"בס"ך אדדם" – כשהרבנים שיחקו עם התאריך העברי

מסמכים מרתקים שהתגלו לאחרונה בארכיונים של רבנים, השמורים בספרייה הלאומית, מעידים על שיטות יוצאות דופן שפיתחו גדולי ישראל לכתיבת התאריך העברי.

997009633698405171 832

גלוית שנה טובה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, נודע בכך שהשתמש בהתכתבויותיו בתאריכים עבריים בלבד. הוא נהג לכתוב תיארוך ייחודי: לא לפי מספר השנים מבריאת העולם, כמקובל, אלא לפי שנות גלות ישראל.

מכתב מאליעזר בן יהודה
מכתב מפרי עטו של אליעזר בן-יהודה, המתוארך: "שנת א' תתכ"ז לגלותנו". מקור: ארכיון חיים הירשנזון, הספרייה הלאומית

גם בעולם התורני נהגו לכתוב את התאריך העברי בדרכים שונות. במסגרת פרויקט קטלוג והנגשת ארכיונים של רבנים, המתנהל בימים אלו בספרייה הלאומית, התגלו מסמכים המעידים על השיטות היצירתיות שפיתחו גדולי ישראל לכתיבת התאריך העברי. בסקירה זו יודגמו כמה מהשיטות הללו.

השימוש באותיות לייצוג מספרי

ראשית, הסבר קצר על הקשר בין השימוש באותיות עברית לייצוג מספרי ובין אופן כתיבת התאריך העברי. במסורת היהודית נהוג להשתמש באותיות לייצוג מספרי: א' היא 1, ב' היא 2 וכן הלאה עד י'. לאחר מכן עוברים לדילוגי עשרות : כ' היא 20, ל' היא 30, וכן הלאה עד 100 המיוצגת ע"י האות ק', ואז בדילוגי מאות עד האות האחרונה, ת', השווה ל-400.

Gemat

לשם המחשה, השנה העברית הנוכחית היא ה' תשפ"ה. המשמעות היא שעברו 5,785 שנים מבריאת העולם לפי המסורת היהודית. כדאי לציין שפעמים רבות אין מציינים בתאריך את האלפים, וכדי להבהיר זאת מוסיפים את הביטוי "לפרט קטן", או לפ"ק. הדרך המקובלת יותר לציון השנה הנוכחית הינה תשפ"ה לפ"ק, או פשוט תשפ"ה.

לדוגמה, במכתב ששלח אל רבה של יפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, השתמש אפרים ראסקין מוורשה בשתי שיטות התיארוך וכותב: "שנת תרע"ד א' תתמ"ד לחורבן הבית", כלומר 5,674 שנים לבריאת העולם, 1,844 שנים לחורבן הבית, היא שנת 1914.

מכתב מאפרים ראסקין לרב קוק
מכתב מאפרים ראסקין לרב קוק, "שנת תרע"ד א' תתמ"ד לחורבן הבית" (1914) מקור: אוסף "מכתבים שנשלחו לישיבת שערי תורה ביפו", הספרייה הלאומית.

במספור האוניברסלי, ערכה של כל סיפרה נקבע לפי מיקומה. הספרה 3 יכולה לייצג שלוש, שלוש מאות, שלושים אלף או שלושה מיליון, תלוי במיקומה בשרשרת הספרות המרכיבה את המספר. לעומת זאת, במספור העברי יש לכל אות ערך קבוע, דבר המאפשר גמישות ויצירתיות: המספר 41 יכול להיות מיוצג כ- מ"א, או כ- אי"ל. לסיכום, אין קץ לאפשרויות והשמים הם ה- גבו"ל

האפשרות להחליף בין אותיות פתחה בפני הכותבים מגוון אפשרויות "לשדרג" את התאריכים, במטרה שישמשו גם להעברת מסרים. תופעה זו נפוצה בייחוד עבור שנים שלמספרן קונוטציה שלילית, ואשר עברו "שיפוץ" למילה בעלת משמעות חיובית יותר. שנת תרצ"ח (1938), למשל, תופיע כמעט תמיד כשנת תרח"צ ושנת תרע"ב (1912) כשנת תער"ב. עם זאת, גם לשנים בעלות משמעות ניטרלית, השתדלו הכותבים להעניק תצורה חליפית חיובית או אופטימית. לדוגמא, שנת תרס"א (1901) הפכה לשנת אסת"ר ושנת תרע"ז (1917) לשנת תזר"ע.

בנוסף לחילוף סדר האותיות, היו כותבים שהחליפו גם את ערך השנה כולה במילה או ביטוי בעלי ערך מספרי זהה. לדוגמה, בארכיונו של הרב אליהו קלצקין נמצא מכתב מהרב חיים חזקיהו מדיני, לימים רבה של חברון, המתוארך "חיי שלום חיי ברכה". סך הערכים של הביטוי הוא 659, כלומר שנת תרנ"ט, המקבילה לשנים 1899-1898.

תמונה של הרב מדיני
הרב חיים חזקיהו מדיני. מקור: אוסף אברהם שבדרון-פורטרטים, הספרייה הלאומית
מכתב של הרב מדיני לרב קלצקין
מכתב של הרב מדיני לרב קלצקין. מקור: ארכיון הרב קלצקין, הספרייה הלאומית

שיטה נפוצה אחרת לציון השנה היא בחירה של אותיות מסוימות מתוך פסוק, אשר מונים רק אותן בסדר השנים. לדוגמה, במכתב ששלח יוסף קטקובסקי מפריאסלב לרב הירץ, רבה של יפו, נרשם התאריך: "יום ה' הנני נותן לו את בריתי שלום לסדר ולפרט לפ"ק".

מכתב קטקובסקי לרב הירץ
Hatima
מכתבו של יוסף קטקובסקי מפריאסלב לרב הירץ, והכיתוב: "יום ה הנני נותן לו את בריתי שלום" מקור: אוסף "מכתבים שנשלחו לישיבת שערי תורה ביפו", הספרייה הלאומית

הכותב בחר בפסוק אופטימי וחיובי, "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה י"ב), והדגיש את האותיות נ' י' א' ר' ת' בעזרת סימון של שלוש נקודות מעל כל אות. סכום האותיות הנבחרות הוא תרס"א, השנה המקבילה לשנת 1901. דוגמה זו ייחודית, מאחר שאמנם שיטת כתיבת התאריך הנהוגה בה מצביעה בראש וראשונה על שנת חיבור המכתב, אך היא טומנת בתוכה מידע גם על התאריך המדויק של הכתיבה, כפי שיוסבר בשורות הבאות.

