אחד הנושאים המרתקים בפולקלור של תרבויות רבות, ובהן גם התרבות היהודית, הוא יחסי מין בין שדים לבני אדם. כמו בתרבויות אחרות, גם בתרבות היהודית התחברו סיפורים עממיים מגוונים על תופעה זו, אולם ליהודים יש סוגה ייחודית לעיסוק בתופעה זו, שבה עוברים מתיאור המעשה המופלא לדיון, לפעמים מייגע, בשאלת ההשלכות המשפטיות שלו.

יהודים אהבו להסתכל על העולם במשקפיים הלכתיים. ההלכה הייתה מעין פילטר שדרכו עיבדו את השמועות על תופעות אלו. הרבה יותר מהשאלה "האם דבר כזה קיים במציאות?", התעניינו יהודים בשאלה "מה ההשלכה ההלכתית של זה?".

יסודו של הדיון ההלכתי בשאלת דינה של אישה המקיימת יחסים עם שד הוא במשנה במסכת סוטה, שלומדי הדף היומי סיימו לאחרונה. המשנה קובעת שבעל שחושד שאשתו מקיימת קשרים אסורים עם גברים יכול להתרות בה (בשפה ההלכתית "לקנא") שלא תתייחד עם החשוד, ואם יש לו עדים שהתייחדה איתו, הוא מביא אותה לירושלים והכהן משקה אותה את המים בעלי הכוח המאגי שלתוכם נמחקה המגילה הנושאת את שם ה'. לאפשרות של הבעל להתרות באשתו יש סייגים שונים, ואחד מהם הוא "חוץ מן הקטן וממי שאינו איש" (מסכת סוטה ד, ד).

יש מחלוקת בהלכה אם "קטן" כאן הכוונה לפחות מבן תשע (שאין ביאתו ביאה) או פחות מבן מצוות, אבל הרעיון הכללי ברור. אך מיהו "מי שאינו איש"?

מי שיעיין בתלמוד הירושלמי יראה שלכאורה הירושלמי איננו מסביר כלל משפט זה במשנה. גם בדיקת כתב היד השלם היחיד של הירושלמי – כתב יד ליידן, מגלה שהירושלמי לכאורה רק מצטט את המשנה ולא מסביר אותה. אבל למזלנו, השתמר לנו עוד כתב יד אחד מהירושלמי למסכת סוטה –  כתב יד השמור בוותיקן (Ebr. 133), ובסלנג של החוקרים מכונה "כ"י רומי". כתב היד הזה מכיל את סדר זרעים ומסכת אחת מסדר נשים – היא מסכת סוטה. בכ"י זה מופיעה מילה אחת אחרי דברי המשנה, וממילא ברור איך הסבר כה קצר, בן מילה אחת, חמק מעדי נוסח אחרים. אבל המילה בכ"י רומי חסרת משמעות לכאורה: "פקוף".

ברור שהמילה השתבשה וצריך להיות: "בקוף", או "כקוף". כלומר, התלמוד הירושלמי מציע כי המשנה מתכוונת בביטוי "מי שאינו איש" לבעל חיים, כגון קוף. מעשה מעין זה מתועד בחיבור "מסכת דרך ארץ", אחת מן המסכתות הקטנות, חיבורים הלכתיים שאינם חלק מן המשנה ונערכו מאוחר יותר. בחיבור קצר זה מסופר: "מעשה בריבה אחת שהייתה מכבדת הבית ובא הקוף ובעלה מאחוריה ובא מעשה לפני חכמים ולא פסלוה מן הכהונה".

כיוון זה עולה גם מסוגיית הבבלי. לומדי המשנה בבבל הוטרדו אף הם מפירוש המונח "מי שאינו איש", ואחד מאחרוני האמוראים, רב פפא, הציע שהמשנה באה "למעוטי [=למעט] בהמה – דאין זנות בבהמה" (סוטה כו ע"ב). אין כוונת רב פפא (או עורכי התלמוד שהסבירו דבריו) לומר שאין איסור על משכב בהמה, אלא כוונתם לכך שלמעשה כזה אין משמעות הלכתית בדיעבד, והוא אינו אוסר את האישה על בעלה (בניגוד לניאוף עם גבר), וממילא, הבעל איננו יכול "לקנא" לה מפניהם.

אבל ישנה פרשנות עוד יותר רדיקלית למשנה.

ר' מאיר מלובלין (נפטר ב־1616) נשאל על אודות "המעשה זר ותמוה אשר בא לידך באשה שנבעלה לרוח או לשד שקורין טרכ"ט ובא אליה בתחילה כדמות בעלה ובשנייה כדמות פריץ והוא אישה בעולת בעל אם היא נאסרת לבעלה אפילו ישראל דשמא סופה הייתה ברצון כאשר קצת יש דברים ניכרים…" (שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קטז).

