באפריל 1914 היה אורי צבי גרינברג, לימים מגדולי המשוררים היהודיים בדורנו, נער בן 18. הצעיר אדום השיער הנלהב זכה אמנם לפרסם כבר את ביכורי שירתו בעברית וביידיש, אולם עדיין לא היה אצ"ג הגדול, שעורר מהפכה בשירת יידיש ומאוחר יותר, עם עלייתו ארצה, בשירה העברית.
למרות זאת, תחושת שליחותו השירית וההכרה בחשיבותה פיעמו בו כבר אז. בגלויה אל העורך הספרותי הנודע פישל לחובר, שאליו שלח את שיריו, הוא מתרעם על התגובה הצוננת לה זכה:
"כפי הנראה אין אתה מפיק רצון משירי. אני כמובן לא אבוא לשבח אותם, כי בעיקר הדבר, בטוחני שימצאו מקום בעיתון ספרותי חשוב […] לו באמת מחברם היה מן המפורסמים היית בוודאי ובוודאי שמח עליהם ביותר, אולם משלי, משורר צעיר, לא על נקלה!".
בגלויה, שנכתבה מעיירת הולדתו, ביאלקומין, מציין אצ"ג בפני לחובר שניים מהשירים ששלח לו: 'בנדודי יום ולילה' ו'בזהב צהרי דממה', שלא מצאתי להם עדות בפרסומי המשורר בדפוס ויתכן שאבדו בגנזכיו של העורך.
הגלויה הזו נמצאה לאחרונה בתוך 'אוסף איגרות סופרים עבריים' שהתגלו במחסני הספרייה הלאומית. האוסף, שקוטלג ונסרק לאחרונה, מכיל מאות מכתבים, כתבי יד ורשימות של סופרים וחוקרים, בעלי שם ואלמונים, כותבי עברית ויידיש וגם גרמנית, פולנית ורוסית, מאירופה מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20 בארץ ישראל.
כותבי האוסף מרכיבים את נבחרת החלומות של הספרות העברית. ביאליק וטשרניחובסקי, רחל ולאה גולדברג, ברנר וגנסין, ברדיצ'בסקי ושופמן, עגנון והזז, לוין קיפניס ומרים ילן-שטקליס, אצ"ג ושלונסקי, אלכסנדר פן ואורלנד, פיכמן ודוד שמעוני – הם רק חלק קטן מהם. יחד איתם אפשר למצוא איגרות של רבנים ואנשי חכמת ישראל לצד צעירים שיתפסו לימים את מקומם בפסגת עולם המחקר בישראל כמו ש"ד גוייטיין, יוליוס גוטמן, גרשום שלום או שמואל הוגו ברגמן, שלא לדבר על מנהיגים-כותבים כמו ברל כצנלסון, בן גוריון או ז'בוטינסקי. אלו התכתבויות המשרטטות את מפת התרבות העברית על הקשריה וקשריה בשנים ההן ועד היום.
עם העלאת המכלים מהמחסנים ופתיחתם התברר כי מדובר באוספיו של המו"ל ואספן כתבי היד צבי קנאל. הם נשמרו בידי בנו, ההיסטוריון ד"ר ברוך קנאל. אליו הגענו, בשנות ה-80, צוות מטעם אוצרי הספרייה הלאומית, על פי בקשתם של פרופ' מנחם שטרן הי"ד וד"ר חן-מלך מרחביה ז"ל, שהיו ידידי מחלקת הארכיונים שלנו ומבאיה. האוספים נשמרו בדירתו הצנועה של קנאל הבן בפאתי מאה שערים, ואני, אז סטודנט צעיר שנלווה אל מנהל המחלקה המיתולוגי, רפי וייזר ז"ל, זוכר את עצמי מטפס על שולחנות, פותח ארונות קיר עצומים ומרוקן מהם את המדפים, בחדר שאיש לא נכנס אליו שנים ארוכות.
אוסף האיגרות (שהיה רק חלק קטן מאוספי צבי קנאל) נבנה בעיקר ממכתבים שנשלחו אל פישל לחובר, עורך 'מאזנים' וכתבי עת ספרותיים רבים אחרים, ממקורות נוספים, בעיקר משולחן מערכת המוסף הספרותי של העיתון 'דבר'. המוסף נערך שנים ארוכות בידי דב סדן, שכנראה העביר אותם לידי קנאל. בנוסף היו שם מכתבים וכתבי יד נוספים שנאספו על ידיו. אפשר למצוא שם תיעוד כתוב לרחשי ליבם המקצועיים, טרוניות לגבי פרסום או אי פרסום של כתביהם, מצוקות כלכליות וגם כתבי יד מקוריים של יצירות מופת מוכרות יותר ופחות.