כתיבת התאריך על פי פרשת השבוע

ברוב המסמכים, התאריכים כתובים באופן דומה לנהוג כיום, למשל יום א' ח' תמוז. לעתים, במקום התאריך המפורש, ירשום הכותב את ה"סדר", כלומר את פרשת השבוע: יום א' לסדר חוקת. במקרים אחרים, פרשת השבוע אינה מוזכרת במפורש, אלא נרמזת באמצעות פסוק מתוכה, כאשר הכותב והנמען יודעים מה הפרשה שיקראו בשבת הקרובה, ובקיאים דיים בכתובים, כדי לזהות את הפסוק ולשייך אותו לפרשה הנכונה.

לדוגמה, במכתב שקיבל הרב הירץ, הכיתוב הוא: "יום ה' הנני נותן לו את בריתי שלום לסדר ולפרט לפ"ק". הפסוק לקוח מתוך פרשת פנחס, ולכן יש להבין את התאריך כך: יום חמישי שלפני השבת בה קוראים את פרשת פנחס, תרס"א. המילים "לסדר ולפרט" מבהירות לנו שהפסוק מכוון הן לפרשה (לסדר) והן לשנה (לפרט). ואמנם, עיון זריז בלוח השנה מגלה כי מדובר ב- כ"ב תמוז תרס"א, או ה- 28/7/1901.

במקרה אחר, בזימון לבית דין ששלח הרב משולם ראטה, רב העיר טשרנוביץ, לחיים שלמה רוזנפלד בשנת 1936 קיצר הכותב את התאריך, ורשם אותו בראשי תיבות:  יא' מטמ"ס התרצ"ו.  

זימון לבית דין
זימון לבית דין, מקור: ארכיון הרב משולם ראטה, הספרייה הלאומית

הבקיאים בפרשיות השבוע יגלו מיד את הפתרון: יום א' לשבת בה קוראים שתי פרשיות מחוברות, מטות-מסעי (ובראשי תיבות: מטמ"ס), לשנת תרצ"ו. במלים אחרות, הכוונה היא ליום ראשון, כ"ב תמוז ה' תרצ"ו, ה-12 ביולי 1936.

המקרים הללו מדגימים שיטות רישום תאריכים פשוטות למדי, אשר מספיק מעט ידע בגימטרייה ופרשיות השבוע כדי לפענח אותם. ואולם, ישנם מקרים בהם נדמה שהכותבים נהנו לאתגר את נמעניהם בתאריכים מרומזים, שהיוו מעין חידות או שעשועי לשון, במטרה, אולי, לערוך תחרות סמויה שתוכיח מי פיקח יותר, הכותב או הנמען.


מה זה "בס"ך אדדם"?

במסמך התחייבות מבית הדין של לובלין, השמור גם הוא בארכיונו של הרב אליהו קלצקין, נרשם התאריך הבא: "י"א בס"ך אדדם לסדר זה הדבר תר"פ". מה פירוש הביטוי "בס"ך אדדם" ולמה הוא מתייחס? מסתבר שזהו חלק מפסוק בתהילים, פרק מ"ב פסוק ה: "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבר בסך אדדם עד בית אלהים…". במקרה זה, אין מדובר בקטע מפרשת השבוע, או ברמז לפרשה כלשהי, וגם לא בחלק מההפטרה, שאותה נוהגים לקרוא בשבת לאחר הפרשה. לפיכך, הביטוי אינו מכוון לשבת ספציפית. גם המלים "לסדר זה הדבר" אינן מסייעות להגיע לפתרון, כיוון שהן אינן ייחודיות ויכולות להצביע לפרשיות שונות בתורה. מהו, אם כן, תאריך החתימה של המסמך?

במקרה זה, הפתרון נמצא בביטוי בס"ך אדדם, הרומז לספירת העומר: ערכה של המילה אדדם הוא 49 (1+4+4+40), כמניין הימים שבין פסח לשבועות. לפיכך, י"א בס"ך אדדם פירושו היום ה-11 מתוך סך ארבעים ותשעה ימי הספירה, ותאריך החתימה על המסמך הוא, כפי הנראה, כ"ו בניסן, הוא י"א לעומר, תר"פ (14/4/1920).

מכתב התחייבות של דיין
מכתב התחייבות של דיין בבית דין. מקור: ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
תמונה של הרב קלצקין
הרב אליהו קלצקין. צלם: צדוק בסן. מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

כדי להוכיח את ההשערה הזו, יש לוודא שגם פרשת השבוע תואמת לתאריך, אך כאן מתעוררת בעיה:
בשבת שאחרי כ"ו ניסן, קראו בתורה את הפרשיות המחוברת תזריע-מצורע, אך צמד המלים "זה הדבר" אינן מצביעות על הפרשיות האלה. מהו, אפוא הפתרון לקושי זה?

מסתבר שהפתרון הוא כדלקמן: בחו"ל חוגגים בפסח, שבועות וסוכות שני ימי חג, ולא יום אחד כנהוג בארץ ישראל. כאשר אחד מימי החג חל בשבת, קוראים בחו"ל פרשה ייחודית לרגל האירוע. לעומת זאת, בארץ ישראל אין מדובר ביום חג, וקוראים בשבת את פרשת השבוע הרגילה. כך נוצר מצב בו קוראים בחו"ל פרשה שונה מזו הנקראת בארץ, עד להשלמת הפער. בשבת שלאחר כתיבת המכתב המדובר, כלומר בניסן תרצ"ו, אכן קראו בארץ את פרשיות תזריע-מצורע, אך בחו"ל, שם המסמך נכתב, קראו את פרשת שמיני, הקודמת להם, אשר צמד המילים "זה הדבר" מופיעות בתחילתה.

