השואה הנשכחת: קינות במקום תפילות

מי התנגד או מנע את שילובן של הקינות על השואה באופן אורגני בסדר הקינות של תשעה באב?

קינות תשעה באב, מתוך אוסף דן הדני

חמישה מגדולי הרבנים של  יהדות ארצות הברית, ביניהם הרבנים וגדולי התורה  משה פיינשטין זצ"ל והרב יעקב קמנצקי זצ"ל פרסמו בשנת תשד"ם-1984 הסכמה מיוחדת ובה הודיעו כי "ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים, לעשות זכר ואבל ביום המר תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכי לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה, לקונן עליהם בציבור ולשפוך כמים ליבנו על אובדן שש מאות רבבות ישראל אשר נפלו בידי הרשעים הארורים".

קטע קצר זה ממכתב הסכמה ששלחו הרבנים לפני שלושים ותשע שנים התיר באופן הלכתי תוספת משמעותית  לאמירת הקינות – שהן שירי מספד ובכי – הנהוגה בצום תשעה באב. פסיקתם של הרבנים נתנה ביטוי למפנה מחשבתי והשקפתי גדול בעיצוב זיכרון השואה בקרב החברה הדתית על גווניה השונים. בעקבות אותה הסכמה הלכתית\ מפורשת ניתן היה, לראשונה, להוסיף ולשלב בקינות יום הצום את הקינות שנכתבו במיוחד להנצחת זכרם של ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה. הרבנים האמריקאים בהסכמתם מתייחסים לאמירת קינות על השואה בתשעה באב, ולא, למשל בעשרה בטבת שהוא, על פי קביעת הרבנות הראשית לישראל, יום הקדיש הכללי, לזכרם של כל היהודים שהושמדו בשואה ואשר יום מותם אינו ידוע. משמע לצום תשעה באב ניתנה תוספת משמעות ותוכן שיש רק להצטער שגם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, החידוש הגדול באותה הסכמה הלכתית לא התקבל כמוסכמה על כלל ציבור הצמים והמתפללים באותו יום.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעורר מדי שנה את השאלה המחריפה, כיצד תיזכר השואה בעתיד  וכיצד יזכרו אותה הדורות הבאים? העובדה שמספר שורדי השואה החיים עמנו, בארץ ובעולם, הולך ופוחת מדי יום מחריפה את שאלת הזיכרון בעתיד יותר מכל, כאשר כבר לא יהיו בינינו עדים חיים.

קינות על השואה

לקט ראשון וסדור של 'קינות על השואה' מותקנות ומפורשות פרסם לפני מספר שנים הרב אראל יעוז-קסט (הוצאת אוניברסיטה בר-אילן בשיתוף מכללה ירושלים 2007). הקינות חוברו כולן אחרי השואה על ידי רבנים, אדמור"י חסידות ויוצרים מאמינים, וגם שאינם כאלה, אף שוודאי יש לראות את מרביתם כחלק מהציבור הדתי-לאומי. לצד האדמו"ר מבובוב 'זכרו נא וקווננו', והאדמו"ר מאונגוואר 'אני הגבר' נמצא את הרב שמעון שוואב 'הזוכר מזכיריו' ור' משה פראגר מייסד 'גנזך קידוש השם' שכתב את 'מגילת השואה', הפילוסוף הפרופ' אנדרה נהר 'קינה על קדושי השואה' וי. ל. ביאלר שהיה הראשון לכתוב כבר בתש"ח את הקינה 'אלי אלי', בקיבוץ הדתי הוסיפו, למשל, את הקינה 'שפוך חמתך'  שכתב המשורר יצחק קצנלסון, שנספה בשואה, ואילו בסדר התפילות ליום השואה של התנועה המסורתית מובאת הקינה 'הבט משמים וראה' שזהות מחברה אינו ידוע.

כתב ר׳ משה פראגר
הקינה המפורסמת 'אלי אלי'

חרף כל זאת הקינות שמרביתן כתובות בסגנון הקינות מימי הביניים ואף קודם לכן נותרו ברוב הקהילות מחוץ לסדר התפילה. ועל כן, שאלת השאלות היא, מי התנגד או מנע את שילובן של הקינות על השואה באופן אורגני בסדר הקינות של תשעה באב? מדוע הייתה, ועדיין ישנה, התנגדות, בעיקר מצד החברה  החרדית, להעניק משמעות עדכנית, משמעות נוספת, לתשעה באב? ואני מבקש לשאול, מדוע לא הונהג בציבור הדתי-לאומי, ואף בחרדי, מנהג של אמירת קינות על השואה ביום השואה עצמו.

