ל"ג בעומר הוא גם יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), דמות מופתית בהיסטוריה היהודית. רבי שמעון בר יוחאי היה מגדולי התנאים ואחד הסיפורים המוכרים ביותר עליו מתאר כיצד הסתגר רבי שמעון בר יוחאי עם בנו במערה ולמד תורה במערה במשך שתים עשרה שנים, בלי לצאת אל העולם שבחוץ. ולפני המסורת, שם, בחשכת המערה, כתב שמעון בר יוחאי את ספר הזוהר.
אבל השאלה המעניינת היא למה בכלל נכנס רבי שמעון בר יוחאי למערה וכלא את עצמו בתוכה לזמן כה ממושך? מה גרם לו לעזוב את החיים שבחוץ ומה הביא לחזרתו אליהם בסופו של דבר?
הסיפור שלנו מתחיל קצת אחרי מרד בר כוכבא. אחרי שרבי עקיבא, המורה הגדול של רשב"י הוצא להורג בידי הרומאים. אנחנו פוגשים את רבי שמעון בר יוחאי יושב עם עוד שני רבנים – רבי יהודה ורבי יוסי, והם משוחחים על מעשיהם של הרומאים. רבי יהודה מוצא את הטוב במעשיהם. הוא מודה על הגשרים שהם בונים שמקצרים את הדרכים, על השווקים הססגוניים ועל בתי המרחץ המענגים. אבל רבי שמעון בר יוחאי גוער בו. כל מה שעושים הרומאים הוא רע, הוא נוזף. השווקים מקלקלים את התרבות שלנו. בתי המרחץ נבנו רק לתענוגות הגוף הפסולות והגשרים נועדו ליטול מכס. רבי יוסי יושב בין שני הענקים הללו ושותק. לא ברור אם זו שתיקה של מבוכה או הסכמה. אבל השתיקה שלו מהדהדת בין דפי התלמוד ומעודדת אותנו לחשוב על הפעמים ששתקנו נוכח עוול שנגרם. הפעמים שבהם לא העזנו למחות.
כשדבריו של רבי שמעון בר יוחאי מגיעים לאוזני השלטון הרומאי נגזר עליו גזר דין מוות. אסור לדבר סרה במלכות. ואז רבי שמעון בר יוחאי בורח.
בהתחלה הוא לא בורח למערה, התלמוד מספר שהוא לוקח את בנו אלעזר ומסתתר איתו בבית המדרש.
ואשתו, אמא של אלעזר, הייתה מביאה להם בכל יום אוכל, מים ולחם – "הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ וְנִתְחַבְּאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כָּל יוֹם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְבִיאָה לָהֶם פַּת וְכַד שֶׁל מַיִם וְסָעֲדוּ. כְּשֶׁגָּבְרָה הַגְּזֵרָה אָמַר לִבְנוֹ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא יְצַעֲרוּהָ וּתְגַלֶּה" .
יום אחר יום אשתו של רבי שמעון בר יוחאי היתה עומדת אל מול פני הסכנה בשביל לדאוג לרווחתם. תחת עיניהם הפקוחות של הרומאים היא הייתה מטפלת בבעלה ובבנה. אבל אז החליט רבי שמעון בר יוחאי שזה מסוכן מידי להסתתר בבית המדרש. ובלי להשאיר פתק, בלי להגיד לאשתו לה מילה, הוא לקח את עצמו ואת הבן שלה ונעלם. "נשים דעתן קלה" הוא אמר לבנו. אם הרומאים "יצערו" אותה היא עלולה לגלות להם את המחבוא. ולא צריך להפליג הרבה בדמיון כדי להבין איך הרומאים יכולים לצער אישה .
רבי שמעון בר יוחאי ידע שהרומאים עלולים לפגוע באשתו. הוא אומר את זה בצורה מפורשת במילים בהירות. ובכל זאת הוא בוחר לברוח ולהתרחק כדי להציל את נפשו ואת נפש בנו. אשתו נשארת מאחור.
בשלב הזה הם בורחים אל המערה. התלמוד מספר לנו שעץ חרוב ומעיין מים נבראו שם באופן ניסי במיוחד בשבילם, כדי שיוכלו לשרוד, ומהם ניזונו. ככה הם חיו שתים עשרה שנים. ובמשך השנים הללו לא הפסיקו ללמוד תורה – "הלְכוּ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ אלעזר וְנִתְחַבְּאוּ בִּמְעָרָה. נַעֲשָׂה נֵס וְנִבְרָא לָהֶם חָרוּב וּמַעְיָן, וְהָיוּ פּוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם וְיוֹשְׁבִים עַד צַוָּארָם בַּחוֹל. כָּל הַיּוֹם עָסְקוּ בַּתּוֹרָה". המערה מהווה מעיין רחם שבו הם יכולים להתבשל, ללמוד, להתהוות כדי לצאת אל העולם.
אחרי שתים עשרה שנה מגיע הרגע לצאת החוצה. מגיע רגע הלידה המחודשת של שניהם. הם שומעים את אליהו הנביא מדבר ליד פתח המערה ואומר שהקיסר הרומאי מת וגזרותיו התבטלו וכך מבינים רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר שהם יכולים לצאת.
בדרך כלל מספרים לנו איך רבי שמעון בר יוחאי הסתגר במערה. ושוכחים לספר מה קרה כשהוא יצא. וזה, הקטע הכי משמעותי ומרתק בסיפור.
אבל איך עושים את השינוי הזה? איך יוצאים מהמערה אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שתים עשרה שנים של הפרדה מהעולם, שתים עשרה שנים שבהם אכלו רק חרובים וראו רק זה את זה?
