נרימה כוס שישית לכבוד מרים הנביאה

מה היה חלקה של הנביאה מרים בנס יציאת מצרים? כיצד הסביר המדרש היהודי את תפקידה במסע מעבדות לחירות ולמה יש שנוהגים להניח לכבודה כוס שישית בשולחן סדר פסח? זהו סיפורה של האישה שהמדרש גורס שחוכמתה גאלה את עם ישראל מפרעה

מתוך גלויה מחולקת ובה רפרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הגרמני לודביג שוירמן (Ludwig Gustav Wilhelm Scheuermann, 1859-1911) המציג את דמותה המקראית של מרים אחות משה, אוחזת בכלי נגינה ("Haremsdame"). אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בניגוד להגדה של פסח, המדרש היהודי מספר על חלקה המשמעותי של מרים הנביאה ביציאת מצרים. זהו חלק פחות מדובר בסיפורים שמספרים לנו היום על יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אבל למרים הנביאה, אחות משה, היה חלק משמעותי וחשוב במסעם של בני ישראל ממצרים לעבר הארץ המובטחת. מעשיה אלה מזכים אותה, בחלק מהמסורות, למקום של כבוד בשולחן הסדר.

מה היה תפקידה של מרים הנביאה ביציאת מצרים?

יציאת מצרים מצטיירת במסורת היהודית כתמונה של יציאה זריזה, מהירה, כמעט בריחה ממצרים. מרוב הזריזות בני ישראל לא הספיקו לתת לבצק לתפוח ולכן עד היום במשך שבעה ימים אנחנו אוכלים מצות.

אפשר לראות אותם בעיני רוחנו עוזבים במהירות את הבתים שלהם ובקושי מספיקים לקחת אוכל. לוקחים מהר מכל הבא ליד ומסתלקים. ולכן נשמע מאד מאד מוזר שרגע אחרי שים סוף נקרע לשנים, רגע אחרי שבני ישראל עוברים את הים וחוצים אל הצד השני מתאר המקרא את מרים הנביאה לוקחת את התוף שלה ומתחילה לחולל ולרקוד.

ותִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת

[שמות ט"ו]

ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין

איך באמצע המדבר היה למרים תוף? ולמה בכלל הביאה אותו איתה בבריחה החפוזה ממצרים?

כשיוצאים במהירות וצריך לקחת רק את מה שהכרחי. הגיוני להביא למדבר – מים אוכל, בגדים – כל מה שצריך לצורך הישרדות פיסית בחיי היום יום. למה מרים בחרה לקחת איתה דווקא תוף?

רש"י מתאר בפירוש שלו שמרים וכל הנשים, גם ברגע המאתגר והמורכב ואפילו מפחיד של היציאה ממצרים האמינו שעוד יהיו סיבות לשמוח, האמינו שיהיו סיבות לרקוד ולצאת במחול. "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [רש"י ספר שמות פרק ט"ו פסוק כ']. לכן מרים הביאה איתה תוף אל המסע. היא ידעה שיהיה רגע שתרצה להשתמש בו.

מתוך "הגדת הזהב". ברצלונה, 1320. אוסף המרכז לאמנות יהודית

זהו הכוח הייחודי שמאפיין את המנהיגות של מרים לאורך כל הדרך. הכוח להאמין שהמציאות המכאיבה יכולה להתהפך. הכוח לנסות לחולל שינוי. הכוח לדמיין מציאות טובה יותר מהקיימת ולחתור להשגתה.

לפי המדרש, הגאולה כולה, יציאת מצרים כולה, הייתה מבוססת על ההצלה של מרים. הסיפור התלמודי מתאר שכאשר פרעה גזר להשליך את כל הבנים הנולדים אל היאור אבא שלה, עמרם, שהיה מנהיג גדול בדורו גרש את יוכבד אשתו. הוא החליט שאם הילדים עתידים להיזרק אל היאור, אין סיבה ללדת אותם וממילא אין סיבה להיות נשואים לנשים. אין טעם ללדת ילדים כדי שימותו. אחרי המעשה שלו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם בעקבותיו. רגע אחרי הגזירה הנוראית של פרעה מתאר התלמוד איך הייאוש מכניע את העם, איך הבתים מתפרקים בזה אחר זה.