הרב יעוז-קסט מונה כמה סיבות לכך. לדעתו, ואני מזדהה איתו, לא קיים היום  גוף רבני שבסמכותו וביכולתו, מבחינת כלל מרכיבי העם היהודי, להתמודד עם שאלות רוחניות סביב השואה; מתעוררת השאלה, מיהו, אם בכלל קיים כזה, המוסמך לחבר תפילות או  קינות סביב נושא השואה ואשר תכנסנה לסידור התפילה? זאת ועוד, האם ניתן לעורר שאלות של אמונה סביב נושא השואה? האם אין זה כפירה בעיקר?  האם ייתכן כי הבנת השואה נפלאה מבינת אנוש בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש"?

ה'קינה על קדושי השואה' מאת הפילוסוף הפרופ' אנדרה נהר

מעל לכל הדיון מרחפת השאלה, המטרידה כל יהודי מאמין, וגם רבים שאינם נמנים על מקיימי המצוות, היכן היה אלוהי ישראל בשואה, שאלה החייבת להתעורר במלוא משמעותה בעת אמירת קינות על השואה. אך האם שאלה זו אינה עומדת במלוא משמעותה לגבי חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. אירועי החורבן היו לדעת רבים בעם, גם היום, חמורים פחות מהשואה,  והנה החורבן נמצא כל הזמן בסידור ובתפילה והשואה מודרת כמעט באופן מוחלט מחוץ לסדרי בית הכנסת. מעטים, אם בכלל, מתאמצים לומר מדי שבת וחג תפילה בנושא השואה למשל: 'יזכור' על ששה מיליוני יהודים שהושמדו בה, שתהא דומה במתכונתה  לתפילת 'אב הרחמים' שעניינה ותוכנה הוא השמדתם של שלושת אלפים יהודים על ידי נוסעי הצלב בימי הביניים \ בעת שעברו בערי עמק הריינוס (קהילות שו"ם).

קינות על השואה נכתבו ונכתבות, אך את מקומן הן עדיין לא מצאו בראש ובראשונה ביום השואה, וגם בתשעה באב מקומן מצומצם ואין בו כדי לבטא את ממדי האסון הלאומי שפקד את עם ישראל לפני 85-80 שנה.

נרימה כוס שישית לכבוד מרים הנביאה

מה היה חלקה של הנביאה מרים בנס יציאת מצרים? כיצד הסביר המדרש היהודי את תפקידה במסע מעבדות לחירות ולמה יש שנוהגים להניח לכבודה כוס שישית בשולחן סדר פסח? זהו סיפורה של האישה שהמדרש גורס שחוכמתה גאלה את עם ישראל מפרעה

מתוך גלויה מחולקת ובה רפרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הגרמני לודביג שוירמן (Ludwig Gustav Wilhelm Scheuermann, 1859-1911) המציג את דמותה המקראית של מרים אחות משה, אוחזת בכלי נגינה ("Haremsdame"). אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בניגוד להגדה של פסח, המדרש היהודי מספר על חלקה המשמעותי של מרים הנביאה ביציאת מצרים. זהו חלק פחות מדובר בסיפורים שמספרים לנו היום על יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אבל למרים הנביאה, אחות משה, היה חלק משמעותי וחשוב במסעם של בני ישראל ממצרים לעבר הארץ המובטחת. מעשיה אלה מזכים אותה, בחלק מהמסורות, למקום של כבוד בשולחן הסדר.

מה היה תפקידה של מרים הנביאה ביציאת מצרים?

יציאת מצרים מצטיירת במסורת היהודית כתמונה של יציאה זריזה, מהירה, כמעט בריחה ממצרים. מרוב הזריזות בני ישראל לא הספיקו לתת לבצק לתפוח ולכן עד היום במשך שבעה ימים אנחנו אוכלים מצות.

אפשר לראות אותם בעיני רוחנו עוזבים במהירות את הבתים שלהם ובקושי מספיקים לקחת אוכל. לוקחים מהר מכל הבא ליד ומסתלקים. ולכן נשמע מאד מאד מוזר שרגע אחרי שים סוף נקרע לשנים, רגע אחרי שבני ישראל עוברים את הים וחוצים אל הצד השני מתאר המקרא את מרים הנביאה לוקחת את התוף שלה ומתחילה לחולל ולרקוד.

ותִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת

[שמות ט"ו]

ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין

איך באמצע המדבר היה למרים תוף? ולמה בכלל הביאה אותו איתה בבריחה החפוזה ממצרים?

כשיוצאים במהירות וצריך לקחת רק את מה שהכרחי. הגיוני להביא למדבר – מים אוכל, בגדים – כל מה שצריך לצורך הישרדות פיסית בחיי היום יום. למה מרים בחרה לקחת איתה דווקא תוף?

