חמישה מגדולי הרבנים של יהדות ארצות הברית, ביניהם הרבנים וגדולי התורה משה פיינשטין זצ"ל והרב יעקב קמנצקי זצ"ל פרסמו בשנת תשד"ם-1984 הסכמה מיוחדת ובה הודיעו כי "ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים, לעשות זכר ואבל ביום המר תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכי לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה, לקונן עליהם בציבור ולשפוך כמים ליבנו על אובדן שש מאות רבבות ישראל אשר נפלו בידי הרשעים הארורים".
קטע קצר זה ממכתב הסכמה ששלחו הרבנים לפני שלושים ותשע שנים התיר באופן הלכתי תוספת משמעותית לאמירת הקינות – שהן שירי מספד ובכי – הנהוגה בצום תשעה באב. פסיקתם של הרבנים נתנה ביטוי למפנה מחשבתי והשקפתי גדול בעיצוב זיכרון השואה בקרב החברה הדתית על גווניה השונים. בעקבות אותה הסכמה הלכתית\ מפורשת ניתן היה, לראשונה, להוסיף ולשלב בקינות יום הצום את הקינות שנכתבו במיוחד להנצחת זכרם של ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה. הרבנים האמריקאים בהסכמתם מתייחסים לאמירת קינות על השואה בתשעה באב, ולא, למשל בעשרה בטבת שהוא, על פי קביעת הרבנות הראשית לישראל, יום הקדיש הכללי, לזכרם של כל היהודים שהושמדו בשואה ואשר יום מותם אינו ידוע. משמע לצום תשעה באב ניתנה תוספת משמעות ותוכן שיש רק להצטער שגם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, החידוש הגדול באותה הסכמה הלכתית לא התקבל כמוסכמה על כלל ציבור הצמים והמתפללים באותו יום.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעורר מדי שנה את השאלה המחריפה, כיצד תיזכר השואה בעתיד וכיצד יזכרו אותה הדורות הבאים? העובדה שמספר שורדי השואה החיים עמנו, בארץ ובעולם, הולך ופוחת מדי יום מחריפה את שאלת הזיכרון בעתיד יותר מכל, כאשר כבר לא יהיו בינינו עדים חיים.
לקט ראשון וסדור של 'קינות על השואה' מותקנות ומפורשות פרסם לפני מספר שנים הרב אראל יעוז-קסט (הוצאת אוניברסיטה בר-אילן בשיתוף מכללה ירושלים 2007). הקינות חוברו כולן אחרי השואה על ידי רבנים, אדמור"י חסידות ויוצרים מאמינים, וגם שאינם כאלה, אף שוודאי יש לראות את מרביתם כחלק מהציבור הדתי-לאומי. לצד האדמו"ר מבובוב 'זכרו נא וקווננו', והאדמו"ר מאונגוואר 'אני הגבר' נמצא את הרב שמעון שוואב 'הזוכר מזכיריו' ור' משה פראגר מייסד 'גנזך קידוש השם' שכתב את 'מגילת השואה', הפילוסוף הפרופ' אנדרה נהר 'קינה על קדושי השואה' וי. ל. ביאלר שהיה הראשון לכתוב כבר בתש"ח את הקינה 'אלי אלי', בקיבוץ הדתי הוסיפו, למשל, את הקינה 'שפוך חמתך' שכתב המשורר יצחק קצנלסון, שנספה בשואה, ואילו בסדר התפילות ליום השואה של התנועה המסורתית מובאת הקינה 'הבט משמים וראה' שזהות מחברה אינו ידוע.
חרף כל זאת הקינות שמרביתן כתובות בסגנון הקינות מימי הביניים ואף קודם לכן נותרו ברוב הקהילות מחוץ לסדר התפילה. ועל כן, שאלת השאלות היא, מי התנגד או מנע את שילובן של הקינות על השואה באופן אורגני בסדר הקינות של תשעה באב? מדוע הייתה, ועדיין ישנה, התנגדות, בעיקר מצד החברה החרדית, להעניק משמעות עדכנית, משמעות נוספת, לתשעה באב? ואני מבקש לשאול, מדוע לא הונהג בציבור הדתי-לאומי, ואף בחרדי, מנהג של אמירת קינות על השואה ביום השואה עצמו.
הרב יעוז-קסט מונה כמה סיבות לכך. לדעתו, ואני מזדהה איתו, לא קיים היום גוף רבני שבסמכותו וביכולתו, מבחינת כלל מרכיבי העם היהודי, להתמודד עם שאלות רוחניות סביב השואה; מתעוררת השאלה, מיהו, אם בכלל קיים כזה, המוסמך לחבר תפילות או קינות סביב נושא השואה ואשר תכנסנה לסידור התפילה? זאת ועוד, האם ניתן לעורר שאלות של אמונה סביב נושא השואה? האם אין זה כפירה בעיקר? האם ייתכן כי הבנת השואה נפלאה מבינת אנוש בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש"?
מעל לכל הדיון מרחפת השאלה, המטרידה כל יהודי מאמין, וגם רבים שאינם נמנים על מקיימי המצוות, היכן היה אלוהי ישראל בשואה, שאלה החייבת להתעורר במלוא משמעותה בעת אמירת קינות על השואה. אך האם שאלה זו אינה עומדת במלוא משמעותה לגבי חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. אירועי החורבן היו לדעת רבים בעם, גם היום, חמורים פחות מהשואה, והנה החורבן נמצא כל הזמן בסידור ובתפילה והשואה מודרת כמעט באופן מוחלט מחוץ לסדרי בית הכנסת. מעטים, אם בכלל, מתאמצים לומר מדי שבת וחג תפילה בנושא השואה למשל: 'יזכור' על ששה מיליוני יהודים שהושמדו בה, שתהא דומה במתכונתה לתפילת 'אב הרחמים' שעניינה ותוכנה הוא השמדתם של שלושת אלפים יהודים על ידי נוסעי הצלב בימי הביניים \ בעת שעברו בערי עמק הריינוס (קהילות שו"ם).
קינות על השואה נכתבו ונכתבות, אך את מקומן הן עדיין לא מצאו בראש ובראשונה ביום השואה, וגם בתשעה באב מקומן מצומצם ואין בו כדי לבטא את ממדי האסון הלאומי שפקד את עם ישראל לפני 85-80 שנה.