מתוך ים הייאוש צומחת מרים כמנהיגה. – "אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה" [תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף י"ב עמוד א]. מרים פונה אל אבא שלה ומוכיחה אותו. הגזירה שלך קשה משל פרעה היא מסבירה. הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות. הוא רשע ולכן הגזירה שלו יכולה להתבטל אבל אתה, מקיים את הגזירה בעצמך ודואג שהיא תתממש.

עמרם, גדול הדור, מצליח להקשיב לקול התמים והנאיבי של הבת שלו. מחליט לחזור לחיות עם יוכבד אשתו וכך נולד משה.

בגלל הרגע הזה חז"ל במסכת סוטה מתארים את מרים כנביאה. בגלל שכילדה צעירה היא הצליחה לראות אל מעבר לצורך ההישרדותי, מעבר לכאן ועכשיו ולתרום להולדתו של המנהיג. ברגע קשה של גזירה נוראית מרים מצליחה לנבא שיש אופק, להאמין בעתיד טוב יותר. היא פועלת בתוך המציאות הקשה ומסרבת להתייאש.

מרים ומשה התינוק. ציור מאת פול דלרוש

כשמשה הונח ביאור בתוך תיבה, אמא שלה הטילה בה ספק ושאלה – "בתי, היכן נבואתך?" [שמות רבא א]. הוא ואשתו היו חסרי אונים ומיואשים. הם ישבו בבית והצער על בנם מילא את ליבם. אבל שוב, מרים לא התייאשה. היא הלכה אל שפת היאור ודאגה שמשה ימצא בית אצל בת פרעה. היא דאגה להגשים את נבואתה.

כוחה של מרים היה ברגעים הללו, בהם הייאוש משתלט על האמונה בטוב.

בהמשך, בזמן ההליכה במדבר מתארים חז"ל שלמרים היתה באר. באר מים חיים שהלכה איתה לכל מקום, באר שבזכותה לבני ישראל היתה אפשרות לשתות מים במדבר ולשרוד את היובש שבו. מרים בעצמה היא באר נובעת. הנביעה יוצאת ממנה ברגעים הקשים. כשהייאוש מתפשט. כשנראה שהכל אבוד ואין פתרון באופק. דווקא אז פורצת מתוכה נביעה של חיות.

ולכן התפתח מנהג בליל הסדר, להציב לצד כוס אליהו הנביא את כוס מרים הנביאה. כוס מזכוכית מלאה במים. כוס שמזכירה לנו את התקווה והאמונה בניסים שמתרחשים בחיי היום יום.

מתוך "הגדת יהודה". Germany, Franconia, 1470-1480. אוסף המרכז לאמנות יהודית

המנהג להניח כוס יין לאליהו הנביא נעוץ במחלוקת הלכתית האם צריך לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר או חמש. כנגד ארבע או חמש לשונות של גאולה. על ארבע כוסות של יין כולם מסכימים. הכוס החמישית, השנויה במחלוקת. ולכן, התקבל המנהג להניח כוס חמישית אך לא לשתות אותה. בדברי הפוסקים נקראת הכוס הזו כוס חמישית אך התקבע לכוס החמישית השם – כוס אליהו. לפי הסבר המהר"ל שם זה ניתן משום שאליהו הוא סמל הגאולה ולכן כוס הגאולה נקראת על שמו. אולם לפי פירוש הגר"א המשמעות היא משום שבאחרית הימים יגיע אליהו ויפתור לנו את הספקות ההלכתיים. הוא יכריע את המחלוקת לגבי הכוס החמישית.

כוס אליהו קיבלה מעמד מיוחד בשולחן ליל הסדר. ולכן, לצידה, נניח את כוס מרים.

כוס מרים הנביאה מבקשת לתקן עוול היסטורי ונרטיבי ולהעניק מקום בשולחן הסדר ובסיפור הגאולה גם לנשים שהנהיגו והובילו את העם.

"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!"

Photograph of: Hispano Moresque Haggadah. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

הברכה שנכתבה על כוס מרים הנביאה מבקשת להגיד תודה על היכולת להאמין בטוב גם בתוך הקושי על הרצון לא להיכנע לייאוש או לכאב אלא להצליח למצוא את הרגעים והנקודות, לשיר לנגן ולשמוח אל מול חיי היום יום.

מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.

(יהודה עמיחי)

גלוית שנה טובה. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית

זאת דרך ארוכה לכנען: מי היו 12 המרגלים?