רש"י מתאר בפירוש שלו שמרים וכל הנשים, גם ברגע המאתגר והמורכב ואפילו מפחיד של היציאה ממצרים האמינו שעוד יהיו סיבות לשמוח, האמינו שיהיו סיבות לרקוד ולצאת במחול. "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [רש"י ספר שמות פרק ט"ו פסוק כ']. לכן מרים הביאה איתה תוף אל המסע. היא ידעה שיהיה רגע שתרצה להשתמש בו.

מתוך "הגדת הזהב". ברצלונה, 1320. אוסף המרכז לאמנות יהודית

זהו הכוח הייחודי שמאפיין את המנהיגות של מרים לאורך כל הדרך. הכוח להאמין שהמציאות המכאיבה יכולה להתהפך. הכוח לנסות לחולל שינוי. הכוח לדמיין מציאות טובה יותר מהקיימת ולחתור להשגתה.

לפי המדרש, הגאולה כולה, יציאת מצרים כולה, הייתה מבוססת על ההצלה של מרים. הסיפור התלמודי מתאר שכאשר פרעה גזר להשליך את כל הבנים הנולדים אל היאור אבא שלה, עמרם, שהיה מנהיג גדול בדורו גרש את יוכבד אשתו. הוא החליט שאם הילדים עתידים להיזרק אל היאור, אין סיבה ללדת אותם וממילא אין סיבה להיות נשואים לנשים. אין טעם ללדת ילדים כדי שימותו. אחרי המעשה שלו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם בעקבותיו. רגע אחרי הגזירה הנוראית של פרעה מתאר התלמוד איך הייאוש מכניע את העם, איך הבתים מתפרקים בזה אחר זה.

מתוך ים הייאוש צומחת מרים כמנהיגה. – "אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה" [תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף י"ב עמוד א]. מרים פונה אל אבא שלה ומוכיחה אותו. הגזירה שלך קשה משל פרעה היא מסבירה. הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות. הוא רשע ולכן הגזירה שלו יכולה להתבטל אבל אתה, מקיים את הגזירה בעצמך ודואג שהיא תתממש.

עמרם, גדול הדור, מצליח להקשיב לקול התמים והנאיבי של הבת שלו. מחליט לחזור לחיות עם יוכבד אשתו וכך נולד משה.

בגלל הרגע הזה חז"ל במסכת סוטה מתארים את מרים כנביאה. בגלל שכילדה צעירה היא הצליחה לראות אל מעבר לצורך ההישרדותי, מעבר לכאן ועכשיו ולתרום להולדתו של המנהיג. ברגע קשה של גזירה נוראית מרים מצליחה לנבא שיש אופק, להאמין בעתיד טוב יותר. היא פועלת בתוך המציאות הקשה ומסרבת להתייאש.

מרים ומשה התינוק. ציור מאת פול דלרוש

כשמשה הונח ביאור בתוך תיבה, אמא שלה הטילה בה ספק ושאלה – "בתי, היכן נבואתך?" [שמות רבא א]. הוא ואשתו היו חסרי אונים ומיואשים. הם ישבו בבית והצער על בנם מילא את ליבם. אבל שוב, מרים לא התייאשה. היא הלכה אל שפת היאור ודאגה שמשה ימצא בית אצל בת פרעה. היא דאגה להגשים את נבואתה.

כוחה של מרים היה ברגעים הללו, בהם הייאוש משתלט על האמונה בטוב.

בהמשך, בזמן ההליכה במדבר מתארים חז"ל שלמרים היתה באר. באר מים חיים שהלכה איתה לכל מקום, באר שבזכותה לבני ישראל היתה אפשרות לשתות מים במדבר ולשרוד את היובש שבו. מרים בעצמה היא באר נובעת. הנביעה יוצאת ממנה ברגעים הקשים. כשהייאוש מתפשט. כשנראה שהכל אבוד ואין פתרון באופק. דווקא אז פורצת מתוכה נביעה של חיות.

ולכן התפתח מנהג בליל הסדר, להציב לצד כוס אליהו הנביא את כוס מרים הנביאה. כוס מזכוכית מלאה במים. כוס שמזכירה לנו את התקווה והאמונה בניסים שמתרחשים בחיי היום יום.