במסמכים שנכתבו במהלך ספירת העומר מופיעות עוד שיטות מקוריות לתיארוך מכתבים ומסמכים אחרים. דרך אחת, נפוצה ומוכרת, היא לרשום: "י"א למב"י "- י"א למניין בני ישראל, כלומר לספירה שנוהגים היהודים, היא ספירת העומר. שיטה רווחת נוספת הינה: "י"א למ"ט מונים (או למ"טמונים)", כלומר היום הי"א במניין ה-מ"ט, הארבעים ותשע, היא ספירת העומר.


מי זה גמליאל בן פדהצור?

הרב חיים ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין שבליטא, שלח את המכתב הבא לעמיתו, הרב הילמן, שכיהן כרב בברעזין, ולימים היה דיין בלונדון, בתאריך "יום ג' יום גמליאל בן פדהצור לפ"ק יהי מארת".

Crop
מכתב מהרב חיים ברלין לרב הילמן. מקור: ארכיון הרב שמואל יצחק הילמן, הספרייה הלאומית

מי היה גמליאל בן פדהצור ומה הקשר שלו לתאריכים? בספר במדבר (ז' נ"ד) הוא מוזכר כנשיא שבט מנשה, אחד הנשיאים שהביאו קרבן לרגל חנוכת המשכן, שהתקיימה בא' ניסן. בתורה מסופר כיצד בכל יום הביא נשיא אחר את קרבנו: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן־פדהצור". גמליאל בן פדהצור הביא, אם כן, את קרבנו ביום השמיני לחנוכת המשכן, הוא יום ח' בניסן, הנקרא על שמו. באיזו שנה מדובר? השנה היא "יהי מארת לפ"ק", ללא ציון האלפים. ערכן של המלים "יהי מארת" הוא 666, או תרס"ו. לסיכום, הרב ברלין חיבר את מכתבו בתאריך ח' ניסן תרס"ו,  3/4/1906, שאכן היה יום שלישי.

אמור לי מי אתה ואומר לך מה התאריך

לעתים, זהות המחבר היא המפתח לפתרון התאריך. לדוגמה, המכתב הבא מתוארך כך: "אור ליום ג ואתחנן פסחים טו". מה פירוש התאריך הזה? המשמעות מתבהרת כאשר מגלים כי הכותב הוא הרב מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת "חכמי לובלין", ומייסד מפעל "הדף היומי", שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם, באופן מתואם, דף ספציפי מהתלמוד הבבלי מדי יום, עד להשלמת המחזור כולו, האורך כשבע שנים. משמעות התאריך הוא אם כן: יום שלישי בפרשת ואתחנן, בו לומדים בדף היומי את פסחים ט"ו.

מכתב מהרב מאיר שפירא לרב הילמן
מכתב מהרב מאיר שפירא לרב הילמן. מקור: ארכיון שמואל יצחק הילמן, הספרייה הלאומית
תמונה של הרב שפירא
הרב מאיר שפירא מלובלין, 1922 בקירוב

מיזם הדף היומי של הרב שפירא יצא לדרך בראש השנה תרפ"ד, ומיד למחרת סיום המחזור הראשון של הלימוד, בט"ו בשבט תרצ"א, החל המחזור השני. הדף המדובר, פסחים ט"ו, נלמד פעמיים בימי חייו של הרב שפירא: ב-י"ב אב תרפ"ד (1924) וב-ט"ו טבת תרצ"ב (1932). הרב שפירא נפטר ב-ז' בחשוון תרצ"ד (1934).

ציון פרשת השבוע, ואתחנן, הנקראת תמיד בחדשי הקיץ, מכוון אותנו לשנת תרפ"ד כשנה שבה נכתב המכתב. הרב שפירא חיבר אם כן את המכתב בתאריך י"ב אב תרפ"ד, ה-12 באוגוסט 1924.

שתי תעלומות לסיום

בחלק מהמקרים, הפתרון לשאלת התאריך סבוך במיוחד, ואינו ודאי. לדוגמה, במכתב ששלח פנחס קויפמן לרב אליהו קלצקין, נרשם: "יום ו ערשק' ח"ו תרפ"ח". השנה היא, אם כן, תרפ"ח, והמכתב נכתב ביום שישי. אך מה משמעות ראשי התיבות ח"ו?

מכתבו של פנחס קויפמן לרב קלצקין
מכתבו של פנחס קויפמן לרב קלצקין. ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
Date2

פתרון סביר הוא כדלקמן: בשנת תרפ"ח חל חג השבועות ביום שישי, ובחו"ל בימים שישי ושבת. במקרה זה, כאשר השנה אינה מעוברת, נוצר פער בין הפרשה הנקראת בשבת בארץ ישראל ובין זו הנקראת בחו"ל. כדי להדביק פער זה מצרפות קהילות הגולה את פרשיות חוקת ובלק, במטרה לסיים את קריאת התורה עד שמחת תורה. האם יתכן שבמקרה זה, פירוש ראשית התיבות ח"ו הוא חוקת ובלק? התשובה אינה ודאית, מכיון שהנוסח המקובל יותר לראשי תיבות אלה הוא ח"ב (חוקת-בלק) או חו"ב (חוקת ובלק). לא ברור אם כן מדוע נעדרת האות ב' ונעשה שימוש ב-ו' החיבור לצורך ראשי תיבות. כך או כך, אם אמנם כוונת המחבר לפרשיות חוקת ובלק, ניתן לתארך את המכתב ליום שישי, יא' תמוז תרפ"ח, ה-29 ביוני 1928.

מקרה אחר מהווה תעלומה של ממש: בארכיון הרב אליהו קלצקין נמצא מכתב שנתקבל מברוך מרדכי מווילנא, המתוארך כך: "ב"ה יום עשרים יום לחודש תשרי אחרי דברי לא ישנו לפרט וכלל- לפק".

מכתב מאת ברוך מרדכי מווילנא
מכתב מאת ברוך מרדכי מווילנא. ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
Date3

באיזו שנה נכתב המכתב? מקור הפסוק "אחרי דברי לא ישנו" בספר איוב כ"ט, כ"ב. אך חיבור ערכן של המילים שווה למספר 832, או תתפ"ב, המקבילה לשנת 2072! האם טעה הכותב בחשבון הגימטרייה או שמא שכח לציין מהן האותיות הרלוונטיות למניין השנים? התשובה לכך אינה ידועה.