בעקבות משנתנו התיר מהר"ם את האישה, והעיר בצדק שאין להגביל את דברי המשנה לפרשנותו של רב פפא "דאם לא כן, למה נקט האי לישנא ולא קתני בהדיא [=למה נקט לשון זו ("שאיננו איש") ולא שנה במפורש] וחוץ מן הבהמה?!".

על דברי מהר"ם מלובלין הסתמך להתיר גם החיד"א (ר' יוסף חיים דוד אזולאי, נפטר ב־1806) אשר נשאל : "… בעיר אחת יש הרבה נשים אשר כפעם בפעם יוצאות וחולות כמו חלאים ותרופתן להביא אצלן נשים בתופים ומחולות מינא דזמר נינהו  וביני ביני [=מיני זמר הם, ובין כך ובין כך] בעלת הבית מתעלפת ביניהן או נכנסת לחדר וככה יעשו הרבה מהן ופשתה המספחת בענין זה ואומרות שנגלה אליהן דמות אחד ושואל מהן לעשות כך ושואל להן שאלות כגון ללבוש מלבוש מגוון פ'[לוני] וכיוצא ואם אינן מקיימות מסתכנות ואמר רב אחד מקובל בקבלה מעשית שידע שהחיצונים מתעוללים בהן ונסתפקת אם הרוח הזה בא אליהן מה משפטן אם אסורות לבעליהן או אין קפיד'[א] בזה…" (שו"ת חיים שאל, א, סימן נג).

חיד"א מתאר כאן קהילה מסוימת שהתפשטה בה הפרעה נפשית קולקטיבית מסוימת. בקהילה זו היו נפוצים מקרים של איחוז (בשפה העממית: "דיבוק"). כמו בתרבויות אחרות, גם בתרבות היהודית היו מקרי איחוז שכיחים במיוחד בקרב נשים. בקהילה הנדונה האמינו נשים שעליהן לציית להוראות שניתנו להן מישות מסוימת ש"התעברה" בגוף אחת מהן, ואם לא יצייתו לה, הן עלולות להסתכן. מקובל אחד, שהחיד"א איננו מציין את שמו, חיווה דעתו כי נשים אלו מקיימות יחסי מין בכפייה עם אותן ישויות על טבעיות. השימוש במונח "להתעולל", נועד לרמוז שיחסי מין אלו היו בכפייה ואולי אף באלימות (נראה שהכותב מרמז לסיפור הפילגש בגבעה: ולֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, שופטים יט, כה), כדי להבהיר שנשים אלו לא קיימו יחסים עם שדים מרצונן החופשי, ולכן אין להאשימן.

פוסקים אלו התייחסו ליחסים בין אישה לשד כדבר ריאלי, ונטו שלא לראות בו מעשה המשפיע על מעמדה המשפטי של האישה (ביחס לבן זוגה), בדומה למשכב בהמה. לעומת זאת, היו פוסקים אחרים שהבחינו בין שתי התופעות החריגות הללו, בשל העובדה שמזיווגים על-טבעיים בין אשה לשד, בניגוד ליחסי אדם-בהמה, יכולים היו, לדעתם, להיוולד ילדים.

כך למשל סבר ר' חיים כהן רפפורט, רבה של העיר לבוב באוקראינה (נפטר ב־1771). עדות לכך מצא ר' חיים כהן רפפורט בסיפור תלמודי (בבא בתרא עג ע"ב) על דמות משונה בשם הורמיז בר לילית. הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) מפרש כי הורמיז היה שד, שנולד " מאדם הבא על השידה". בעקבות זאת התייחס ר' חיים כהן יותר בחומרה לתופעות כאלו, וטען שאשת כהן שקיימה יחסים עם שד, נאסרת להמשיך לחיות עם בעלה. מעניין לציין כי ר' חיים כהן נודע במאבקו התקיף בתנועה הפרנקיסטית, שפעלה במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה־18, ונודעה בטקסטים מיסטיים בעלי אופי של פריצות מינית.