מתוך "הגדת יהודה". Germany, Franconia, 1470-1480. אוסף המרכז לאמנות יהודית

המנהג להניח כוס יין לאליהו הנביא נעוץ במחלוקת הלכתית האם צריך לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר או חמש. כנגד ארבע או חמש לשונות של גאולה. על ארבע כוסות של יין כולם מסכימים. הכוס החמישית, השנויה במחלוקת. ולכן, התקבל המנהג להניח כוס חמישית אך לא לשתות אותה. בדברי הפוסקים נקראת הכוס הזו כוס חמישית אך התקבע לכוס החמישית השם – כוס אליהו. לפי הסבר המהר"ל שם זה ניתן משום שאליהו הוא סמל הגאולה ולכן כוס הגאולה נקראת על שמו. אולם לפי פירוש הגר"א המשמעות היא משום שבאחרית הימים יגיע אליהו ויפתור לנו את הספקות ההלכתיים. הוא יכריע את המחלוקת לגבי הכוס החמישית.

כוס אליהו קיבלה מעמד מיוחד בשולחן ליל הסדר. ולכן, לצידה, נניח את כוס מרים.

כוס מרים הנביאה מבקשת לתקן עוול היסטורי ונרטיבי ולהעניק מקום בשולחן הסדר ובסיפור הגאולה גם לנשים שהנהיגו והובילו את העם.

"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!"

Photograph of: Hispano Moresque Haggadah. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

הברכה שנכתבה על כוס מרים הנביאה מבקשת להגיד תודה על היכולת להאמין בטוב גם בתוך הקושי על הרצון לא להיכנע לייאוש או לכאב אלא להצליח למצוא את הרגעים והנקודות, לשיר לנגן ולשמוח אל מול חיי היום יום.

מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.

(יהודה עמיחי)

גלוית שנה טובה. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית

מי את ושתי המלכה: גיבורה פמיניסטית או חוטאת מתועבת?

חכמי חז"ל מנסים להתמודד עם דמותה החמקמקה של וַשְׁתִּי

"וגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", איור מתוך מגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אחד מהדימויים שובי הלב שהודבקו לתרבות היהודית מימי המקרא הרחוקים ועד ימינו אנו היא דימוי השיחה. את התרבות היהודית משווים לא פעם לשיחה אחת גדולה ומתמשכת, שיחה מתפתחת, מסתעפת, עם הרבה אי הסכמות וויכוחים אבל גם הרבה כבוד ותחושת רעות. אם באמת כך הדבר, אז הגיוני בהחלט שלעתים יש צורך להסתכל אחורה ולבחון את מה שנאמר, להסכים או להתווכח, לפתח או לעדכן. זה צריך להיות גם המקרה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש מלך פרס.

כולנו זוכרות וזוכרים כיצד הכל מתחיל: המלך אחשוורוש, העומד בראש משתה מלכותי ובשלב הזה כבר די מבושם בעצמו, קורא לאשתו ושתי שתציג את עצמה בפני כל שרי הממלכה ויראו את יופיה. "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים". הסיבה לסירוב לא מוצגת לנו באופן חד משמעי, אבל הפחד שסירובה של ושתי יוביל למרד של כל נשות פרס ומדי מבהיר לנו משהו חשוב בעקיפין: ושתי המלכה מחליטה שאין זה מכבודה להתערטל בפני המלך השיכור ושריו.

הטקסט המקראי לא מפרש את מרידתה של ושתי בצורה חיובית במיוחד, אבל גם לא יוצא מגדרו להציג אותה כדמות שלילית. הסירוב שלה אמנם מוצג כקריאה "עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", אבל משאיר מקום לראות בקריאה החתרנית הזאת את פירושו של המלך דווקא. כך או כך, וכפי שטוענת החוקרת תמר קדרי, ושתי היא דמות משנית במגילה, והטקסט המקראי ממהר על סיפורה כדי להגיע אל הסיפור המרכזי, הפיכתה של אסתר למלכה.

הכתרה של אסתר למלכה, מתוך כתב יד מרהיב של מגילת אסתר שהועתק וצויר מתישהו בין סוף המאה ה-17 לראשית המאה ה- 18 באמסטרדם שבהולנד. המגילה שמורה כיום בספרייה הלאומית.

ובאמת, אחרי שלא באה ושתי "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" את "מַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה", ועל הדרך גם מונפק צו מלכותי המורה לכל הנשים לציית לבעליהן בכל: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

בשלב הזה יורדת ושתי מבימת הסיפור המקראי. אך התרבות היהודית מסרבת לשכוח אותה, ובעיניי חז"ל היא נושא שיחה ראוי.

אין שום דרך אחרת להגיד את זה. חכמינו – שאהבו והעריכו ויכוח טוב – אינם נמצאים בתמימות דעים לגבי דמותה של ושתי. חכמי בבל לא אוהבים אותה ובוודאי לא שופטים את אקט המרד שלה לכף הזכות, בעוד חכמי ישראל דווקא רואים בה דמות חיובית, צנועה ומכובדת. נתחיל עם הדימוי השלילי: הקורא את ההתייחסויות אל ושתי מקבל את הרושם שחכמינו היושבים בבבל מנסים להתעלות על עצמם בכל הנוגע לעונש שקיבלה ושתי ולסיבות המצדיקות בהכרח את העונש החמור.