"נבנה מגדל גדול וראשו השמימה"
כך, למשל, יוסף חיים ברנר, יושב בוויטצ'פל, לונדון, מוציא שם את כתב העת 'המעורר', וכותב אל מנחם גנסין, אחיו הצעיר של חברו ואהוב נפשו, אורי ניסן גנסין, החי כבר ביפו: "שתי גלויותיך קיבלתי. לכסף הנני מחכה בכיליון עיניים, כי דחיקא לי שעתא מאוד…" (תחינה שחוזרת כמעט אצל כל הכותבים בדור ההוא).
הנמען, מנחם גנסין, הגיע ארצה כבר ב-1903 ובמקביל לעבודתו כפועל וכמורה במושבות העליה הראשונה, היה ממקימי התיאטרון הראשון בארץ "חובבי הבמה העברית" ביפו ולימים הצטרף ל'הבימה'. במקביל פרסם סיפורים ומאמרים בנושאי תיאטרון, אותם שלח אל לחובר ושכתבי יד שלהם נמצאים בארכיון שלנו.
"הנני שולח לך חוברת ז-ח של 'המעורר' עם שני אקזמפלרים של 'בינתיים'" (סיפורו של אורי ניסן גנסין, שיצא בלונדון בעזרת ברנר), כותב ברנר לגנסין, מתוקף תפקידו. בסיום מכתבו, מ-13 ביולי 1906, מתלונן ברנר כי במחזהו 'לעת עתה' שהופיע בירחון 'הזמן' נשמטה תמונת הסיום והוא מעתיקה כולה בכתב ידו במכתבו. במכתב נוסף, כחודש מאוחר יותר, הוא מתכנן את עלייתו לארץ ישראל ומבקש לדעת:
"היש בית דפוס עברי הגון ביפו, שאוכל למצוא בו עבודה?… היש למצער במחניכם 'מנין' של אנשים שכמותך? אם מדברים ביניכם רק עברית ובאיזו הברה?"
ומסיים בנימה אופטימית וחגיגית, הנדירה כ"כ אצל ברנר:
"ויוכל היות כי עוד נעשה חיל, אם רק ימצא חומר ולבנים, נבנה בנין גדול ורם וראשו יגיע השמימה, ועל דגלנו נחרות: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אלוהי אומתנו".
כארבע שנים לאחר בואו של מנחם גנסין, הגיע אחיו הגדול, אורי ניסן, גם הוא לארץ ישראל. אולם גם כאן לא מצא הסופר האנין והעדין את מקומו, וחזר לבית אביו, נתן גנסין, רב העיירה פוצ'פ ברוסיה. משם כתב אל לחובר, עורך 'הספרות' בוורשה, גם היא באותן שנים חלק מן האימפריה הרוסית:
"גוזרני עליך בכל גזירה שאתה ירא מפניה, שתמציא לי תומ"י (תכף ומיד) ממש את כתב היד של סוף סיפורי שלא נדפס עדיין, או לפחות, קופיה נכונה ממנו, כי הדבר נוגע ממש עד בבת עיני והרבה, הרבה תלוי אצלי בזה".
בארץ סין ובארץ הלמה
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר ליבה הפועם של הספרות העברית מאירופה לארץ ישראל. מברלין ומוורשה – לתל אביב ולירושלים. לחובר עלה ארצה והתמנה לעורך 'מאזניים', בטאון אגודת הסופרים. "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל ובטאון ההסתדרות הכללית נוסד ב-1925 בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון. דב סדן (שטוק), שהיה מראשי השומר הצעיר ותנועת החלוץ בפולין, עלה שנתיים לאחר מכן ומיד הפך לחבר מערכת העיתון ועורך המוסף הספרותי שלו. אוסף האיגרות, המורכב ברובו מחומרים שנשלחו אליו, מעיד על מרכזיותו של המוסף.