הנושא נדון גם אצל הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, ח"ט, סי' טז), הרב עובדיה, הידוע בבקיאותו הרחבה בספרות ההלכה, אסף שלל התייחסויות של חכמים שונים בעניין. בין המקורות המעניינים שהביא הייתה תשובתו של ר' יוסף זכריה שטרן, רבה של העיר שאוולי בליטא (נפטר ב־1903). הרב שטרן הביא את דברי מהר"ם מלובלין והקשה עליהם בחריפות:

"וכבודו [=של מהר"ם מלובלין] במקומו מונח שלדבריו לא תיאסר אישה שזינתה וכרסה בין שיניה, כשתאמר שנדמה לה כדמות בעלה, ושנבעלה לשד, וכידוע מההיסטוריא שהיו כומרים שמטעים בתרמיתם לפתות נשים, והתחפשו בדמות האליל שלהם".

ד"ר דודו רוטמן העיר לי כי שטרן רומז כאן לאגדה על לידתו של אלכסנדר הגדול ממעשה תרמית. לפי אגדה זו שהתחברה במצרים, נכתנבו, המלך האחרון בשושלת הפרעונים לפני הכיבוש ההלניסטי, הגיע לארמונו של פיליפוס מלך מוקדון, לבוש ככהן מצרי, וקשר קשר עם אולימפיה אשת המלך. בהמשך התחפש לאל אמון, ושכנע את המלכה לשכב עמו, ומיחסים אלו נולד אלכסנדר. אגדה עתיקה זו התגלגלה גם למקורות היהודיים, והיא מופיעה בספר יוסיפון.

לאגדות העממיות על יחסי מין בין נשים לשדים, ובין גברים לשדות, ישנם היבטים פולקלוריים, מגדריים, תרבותיים והלכתיים שונים. במאמר זה התמקדנו בשאלות ההלכתיות שעוררה אמונה זו, בדבר אפשרות קיומם של יחסי מין בין שדים לנשים יהודיות. מקרים של שדות השוכבות עם גברים, מופיעים אף הם במקורות היהודיים (הידוע שבהם הוא סיפורה של לילית ששכבה עם אדם הראשון), אולם הללו לא עוררו דיון הלכתי ער.  הסיבה לשוני זה ברורה. מעבר לעובדה שגבר אינו אסור בריבוי נשים, וממילא ההלכה אינה אמורה להיות מוטרדת מדי מכך שמלבד אשתו יש לו גם עסק עם נקבה דמונית, ישנו הבדל מכריע בתוצאות האפשריות ממעשה זה. במקרה של יחסי אישה ושד עולות שאלות הלכתיות מיידיות: לא רק השאלה מה מעמדו של העובר שנולד מזיווג כזה, אלא גם השאלה בדבר מעמדה של האישה. לקיום יחסים אסורים על ידי אשה יש השלכות מיידיות  ("אסורה לבעל ולבועל"), ובמקרים מסוימים אפילו אם היחסים היו באונס (אשת כהן נאסרת על בעלה באונס). לעומת זאת לקיום יחסים כאלו על ידי גבר אין השלכה מיוחדת, מלבד החטא של הוצאת זרע לבטלה.

סיבה נוספת למיעוט הדיון ההלכתי ביחסי גברים ושדות, הוא שכיחותה הנמוכה יותר של תופעה זו. אחד ההסברים המקובלים לשכיחותם הרבה יותר של מקרי איחוז, או דיווחים על יחסים עם שדים בקרב נשים בחברה המסורתית, היא שנשים היו נתונות לפיקוח ודיכוי חמורים יותר. ייחוס היחסים לשד אפשר להן מוצא במקרים מסוימים. אם אשה נכנסה להיריון וסיפרה לבעלה שהתעברה משדה, היה סיכוי גבוה יותר שיתייחס לכך בסבלנות, מאשר אם הייתה מספרת לו שהתעברה מגבר זר. זאת ועוד, באמצעות תופעות של איחוז, כניסה למצב תודעה חריג, התאפשר לנשים להגיד ולחוות דברים שהיו אסורים בביטוי ב"פרסונה" המקורית שלהם, כמו למשל לבטא תשוקות מיניות לא מקובלות ודחפים לא מרוסנים. "סיפור כיסוי" של נוכחות שד, רוח של מת, או ישות על טבעית אחרת, הנכנסת כביכול לגופה של האישה ומדברת מגרונה, אפשרה לנשים לבטא בצורה חופשית מילים ורגשות, שלא היו ניתנים לביטוי בנסיבות אחרות. גברים בחברה המסורתית נזקקו הרבה פחות לתחבולה שכזו.

הפניות לקריאה נוספת

ש' צפתמן, נישואי אדם ושדה: גלגוליו של מוטיב בסיפורת העממית של יהודי אשכנז במאות הט"ז-הי"ט.

D. Rotman, "Sexuality and communal space in stories about the marriage of men and she-demons", Monsters and Monstrosity in Jewish History, Iris Idelson-Shein and Christian Wiese (eds.) (2019), 187-200