תם ולא נשלם…

פרויקט הקטלוג וההנגשה של ארכיוני רבנים, הציב בפני ארכיונאי הספרייה הלאומית אתגרים מורכבים ויוצאי דופן, בדגש על פענוח כתבי היד המיוחדים והבנת סגנון הכתיבה הטיפוסי של כל אחד מהמחברים, לרבות שיטות רישום התאריך העברי. מתוך המסמכים בכלל, ומתוך החידות והרמיזות שבתאריכים בפרט, מסתמנת האינטימיות הטקסטואלית של הכותבים והנמענים עם המקורות העבריים.

כתבה זו התאפשרה הודות לתרומתו האדיבה של מר אהרון פרידמן, שתרם לטובת רישום והנגשת הארכיונים המוזכרים בה. הארכיונאית יעל ברזון אחראית על קטלוג והנגשה של ארכיוני רבנים במסגרת פרויקט המתנהל בספרייה הלאומית. תודה לד"ר יעקב פוקס, ממחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, על עזרתו הרבה בהכנת הכתבה.

אוד מוצל מאש: חיפוש הספר השרוף שנכתב לפני 470 שנה

סיפור לא ייאמן שתחילתו בסכסוכים בין מדפיסים בוונציה, שהסלימו עד כדי שריפת ספרים עבריים בידי האינקוויזיציה, וסופו במסע חיפוש חובק עולם שניהלנו אחרי הספר הניצול מאותה שריפה. והסוף? מפתיע

832 629 Blog

ניצל מהלהבות: פירוש למסכת אבות, הרב אברהם לירמה, וונציה שי"ג 1553

ריח עשן עלה באפם של יהודי רומא כשעמדו בבתי הכנסת לתפילות ראש השנה של שנת שי"ד (9 בספטמבר 1553). מקור העשן היה בכיכר קמפו די פיורי, שם הועלו אלפי כרכים של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי באש האינקוויזיציה.

הכול התחיל מספר שנים קודם לכן באירוע שולי לכאורה בחיי היהודים באיטליה. מארק אנטוניו יוסטיניאן, בן למשפחה אריסטוקרטית בוונציה, פתח בית דפוס חדש והפך יריב עסקי של בית הדפוס המפורסם של דניאל בומברג, שכבר 30 שנה נהנה ממונופול מוצלח בהדפסת ספרים עבריים, ובמיוחד התלמוד הבבלי. יוסטיניאן הלך בדרכו והדפיס מהדורה כמעט זהה לתלמוד של בומברג עם כמה הוספות חשובות. התחרות גברה, ותוך שלוש שנים נאלץ בומברג לסגור את בית העסק שלו.

יוסטיניאן
מסכת מכות, התלמוד הבבלי, דפוס יוסטיניאן, ונציה 1550

אבל העוינות בענף רק החריפה. הרב מאיר קצנלבוגן, רב הקהילה האשכנזית בפדובה (המהר"ם מפדובה), ביקש להוציא לאור "משנה תורה לרמב"ם" עם הגהות המהר"ם עצמו. יוסטיניאן סירב לבקשה משיקולי כדאיות, אך המדפיס אלויז בראגדין נענה. לאחר ההדפסה של בראגדין, יוסטיניאן העתיק את ההגהות למהדורה משלו. שתי המהדורות, של בראגדין ושל יוסטיניאן, יצאו ב־1550.

יוסטיניאן הסביר בהקדמה לספרים שמטרתו להוזיל את מחירי הספרים ללומד היהודי. בראגדין לעומתו האשים את מתחרהו בהשתלטות על השוק, העלאת מחירים והרס מפעלו של בראגדין.

בראגדין מאשים
בראגדין מאשים את יוסטיניאן ברמאות. מודפס בתחילת חלק שני של "משנה תורה לרמב"ם" בהוצאתו

העניינים הלכו והסתבכו. המהר"ם פנה לעצת הרב משה איסרליש (הרמ"א) בקרקוב. הרמ"א פסק שהצדק עם בראגדין ואסר על רכישת "משנה תורה" שהוציא יוסטיניאן. ועם זאת חוקרים סוברים שגם בראגדין לא פעל לגמרי ביושר. בין היתר נראה שבראגדין או עובדיו העתיקו תיקונים ממהדורת יוסטיניאן ללא מתן קרדיט והסבר.

מהר מאוד התחרות המסחרית גלשה לפן הדתי, ובמרכזה הדפסת התלמוד. לפי החוקר מאיר בניהו, בראגדין תכנן להדפיס מהדורה של התלמוד לאחר שיוסטיניאן כבר הדפיס את התלמוד. כדי למנוע את ההדפסה, יוסטיניאן פונה לאפיפיור יוליוס השלישי ברומא בטענה שהתלמוד של בראגדין מכיל חומר נגד הנצרות. בראגדין בתגובה מודיע שהתלמוד של יוסטיניאן מכיל חומר אנטי נוצרי. האפיפיור מכנס ועדה, וזו מחליטה ב־12 באוגוסט 1553 על שריפת כל ספרי התלמוד בראש השנה היהודי הקרוב.

ספרי התלמוד הבבלי והירושלמי נשרפים בכיכר קמפו די פיורי ברומא ביום הראשון של ראש השנה שי"ד (1553). האפיפיור מצווה לעשות זאת גם ביתר ערי איטליה. בחודשים הבאים נשרפו ספרים בבולוניה, ונציה, אנקונה, פרארה ומקומות אחרים. אנשי האינקוויזיציה, שביצעו את הצו, לא השקיעו מחשבה בבחירת ספרי התלמוד. בפועל נשרפו רוב הספרים העבריים שמצאו בבתי היהודים. רק צו אפיפיורי ממאי 1554 הבהיר שיש לשרוף ספרי תלמוד המכילים טקסטים כפרניים, אבל מותר ליהודים להחזיק ספרים אחרים שלא נוגדים את השקפת הכנסייה.

ייתכן שהספר היחיד ששרד נמצא אצלנו בספרייה?