לאה גולדברג, למשל, שלחה שירים, תרגומים ורשימות למבוגרים ל'דבר' ול'דבר לילדים'. כך, בין השאר, שלחה למוסף הספרותי של 'דבר' את 'קינת אודיסאוס' ואת השיר 'ערב אחד' בכתב ידה בעט ובניקוד מלא. לילדים – את השיר 'בארץ סין' שפורסם במקור ב'דבר לילדים' ביוני 1942 והתגלגל ב-2011 לספר עם איורי גלית לוין. לצידם, תיקה העבה והמגוון מכיל גם טיוטות של 'למה גרים הקופים על העצים?', טקסטים לטורי הקומיקס 'אורי כדורי' (אותם פרסמה לצד איורי אריה נבון), טיוטות כתבי יד עם ביקורות הצגות תיאטרון שונות ואפילו רשימות על סיור בחורבות פומפיי וביקור בתערוכת ג'וטו בפירנצה.
אלכסנדר פן מיוצג בארכיון בשתי טיוטות כתב יד מנוקדות על גב נייר לוגו של כתב העת 'מאזנים': השיר 'הלך זר' ושיר מתוך המחזור 'לילות בלי גג', שמוקדש לחנה רובינה. הזוגיות בין פן הסוער לבין מלכת התיאטרון העברי, חנה רובינא, שהייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנים – הייתה מסיפורי האהבה הלוהטים של תל אביב הקטנה בשנות ה-30. בטיוטת מכתב, כנראה אל המשורר והעורך יעקב כהן, מבקש פן את חוות דעתו על הרומן שלו 'סנקה ז'יד', שפרקים ממנו פורסמו בהמשכים בכתב העת 'גזית' ב-1932, אולם מעולם לא הגיע לידי סיומו.
פריט ארכיון מפתיע (או שמא בכלל לא מפתיע) הוא שיר היתולי של אברהם שלונסקי. הוא, שהרים בצעירותו את נס המרד נגד נוסח ביאליק ובעיקר נגד יורשי ביאליק בשירה העברית, כתב ליום הולדתו ה-60 של המשורר הלאומי ברכה מחורזת. הברכה, בצורת שיר פארודי, לועגת לחנפני, חקייני ואפיגוני ביאליק "של הטוחרים בטחורים המטילים מים רבים" וכו'. באמצעות השיר, שלונסקי מנסה להציג את היריבות בינו בין המשורר הלאומי כמשהו ששייך לעבר הרחוק ואינו רלוונטי יותר. פרופ' חגית הלפרין מציינת כי השיר נשלח כמתנת יומולדת לביאליק עצמו (ואכן הוא נמצא בארכיונו בבית ביאליק), ומאוחר יותר פרסם שלונסקי נוסח שונה בכתב העת 'טורים'. מעניין שכתב היד הנמצא באוסף לפנינו זהה כמעט לזה שנשלח לביאליק. האם העתיק אותו שלונסקי, ניקד אותו ושלח אותו גם לאחרים, בהם לחובר לדוגמא, וכך התגלגל לאוסף?
"אין אני עובד על מנת לקבל פרס"
הסופר חיים הזז הגיע ארצה ב-1931 והתיישב בירושלים, אותה לא עזב עוד כל חייו. במכתב חסר תאריך שממוען ללחובר הוא מתנצל כי לא יוכל להיענות לבקשתו להשתתף 'בספר השנה' בעריכתו של לחובר, כי הוא "תקוע במערכה השלישית ואיני יכול לזוז ממנה". הזז מתכוון כמובן למחזהו הנודע 'בקץ הימים' שפורסם לסירוגין ב'מאזנים' במהלך תרצ"ד. כתיבת המחזה נסתיימה כשנה וחצי קודם להדפסתו והוקראה בידי המחבר במסיבת חברי מערכת 'דבר' בירושלים. אולם בין ההקראה לבין הפרסום דאג כנראה לתקן ולשנות את הטקסט עד להדפסתו הסופית. לצד טיוטות סיפוריו, נמצא מכתב של הזז אל בעל האוסף, צבי קנאל, שכמעריץ של יצירתו של הזז שלח לו צ'ק על סך לירה א"י אחת כאות הוקרה (מכתבו של קנאל עצמו נמצא בארכיון הסופר ב'יד למורשת חיים הזז'). הזז, שאמנם חי אז מן היד אל הפה, החזיר את הצ'ק מבלי לפדות אותו וב-כ' בסיוון תרצ"ו ענה למיטיבו: "עד שאמרתי להשיב לך על מכתבך קידמוני המאורעות שעברו את כל הארץ ואת כל ישראל ואותי בתוכם. ועתה קבל נא את תודתי על דבריך הטובים אלי שגרמו לי נחת רוח וחיזקו את ידי. את השק אני מחזיר לך בזה, שכן אין אני עובד על מנת לקבל פרס ועל אחת כמה וכמה לקבל פרס מידי אדם פרטי".