מסע המרגלים לחקור את הארץ ותוצאותיו הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך. משמעויות רבות נקשרו בו והוא עשוי להרגיש רלוונטי גם לחיינו היום. אבל מי היו האנשים שנשלחו למשימת המודיעין הראשונה בתנ"ך? איך הם השפיעו על גורל העם היהודי? מה בדיוק עשה שם אשכול ענבים? ואיך הכל קשור לשלומי שבן?

1

ילדים נושאים ענבים במושבה רחובות בגלויה שנצבעה מחדש. צילום מקורי: יעקב בן דוב, מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

לאחרונה מתנגן ברדיו שיר פופולרי שעוסק באירוע תנ"כי. אם נקשיב למילותיו נגלה שהוא מעתיק את פרשת 12 המרגלים לארץ ישראל של ימינו. הוא מלא ברמזים ובארמזים. הדמויות מהסיפור התנ"כי לא מופיעות בשמן המלא אלא על פי האות הראשונה בשמם – י', כ' ו-מ' – משל היו אנשי ביטחון נועזים בישראל של ימינו. אולי הם באמת היו כאלה.

זהו שירו של שלומי שבן, "כנען (12 המרגלים)". שבן משנה קצת את ההתרחשות לצרכיו. מקריאת המילים מתקבל הרושם שגם משה רבנו הצטרף למשימת הריגול – והרי על פי הפשט התנ"כי לא היא. על כן לאורו של השיר המודרני ביקשנו לחזור שוב אל הפרשה המפורסמת ולבדוק – מי באמת היו אותם שנים עשר שליחים? מה מספר עליהם המקרא ואילו אגדות נקשרו בשמם?

1
המרגלים נושאים אשכול ענבים, תבליט של האמן שמואל קרצ'מר על גלויה בהוצאת הקרן הקיימת לישראל. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

ראשית הנה תקציר הסיפור המקראי המקורי. בני ישראל נחים במדבר פארן, כלומר במדבר סיני. אלוהים מצווה על משה לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ ויספרו עליה לשאר העם. משה ממלא את ההוראה כלשונה ובוחר שנים עשר נציגים, אחד מכל שבט, כולם בעלי מעמד בשבטיהם. ואלו הם:

  • שבט ראובן – שַמוּע בן זַכּוּר
  • שבט שמעון – שָפָט בן חוֹרי
  • שבט יהודה – כָּלֵב בן יפוּנֶה 
  • שבט יששכר – יגאל בן יוסף
  • שבט אפרים – יהושע בן נוּן
  • שבט בנימין – פַּלְטי בן רָפוּא
  • שבט זבולון – גדיאל בן סוֹדי
  • שבט מנשה – גדי בן סוּסי
  • שבט דן – עמיאל בן גְּמַלי
  • שבט אשר – סְתוּר בן מיכאל
  • שבט נפתלי – נַחְבּי בן וָפְסי
  • שבט גד – גְּאוּאֵל בן מָכִי

חברי המשלחת יוצאים לדרכם עם תדרוך מודיעין מאת משה: הוא מבקש מהם לבדוק האם יושבי הארץ חזקים צבאית, האם הם יושבים בערים מבוצרות, והאם יש בה פירות טובים למאכל. 40 יום הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואף חוזרים עם אשכול ענבים. בשובם מספרים עשרה מתוכם את שראו: הארץ מלאה בעמים עזים וחזקים, שיושבים בערים בצורות. אפילו ענקים הם ראו שם. הם אמנם מצאו ענבים (דבר המרמז על פריונה של הארץ), אך זוהי ארץ אוכלת יושביה. לא בדיוק מסע הפרסום המוצלח ביותר שאפשר לבקש.

1
ציפורה לבית בלבן ובעלה יהודה פרנקל מגדרה נושאים סברסים. מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) באדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בזמן שהם מדווחים על שראו עיניהם עומד נציג שבט יהודה, כלב בן יפונה, ואומר שלמרות הכל "יכול נוכל לה". קולו לא נשמע, והעם ששמע את דבריהם של שאר המרגלים בכה כל הלילה מאכזבה ומייאוש. כפי שכבר קרה במסעם במדבר, שוב אומרים בני ישראל שמוטב למות במדבר מאשר בעד ארצנו. גם כלב בן יפונה ונציג שבט אפרים, יהושע בן נון, קורעים את בגדיהם ונוהגים מנהגי אבלות. אבל הם לא מוותרים, ובבגדים קרועים חוזרים ואומרים לעם המפוחד: "טובה הארץ מאוד מאוד", זו ארץ זבת חלב ודבש, אומרים השניים, ומבקשים מעמם לא לפחד. בעם לא כל כך משתכנעים. הם רוצים לרגום אותם באבנים, ורק התערבות של האל מונעת את הלינץ'. 

