מי כתב את הדברים הבאים?
אית עתאב (Aït Attab, מרוקו), עיר הנדחת ואנשיה אנשי מרמה […] הגביר בליעל ומלא תככים יוסף ן' שטרית נ"י. כלי וכליו רעים, בזוי ונמאס. זקן … איננו רצוי לאלהים ואדם. ובנו הנמאס חכם שלום נ"י, כרעא דאבוה. האב והבן ורוח רעה שורה עליהם. בקהל בני אדם בל יחדו […] על המקום הזה לא נח שבט הרשע וגורל השודדים, ובכל זאת לבם הרע ומצחם הנחוש לא יאבו להטות אזן קשבת לדברי השד"ר, ובקשיות ערף העיזו מצח כי לא יתנו נדבה […] בליל שבת אחרי הסעודה הראשונה ממש, קול קני רובים הרעימו באופן מבהיל וכדורי עופרת עפו ממעל לגגות בתי בני ישראל כארבה. ומלחמה איומה התלקחה בין הישמעאלים, ומטרתם לשלול בתי בני ישראל ה' עליהם ירחם. וכן נשארו יום שבת ומוצאו. וביום א' בבקר ברחו היאודים כמורדפים על צואר, ועמם יצאתי כמוצאי גולה בפחד איום אשר לא יתואר במלין.
התיאור הזה ורבים כמותו נמצאים בכתב יד של הספרייה הלאומית (Heb. 28°9235), שהוא יומן מסעו של שד"ר שאסף כספים בערי מרוקו בין השנים תרנ"ד-תרנ"ז (1893-1897). במשך דורות רבים היה קיומו הכלכלי של היישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בתמיכת יהודי הגולה, ולשם כך הוקמו ועדים מקומיים אשר דאגו לאיסוף הכסף ולחלוקתו. מאות רבות של שדרי"ם (שלוחי דרבנן) יצאו מכל אחת מערי הקודש, למסעות איסוף כספים ברחבי העולם. עבודתו של השד"ר לא הייתה קלה, וגם עומס התרומות שהוטל על הקהילות בתפוצות לא היה פשוט. הטקסט שבפתיחה נולד מתוך מפגש טעון ומורכב, בין שד"ר מארץ ישראל לקהילה המקומית.
את היומן הזה כתב מאיר בר-ששת שיצא כמה פעמים בשליחות עניי צפת, ובסיום שליחותו האחרונה נשאר להתגורר שנים רבות בעיר סאפי. למרות שהשאיר את משפחתו בצפת נשא בר-ששת לאישה את נכדתו של יהודה הלוי יולי מנכבדי העיר מוגאדור, בסאפי בט"ז באלול תרנ"ה.
על יחסם של יהודי מרוקו אל שדר"י ארץ ישראל כתב יעקב משה טולידאנו: "אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל ולקופת רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם". האמנם?
יומנו של בר-ששת מספק לנו הצצה מעניינת אל עולמו של השד"ר. הקריאה בו מלמדת כי לא בכל מקום זכה השד"ר לכבוד ולשיתוף פעולה, וכי במקרים רבים הייתה משימתו מלווה במתחים ומריבות עם בני הקהילות שבהם ביקר.
ביומנו של בר-ששת אצור גם מידע רב על יהודי מרוקו ומקומות מושבם. הוא מתאר את מצב הדרכים שבהן נסע, את הערים שבהן ביקר, את אופיים של יושביהן ואת מצבם הכלכלי. רבים מהתיאורים רוויים בביקורת שלילית על המקומות ועל יושביהם, ורק מקומות מעטים הסבו לו קורת רוח וזכו ממנו לשבחים. בר-ששת לא כתב את שמו ביומן, אבל הוא רמוז בכותרתו "מאיר נתיב".
כדי לטעום קצת מיומן המסע אציג כאן כמה דוגמאות מתוכו. בחלקם דברי גנאי, באחרים השתתפות בצער, ונסיים בשבח.
נפתח בגנאי:
אופראן [Ifrane Atlas-Saghir] יע"א. דרך י"ב שעות […] סופות וסערות היו בכל הדרך, ופחד השודדים הביא מורך בלבבנו מאד, אם כי חיילים ששה היו עמדי. וביום ח"י באנו לחיים טובים ןלשלום. בעל הבית [=המארח] חזן אליאו רביבו נ"י. העיר הנוכחית היא עתיקה לימים. על פי קבלתם ואבני מצבותיהם באו היהודים לשם לפני שמנֹה עשרה מאות שנה ויותר. ויש אומרים מימות חֻרבן הבית השני, ויש אומרים גם לפניו. עינות מים זכים וטהורים יפכו ברחובות העיר המלאי רפש וטיט ואי סדרים, אך לא ינעמו לקיבת האסטניס כי כבדים הם. יושביה בימים האלה הם אנשים נבזים ונשחתי המדות, רעים וחטאים. הרבי שלהם חכם יוסף, גאה ורע ואין רוח המקום נוחה הימנו. על פי עצתו חפצו לפרוק עול השד"ר מעליהם, ורק אחרי מרורות אשר שבעתי וסבלנות יתירה אשר הראֵתי לפנים, ואחרי אשר נלחמו איש את רעהו ודמם נשפך כמים, ומלחמה נוראה היתה קרובה להתלקח ביניהם, יכולתי להתפשר עמהם (דף 4א).