הוצאתה להורג את ושתי במגילת אסתר מאמסטרדם

ראשית, חשוב לציין שהדרישה של המלך אחשוורוש שתגיע ושתי אל משתה המלך בעירום היא חידוש חז"לי. התלמוד הבבלי מתייחס אל החידוש הזה כמובן מאליו. לפי המסורת המובאת בשם רבא, שהיה אמורא בבלי בן הדור הרביעי, מתברר שבמהלך המשתה התדיינו ביניהם שרי המלך לגבי מוצא הנשים היפות ביותר. חלק מהשרים טענו כי הנשים המדיות הן הנאות ביותר. אחרים טענו שאלו דווקא הנשים הפרסיות. אז התערב המלך באומרו "כלי שאני משתמש בו (הכוונה למלכה ושתי) אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, רוצים אתם לראותה? אמרו לו: כן ובלבד שתהא ערומה".

על פניו נראה הסירוב של ושתי כמעט מתקבל על הדעת. מדוע שתסכים להופיע עירומה בפני שריו השיכורים של המלך במסגרת התערבות? אך כאמור, חז"ל אינם סלחנים כשזה נוגע אל ושתי. מדוע? מכיוון שסירובה נתפס ככזה הנובע מצביעותה. והרי, ממשיך רבא וטוען, נהגה ושתי לערוך את המשתה שלה בבית המלכות אשר למלך אחשוורוש (אסתר א, ט) מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזור הגברי של הארמון. ולא רק זאת, היא ערכה את החגיגות המפוארות הללו, שנועדו לעורר זימה וניאופים (זאת התוצאה של עירוב אלכוהול, נשים וגברים באותו אזור), ביום הקדוש מכל הימים – ביום השבת.

אז מדוע בכל זאת סירבה ושתי הנואפת להופיע בעירום בפני גברים שברור לכל שחשקה בהם? לשם כך נדרש התלמוד הבבלי למידה גרועה אחרת של ושתי, היהירות שלה. היא הייתה מופיעה בשמחה בפני משתה המלך, רומזים לנו חכמינו, כולה עירום ורק כתר מלכות לראשה, אך מה שעצר אותה היא התערבותו של המלאך גבריאל שהצמיח לה זנב. ובמקום אחר, הפריח האל צרעת איומה על עורה הענוג.

(בבלי מגילה יב, ב): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת …בא גבריאל ועשה לה זנב".

הוצאתה להורג של ושתי במגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אך לפני שתרחמו על החוטאת הזאת, מבהירים לנו חכמינו מבבל שהעונש שלה כוון בידי האל, כדי למנוע ממנה להופיע בפני המלך ושריו וזאת במטרה להביא להדחתה. והרי ושתי הייתה חוטאת ידועה, שהכריחה את נשות ישראל לעשות מלאכות בשבת, וזאת לאחר שצוותה לפשוט את בגדיהן. צדק היסטורי?

חכמי ישראל, לעומת זאת, היו אוהדים יותר כלפי ושתי. במדרש אסתר רבה אנחנו מקבלים זווית שונה לחלוטין על האירועים המתוארים במגילת אסתר. שם מתגלים לנו ייחוסיהם השונים בהחלט של המלכה ושתי והמלך אחשוורוש. ושתי היא מבית משפחת המלוכה הלגיטימית, בעוד אחשוורוש היה לא יותר מ"שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות". אם כך, מדובר במשרת מדרגה נמוכה שעלה לגדולה, ככל הנראה בדרך נכלולית במיוחד שרק נרמזת. וכך גם התנהלותה של ושתי מרמזת על אופיה המתון והאצילי. כשהבקשה להופיע בפני המלך ושריו בעירום מגיעה אליה, היא שולחת חזרה את שליחי אחשוורוש עם מילים המכוונות לדבר אל ליבו. אם אגיע אליך בעירום, מוסרת ושתי למלך, "ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי". כשזה לא עוזר נוזפת בו ושתי, שלא למד דבר מימיו כשומר אורוות הסוסים, "והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות".

מרתק לגלות כיצד אותה דרישה ממש, שכאמור חז"ל מקבלים אותה כאמת לאמיתה, והיא להופיע בפני המלך ושריו בעירום – מתפרשת בצורה שונה לחלוטין אצל חכמי ארץ ישראל. הם רואים בדרישה הזאת משום פגיעה חמורה בכבודה של המלכה, ואת הסירוב שלה מפרשים באופן המדגיש את צניעותה ואת הבנתה החדה של הפוליטיקה הפנימית בארמון המלוכה.