על הוצאת דיבת הארץ רעה על ידי עשרת המרגלים האחרים, ועל חוסר האמונה של העם ביקש אלוהים להענישו בחומרה. משה מצליח להניא את האל מהחלטתו הראשונית להרוג את כולם; אלוהים מסתפק בעונש חמור מעט פחות: בני העם שהביעו את רצונם למות במדבר אכן יזכו לכך. רק ילדיהם יזכו להיכנס לארץ כנען המובטחת. בני דור המדבר – למעט יהושע וכלב – לא יכנסו לארץ. כנגד 40 יום בהם תרו המרגלים את הארץ, בני ישראל יילכו במדבר 40 שנה. וכך הגיע המספר המוכר לסיפור ההליכה במדבר.

1
הזמנה לקיום תיקון חטא המרגלים ביום ז' באלול. מתוך אוסף הפשקווילים, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם ביותר

על יהושע בן נון, המרגל המפורסם ביותר, קצרה היריעה מלספר כאן. יהושע הרי הפך למנהיג עם ישראל לאחר מותו של משה, ועל כן זכה למעמד רם ונישא בתרבות היהודית. הוא זה שהוביל את הכניסה לארץ כנען, את כיבושה של הארץ המובטחת, הוא האיש שחצה את הירדן במעין תמונת ראי של חציית ים סוף, הוא אדם שנטען שהיה בכוחו לעצור את מהלכם של השמש והירח לצרכיו. בסיפור המרגלים הוא אחד משני המרגלים "הטובים", כאמור, שמבקשים לעודד את העם ולהבטיח שעם עזרתו של האל הם יוכלו להתמודד עם כל הקשיים שתזמן להם הארץ הזאת.

סיפורו של יהושע, אם כן, דורש אפילו סדרת מאמרים. הוא היחיד מבין התריסר שיש ספר שלם בתנ"ך על שמו, וזה ששמו מוזכר תדיר ברשימת גדולי העם היהודי. הוא היה לוחם, נביא ואיש דת. נזכיר אולי רק שליהושע יוחס אולי הכוח לשלוט בשמש, על פי הסיפור של השמש שעצרה בגבעון. מקום קבורתו נקרא ככל הנראה על שמה של השמש, ונטען שעל קברו נקבעה תמונת השמש גם כן. המיתוס על דמותו העוצמתית שרד כנראה עוד מאות ארוכות של שנים באזור הגליל, וגם שמו נותר פופולרי מאוד לאורך השנים.

1
יהושע עוצר את השמש בגבעון. גלויה מתוך אוסף מרים ולייב קלוץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם השני הוא כלב בן יפונה. בסיפור המרגלים הוא עולה על הבמה המקראית לראשונה, אך זהו אינו הסיפור היחיד שסופר עליו, אם כי באופן טבעי הוא משמעותי מעט פחות מאשר יהושע שהיה מנהיג העם כולו. נספר פה מקצתם של הסיפורים שנקשרו בשמו.

בן יפונה או בן חצרון? מי אתה כלב?

בראש ובראשונה מופיע שמו של כלב יחד עם הנחלה שלה זכה כשנכנס לארץ – חברון. הופעתו השנייה במקרא מתרחשת במעמד חלוקת הארץ על ידי יהושע, אז הוא מזכיר לנביא את הבטחתו של משה לפיה כלב יזכה בהר חברון. חז"ל ביקשו לחזק את הקשר בין כלב לבין חברון וסיפרו שבעת מסע המרגלים, פרש כלב מחברתם והלך לבדו לחברון, על מנת להשתטח על קברי האבות שם ולהתפלל כדי שיינצל מחטא המרגלים הצפוי (בבלי, מסכת סוטה, ל"ד ב'). נזכיר, שלחברון מעמד משמעותי בתנ"ך שמקרין גם על מעמדו של כלב: מעבר להיותה עיר משמעותית בנחלת שבט יהודה, מעבר להיותה מקום קבורת האבות והאמהות, זוהי העיר שבה החלה מלכותו של המלך דוד.