אחד הספרים שעלו בלהבות היה ספרו החדש של הרב יהודה בן שמואל לירמה: פירוש על מסכת אבות. שבועיים אחרי שבוונציה הסתיימה הדפסת העותקים מספרו, התחוללה השריפה ברומא. חודש לאחר מכן נשרפו ספרים בוונציה, ובבת אחת הושמדו כל 1,500 העותקים הטריים שהרב לירמה קיווה למכור. אבל הוא לא אמר נואש וישב לכתוב את ספרו מחדש:

שרפו כל ספרי שהדפסתי… ולא נשאר לי מן הדפוס ההוא ולא מן ההעתק אפילו עלה אחד לזכרון והוכרחתי לחזור ולכותבו מדעתי כבתחלה. ואחר שכתבתי ממנו שלשה פרקים מצאתי ספר אחד מן הדפוס ביד גוים שלקחו אותו מעל האש, וקניתי אותו בדמים יקרים וראיתי מתוכו שזכני השם יתברך ועשיתי השני יותר בשלמות מן הראשון והוספתי בו דרושים הרבה של חכמה…

(מתוך ההקדמה למהדורה השנייה)

למזלו של הרב לירמה, הוא הצליח לשים את ידו על עותק בודד מהמהדורה הראשונה. המהדורה השנייה יצאה ב־1554 ונקראה "לחם יהודה". היא הייתה ארוכה יותר וכללה דרשות ששולבו בין הפרקים.

לפני מספר שנים חיפשתי את "לחם יהודה" בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית. מצאתי שיש לנו שני עותקים. לפי הקִטלוג הוא הודפס בחודש אב שי"ד (1554) בבית הדפוס של טוביה פואה בעיר סביונטה שבאיטליה.

ואז שמתי לב למשהו מוזר. במחשב הופיע ספר נוסף של הרב לירמה משנת שי"ג (1553): פירוש למסכת אבות.

ייתכן שהעותק היחיד של המהדורה הראשונה, שבדרך לא דרך ניצל מהאש ברומא, נמצא בספרייה הלאומית בישראל?

קטלוג שלנו
שתי המהדורות בקטלוג הספרייה הלאומית. אחת משנת 1553 והשנייה מ־1554

מייד הזמנתי את הספר מאוסף הספרים הנדירים שלנו. תוך שעה הגיע הספר. לא גדול, עם כריכת קרטון אפורה פשוטה. פתחתי אותו בזהירות ובהתרגשות… אך להפתעתי ולאכזבתי זה היה צילום מטושטש ולא הספר המקורי. חיפשתי ברשימות מצאי ישנות מהיכן קיבלנו אותו, אבל הופיעה בהן רק המילה "צילום". תודה רבה, ממש תגלית.

אז הספר היחיד בעולם של הרב לירמה לא באוסף שלנו. אבל אם יש צילום, סימן שהמקור קיים איפשהו. רק איפה?

חיפשתי בקטלוגים מאוחדים של ספריות בארץ ובעולם, אבל לשווא. בצילום לא היו חותמת או רישום מספר מדף של ספרייה. יכול להיות שהעותק היה שייך לאספן פרטי או נכלל באוסף קטן של מוסד שמנותק מרשת הספריות. לא מצאתי דבר.

טוויסט בעלילה: טיפ מקורא אלמוני

בשנת 1850 הדפיס הרב והביבליוגרף אליקים כרמולי (1802–1875) בפרנקפורט ספר בשם "דברי הימים לבני יחייא", המספר את תולדות משפחת דון יוסף נשיא מאנוסי פורטוגל. הספר מפרט את צאצאיו וסיפורי המשפחה שלו באיטליה. מוזכר שם שהנין שלו, הרב גדליה, כתב ספר בשם "שלשלת הקבלה", ובו התייחס גם לאירועי שריפת הספרים באיטליה. הרב כרמולי פירט בהערה שהוסיף את הסיפור של הרב לירמה מתוך ההקדמה ל"לחם יהודה". בסוף הוסיף נקודה מעניינת:

והנה על פי הדברים האלה (דברי ההקדמה לספר "לחם יהודה", ד"ל) יגזור הקורא שלא נשאר מדפוס ראשון כי אם ספר אחד אשר קנה המחבר בדמים יקרים, וזה אינו (אינו נכון, ד"ל) כי אנו ראינו שנים ושלש ספרים מהם.

וכדי להוכיח שהוא באמת ראה בעיניו את הדפוס הראשון של הפירוש למסכת אבות, מתאר הרב כרמולי במדויק את הכתוב בשער, מספר העמודים והגודל הפיזי ומוסיף שבסוף הספר מופיע תאריך סיום הכתיבה: יום שישי ט"ו באלול שי"ג.

כרמולי
הרב אליקים כרמולי

אז יש לפחות שני עותקים של הספר המיוחד הזה באיזשהו מקום בעולם. אבל לא היה לי קצה חוט, ועם הזמן שכחתי מהעניין.

יום אחד כשישבתי בדלפק הייעוץ וההדרכה בספרייה, ניגש אליי אדם ושאל לגבי איתור ספר. תוך כדי דיבור עלה נושא שריפת הספרים ברומא, והוא שאל אם הכרתי את הסיפור על ספרו של הרב לירמה. עניתי שכן ושידוע לי שקיים עותק ממנו, רק שאין לי מושג היכן הוא. האיש חייך ואמר שהספר נמצא באוקספורד. הוא קם, הלך ומאז לא ראיתי אותו. ואצלי הסקרנות התעוררה מחדש.

בדקתי בקטלוג המקוון של ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד בכל מיני דרכים ואיותים, אבל שוב לא מצאתי דבר.

לא מזמן פניתי לצוות ספריית הבודליאנה לגבי חיפוש באוסף שלהם. הספרנית הסבירה שהספרים היהודיים העתיקים לא מקוטלגים בכלל בקטלוג המקוון, אלא נכללים בקטלוג המודפס של קאולי (Cowley). סר ארתור ארנסט קאולי היה ספרן ומזרחן אנגלי שניהל את הספרייה באוקספורד לפני 100 שנה. אחד מפרסומיו הידועים הוא A Concise Catalogue of the Hebrew Printed Books in the Bodleian Library. קטלוג קאולי כתוב באנגלית ומתיימר להיות רשימה מלאה ומדויקת של הספרים היהודיים והעבריים של אוקספורד עד 1927. על מלאכת ההכנה עמל קאולי 13 שנה. בעמוד 363 תחת השם Judah Lerma  מצאתי את שני ספרי הרב לירמה, והראשון שבהם הוא הפירוש למסכת אבות משנת 1553.