ומדוע בכל זאת הודחה ושתי? גם בעיני חכמי ארץ ישראל הייתה זאת אשמה של המלכה, וגם כאן יש רמז לכך שזהו חלק מתוכניתו של אלוהי ישראל. אחשוורוש ביקש לבנות מחדש את בית המקדש שהחריבו הבבלים (בני עמה של ושתי) אך היא התנגדה לעשות זאת. וכעונש על כך הודחה והוחלפה באחרת, באסתר.

הכתרתה של אסתר למלכה, מגילת אסתר מפרארה

 

לקריאה נוספת

תמר קדרי, מסיבת התחפושות של ושתי, באתר מכון שכטר למדעי היהדות

רוחמה וייס, האם ליהודים ולנשים גורל דומה?, אתר ynet

זאת דרך ארוכה לכנען: מי היו 12 המרגלים?

מסע המרגלים לחקור את הארץ ותוצאותיו הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך. משמעויות רבות נקשרו בו והוא עשוי להרגיש רלוונטי גם לחיינו היום. אבל מי היו האנשים שנשלחו למשימת המודיעין הראשונה בתנ"ך? איך הם השפיעו על גורל העם היהודי? מה בדיוק עשה שם אשכול ענבים? ואיך הכל קשור לשלומי שבן?

1

ילדים נושאים ענבים במושבה רחובות בגלויה שנצבעה מחדש. צילום מקורי: יעקב בן דוב, מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

לאחרונה מתנגן ברדיו שיר פופולרי שעוסק באירוע תנ"כי. אם נקשיב למילותיו נגלה שהוא מעתיק את פרשת 12 המרגלים לארץ ישראל של ימינו. הוא מלא ברמזים ובארמזים. הדמויות מהסיפור התנ"כי לא מופיעות בשמן המלא אלא על פי האות הראשונה בשמם – י', כ' ו-מ' – משל היו אנשי ביטחון נועזים בישראל של ימינו. אולי הם באמת היו כאלה.

זהו שירו של שלומי שבן, "כנען (12 המרגלים)". שבן משנה קצת את ההתרחשות לצרכיו. מקריאת המילים מתקבל הרושם שגם משה רבנו הצטרף למשימת הריגול – והרי על פי הפשט התנ"כי לא היא. על כן לאורו של השיר המודרני ביקשנו לחזור שוב אל הפרשה המפורסמת ולבדוק – מי באמת היו אותם שנים עשר שליחים? מה מספר עליהם המקרא ואילו אגדות נקשרו בשמם?

1
המרגלים נושאים אשכול ענבים, תבליט של האמן שמואל קרצ'מר על גלויה בהוצאת הקרן הקיימת לישראל. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

ראשית הנה תקציר הסיפור המקראי המקורי. בני ישראל נחים במדבר פארן, כלומר במדבר סיני. אלוהים מצווה על משה לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ ויספרו עליה לשאר העם. משה ממלא את ההוראה כלשונה ובוחר שנים עשר נציגים, אחד מכל שבט, כולם בעלי מעמד בשבטיהם. ואלו הם:

  • שבט ראובן – שַמוּע בן זַכּוּר
  • שבט שמעון – שָפָט בן חוֹרי
  • שבט יהודה – כָּלֵב בן יפוּנֶה 
  • שבט יששכר – יגאל בן יוסף
  • שבט אפרים – יהושע בן נוּן
  • שבט בנימין – פַּלְטי בן רָפוּא
  • שבט זבולון – גדיאל בן סוֹדי
  • שבט מנשה – גדי בן סוּסי
  • שבט דן – עמיאל בן גְּמַלי
  • שבט אשר – סְתוּר בן מיכאל
  • שבט נפתלי – נַחְבּי בן וָפְסי
  • שבט גד – גְּאוּאֵל בן מָכִי

חברי המשלחת יוצאים לדרכם עם תדרוך מודיעין מאת משה: הוא מבקש מהם לבדוק האם יושבי הארץ חזקים צבאית, האם הם יושבים בערים מבוצרות, והאם יש בה פירות טובים למאכל. 40 יום הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואף חוזרים עם אשכול ענבים. בשובם מספרים עשרה מתוכם את שראו: הארץ מלאה בעמים עזים וחזקים, שיושבים בערים בצורות. אפילו ענקים הם ראו שם. הם אמנם מצאו ענבים (דבר המרמז על פריונה של הארץ), אך זוהי ארץ אוכלת יושביה. לא בדיוק מסע הפרסום המוצלח ביותר שאפשר לבקש.