גם תלאות היום-יום של גדולי הכותבים העבריים מצאו את דרכן להתכתבויות בארכיון: במכתב שתאריכו א' בסליחות תרפ"ה, כותב עגנון כי לצערו לא יוכל לשלוח סיפור לגיליון ראש השנה "כי טרוד אני בחיפוש דירה למשפחתי העומדת לבוא בקרוב הנה אי"ה, ואין לבי פנוי לעסקי ספרות". מקבל המכתב, שמואל טשרנוביץ הנודע בכינויו הספרותי 'ספוג', היה עסקן ציוני, עיתונאי (אז חבר מערכת 'הארץ') וסופר, ולימים אביהם של סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ-אבידר והדיפלומט יעקב צור.
ההתכתבויות גם מתחקות אחר רגעים היסטוריים בדרך אל יצירות שכולנו מכירים: ב-1925 ביקר זלמן שוקן בארץ ישראל והציע לעגנון להוציא את כתביו. המכתב נשלח מירושלים, בא' שמות תרפ"ז (1 בינואר 1927), ללא ציון הנמענים (אולי לאנשיו של שוקן, ויתכן לאנשי הוצאה אחרת כמו שטיבל שכבר הבטיח בעבר לעגנון להוציא את כתביו – מצפה או דביר). במכתבו מודה עגנון להצעה להוציא קובץ כפול מסיפוריו, וניגש מיד לעבודה. הוא מציע לקרוא לקבצים 'סיפורים קטנים א" וסיפורים קטנים חלק ב' או ספר מעשיות קטן. עגנון משרטט במכתבו את פרקי הקבצים ומציין בהם את הסיפורים תחת הכותרות: מעשיות מארץ ישראל, בית אבא, המשך ל'מחמת המציק' , סיפורים דידקטיים. "ראשית, מה רצונכם להוציא שתי חוברות משלי בזו אחר זו, כדי שלא להטיל קנאה בין סיפור לסיפור", שואל עגנון, "ושנית: מה שכרי?". כידוע, "כל סיפורי שמואל יוסף עגנון" הופיעו בארבעה כרכים בהוצאת שוקן ברלין, רק באביב 1932, כחמש שנים לאחר מכתבו זה.
"להושיע את צאנו, צאן טבחה"
הארכיון כולל גם כתבי יד של שירים וסיפורים שנשלחו למערכת דבר מקיבוצים וקבוצות עבודה שונות ברחבי הארץ. הם מלמדים אותי על הצמא של צעירים באותה תקופה לבטא את קשייהם בעבודה המפרכת, את הגעגועים לבית ההורים ואת בדידות היחיד בתוך הקבוצה. רוב הכותבים נותרו אלמונים, חלקם הפכו בהמשך ליוצרים ידועים. לעומתם, המכתבים משנות ה-30 מפולין חושפים דאגה לגורלה של העברית בארץ שיהודיה נאנקים תחת שלטון האנדקים הפשיסטי [אנשי "המפלגה הדמוקרטית הלאומית" מפלגת ימין לאומנית-אנטישמית בפולין בין שתי מלחמות העולם – י.ס] מבית ועליית הנאציזם בגרמניה מחוץ.
צעירים ומורים בעיירות פולין הנידחות משוועים לספרות עברית, צמאים לאות עברית, מבקשים לשלוח להם גיליונות של 'מאזנים' ומדווחים על דאגתם לעתידה של השפה שאיבדה את מקומה ליידיש ולפולנית. חלקם של כותבים אלה, שלא הצליחו לעלות ארצה, נרצח כנראה בחורבן הגדול של יהודי אירופה. לצד אותם אלמונים רבים היו גם יוצרים חשובים שנספו בשואה.
יצחק קצנלסון, שמילא תפקיד חינוכי חשוב בין הצעירים מורדי גטו ורשה, נספה עם משפחתו באושוויץ ב-1944. הוא, בניגוד לכותבים אחרים שיצירותיהם אבדו לעד, הצליח להציל את יצירתו בעברית וביידיש שכתב על רקע ההשמדה, טרם הירצחו.
בימים השלווים של תחילת המאה ה-20 כתב קצנלסון גלויה אל לחובר בוורשה (1909) לפני הוצאת ספר שיריו של קצנלסון בעריכתו של לחובר: "…כשאקבל ממך את כל אותם הדברים – אשלח לך שם, כלומר את שם הספר שאכתוב בשבילך".