ואם כבר הזכרנו את דוד, נעסוק קצת במשפחתו של כלב ובקשריו המשפחתיים: חז"ל זיהו את כלב בן יפונה עם אדם בשם כלב בן חצרון שמשפחתו מתוארת בספר דברי הימים (א', פרק ב'). אם כך הדבר, סבו של כלב היה פרץ בן יהודה, שהוא גם אבי שושלתו של דוד המלך – וכך ניתן לבסס גם קשר משפחתי בין כלב לדוד. על פי הפרשנות שמאחדת את שני האישים, יפונה הוא כינוי משום שכלב פנה מעצת המרגלים והתבדל מהם. לצד זאת, נטען שאחיו הצעיר היה עתניאל בן קנז, השופט הראשון של בני ישראל (בתקופת השופטים). גם כלב עצמו מופיע לעיתים בלווית התואר "הקנזי". אם כך, אפשר שמוצאו של כלב היה מהשבט הקנזי, עם שהסתפח אל שבט יהודה. ייתכן שהקישור לחצרון – שהוא צאצא ישיר של יהודה – נעשה בשלב מאוחר יותר על מנת לקשור את דוד המלך לחברון שבה ישבו צאצאי כלב. המדרשים סידרו לכלב ייחוס נאה גם מנישואין, ועל פי כמה מהם אשתו הראשונה הייתה בת פרעה, ואשתו השנייה הייתה ציפורה אחות משה.

1
ילדים וילדות נושאים ענבים בטקס הבאת ביכורים, קיבוץ שפיים, סוף שנות ה-40. מתוך אוסף כרמלה ונדב רזניק, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) ובאדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

לכל איש יש שם

מה עם כל שאר המרגלים? ובכן, עבור כל היתר זוהי הופעה יחידאית במקרא, לכל הפחות בגרסה זו של שמם. אבל כפי שחז"ל פירשו ששמו של כלב מרמז על פועלו בפרשת המרגלים, המדרש פירש בצורה דומה גם את שמותיהם של המרגלים האחרים. באותה מסכת סוטה של התלמוד הבבלי שבה מספרים חז"ל על מסעו של כלב לחברון, אומר רבי יצחק: "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו". וכך עוברים חכמינו לנסות ולפרש את שמותיהם של מרגלים נוספים. במסכת הזו רק שניים מעשרת המרגלים הנותרים מקבלים הסבר לשמם. האחד הוא סתור בן מיכאל, שעל פי המדרש סתר את מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומיכאל על שום שעשה עצמו מך, כלומר עני. השני הוא נחבי בן ופסי, שם מוזר לכל הדעות, שהמדרש מפרש שהחביא את דבריו של הקדוש ברוך הוא. בחיבור מדרש תנחומא נמסר מדרש שם למרגלים נוספים. חלקם קרויים למשל בלשון סגי נהור: שמוע בן זכור שלא שמע בקול האל, שפט בן חורי שלא שפט את יצרו. חלק קרויים על פי גורלם: יגאל בן יוסף שהוציא דיבה על הארץ ועל כן נאסף "בלא עתו", פלטי בן רפוא "פלט את עמו ממעשים טובים ורפו ידיו, שהרי מת". אחרים קרויים על שם דברים שאמרו. כך למשל "גדיאל בן סודי דיבר דברים קשים כגידין" ואילו גדי בן סוסי "העלה סיסיא", כלומר דיבר דופי. עמיאל בן גמלי גמל לעצמו שלא ייכנס לארץ ישראל וכך הלאה וכך הלאה.

ומה קורה בשיר של שבן? שם כאמור, המרגלים שאינם כלב ויהושע שותקים לכל אורכו, ואילו משה מצטרף גם הוא למשימת הריגול. בניגוד לנעשה בסיפור המקראי, נראה שיהושע וכלב מתווכחים עם משה על נחיצות המשימה ועל התארכותה – קצת כמו שבני ישראל נהגו לאורך מסעם במדבר על פי התנ"ך. בסופו של דבר גם פזמון השיר חוזר על המסר שעולה מספר במדבר, מסר שמעשה המרגלים הוביל למעשה להתבססותו – זוהי דרך ארוכה לארץ המובטחת.

חג החושך של אדם הראשון

לכולנו ידוע למה חוגגים וחוגגות את חנוכה, לא? כך לפחות חשבנו. אבל לא רק כד קטן וגבורות ישראל עומדים מאחורי חג האורים. סיפור קטן מהתלמוד מגלה לנו את הפן האוניברסלי של חג החנוכה וחושף שגם אדם הראשון פחד קצת מהחושך

צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חנוכה נחשב לחג האור. אבל האמת היא שבמובנים רבים אין זה כך. חנוכה הוא דווקא חג החושך. הוא נחגג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בתקופה שבה השמש הולכת ומתמעטת.

