בניגוד להגדה של פסח, המדרש היהודי מספר על חלקה המשמעותי של מרים הנביאה ביציאת מצרים. זהו חלק פחות מדובר בסיפורים שמספרים לנו היום על יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אבל למרים הנביאה, אחות משה, היה חלק משמעותי וחשוב במסעם של בני ישראל ממצרים לעבר הארץ המובטחת. מעשיה אלה מזכים אותה, בחלק מהמסורות, למקום של כבוד בשולחן הסדר.
מה היה תפקידה של מרים הנביאה ביציאת מצרים?
יציאת מצרים מצטיירת במסורת היהודית כתמונה של יציאה זריזה, מהירה, כמעט בריחה ממצרים. מרוב הזריזות בני ישראל לא הספיקו לתת לבצק לתפוח ולכן עד היום במשך שבעה ימים אנחנו אוכלים מצות.
אפשר לראות אותם בעיני רוחנו עוזבים במהירות את הבתים שלהם ובקושי מספיקים לקחת אוכל. לוקחים מהר מכל הבא ליד ומסתלקים. ולכן נשמע מאד מאד מוזר שרגע אחרי שים סוף נקרע לשנים, רגע אחרי שבני ישראל עוברים את הים וחוצים אל הצד השני מתאר המקרא את מרים הנביאה לוקחת את התוף שלה ומתחילה לחולל ולרקוד.
ותִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת
[שמות ט"ו]
איך באמצע המדבר היה למרים תוף? ולמה בכלל הביאה אותו איתה בבריחה החפוזה ממצרים?
כשיוצאים במהירות וצריך לקחת רק את מה שהכרחי. הגיוני להביא למדבר – מים אוכל, בגדים – כל מה שצריך לצורך הישרדות פיסית בחיי היום יום. למה מרים בחרה לקחת איתה דווקא תוף?
רש"י מתאר בפירוש שלו שמרים וכל הנשים, גם ברגע המאתגר והמורכב ואפילו מפחיד של היציאה ממצרים האמינו שעוד יהיו סיבות לשמוח, האמינו שיהיו סיבות לרקוד ולצאת במחול. "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [רש"י ספר שמות פרק ט"ו פסוק כ']. לכן מרים הביאה איתה תוף אל המסע. היא ידעה שיהיה רגע שתרצה להשתמש בו.
זהו הכוח הייחודי שמאפיין את המנהיגות של מרים לאורך כל הדרך. הכוח להאמין שהמציאות המכאיבה יכולה להתהפך. הכוח לנסות לחולל שינוי. הכוח לדמיין מציאות טובה יותר מהקיימת ולחתור להשגתה.
לפי המדרש, הגאולה כולה, יציאת מצרים כולה, הייתה מבוססת על ההצלה של מרים. הסיפור התלמודי מתאר שכאשר פרעה גזר להשליך את כל הבנים הנולדים אל היאור אבא שלה, עמרם, שהיה מנהיג גדול בדורו גרש את יוכבד אשתו. הוא החליט שאם הילדים עתידים להיזרק אל היאור, אין סיבה ללדת אותם וממילא אין סיבה להיות נשואים לנשים. אין טעם ללדת ילדים כדי שימותו. אחרי המעשה שלו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם בעקבותיו. רגע אחרי הגזירה הנוראית של פרעה מתאר התלמוד איך הייאוש מכניע את העם, איך הבתים מתפרקים בזה אחר זה.
מתוך ים הייאוש צומחת מרים כמנהיגה. – "אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה" [תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף י"ב עמוד א]. מרים פונה אל אבא שלה ומוכיחה אותו. הגזירה שלך קשה משל פרעה היא מסבירה. הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות. הוא רשע ולכן הגזירה שלו יכולה להתבטל אבל אתה, מקיים את הגזירה בעצמך ודואג שהיא תתממש.
עמרם, גדול הדור, מצליח להקשיב לקול התמים והנאיבי של הבת שלו. מחליט לחזור לחיות עם יוכבד אשתו וכך נולד משה.
בגלל הרגע הזה חז"ל במסכת סוטה מתארים את מרים כנביאה. בגלל שכילדה צעירה היא הצליחה לראות אל מעבר לצורך ההישרדותי, מעבר לכאן ועכשיו ולתרום להולדתו של המנהיג. ברגע קשה של גזירה נוראית מרים מצליחה לנבא שיש אופק, להאמין בעתיד טוב יותר. היא פועלת בתוך המציאות הקשה ומסרבת להתייאש.
כשמשה הונח ביאור בתוך תיבה, אמא שלה הטילה בה ספק ושאלה – "בתי, היכן נבואתך?" [שמות רבא א]. הוא ואשתו היו חסרי אונים ומיואשים. הם ישבו בבית והצער על בנם מילא את ליבם. אבל שוב, מרים לא התייאשה. היא הלכה אל שפת היאור ודאגה שמשה ימצא בית אצל בת פרעה. היא דאגה להגשים את נבואתה.
כוחה של מרים היה ברגעים הללו, בהם הייאוש משתלט על האמונה בטוב.
בהמשך, בזמן ההליכה במדבר מתארים חז"ל שלמרים היתה באר. באר מים חיים שהלכה איתה לכל מקום, באר שבזכותה לבני ישראל היתה אפשרות לשתות מים במדבר ולשרוד את היובש שבו. מרים בעצמה היא באר נובעת. הנביעה יוצאת ממנה ברגעים הקשים. כשהייאוש מתפשט. כשנראה שהכל אבוד ואין פתרון באופק. דווקא אז פורצת מתוכה נביעה של חיות.
ולכן התפתח מנהג בליל הסדר, להציב לצד כוס אליהו הנביא את כוס מרים הנביאה. כוס מזכוכית מלאה במים. כוס שמזכירה לנו את התקווה והאמונה בניסים שמתרחשים בחיי היום יום.
המנהג להניח כוס יין לאליהו הנביא נעוץ במחלוקת הלכתית האם צריך לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר או חמש. כנגד ארבע או חמש לשונות של גאולה. על ארבע כוסות של יין כולם מסכימים. הכוס החמישית, השנויה במחלוקת. ולכן, התקבל המנהג להניח כוס חמישית אך לא לשתות אותה. בדברי הפוסקים נקראת הכוס הזו כוס חמישית אך התקבע לכוס החמישית השם – כוס אליהו. לפי הסבר המהר"ל שם זה ניתן משום שאליהו הוא סמל הגאולה ולכן כוס הגאולה נקראת על שמו. אולם לפי פירוש הגר"א המשמעות היא משום שבאחרית הימים יגיע אליהו ויפתור לנו את הספקות ההלכתיים. הוא יכריע את המחלוקת לגבי הכוס החמישית.
כוס אליהו קיבלה מעמד מיוחד בשולחן ליל הסדר. ולכן, לצידה, נניח את כוס מרים.
כוס מרים הנביאה מבקשת לתקן עוול היסטורי ונרטיבי ולהעניק מקום בשולחן הסדר ובסיפור הגאולה גם לנשים שהנהיגו והובילו את העם.
"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!"
הברכה שנכתבה על כוס מרים הנביאה מבקשת להגיד תודה על היכולת להאמין בטוב גם בתוך הקושי על הרצון לא להיכנע לייאוש או לכאב אלא להצליח למצוא את הרגעים והנקודות, לשיר לנגן ולשמוח אל מול חיי היום יום.
מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.
(יהודה עמיחי)