ב-1938 שלח קצנלסון למערכת דבר את שירו 'אבי', שהתפרסם אז בלודז' במסגרת הוצאת כל כתביו העבריים בשלושה כרכים. הוא הוסיף בשולי השיר, שמודפס במכונת כתיבה, את המילים הבאות: "עורכי היקר, אבקשך מיד לשלוח לי מחדש את ה'דבר', זה שנתיים שאיני מקבלו. גם את גורל שיריי האחרים ששלחתי אז ל[ברל] כצנלסון לא אדע, הנדפסו ואולי אבדו כאשר אבדו פעם, אחד משירי במערכת בהיותי בתל אביב? יחס מי-שהוא במערכת אלי הוא קצת תמוה, ואולי נדמה לי. תענו לי? בברכת שלום ושלוות השקט בארץ.", חותם קצנלסון את מכתבו, תוך דאגה לגורל הישוב בארץ, כשנה לפני כיבוש פולין בידי הנאצים.
עוד שם גדול שנקטע בגלל מכונת ההשמדה הנאצית, היה דוד פוגל. בתחילת שנת 1937 שלח פוגל מפריז גלויה אל יעקב כהן בתל אביב ושאל לגורל שיריו שנשלחו אליו לפרסום. באותה גלויה שואל פוגל: "במכתבי של תחילת הקיץ שעבר שאלתיך, אם לא ידועה לך איזו דרך להוצאת קובץ שירים ולא עניתני. האלמד מכאן, שאין כל אפשרות לכך"?. כידוע, ספר שיריו הראשון של פוגל הופיע בוינה ב-1923, אבל חלומו להוצאת ספר שירה שני לא התגשם. פוגל, שהגיע עם אשתו ובתו לתל אביב ולא הצליח להתאקלם בארץ, חזר לצרפת, וסופו שנתפס בידי הגסטפו. הוא נשלח ב-1944 למחנה הריכוז דראנסי ונרצח באושוויץ, ורק עשרות שנים לאחר מכן הוכרה חשיבותה וגדולתה של יצירתו בין החוקרים והקוראים.
הלל צייטלין היה סופר, הוגה דעות ומיסטיקן בעל השפעה רבה בתרבות היהודית, שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. לאחר שחזר בתשובה ופירסם חיבורים בהם הציג תיאולוגיה משיחית-מיסטית משלו, זכה להילה של מעין נביא מודרני. לכן מפליא הדבר כי באגרת אל לחובר בפברואר 1936 הוא מתלונן על קיפוח כאחרון הזוטרים:
"כי דורש אתה על כל קוץ וקוץ של ביאליק תלי תלים של הלכות בשעה שעובר אתה בשתיקה על כל יצירותיו של איש שכמוני – אין לי עליך ולא אליך – כלום. אבל אם כותב לא מצאת לנכון לתת בספר על הסופרים מקום למאמרך עלי… אין אני יכול לסלוח יחס זה מצד איש שידעתיו לישר לב כמוך…".
בכל זאת צייטלין לא נטר ללחובר טינה ושלח אליו את ספרו 'דממה וקול' – הגיונות, תוכחות, גלויי נשמה וכסופי משיח' עם הקדשה ובה הוראות קריאה: "לידידי העורך וההוגה, למקרא לא בסירוגין, כי עם כסדר, בשקט שום-לב והחייתה נפשי".
והיו גם כאלו שלאחר ביקור בארץ החליטו לחזור למכורתם האירופאית, והדבר עלה להם בחייהם. בניו של הלל צייטלין, אהרן והלל, ביקרו בארץ ישראל ב-1920. אהרון צייטלין, יוצר עברי ויידי (שכתב בין השאר את השיר 'דונה דונה') ניסה להתיישב בזכרון יעקב, אולם במכתב קשה אל שמואל וינברג הוא מתאר את אכזבתו המרה מהארץ ומאנשיה:
"לפי ראות עיני לא זה המקום, לא זו הנחלה ולא זו המנוחה. א"י, כפי שהיא אין בה כלום – כלום במובן הכי נורא והכי פשוט גם יחד של מילה זו…". אחרי שהוא תוקף את התנהלות איכרי המושבות הוא מוסיף "הרבה מן הוורשאים שבאו לכאן ממקום שיש בו איזו תרבות עממית…הרבה מהם נהפכו לאי-ציונים בעמקי לבם אחרי שראו את המצב כמו שהוא מבלי תרמית-עיניים. חושבים הם כולם לשוב. מה נעשה – ואלהי ישראל לא שב עוד מחרון אפו להושיע את צאנו, צאן טבחה?".