אז למה אנחנו חוגגים את חג האור? התשובה המוכרת נובעת בדרך כלל מהסיפור התלמודי שמסופר בפי כל בימי החנוכה, סיפור נס פך השמן. כשהגיעו המכבים למקדש היו כל השמנים טמאים ולא יכלו להדליק בהם את המנורה, עד שמצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והפך, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים תמימים. לכן אנחנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים את הנרות לזכר הנס.

חנוכה, 1976. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל יש עוד סיפור תלמודי לחנוכה. זהו סיפור פחות מוכר ופחות מסופר, והוא מגיע אחורה בזמן הרבה לפני תקופת המכבים. הוא מגיע ממש עד לאדם הראשון. 

וכך מספר לנו התלמוד: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א).

בפעם הראשונה שפגש אדם את החורף, ראה שהימים התחילו להתקצר, שהעולם החשיך מוקדם יותר ויותר. נבהל אדם הראשון וחשב שזה יהיה סופו של העולם. שזה יהיה גם הסוף שלו. 

האדם הראשון רואה את החושך וקודם כל בטוח שזה באשמתו. שהחושך הוא עונש. עונש של אלוהים כלפיו בגלל חטאיו. עונש שיגרום לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו. 

מה עשה? על פי הסיפור התלמודי, לקח האדם הראשון אחריות והחליט לעצור את שטף חייו. הוא פצח בשמונה ימים של תענית, של תפילה ומחשבות כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. 

אחרי שמונה ימים כאלו החלו הימים להתארך והוא הבין שזה מנהגו של עולם. שהחושך הוא זמני. שזו רק תקופה קשה. האור עוד יחזור.   

בסוף הסיפור, בשנה שאחרי, האדם הראשון בחר לחגוג גם את הימים החשוכים, אותם שמונה ימים שבהם ישב בתענית ובתפילה. אותם שמונה ימים שהם הכי חשוכים בשנה. דווקא הימים האלה הפכו בסוף לחג החנוכה. 

"לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".

התלמוד מוסיף בסופו של הסיפור שאת הימים המיוחדים שקבע האדם הראשון הוא קבע לשם שמיים אבל – בהמשך לקחו אנשים ותרבויות את הימים האלה לחגים של "עבודת כוכבים" כלומר חגים שנחגגים על ידי עמים אחרים ובשם אלוהים אחרים. 

אנחנו רגילים לראות את חנוכה כחג לאומי, כחג שמדבר על ניצחון מעטים על רבים, כחג שביסס את שלטון הממלכה החשמונאית. אבל התלמוד מגלה לנו שעוד לפני הגלגול המכבי של חנוכה, היה חג אחר, חג אור קדום, ששורשיו מגיעים אפילו עד האדם הראשון. ועוד מוסיף התלמוד ברמיזה שתרבויות נוספות חוגגות חגים בתקופה הזו של השנה, ואולי בסופו של דבר כולם נובעים משורש דומה. אולי מקור החג נובע ממקור אנושי טבעי שמביט על התקופה החשוכה הזו של השנה ומנסה להציף אותה באור. התלמוד בסיפור הזה מדגיש דווקא את האלמנט האוניברסלי של חנוכה, המאבק הטבעי כל כך בין חושך לאור. זהו מאבק שאנחנו יכולים לחוש מידי שנה ולפעמים אפילו מידי יום. 

חנוכה בנווה עוז, 1968. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אמירה זו של חז"ל עודנה נכונה גם היום. גם בימינו אנחנו יכולים לחזות בחגים שנחוגים בתקופה זו של השנה, בין אם מדובר בחג המולד הנוצרי ובין אם מדובר בחגים נוספים שנחגגים ברחבי העולם.

רוב החגים הללו מציינים את ניצחון האור והטוב על החושך והרע, ונחגגים לקראת ה-21 בדצמבר, שהוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. בהודו למשל, נחגג הדיוואלי. כמו חגי אור אחרים, הוא מאופיין על ידי הדלקת נרות וזיקוקים לגירוש ומיעוט החושך המתגבר.

הסקוטים נוהגים לציין את חג ההוגמאנאיי בתהלוכות עירוניות שבהן מתחפשים הגברים לוויקינגים ונושאים לפידי ענק. הלפידים חוגגים את כוחה של השמש וגם את מלחמת האור והטוהר בשדים וברוחות רעות.

