בהיותו של אברהם שלום יהודה מומחה עולמי לתרבות ערבית, למדעי המזרח (כך קראו פעם ללימודי המזרח התיכון) ולתולדות עם ישראל, הוא הוזמן בוודאי פעמים רבות להעביר הרצאות בשלל תחומי התמחותו. אך הרצאה אחת זכתה להגיע לכותרות העיתון היהודי-הבריטי הוותיק The Jewish Chronicle בערב פסח של שנת תרצ"ט: "בניית המשכן- עדות לאותטניות המקראית: עברים בזמן יציאת מצרים" (24 במרץ 1939). העיתון דיווח בהתלהבות על הרצאתו של פרופ' יהודה "בנושא בניין ואמנות המשכן שלוותה במודל שנבנה במיוחד עבור פרופ' יהודה ועורר התעניינות רבה. המודל היה מדויק עד לאחרון הפרטים… ונבנה במדויק על-פי השקפתו של יהודה… בהתאם להוראות הכתובות בחומש שמות. [יהודה] הפגין בקיאות מושלמת בכל ענפי האמנות והאדריכלות" (שם).

איך מגיע ילד ירושלמי בן היישוב הישן הספרדי, להיות דוקטור בגרמניה? מדוע הוא נמשך, בעיצומה של הקריירה האקדמית, למלאכה כה מורכבת וסיזיפית של בניית דגם למשכן? והכי חשוב- כיצד נראה הדגם שבנה, שמצוי כיום באוסף יהודה בספרייה הלאומית? בשביל לענות על השאלות הללו, עלינו לחזור לירושלים שהחלה לצאת מהחומות, בסוף המאה ה-19.

מירושלים לגרמניה

1877, תרל"ז. בשכונת "אבן ישראל" בירושלים החדשה נולד אברהם שלום למשפחת יהודה. אימו עלתה לארץ מגרמניה ואביו היה נצר למשפחה נכבדה ועשירה שהגיעה מעיראק. עירוב עדתי כזה היה נדיר באותם ימים בירושלים, אך במשפחתו הדבר היה פשוט, כפי שמעיד אברהם שלום בזיכרונותיו:

"בימים ההם תהום גדול היה מבדיל בין הספרדים והאשכנזים. ‏[אולם] אבי זקני, רבי שלמה יחזקאל יהודה, כשעלה מבבל לירושלם נתחבב על כל העדות, כספרדים כאשכנזים, בגלל צדקתו ונדבותיו בתמכו בהרבה תלמידי חכמים… והתאמץ בכל כוחו לקרב את הלבבות.

וראשית מעשהו היה, לתת את בתו שרה לר' יהושע ילין מלומזה, ולקחת לבנו הגדול שאול בתו של ר' ישעיה ברדאקי, מגדולי רבני האשכנזים ומחשובי עסקניה ולבנו הצעיר פרג' חיים [את] ביתו של אחד מחסידי חב“ד ר' ישראל שפירא שהיה תלמיד חכם ממשפחה מיוחסה מפולניה. גם אבי ר' בנימין הלך בדרכיו ומקרב היה את האשכנזים ומהם היה בוחר מלמדים גם לאחי הגדול ממני וגם לי." (אברהם שלום יהודה, "כשלמדתי רש"י")

באווירה כזו גדל אברהם שלום. כבר בגיל צעיר שכרו לו הוריו מלמדים פרטיים מהם למד תורה, הלכה, משנה ותלמוד, ושאר לימודי קודש כנהוג על פי מסורת ישראל, וכך מתאר יהודה:

"והנה בהיות אבי איש אמיד, היה משלם שכר כפול ומכופל למלמד טוב ומפורסם, בתנאי שלא ייקח יותר משנים או שלשה תלמידים בלעדי, אבל שיהיו יותר מתקדמים ממני בלימודיהם, כדי להעיר בקרבי קנאת תלמידי חכמים. ככה היה מנהגו עם כל מלמדי. אמנם ניסיון זה היה לטובתי, ובפרט אחרי שנים אחדות כשהייתי לומד בתלמוד" (שם)

כשהיה נער החל ללמוד מקצועות נוספים, גם הם באמצעות מורים פרטיים, ובמיוחד השקיע בלימוד השפה הערבית, ומכאן ואילך זו היתה אהבתו הגדולה. בן 17 היה כשפרסם מאמר בעיתון "המליץ" אודות השפה הערבית, ואת הספר "קדמוניות הערבים" על ההיסטוריה של התרבות הערבית לפני עליית האסלאם. זמן קצר לאחר מכן כתב מאמר נוסף בשם "נדיבי וגיבורי ערב".