1
ציפורה לבית בלבן ובעלה יהודה פרנקל מגדרה נושאים סברסים. מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) באדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בזמן שהם מדווחים על שראו עיניהם עומד נציג שבט יהודה, כלב בן יפונה, ואומר שלמרות הכל "יכול נוכל לה". קולו לא נשמע, והעם ששמע את דבריהם של שאר המרגלים בכה כל הלילה מאכזבה ומייאוש. כפי שכבר קרה במסעם במדבר, שוב אומרים בני ישראל שמוטב למות במדבר מאשר בעד ארצנו. גם כלב בן יפונה ונציג שבט אפרים, יהושע בן נון, קורעים את בגדיהם ונוהגים מנהגי אבלות. אבל הם לא מוותרים, ובבגדים קרועים חוזרים ואומרים לעם המפוחד: "טובה הארץ מאוד מאוד", זו ארץ זבת חלב ודבש, אומרים השניים, ומבקשים מעמם לא לפחד. בעם לא כל כך משתכנעים. הם רוצים לרגום אותם באבנים, ורק התערבות של האל מונעת את הלינץ'. 

על הוצאת דיבת הארץ רעה על ידי עשרת המרגלים האחרים, ועל חוסר האמונה של העם ביקש אלוהים להענישו בחומרה. משה מצליח להניא את האל מהחלטתו הראשונית להרוג את כולם; אלוהים מסתפק בעונש חמור מעט פחות: בני העם שהביעו את רצונם למות במדבר אכן יזכו לכך. רק ילדיהם יזכו להיכנס לארץ כנען המובטחת. בני דור המדבר – למעט יהושע וכלב – לא יכנסו לארץ. כנגד 40 יום בהם תרו המרגלים את הארץ, בני ישראל יילכו במדבר 40 שנה. וכך הגיע המספר המוכר לסיפור ההליכה במדבר.

1
הזמנה לקיום תיקון חטא המרגלים ביום ז' באלול. מתוך אוסף הפשקווילים, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם ביותר

על יהושע בן נון, המרגל המפורסם ביותר, קצרה היריעה מלספר כאן. יהושע הרי הפך למנהיג עם ישראל לאחר מותו של משה, ועל כן זכה למעמד רם ונישא בתרבות היהודית. הוא זה שהוביל את הכניסה לארץ כנען, את כיבושה של הארץ המובטחת, הוא האיש שחצה את הירדן במעין תמונת ראי של חציית ים סוף, הוא אדם שנטען שהיה בכוחו לעצור את מהלכם של השמש והירח לצרכיו. בסיפור המרגלים הוא אחד משני המרגלים "הטובים", כאמור, שמבקשים לעודד את העם ולהבטיח שעם עזרתו של האל הם יוכלו להתמודד עם כל הקשיים שתזמן להם הארץ הזאת.

סיפורו של יהושע, אם כן, דורש אפילו סדרת מאמרים. הוא היחיד מבין התריסר שיש ספר שלם בתנ"ך על שמו, וזה ששמו מוזכר תדיר ברשימת גדולי העם היהודי. הוא היה לוחם, נביא ואיש דת. נזכיר אולי רק שליהושע יוחס אולי הכוח לשלוט בשמש, על פי הסיפור של השמש שעצרה בגבעון. מקום קבורתו נקרא ככל הנראה על שמה של השמש, ונטען שעל קברו נקבעה תמונת השמש גם כן. המיתוס על דמותו העוצמתית שרד כנראה עוד מאות ארוכות של שנים באזור הגליל, וגם שמו נותר פופולרי מאוד לאורך השנים.

1
יהושע עוצר את השמש בגבעון. גלויה מתוך אוסף מרים ולייב קלוץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם השני הוא כלב בן יפונה. בסיפור המרגלים הוא עולה על הבמה המקראית לראשונה, אך זהו אינו הסיפור היחיד שסופר עליו, אם כי באופן טבעי הוא משמעותי מעט פחות מאשר יהושע שהיה מנהיג העם כולו. נספר פה מקצתם של הסיפורים שנקשרו בשמו.

בן יפונה או בן חצרון? מי אתה כלב?

בראש ובראשונה מופיע שמו של כלב יחד עם הנחלה שלה זכה כשנכנס לארץ – חברון. הופעתו השנייה במקרא מתרחשת במעמד חלוקת הארץ על ידי יהושע, אז הוא מזכיר לנביא את הבטחתו של משה לפיה כלב יזכה בהר חברון. חז"ל ביקשו לחזק את הקשר בין כלב לבין חברון וסיפרו שבעת מסע המרגלים, פרש כלב מחברתם והלך לבדו לחברון, על מנת להשתטח על קברי האבות שם ולהתפלל כדי שיינצל מחטא המרגלים הצפוי (בבלי, מסכת סוטה, ל"ד ב'). נזכיר, שלחברון מעמד משמעותי בתנ"ך שמקרין גם על מעמדו של כלב: מעבר להיותה עיר משמעותית בנחלת שבט יהודה, מעבר להיותה מקום קבורת האבות והאמהות, זוהי העיר שבה החלה מלכותו של המלך דוד.