גם בחגי אור נוספים חוזרים אותם מוטיבים. וכולם נובעים כנראה מהחושך שפוקד אותנו בשלב הזה של השנה ומהצורך האנושי כל כך להעלים אותו ולראות שוב במהרה עולם מואר. כמו שכתבה שרה לוי-תנאי בשירה המפורסם – "באנו חושך לגרש". 

אם נחזור רגע לסיפורו של האדם הראשון נגלה שהוא בכלל לא ניסה לגרש את החושך. החושך הפחיד אותו בשנה הראשונה, כאשר הוא חשב שהחושך מביא עליו כליה. אבל ברגע שהוא הבין שזהו מנהגו של עולם הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לחגוג את החושך. 

מעבר לאוניברסליות של סיפורו של האדם הראשון, חז"ל מלמדים אותנו גם להעריך את החושך. למצוא את הדרך להתיידד איתו, לחגוג אותו. לראות גם בו את הטוב. כפי שנאמר בסוף המדרש – "לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". גם את ימי האור הוא חגג וגם את ימי החושך. אלו ואלו ימים שיש בהם טוב. ימים שצריך לחגוג. 

"אז זה העניין חבריי. כדאי שתפנימו – החושך חשוב לא פחות מהאור. וכדי לאזן אלפי שנים של אפליה כלפי החושך, אין ברירה אלא לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כלפיו ולאפשר לנו לגלות את המרתף החשוך באישיות שלנו, זה שהעדפנו להתעלם מקיומו…ולכן, נא לתפוס אומץ ולצלול ראש אל החושך. לצלול אל החלקים החבויים בנו. לתת להם ביטוי. לתפוס איתם קשרים, לחבר אותם אלינו. וכשתעשו את זה תבינו עד כמה החושך הזה הוא אור גדול".  – עמי טואג

הדלקת נרות חנוכה בגן ילדים של "אמונה" ביפו. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מי מכיר את "מגילת אנטיוכוס"?

סיפור חנוכה המוכר מנקודת מבטו של אנטיוכוס ולוחמיו לא נכלל רשמית בספר הספרים, אבל היה פופולרי מאוד בקרב יהודי העולם כולו, ותורגם לעשרות שפות. סיפור חנוכה, קצת אחרת

פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין (צילום יאיר חקלאי), לצד מגילת אנטיוכוס

ממספר מקורות היסטוריים אנו למדים על סיפור קרבות החשמונאים ונס החנוכה. העיקריים מביניהם הם ספר מקבים (על חלקיו השונים), כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות חז"ל ומגילת אנטיוכוס.

מגילת אנטיוכוס, המוכרת גם בשם מגילת בית חשמונאי, מגילת חנוכה, מגילת מתתיהו ובשמות נוספים, נכתבה במקור בשפה הארמית ולאחר מכן תורגמה לעברית.

רבי סעדיה גאון תיארך אותה לימי המקבים ממש והוא אף תרגם אותה לערבית. בעל "הלכות גדולות", ספר הלכתי מתקופת גאוני בבל, כתב שמחבר הספר הוא מזקני בית שמאי ובית הלל זאת אומרת פחות ממאה שנה לאחר סיפור החשמונאים. במחקר מתארכים את כתיבת הספר לתקופות מאוחרות יותר, אחרי חורבן בית המקדש השני.

בכל מקרה מדובר בכמה מאות שנים לאחר חתימת התנ"ך ולכן היא לא נכללה בספר הספרים.

אמרו חז"ל (יומא כ"ט עמוד א'):

"מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן"

זאת אומרת שלא ניתן לכתוב את סיפור ניסי חנוכה ובוודאי לא להכליל אותם בתנ"ך.

למרות זאת, מגילת אנטיוכוס חולקה לפרקים ופסוקים ואף נוקדה ונוספו לה טעמי מקרא כמו כל ספר מקראי אחר. היא מאד התחבבה על העם היהודי ובמקומות מסוימים התייחסו אליה כמעט כמו חלק מהתנ"ך לכל דבר והיו קוראים בה לפני הציבור בבית הכנסת בשבת של חג החנוכה.