Cowley
מתוך קטלוג קאולי. שני הספרים מהשנים 1553 ו־1554 עם מספרי המדף שלהם באוקספורד

מספר המדף של הספר בקטלוג קאולי מעיד על מקור הספר. Opp הוא קיצור של אופנהיים. הכוונה לאוסף הספרים של הרב דוד אופנהיים (1664–1736), שהיה הרב של פראג, מחבר ספרים ובעל אוסף ספרים עצום וחשוב.

David660
הרב דוד אופנהיים

כשהתמנה לרב של פראג, השאיר את ספרייתו הגדולה אצל חמיו בעיר הנובר שבגרמניה. כשנפטר הרב אופנהיים ב־1736, נכדתו ירשה את האוסף ובהמשך מכרה אותו לקרוב משפחה בהמבורג. כשהאוסף הועמד שוב למכירה, ב־1826 הוכן לספרים קטלוג בשם "קהלת דוד". בעמוד 208 בקטלוג מופיע הספר של הרב לירמה מ־1553.

Lehem660
מתוך "קהלת דוד", קטלוג ספרי הרב דוד אופנהיים

ב־1828 אוסף הספרים של הרב אופנהיים נמכר במחיר נמוך במיוחד לאוניברסיטת אוקספורד והועבר אליה ב־34 ארגזים.

פניתי לסגנית אוצר אוסף יהדות באוקספורד. היא בדקה עבורי את הספר ואף שלחה צילום של דף השער. אפשר לראות שלמרות כמה כיתובים שנוספו או נמחקו, מדובר בדיוק באותו עותק. הספר שניצל מאש האינקוויזיציה בוונציה נמצא היום על מדפי ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד. האבדה נמצאה!

השוואה 1153
מימין העותק המצולם בספרייה הלאומית. משמאל העותק המקורי (באדיבות ספריית הבודליאנה באוקספורד)

אבל הגילוי המרעיש באוקספורד הוא לא סוף הסיפור. זוכרים שהרב כרמולי הבהיר שיש יותר מעותק אחד מהספר המקורי? אז מצאתי עוד עותק! וזה לא היה פשוט.

המכון לתצלומי כתבי יד של הספרייה הלאומית מקטלג כתבי יד עבריים כבר 70 שנה. בספרייה יש כ־14,000 כתבי יד עבריים פיזיים. יתר כתבי היד העבריים המפוזרים בעולם, שמספרם מוערך ב־110,000, מקוטלגים בספרייה הלאומית ושמורים בה כסריקה או צילום, גם אם המקור הפיזי לא נמצא אצלנו.

אחד מאוספי כתבי יד יהודיים בחו"ל נמצא בספרייה הלורנציאנית (Biblioteca Medicea Laurenziana) בפירנצה שבאיטליה. הספרייה, המבוססת על אוסף פרטי של משפחת האצולה לבית מדיצ'י, נפתחה לציבור ב־1571. כמו אוספי כתבי יד אחרים, גם אוסף מדיצ'י קוטלג אצלנו בהתבסס על קטלוג הספרייה הלורנציאנית מ־1757. בין כתבי היד המקוטלגים אצלנו מצאתי משהו שנקרא "פרוש מסכת אבות ליהודה לירמא: דפוס ויניציאה, 1553". וכך התברר שבין כתבי היד שבקטלוג הישן הסתתר ספר מודפס בודד, עותק נוסף מספרו המקורי של הרב לירמה, שעלה באש! לפי התיאור, הספר מיוחס לרבי יצחק אברבנאל למרות שגם שמו של המחבר האמיתי מופיע: Iudas ben Samuel Lerma. בספר אין התייחסות ישירה לפירוש האברבנאל והטעות לא ברורה.

פניתי כמובן לספרייה הלורנציאנית, ושם הסבירו לי שאכן מדי פעם משתרבבים ספרים מודפסים ישנים לאוסף כתבי היד. כנראה הספר הספציפי הזה היה בספרייה שלהם עוד מימי פתיחתה במאה ה־16. כמה שנים לאחר הדפסת הקטלוג ב־1757, הועברו ספרי הדפוס ל־Magliabechiana Library, היום הספרייה הלאומית בפירנצה. מייד בדקתי בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית בפירנצה. זה לא היה קל. הספרים העבריים בקטלוג כתובים בתעתיק פונטי ולא בעברית, כלומר לפי הצליל באותיות לועזיות, ללא אותיות ניקוד. וכך נכתב בכותרת:

Pyrwš Mskt ʼbwt ʼšr ḥbr h.r Yhwdh yzyyʼ bn ʼyš ḥyl rb pʻlym km.r Šmwʼl Lyrmh sprdy zlh.h

ובשפה שלנו: פירוש מסכת אבות אשר חיבר הרב יהודה יזיי"א (יראה זרע יאריך ימים אמן) בן איש חיל רב פעלים כמורינו רב שמואל לירמה ספרדי זלה"ה (זכרו לחיי העולם הבא).

הרב כרמולי צדק. יש לפחות שני עותקים של הספר הזה. אחד באנגליה ואחד באיטליה.

אולי יום אחד אזכה להגיע לספריות הללו ולראות את העותקים בעיניי. בינתיים נצטרך להשיג סריקה טובה יותר מהצילום הישן שיש לנו. והפעם, כדי לחסוך הרבה שעות חיפוש בעתיד, כדאי שנציין את מקורו.