ואם כבר הזכרנו את דוד, נעסוק קצת במשפחתו של כלב ובקשריו המשפחתיים: חז"ל זיהו את כלב בן יפונה עם אדם בשם כלב בן חצרון שמשפחתו מתוארת בספר דברי הימים (א', פרק ב'). אם כך הדבר, סבו של כלב היה פרץ בן יהודה, שהוא גם אבי שושלתו של דוד המלך – וכך ניתן לבסס גם קשר משפחתי בין כלב לדוד. על פי הפרשנות שמאחדת את שני האישים, יפונה הוא כינוי משום שכלב פנה מעצת המרגלים והתבדל מהם. לצד זאת, נטען שאחיו הצעיר היה עתניאל בן קנז, השופט הראשון של בני ישראל (בתקופת השופטים). גם כלב עצמו מופיע לעיתים בלווית התואר "הקנזי". אם כך, אפשר שמוצאו של כלב היה מהשבט הקנזי, עם שהסתפח אל שבט יהודה. ייתכן שהקישור לחצרון – שהוא צאצא ישיר של יהודה – נעשה בשלב מאוחר יותר על מנת לקשור את דוד המלך לחברון שבה ישבו צאצאי כלב. המדרשים סידרו לכלב ייחוס נאה גם מנישואין, ועל פי כמה מהם אשתו הראשונה הייתה בת פרעה, ואשתו השנייה הייתה ציפורה אחות משה.

1
ילדים וילדות נושאים ענבים בטקס הבאת ביכורים, קיבוץ שפיים, סוף שנות ה-40. מתוך אוסף כרמלה ונדב רזניק, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) ובאדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

לכל איש יש שם

מה עם כל שאר המרגלים? ובכן, עבור כל היתר זוהי הופעה יחידאית במקרא, לכל הפחות בגרסה זו של שמם. אבל כפי שחז"ל פירשו ששמו של כלב מרמז על פועלו בפרשת המרגלים, המדרש פירש בצורה דומה גם את שמותיהם של המרגלים האחרים. באותה מסכת סוטה של התלמוד הבבלי שבה מספרים חז"ל על מסעו של כלב לחברון, אומר רבי יצחק: "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו". וכך עוברים חכמינו לנסות ולפרש את שמותיהם של מרגלים נוספים. במסכת הזו רק שניים מעשרת המרגלים הנותרים מקבלים הסבר לשמם. האחד הוא סתור בן מיכאל, שעל פי המדרש סתר את מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומיכאל על שום שעשה עצמו מך, כלומר עני. השני הוא נחבי בן ופסי, שם מוזר לכל הדעות, שהמדרש מפרש שהחביא את דבריו של הקדוש ברוך הוא. בחיבור מדרש תנחומא נמסר מדרש שם למרגלים נוספים. חלקם קרויים למשל בלשון סגי נהור: שמוע בן זכור שלא שמע בקול האל, שפט בן חורי שלא שפט את יצרו. חלק קרויים על פי גורלם: יגאל בן יוסף שהוציא דיבה על הארץ ועל כן נאסף "בלא עתו", פלטי בן רפוא "פלט את עמו ממעשים טובים ורפו ידיו, שהרי מת". אחרים קרויים על שם דברים שאמרו. כך למשל "גדיאל בן סודי דיבר דברים קשים כגידין" ואילו גדי בן סוסי "העלה סיסיא", כלומר דיבר דופי. עמיאל בן גמלי גמל לעצמו שלא ייכנס לארץ ישראל וכך הלאה וכך הלאה.

ומה קורה בשיר של שבן? שם כאמור, המרגלים שאינם כלב ויהושע שותקים לכל אורכו, ואילו משה מצטרף גם הוא למשימת הריגול. בניגוד לנעשה בסיפור המקראי, נראה שיהושע וכלב מתווכחים עם משה על נחיצות המשימה ועל התארכותה – קצת כמו שבני ישראל נהגו לאורך מסעם במדבר על פי התנ"ך. בסופו של דבר גם פזמון השיר חוזר על המסר שעולה מספר במדבר, מסר שמעשה המרגלים הוביל למעשה להתבססותו – זוהי דרך ארוכה לארץ המובטחת.