סגנונה מזכיר את מגילת אסתר וייתכן שהיא מכונה מגילה ולא ספר בשל כך. חלק מהפסוקים במגילת אנטיוכוס כמעט זהים לפסוקי מגילת אסתר:

"ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון…בשנת עשרים ושלוש למלכותו…ויקרא לכל שריו ועבדיו ויאמר אליהם הידעתם עם היהודים היושבים בירושלים…ואת דתי המלך אינם עושים"

"לכן בית ישראל חיכו ליום הזה בחמישה ועשרים לחודש כסליו לעשות ימי משתה ושמחה ולשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"

כתבי יד רבים של המגילה הגיעו בעיקר מספרד, מאיטליה ומרחבי המזרח.

קטע מגילת אנטיוכוס מתוך הגניזה הקהירית

 

תכלאל, תימן 1608

עם המצאת הדפוס יצאה לאור המגילה גם כספר. תחילה הודפסה בספרד ולאחר מכן באיטליה ומקומות אחרים.

ואדי אלחיגארה (ספרד) ר"ם – 1480

 

מנטובה (איטליה) שי"ז – 1557

בגלל חשיבותה, המגילה אף צורפה לסידורים ולחומשים עוד במאה ה-15 ובדרך כלל הודפסה בסוף הספר.

חמשה חומשי תורה, קושטא רס"ה 1505. בסוף החומש צורפה המגילה

מגילת אנטיוכוס תורגמה לשפות רבות כמו יידיש, אנגלית, הונגרית ואפילו למהארטית.

מגילת אנטיוכוס ביידיש, 1936. הוצאת ישיבת חכמי לובלין

 

מגילת אנטיוכוס באנגלית. ניו יורק 1913

 

מגילת אנטיוכוס במרהאטי (הודו), 1866

 

מגילת אנטיוכוס בלאדינו, קונסטנטינופול 1824

 

מגילת אנטיוכוס בגרמנית, ירושלים 1894

 

מגילת אנטיוכוס בהונגרית, בודפשט 1935

 

מגילת אנטיוכוס כשיר מחורז בפרסית, ירושלים 1903

בארצות אשכנז הייתה המגילה פחות מוכרת והגיעה לתודעה ציבורית רחבה שם רק לפני כ-200 שנה. בסידור המבואר "אוצר התפילות" מוזכר שהמגילה הופיעה במחזור ישן מדפוס סלוניקי והועתקה משם לסידור תפילה כמנהג הספרדים שיצא לאור בווינה בשנת תק"פ בעברית.

סידור כמנהג הספרדים, ווינה, 1820

ממשיך עורך "אוצר התפילות" ומוסיף שבשנת תרי"א נמצא המקור הארמי של המגילה בכתב יד בספרייה הבריטית על ידי החוקר צבי פיליפאווסקי שהדפיס אותה שם כתוספת לספרו "מבחר הפנינים".

מגילת תענית בארמית, עברית ואנגלית, לונדון 1851

מגילת אנטיוכוס מספרת גירסה קצרה וקצת שונה של סיפור חנוכה מזו שאנו מכירים. בספר מקבים יש תיאורים של הקרבות, המקומות הגאוגרפיים ושמות הגנרלים היווניים השונים שנשלחו לדכא את המרד. במגילת אנטיוכוס לעומת זאת, מוזכרים רק אנטיוכוס ושניים ממצביאיו ניקנור ובגריס. מעבר לירושלים ואנטיוכיה אין אזכור של מקומות גאוגרפיים.

ניקנור שר הצבא של אנטיוכוס מגיע לירושלים, הורג את יהודיה ומטמא את בית המקדש. מספר פעמים מתייחסת המגילה לגזרות היוונים נגד שמירת השבת, קידוש החודש וברית המילה ומסופר על היהודים שהקריבו את עצמם למען מצוות אלה.

הגיבור במגילה הוא יוחנן בנו של מתתיהו ולא יהודה המכבי.

יוחנן מתנקש בניקנור בעזרת חרב המוסתרת בבגדו, דבר המזכיר את מעשה אהוד בספר שופטים. לאחר ההתנקשות ממשיך יוחנן לבדו להילחם בחייליו של ניקנור. אנטיוכוס שולח את שר צבאו החדש בגריס אשר נכשל בלחימתו מול מתתיהו ובניו אך חוזר שוב עם כוחות מתוגברים הכוללים גם פילים משוריינים.

יהודה מת בקרב הבא ואת מקומו תופס אביו הזקן מתתיהו. בסופו של דבר החשמונאים מנצחים, בגריס נהרג ואנטיוכוס בורח. בניו של מתתיהו נכנסים למקדש מוצאים פח שמן עם כמות שמן המספיקה רק ליום אחד…והשאר היסטוריה.

חנוכה שמח.