לדברים קשים כאלה הוסיף דברי הסכמה גם אחיו הצעיר, אלחנן צייטלין, לפני ששבו שניהם לוורשה. ב-1939 שהה במקרה אהרון צייטלין בניו יורק וחייו ניצלו.
אהרון צייטלין לא חסך במאמצים להצלת משפחתו ובעזרת חבריו הסופרים היהודיים בארצות הברית הצליח לארגן להם אישורי מעבר לקובה, אך כל מאמציו כשלו. אמו, אביו, אחיו אלחנן, אשתו ובנו בן השמונה נלכדו בגטו ונרצחו. לפי המסופר, בערב ראש השנה תש"ג פסע הלל צייטלין, עטור טלית ותפילין, בדרך למקום הגירוש אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. איש מבני המשפחה לא שרד.
מכי"ח לרדיו דמשק
בין השמות המפתיעים באוסף הסופרים העבריים נמצא שמו של רבחי כמאל. מאמרו 'מתולדות ההשכלה והחינוך אצל הערבים' נכתב בכתב ידו על דפי מחברת שורות ופורסם ב'דבר'. טיוטת המאמר שבידינו מתפרסת על פני 22 עמודים ובסופה הוסיפה ידו של העורך את ההערה: "את המסה הזאת קיבלנו מאת הסופר הערבי בשפה העברית ואנו מדפיסים אותה כלשונה ובמלואה".
כמאל היה דמות יוצא דופן (אז והיום) בנוף המשכילים בארץ ישראל, וסיפור חייו מרתק עד לסיומו: הוא נולד בירושלים ב-1913 ולמד בבית הספר כל ישראל חברים (כי"ח), שבו למדו כמה מבני האליטה הפלסטינית הירושלמית. כמאל למד בקהיר עברית ושפות שמיות ועם שובו לירושלים התקבל ללימודים באוניברסיטה העברית. הוא שיתף פעולה עם חוקרי אסלאם וערבית באוניברסיטה העברית והרבה להרצות בפני קהל יהודי – על ספרות עברית ועל התרבות הערבית. מאמרו 'מתולדות ההשכלה והחינוך אצל הערבים', למשל, שפורסם ב'דבר', התבסס על הרצאה של כמאל בפני 'החוג העברי ליוצאי גרמניה', שהתקיימה בקפה פיילכנפלד ברחביה בספטמבר 1935.
עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות הותקף בידי יהודים בירושלים וניצל בידי אנשי ההגנה, אולם בהמשך פוצץ ביתו. כמאל, שעולמו חרב עליו, הפך לפליט וברח לדמשק. שם גוייס על ידי השלטונות לשידורי רדיו דמשק. הוא השתמש בידיעותיו ובשליטתו בעברית להפצת תעמולה אנטי ישראלית ואנטי יהודית, אולם לא זנח את אהבתו לשפה העברית. הוא לימד עברית וארמית באוניברסיטת דמשק ובאוניברסיטאות ערביות נוספות. ב-1954 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מדריד על שירת ספרד, ולאחר מכן חיבר ספר ללימוד עברית וכן מילון ערבי-עברי. הוא לא חזר יותר למולדתו ונפטר בדמשק ב-1979.
מחקרו, כמו דברי מאות רבות של יוצרים אחרים, נחשף עתה באוצר הגדול הזה של אוסף קנאל.
תהליך העבודה על אוסף האיגרות הזה היה רצוף התרגשויות. קודם כל – בשל המגע עם מכתבים וכתבי יד של היוצרים הגדולים של הספרות העברית הנחשפים בפניי, בזה אחר זה, ולצידם – כותבים שנשכחו עם סיפור חיים מרתק. אבל עיקר השמחה היה בזיהוי ובגילוי כותבים, בהם יוצרים מרכזיים וחשובים, שעבור בעל האוסף נותרו בשעתם אלמונים. עתה – בעזרת הכלים הדיגיטליים החדשים שעדיין לא היו קיימים בשנות ה-80, אז התקבל האוסף – ניתן היה לזהות את רובם הגדול.
האוסף הזה מלמד על כוח החיות של הרפובליקה הספרותית העברית במאה ה-20 – יוצרים, עורכים, מו"לים, מדפיסים וכו'. וגם עתה – חשוב במיוחד לזכור את התרומה ההרואית הזאת לעולמנו היום.