ולאד מנצור [Oulad Mannsour, Tlauh]. רעים וחטאים, ובשאט נפש יביט עליהם הרואה. אנשים בזויִם מאד כבהמות נדמו, ויתרון להאחרונים מהם. קשי ערף לא אבו לתת מאומה (דף 10ב).
דברי צער:
דמנאת [Demnat] יע"א. מהלך שש שעות מנתיפא [Ntifa] יע"א. הדרך בינונית. העיר הזאת אשר לפנים היתה נדבתה 120 דורוס לבד הקופה, הושפלה מאד וירדה עד עפר. נהרסה עד היסוד, ורוב יושביה העברים אנשים ונשים וטף הלכו שבי לפני צר ביום חרון אף ה'. תכלה היריעה, וגם ספר שלם בל יכיל בקרבו מקרי העיר הזאת וכוס התרעלה אשר שתו מצו יושביה. הגבירים אשר לפנים ישבו בצל הכסף ומשלוח ידם במרחבי ארץ רבה, עתה דלו רוששו מאד ובנהרי דמעה יבקשו אוכל להשיב נפש ונפש עולליהם העטופים ברעב. נשיהם אשר היו כפרות הבשן ולבושן משי ורקמה, הנן עתה דקות ושדופות ועל פניהן צלמות. גם חשופי שת הֵנָּה ובניהן ובעליהן. האיש אשר לב ברזל בקרבו יצוק יִמס כדונג למראה יושבי העיר הזאת ובתיהם הרחבות אשר היו לעי מפלה. רובם יצאו ונפוצו בערים להביא אוכל, וידיהם פשוטות לקבל נדבות בעד עצמם. כבואי את העיר רבים יצאו לקראתי בעינים נִגרות, כי לא קִוו לראות את פני בהיותם במצב כזה. ולפי דִברתם מאד ששו על השמועה כי אנכי יצאתי מעיר קודשנו תיבנה ותיכונן כשד"ר לעריהם, ובכל לבבם דִמו כי יעטרוני בזהובים, ובשמחת עולם יחדו את פני, ומשתה תמיד יהיו ימי שבתי שם. אמנם אחרת חשב ה', כי רבות מחשבות וכו'. ובכל זאת התקוָה תשעשעם כי עוד חזון למועד להפיק זממם, אם יוכלו להתפשר עם המלכות. רק ג' ימים ישבתי שם, וכאשר נוכחתי לדעת כי אך למותר אאחר ימי שבתי שם, כי שד"ר טבריה ת"ו נ"י ישב ג' חדשים ללא תועלת, אחזתי דרכי לחטו"ל ושבתי לשלום (דף 11ב).
ונסיים בשבח:
מוגאדור [Mogador ] יע"א. [מאספי] דרך חמִשה שעות בים. לתאר יופי העיר הנוכחית ותבונת יושביה לענג רב אחשבה. וביותר אחרי אשר כבר בִּליתי ימים וירחים בכפרי סוס ומראכיש, ועיני הֵטיבו לראות משכנות דלים שפלי הקומה וחֹשך ישופם. גם אי נִקיון השורר בהמה במִדה מאד מבהילה, עד כי גם הנפש היפה תקוץ בם. גם יושבי המקומות ההם וטבעם ומזגם, והעדר התרבות וחֻקי המוסר אשר להמה, כי לא ידעו מה הם. ומשם בבוא האדם להעיר הנוכחית שם ימצא סדרים נכונים, אנשים של צורה מחוטבים תבנית היכל, לבושי הדר, הליכות אירופה להם. בתיהם נקיות מאד, וכלים מכלים נהדרים ונאים יתנוססו בתוך הבתים המרווחים. גם רחובות העיר לא רעים המה, וכאחת מהמדינות הנאורות תתראה לעומת ערי מארוקו שכנותיה. גם אנשיה הנכבדים, רוב יושבי רחוב אלקצבה ה' עליהם יחיו, נדיבי לב וטובים, ורבים מהם נֵחנו גם בשכל חד וישר […] בבית הגביר המשכיל ונבון סי' דוד הלוי יולי נ"י מצאתי מנוח ככל השד"ר דהלכו לפני הי"ו, ורק חוט של חסד יתר משך עלי מעת ראני בעי"ת אספי בפעם הראשונה. וכבוד מלכים הנחילני בימי רעיתו הצדקת, אשר היא היתה רוח החיה בכל משטרי הבית והליכותיו. וביראת ה' טהורה אשר אצרה תמיד בקרבה ידעה איך להתהלך ולנהל כל צרכי הבית ההוא המרובים. וכמו במתג ורסן כן ברוח מבינתה ידעה לבלום ולבצור את רוח בעלה לבל יעבור הגבול. בבית הברוכה ההיא שבעתי רצון, ושמחת עולם היתה לי משך שבתי שם בימים הראשונים. המשטר, הסדר, יראת האל, אהבת אמת טהורה, רוח העברי במובנו האמתי, אשר כל אלה היו אחים תואמים בבית הנוכחית, השביתו שאון גלי צרותי אשר עברו עלי, והנחילוני ששון. ובכל עת בואי בשער הבית ההיא שמחת אין קץ מִלאה את כל חדרי לבבי.
אלו רק מקצת מתיאוריו הצבעוניים של מאיר בר-ששת, ומי שרוצה לקרוא עוד מהם ולקבל פרטים נוספים על חיי הכותב מוזמן לעיין במאמר המלא בכתב העת 'פעמים' מס' 166.
לכתב-היד המלא של השד"ר מאיר בר-ששת באתר הספרייה הלאומית לחצו