בקשתו האחרונה של הצדיק הערירי: שהספר יעלה לישראל

מתי ומדוע יהודים שרפו ספרים של יהודים אחרים? עותק נדיר של ספר חסידי שרד איום כזה וההקדשה הנוגעת ללב שעליו היא דוגמא איך ספר הוא לעתים יותר מחפץ בלבד

שער הספר "תולדות יעקב יוסף" מאת הרב יעקב יוסף מפולנאה (1780)

הקדשות שונות מעטרות ספרים שונים. לפעמים ההקדשה היא מאהוב לאהובתו, מאם לבנה, מידיד נפש, מסופר ותיק למעריץ נרגש. הקדשה יכולה להיות עניינית, רגישה או היתולית אבל כמעט תמיד היא תחילתו של סיפור, סיפור שלא מסופר בספר.

***

"מה, באמת? יהודים שרפו ספרים? ספרים של יהודים?" כך אני נשאל פעמים רבות כאשר אני מתאר את ההיסטוריה של שריפת ספרים בעם היהודי והתשובה היא כמובן: כן, יהודים שרפו ספרים, ובהחלט גם ספרים של יהודים.

אחת התקופות האפלות והקשות שבהן יהודים שרפו ספרים של יהודים אחרים הייתה במאה ה-18, בשעה שהתפרצה המחלוקת המשולשת בין חסידים, מתנגדים ומשכילים. חסידים ומתנגדים שרפו ספרים של משכילים, מתנגדים ומשכילים שרפו ספרים של חסידים, וחסידים שרפו ספרים של משכילים ולעיתים גם ספרים של חסידים אחרים.

מדובר בתקופה ארוכת שנים (שהדים לה מעצבים את החברה הישראלית עד לימינו אלה) שבה המתנגדים, בראשם הגאון מווילנה ופרנסי הקהילות, ראו בתנועת החסידות תנועה מסוכנת מבחינה רוחנית, תנועה שפורצת את הגדרות ומפיצה באופן שערורייתי וחסר אחריות את סודות תורת הסוד היהודית (הקבלה) ברבים. בכך מערערת כביכול החסידות את המנהגים והמסורת עתיקי היומין, ועל ידי זאת יוצרת אנרכיה דתית ורוחנית.

אל קרב החורמה הזה נכנסו מאוחר יותר גם המשכילים. הם הדגישו את הצורך של היהודים בהשתלבות בחברה הכללית, בלימודים חיצוניים ובאימוץ רעיון האמנציפציה. מה הפלא שרבים מהם ראו בתנועת החסידות, תנועה ראקציונרית, ארכי-שמרנית, הלוחמת מלחמת חורמה בנאורות ומעודדת את המון העם להאמין בצדיקים מאחזי עיניים?

ההיסטוריוגרפיה החסידית מתארת את סיפור חייו של רבי יעקב יוסף, שהיה מחשובי הרבנים באותה תקופה ורבה של העיירה פולנאה באיזור וילנה. הוא השתייך ל״מתנגדים״ לחסידות עד לרגע ש״נשבה״ בקסמיו של הבעל שם טוב והפך להיות לאחד מחסידיו המושבעים וממפיצי תורתו.

אותו רבי יעקב יוסף כ"ץ (שחי בשנים תנ"ה, 1695 – תקמ"ב, 1781) הידוע גם כרבי יעקב יוסף מפולנאה, הוא זה שכתב את הספר החסידי הראשון שהודפס אי פעם – הספר "תולדות יעקב יוסף".

שער הספר החסידי הראשון שהודפס אי פעם "תולדות יעקב יוסף" (1780), שכתב רבי יעקב יוסף מפולנאה

יחודו של הספר טמון בכך שסימן את עצמאות הדפוס החסידי ועצמאות התנועה החסידית. אך בעקבות כך הוא גם זה שהצית מחדש את אש המחלוקת בין חסידים למתנגדים, אש שלרגעים נדמה היה שדעכה. בעקבות הדפסתו והפצתו נשלפו מחדש כתבי החרמות ומסורות שונות מתארות את שריפת הספר ברחובה של עיר.

כתב-החרם של קהל וילנא, מנחם אב תקמ"א, בראש החותמים הגאון ר' אליהו מוילנא. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית.

כתב החרם זה מוילנה הוא דוגמא לכך. מופיעה בו התייחסות מפורשת להדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף":

"ונתפרסם קלונם וגדופם [=של החסידים] בספרם החדש [=תולדות יעקב יוסף] מקרוב באו לא שערו אבותינו (…) וחפאו דברים לא כן [=והעלילו דברים לא נכונים] על דתינו הקדושה" (…).

לא מפתיע אם כך, שרק עותקים בודדים נותרו כיום מאותה הוצאה.

את הספר הדפיסו בנו של המחבר וחתנו. שלא כמו במסורת היהודית, הספר הודפס ללא הסכמות (אישור המופיע בספר מאת הרבנים החשובים באותה התקופה) – וכי מי יעז לתת הסכמה לקבוצה נרדפת?
מהדורה זו הודפסה בשנת תק"מ, 1780. בשער הספר, המדפיס החליף את האותיות משנת תק"מ לשנת קמת, ושיבץ את השנה בתוך הפסוק: "וקמת ועלית אל המקום", רמז עבה למה שמספרת לנו ההקדמה ביתר פירוט, שאחד המדפיסים, במקרה זה – בנו של המחבר, הרב אברהם שמשון מרשקוב, החליט לקום ולעלות לארץ ישראל.

האם הוא עלה לפני שהסתיימה ההדפסה? האם הוא עלה לאחר שנסתיימה ההדפסה? קשה לדעת, בכל אופן, כאשר הוא עלה הוא לקח אתו לפחות עותק אחד של הספר ששרד את ניסיונות ההשמדה והגיע אליו או אתו לארץ ישראל.

את העותק הייחודי שבידו הקדיש הרב אברהם שמשון מרשקוב לכולל החסידי בירושלים כשהוא כותב את הדברים הבאים:

הגדלה של הפיסקה הראשונה בעמוד השער של הספר "תולדות יעקב יוסף" (1780). נסו לקרוא את השורות הראשונות.

"זה הספר שחיבר אדוני מורי אבי הגאון נ"י [= נרו יאיר ח.נ.] והבאתי לבית הדפוס כאשר מבואר למטה עתה למען יגדיל תורה. ולמען לזכות את הרבים אני שולח זה הספר להכולל של עיר הקודש ירושלם תוב"ב [= תבנה ותכונן] במתנה, וכל מי שירצה ללמוד יבוא וילמוד כאשר עשיתי בכל ערי הקודש בצפת ובטבריה תוב"ב [= תבנה ותכונן].

