברחבי אירופה במשך שנים רבות כדי לחפש ספרים מספריות יהודיות ואוספים פרטיים שנותרו שם לאחר השואה. ברוב המקרים בעלי הספרים ומשתמשי הספריות האלו נרצחו בשואה. לעיתים העדות היחידה לחייהם ולמוסדות הקהילה שלהם היא אותם ספרים, שחלקם משמשים כמצבות זיכרון בין מדפי הספרייה הלאומית.