כשהם יוצאים החוצה הם פוגשים אנשים שחורשים וזורעים בשדה. הם מגלים שהחיים בחוץ המשיכו בזמן שהם עצרו והתמקדו בלימוד תורה. הכל נראה להם מאוד מוזר. ממש לא מובן להם כיצד האנשים הללו מתעסקים בעבודת האדמה במקום ללמוד תורה.
ופתאום נראה שהתלמוד מספר סצנה מסרט של "מארוול": רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו הופכים לגיבורי על, אש יוצאת מעיניהם ושורפת כל דבר שנקרה בדרכם. את השדות, את התבואה. אתם יכולים לדמיין את הפחד שמתעורר באנשים ובנשים שרואים אותם, את ההרס העצום שמתרחש כשהם יוצאים מתוך המערה שלהם. כשהם פוגשים דעה שונה משלהם.
רבי שמעון בר יוחאי נתפס כצדיק. איש קדוש שיודע לחולל ניסים. אבל אלוהים לא מתרשם מכוחות העל שמשתוללים בעולם כשיצאו מן המערה. נהפוך הוא, אלוהים כועס עליהם – "להחריב את עולמי יצאתם?" נזפה בהם בת קול מהשמים ושלחה אותם להירגע עוד שנה במערה. היציאה הראשונה אל החיים שבחוץ נכשלה.
סיפור מקביל המתכתב עם סיפור של רשב"י הינו משל המערה של אפלטון – "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה". כתב אפלטון במשל המפורסם שלו.
במשל המערה של אפלטון חיים אנשים בתוך מערה. המערה היא העולם היחיד שהם מכירים, הם אינם מכירים את העולם שבחוץ ואת אור השמש. אחד מהם יוצא ומגלה את החיים שבחוץ, ואז כשהוא חוזר פנימה ומנסה לספר את האמת ליושבים במרה הם מסרבים להקשיב לו. "ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"
במשל המערה של אפלטון החיים שבתוך המערה הם חיי שקר והחיים שבחוץ הם החיים האמיתיים. אך אלה שחיים בתוך המערה לא מאמינים לסיפור על מה שקורה בחוץ. הם מסרבים להאמין שחייהם אינם כפי שהם חושבים.
גם בסיפורו של רבי שמעון בר יוחאי קיים מתח בין העולם שבפנים לעולם שבחוץ. בין המערה שמלאה בלימוד תורה לחקלאים שחורשים וזורעים בעולם שבחוץ. וגם כאן השאלה שמרחפת מעל היא– מהו העולם האמיתי? האם דווקא בתוך המערה או מחוצה לה?
התשובה נמצאת בעיני לקראת סוף הסיפור. בפעם השנייה שיוצאים רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה הם כבר לא מתנהגים אותו הדבר. כל אחד מהם בוחר בדרך אחרת. אלעזר ממשיך לשרוף כל דבר שעומד בדרכו – הוא לא מצליח ליישב בין חיים של לימוד תורה מתמשך ובין חיים של עבודה ומלאכה, אבל רבי שמעון בר יוחאי לא שורף. הפעם הוא מתקן את מה ששרף בנו. וכך הם צועדים בדרך הביתה, האחד שורף והשני מתקן.
עד שמגיעה שעת בין השמשות.
הרגע המיוחד של הדמדומים לפני שבת, כשעדיין לא חושך אבל כבר לא ממש אור, כשהשמש שוקעת והשמיים צבועים בגוונים מרהיבים של אדום וורוד. ברגע הזה הם פוגשים איש זקן שמזדרז הביתה כדי להכניס את השבת ובידיו שני ענפי הדסים.
בשביל מה אתה צריך שני ענפים, הם שואלים אותו. והתשובה שלו היא – אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. האיש הזקן מלמד אותם שיש דרכים שונות לנהוג אל מול המצוות ושתיהן נכונות. יש גם זכור וגם שמור. יש גם את אנשי המערה וגם את אלה שחיים מחוץ לה.
דווקא בשעת בין השמשות שיש בה גם וגם. גם יום וגם לילה. הוא מלמד אותם להחזיק את השונות והמחלוקת. לראות את נקודות המבט המגוונות ככוח ולא כחסרון. ואז אומר רבי שמעון בר יוחאי לבנו – "די לעולם אני ואתה". ואלעזר מפסיק לשרוף כל הנקרה בדרכו בזעם.
את התשובה של רבי שמעון בר יוחאי אפשר להבין כאמירה ששניהם יודעים מספיק תורה בשביל כל העולם ולכן לא צריך שכולם ילמדו. אבל אפשר להבין גם אחרת. "די לעולם אני ואתה" – כלומר, כאשר אנחנו יודעים שיש שוני. שיש אני ויש אתה ואנחנו לא צריכים להיות זהים, אז, לא נשרוף זה את זה. יש מקום בעולם הזה לכולנו. ואז, העולם יכול להמשיך להתקיים.
רבי שמעון בר יוחאי היה צריך לעבור תהליך כדי לצאת מן המערה. הוא היה צריך ללמוד את היכולת להכיל שונות. הוא מלמד אותנו שרק אם נדע להכיל את השונות בינינו נוכל לקיים את החברה ואת העולם. אם לא, אנחנו עלולים לשרוף את הכל. רק ביחד – אני ואתה נשנה את העולם.
כל האיורים מתוך הספר "חבורה לא סודית", מאת אילה דקל ושירלי צפת דוידאי. אייר אביאל בסיל.