כי לא זיכני ה' בבנים חיים ולמען יהיה זה למזכרת באתי עה"ח [= על החתום] הק' אברהם שמשון בהרב המחבר הגאון מר יעקב יוסף הכהן אב"ד ומו"ץ דק"ק פולנאה [אב בית דין ומורה צדק של קהילת קודש פולנאה] אשר איתן מושבו היה בק"ק [= קהילת קודש] טבריה תוב"ב [= תבנה ותכונן] ועכשיו קבעתי דירתי בעיה"ק [= עיר הקודש] צפת תוב"ב [= תבנה ותכונן]".

בין השורות, רבי אברהם שמשון, מספר לנו סיפור כואב: "כי לא זיכני ה' בבנים חיים". מהכתוב עולה רבי אברהם שמשון עלה לארץ ישראל בגפו, והיה ערירי וללא ילדים. הדפסת הספר והפצתו היו עבורו משימה אישית, "למען יהיה זה למזכרת".

בשנת 1974 (תשל"א) נתגלתה בטבריה מצבת רבי אברהם שמשון עליה כתוב:

"זאת מצבת קבורת הרב ר' אברהם שמשון הכהן אשכנזי נלב"ע [=נלקח לבית עולמו] יום ב ח' לחודש אלול התקנט".

עותק ייחודי זה, יחד עם הקדשתו יוצאת הדופן של רבי אברהם שמשון שרד את כל קשיי הדרך והוא שוכן לבטח כיום באוסף שלום בספרייה הלאומית בירושלים. הוא נושא את זכרו של רבי אברהם שמשון, ומספר את סיפור תלאות הדפסת הספר החסידי הראשון ואת ראשית העלייה החסידית לארץ ישראל.

 

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"

עותק מודפס של משנה תורה, יד שלישית לרמב"ם

הכי קרוב לרמב"ם: עותק של המשנה תורה מהמאה ה-16 עם הערות שמעידות על כתב ידו של הרמב"ם הגיע לידי הספרייה הלאומית

יש יצירות שהיו ואינן עוד – כמו מרבית הספרים של אריסטו. ויש כאלה שעוד איתנו, אך נתקשה למצוא להן עותק מוסמך שלא נפלו בו שגיאות מעתיק. זהו המקרה של משנה תורה לרמב"ם, שעותק שלם מקורי ממנו בכתב ידו של המחבר לא נשמר. ספר משנה תורה הוא אחד מחיבורי ההלכה המרכזיים של העם היהודי המכונה גם 'היד החזקה' והוא מהווה את החיבור ההלכתי המרכזי ביותר שכתב הרמב"ם בבגרותו.

הכי קרוב שנגיע אליו הוא עותק של ספר משנה תורה שהודפס בוונציה בשנת  1524 (רפ"ד) בדפוס דניאל בומברג. ייחודו של הספר הוא שבספר ישנן הגהות ותיקונים שנעשו על פי כתב היד המפורסם והמהימן ביותר של המשנה תורה, כפי שנכתב במקור ע"י הרמב"ם, וליתר דיוק – מדובר בגלגול שלישי של אותו כתב יד. את העותק הזה רכשה הספרייה הלאומית לאחרונה.

ברבות השנים נעשו עוד ועוד העתקות נוספות של המשנה תורה, וככל שנקפו השנים יותר ויותר טעויות נכנסו לכתבי היד. אומנם המדפיסים בוונציה של במאה ה-16 הדפיסו את הספר משנה תורה עם טקסט מדויק ככל שיכלו, אך מטבע הדברים הספרים המודפסים יצאו עם לא מעט שינויי נוסח וטעויות. תופעה זו גרמה לניסיונות של קוראים לתקן ולשפר את הנוסח על ידי הוספת הערות ותיקונים בכתב יד בשוליים של הספרים המודפסים. כלומר, אנשים תיקנו ושינו את הטקסט המודפס על מנת לחזור ככל הניתן לנוסח הנכון.

לאחרונה הספרייה הלאומית רכשה אחד מהעותקים האלה – עותק שהודפס בוונציה בשנת 1524 שיש עליו תיקונים וההגהות רבות בכתב יד, כך שבפועל זוהי העדות הטובה ביותר שיש כיום לנוסח המדויק של "משנה תורה", כפי שהרמב"ם עצמו כתב.

מדובר בספר מיוחד מאוד כיוון שיש בו הערת סיום (קולופון) בכתב ידו של המגיה – אברהם אבן ראובן – שמאשר שהתיקונים נעשו על בסיס כתב יד של הרב ניסים ביבש שהעתיק מתוך כתב היד 'כתב-יד ארם צובא.' עם חתימת ידו של הרמב"ם עצמו

וזהו תוכן הקולופון:

 

בהיות שמצאתי אני אברהם ן' ראובן ביד החכם השלם כה"ר נסים ביבאש יצ"ו ספר רבינו משה מוגה, שהגיה אותו החכם הנזכר מהספר שנמצא היום במדינת חלב מכתיבת יד רבינו משה עצמו, כפי מה שהוא מקובל לאנשי הארץ ההיא, לכן חליתי פניו שיתן לי הספר שהגיה, והגהתי זה הספר עליו כפי האפשר לי בכל יכלתי, ומה שהוקשה לי בענינים שהיו מוגהים לא כתבתי אותם עד שנתישבו לי מפי החכם הנזכר.

 

אין ספק שההגהות שמופיעות בעותק שהספרייה הלאומית רכשה מעידות על נוסח הטקסט הקרוב ביותר למה שמופיע בכתב יד ארם צובא, וכעת הספר נחשף בפעם הראשונה.

ההגהות בעותק הזה מהוות עדות חשובה ויחידה לספרי טהרה ונזיקין של הרמב"ם, ולכן מדובר בעותק שהוא למעשה 'גלגול שלישי' לכתב יד ארם צובא. כלומר, עותק שהוגה מספר שהרב ביבאש תיקן וערך מאותו כתב יד ארם צובא שהרמב"ם עצמו חתם עליו כנוסח המוסמך.

 

הלכות טומאה