יהודה בחר להמשיך ולהתמקצע בתחום לימודי המזרח, ונסע לשם כך למקום הולדתו של הענף המדעי הזה, שהיה במקרה או שלא במקרה, גם מקום הולדתה של אימו, כזכור. בגרמניה למד שנים ארוכות במספר אוניברסיטאות, עד שבשנת 1904 הוסמך כדוקטור.

ציוני, איש ערב

מדעי המזרח, כפי שפותחו בגרמניה, כללו הן לימודי יהדות ותנ"ך והן לימודי אסלאם ולימודי המזרח התיכון, ועל כן בסיום הלימודים היה למעשה אברהם שלום יהודה מומחה במספר תחומים. בנוסף, היציאה לאירופה מירושלים פתחה בפניו עולמות חדשים. הוא קשר קשרים אישיים עם אנשי אקדמיה וחוקרים וגם עם מדינאים, מנהיגי ושועי עולם. הוא הוזמן לתת הרצאות באוניברסיטאות רבות ברחבי אירופה וגם, למשל, בחצרו של מלך ספרד, שאת קשריו עימו ניצל לימים למתן סיוע ליהודים נרדפים.

בין היתר, החל יהודה להיות פעיל ציוני. הוא התיידד עם שאול טשרניחובסקי ועם פרופ' קלויזנר, ואפילו שוחח עם הרצל כשנפגשו בלונדון. הרצל שמע שהמלומד שעומד לפניו מומחה בענייני התרבות הערבית והאסלאם, והוציא כבר בנעוריו ספרים בתחום, והתעניין מאוד. יהודה מתאר:

"ד"ר הרצל… שאל אותי אם אני סובר שהמוסלמים בארץ ישראל יקבלו ברצון עניין מדינת יהודים, אם הסולטן ימסור את ארץ ישראל ליהודים… נבוכותי מעט, משום שידעתי… שהוא יודע רק מעט בדבר התנאים כפי שהם באמת בארץ ישראל ועל דבר מצבם של האוכלוסין הערבים. אמרתי לו שלפי דעתי עלינו לרכוש את אהדת ערביי ארץ ישראל לתוכנית, וכי הסולטן לא יעשה צעד רציני בלי הסכמת התושבים… ד"ר הרצל נשמע מאוכזב למשמע חוות דעת כזו מפי." (יחסו של הרצל לבעיה הערבית, הד המזרח, 7.10.1949)

הפעם הבאה שבה פגש את הרצל היתה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כשנה לאחר מכן, ושוב ניסה לדבר על ליבו שישנה את דרכו המדינית וייצור קשר עם ערביי הארץ, אך ללא הועיל:

"ד"ר הרצל עמד על דעתו שתושבי ארץ ישראל אין להם דעה בעניין זה, שהסולטן הוא הגורם בהחלט. הוספתי להזהיר אותו… הדגשתי [שחיוני] לסדר קשר קרוב יותר עם ערביי ארץ ישראל ולהסביר להם בדבר מגמות הציונים והיתרונות הגדולים שישיגו מתוך שיתוף פעולה כנה עימנו.

הכרתי מכל מה שאמר לי בדבר הערבים שהוא הוטעה לגמרי על ידי נציגים שמעולם לא תפסו תפיסה ברורה במה שנוגע לבעיה הערבית ואלו היו "המומחים" שעל חוות דעתם היה ד"ר הרצל סומך". (שם)

ואכן, פרופ' יהודה השתייך לזרם בתנועה הציונית שהאמין בשיתוף פעולה ובהידברות עם ערביי ארץ-ישראל, שהכיר אותם, את אורחות חייהם, את המנהיגים ואת הקודים החברתיים שלהם מילדות ושאף ליצור קשרים עימם ולא לפעול מעליהם ולהציבם בפני עובדות מוגמרות שיובילו בהכרח להתנגדות ולהתקוממות.

נראה שהלך המחשבה הזה – והרצון להוכיח את קיומם של קשרים עתיקים בין היהודים לסביבתם הערבית – היה אחת הסיבות לכך שהחליט להשקיע זמן רב ומשאבים בפרויקט בניית דגם המשכן, כמו שנפרט בהמשך.

"אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו כֵן תַּעֲשׂוּ"

דגם המשכן שבנה פרופ' אברהם שלום יהודה מבוסס על התיאור במקרא בחומש שמות פרקים כ"ה-ל"ה, המצווה כיצד יש להקים את המשכן ומתאר בפרוטרוט את אופן הכנת הכלים ושאר האביזרים המשמשים לצורך עבודת המשכן ולצורך פירוקו והרכבתו מחדש בהתאם לנדודי בני ישראל במדבר, בדרכם ממצרים לארץ כנען. מלבד התיאור במקרא, במקרים של קושי בהבנה או מחלוקת לגבי כוונת המקרא, הסתמך יהודה על הסבריו ופרשנותו של גדול פרשני המקרא, רש"י, שליהודה היתה חיבה גדולה אליו והערכה עצומה:

"רושם חזק היה רש“י עושה עלי תמיד בידיעותיו הרבות בכל מקצוע ומקצוע, ואפילו בכמה וכמה מלאכות של יד, כמעשה חרש ונגר וצורף ותופר ואורג וכיוצא בזה ממלאכות המשכן ומלאכת מחשבת שבו" ("כשלמדתי רש"י")

כך, מצויד בהוראות המקרא ובפירוש רש"י החל יהודה במלאכתו. ראשית, בנה את המסגרת: הדפנות העשויות מעמודי עץ העומדים על אדני כסף ומחוברים זה לזה באמצעות שלושה בריחים המושחלים בטבעות.

הבריחים היו מצופים זהב, ובהתאם לכך הניח יהודה גלילים מוזהבים בתוך הטבעות וכך נוצר הרושם שהבריח עשוי מזהב

 "וְאֶת טַבְּעֹֽתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב". עמודים נוספים עמדו בפתח המשכן ועליהם תלו את הפרוכת- מסך הכניסה שהיה עשוי מבד ארוג. עמודים דומים נוספים הפרידו בין שני חלקי המשכן- הקודש וקודש הקודשים- וגם הם מכוסים בפרוכת. את העמודים הללו עיטר יהודה בכותרת קורינתית, שאינה מופיעה במקרא.

על פי הכתוב במקרא הפרוכת היתה עשויה "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", כלומר ארוגה משני צדדיה בצורה מיוחדת שבה נראו דוגמאות שונות בכל צד. רש"י מפרש שהדוגמאות היו אריות. וכך עשה פרופ' יהודה: ארג בדים שבהם נראים בבירור מגוון החוטים, כמפורט במקרא- תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, ועליהם תמונות של אריות.

המשכן היה מכוסה ביריעות בדים ועורות שונים, שכולם היו מחוברים זה לזה בקרסים. ניתן לראות בדגם את הדיוק ואת הירידה לפרטים בחיבור הקרסים לבדים.

מסביב למשכן היתה חצר, שגם היא היתה מורכבת מעמודים שעליהם נכתב "וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף". יהודה דבק, כדרכו, בפירוש רש"י שמסביר שהעמודים היו מעוטרים בחישוקי כסף- וכך בנה גם הוא את עמודי החצר ועיטר אותם בחישוקים מחוט כסוף.

לבסוף- הוכנו בעבודת נמלים ובדייקנות מרובה ה"קְלָעִים לֶחָצֵר" שהרכיבו את הדפנות שבין העמודים, וכפי שרש"י מסביר היו עשויות "כמין קלעי ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג".

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ

מלבד בניין המשכן עצמו, כולל הדגם של פרופ' אברהם שלום יהודה גם את כלי המשכן ואביזרים נוספים ששימשו למלאכת המשכן. כך למשל, נבנה המזבח. המזבח הוא רבוע, בעל ארבע קרנות, וכמו כל כלי המשכן- גם אליו מחוברות בטבעות מוטות עץ ארוכים ששימשו לנשיאתו במסעות במדבר. המזבח שבדגם עשוי להפליא וכולל מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת ועליה אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. מקום הרשת הוא תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָֽיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. ניתן לראות בתמונה את ההתאמה המדויקת להוראות המקרא.

עוד הוסיף יהודה לדגם את כיור הנחושת וכנו, ששימש לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכהנים לפני שנכנסו לעבודתם במשכן,

 וכן כלי נגינה שונים: חצוצרות, מצילתים ועוד שליוו גם את עבודת המשכן ואת מסעות בני ישראל במדבר.

לכל אלו צורפו בדגם שלטי הסבר קטנים הכתובים בכתב סופרים מהוקצע

וכן דמויות שככל הנראה הוצבו במקומות שונים בדגם על מנת להסביר על תפקידיהם השונים של הכהנים ולתאר טקסים ואירועים שנעשו במשכן. בדגם מצויים דמויות של אדם המביא ביכורים למשכן, של כהן הרוחץ ידיו ורגליו, של שומר, של אדם המביא קרבן ועוד ועוד.

נראה כי הדגם, והשרטוט שמלווה אותו, שימשו את יהודה בהרצאות רבות, בהן הסביר על בניית המשכן ועל הפעילות היומיומית שהתנהלה בו, וכמו בהרצאה שנשא באנגליה, עליה דיווח ה-JC, הוא עורר בכל מקום התפעלות רבה ומשך את תשומת לב השומעים והצופים.

מזרחן נעשה אומן?

שפע הפריטים המרכיבים את הדגם, שרק מקצתם תוארו כאן, הדיוק והפירוט שמצביעים על עבודת נמלים דקדקנית, ההכרעות שנעשו לגבי אופן בנייתם של חלק מהפרטים המוכיחות שנעשתה עבודת מחקר עומק מקדימה, השיתוף של אמנים מקצועיים בבנייתו על מנת ליצור עבודה מושלמת- כל אלו מעלים כמובן את שאלת המוטיבציה.

לצערנו, יהודה לא צירף לדגם דברי הסבר המתארים את מהלך עבודתו ואת לבטיו וגם לא את המניע לפרויקט עתיר המשאבים הזה, אך בהרצאות שנתן בעקבות בנייתו ומתוך אורח חייו והמטרות שעמדו לנגד עיניו- ניתן לתת מספר הסברים:

כאמור, היה יהודה מזרחן ששאף לחזק את הקשרים שבין העם היהודי לעמים הערבים, לתרבות הערבית ובפרט לערבים תושבי הארץ. המשכן היה עבורו אמצעי להוכיח את הקשרים העמוקים שהיו בימי קדם בין העם היהודי לעם המצרי. לטענתו- לא ייתכן שלבני ישראל במדבר היו כל החומרים, האמצעים והכישרונות לבנות משכן מפואר שכזה ללא שלמדו אמנות מהמצרים ובלי שיוכלו לקחת עימם בדים, מתכות, אבנים יקרות וחומרים נוספים מעושרה של מצרים הפרעונית. נראה כי לשנות עבודת הפרך המתוארת במקרא קדמו שנים של התערות יהודית במצרים, בתרבותה ובעושרה הפיזי והרוחני, והמשכן מעיד על כך.
בנוסף, עבודת המשכן מוכיחה את הייחודיות של המונותאיזם על פני עבודת האלילים שהיתה נהוגה בכנען, וגם כאן ישנה קרקע משותפת בין היהודים למוסלמים, ששניהם שוללים מכל וכל את השיתוף ואת העבודה זרה וייחוד האל הוא עמוד תווך באמונה של שתי הדתות.

מניע נוסף לבניית הדגם קשור לאתגר לא פחות חשוב שליווה את יהודה בחייו המקצועיים, והוא הפולמוס על מידת הריאליה שבסיפורי המקרא. כזכור, יהודה היה מומחה גם למדעי היהדות והיו לו מחלוקות עם עמיתיו לתחום בסוגיות שעמדו על הפרק. בנייה של המשכן מסייעת להוכיח את היותם של סיפורי המקרא ממשיים וריאליים, כפי שטען יהודה.

ואולי פשוט בין עיסוקיו המלומדים והמתוחכמים במחקר, בקריאה, בכתיבה ובלימוד, נהנה יהודה גם מעבודת כפיים וממתן דרור לדמיון, ליצירתיות ולחלק האמנותי שבתוכו?

כך או כך, לאחר מותו של אברהם שלום יהודה בשנת 1951 בארצות הברית- שם כיהן כפרופסור במספר אוניברסיטאות- הועברו לספרייה הלאומית אלפי פריטים מארכיונו האישי, וביניהם עשרות ארגזים המכילים את חלקי הדגם המופלא והמרהיב שבנה. אוסף יהודה שבספרייה הלאומית משקף את אישיותו המקצועית הרבגונית של יהודה, שמורכבת הן ממסמכים ומכתבי יד והן מדגם אמנותי ומושקע להפליא של המשכן וכליו.

התמונות של דגם המשכן המתפרסמות כאן לראשונה, לקוחות מתוך ארכיון אברהם שלום יהודה בספרייה הלאומית. הארכיון נמצא בתהליך רישום והנגשה, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, לזכרו של שמואל ישראל