ממספר מקורות היסטוריים אנו למדים על סיפור קרבות החשמונאים ונס החנוכה. העיקריים מביניהם הם ספר מקבים (על חלקיו השונים), כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות חז"ל ומגילת אנטיוכוס.
מגילת אנטיוכוס, המוכרת גם בשם מגילת בית חשמונאי, מגילת חנוכה, מגילת מתתיהו ובשמות נוספים, נכתבה במקור בשפה הארמית ולאחר מכן תורגמה לעברית.
רבי סעדיה גאון תיארך אותה לימי המקבים ממש והוא אף תרגם אותה לערבית. בעל "הלכות גדולות", ספר הלכתי מתקופת גאוני בבל, כתב שמחבר הספר הוא מזקני בית שמאי ובית הלל זאת אומרת פחות ממאה שנה לאחר סיפור החשמונאים. במחקר מתארכים את כתיבת הספר לתקופות מאוחרות יותר, אחרי חורבן בית המקדש השני.
בכל מקרה מדובר בכמה מאות שנים לאחר חתימת התנ"ך ולכן היא לא נכללה בספר הספרים.
אמרו חז"ל (יומא כ"ט עמוד א'):
"מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן"
זאת אומרת שלא ניתן לכתוב את סיפור ניסי חנוכה ובוודאי לא להכליל אותם בתנ"ך.
למרות זאת, מגילת אנטיוכוס חולקה לפרקים ופסוקים ואף נוקדה ונוספו לה טעמי מקרא כמו כל ספר מקראי אחר. היא מאד התחבבה על העם היהודי ובמקומות מסוימים התייחסו אליה כמעט כמו חלק מהתנ"ך לכל דבר והיו קוראים בה לפני הציבור בבית הכנסת בשבת של חג החנוכה.
סגנונה מזכיר את מגילת אסתר וייתכן שהיא מכונה מגילה ולא ספר בשל כך. חלק מהפסוקים במגילת אנטיוכוס כמעט זהים לפסוקי מגילת אסתר:
"ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון…בשנת עשרים ושלוש למלכותו…ויקרא לכל שריו ועבדיו ויאמר אליהם הידעתם עם היהודים היושבים בירושלים…ואת דתי המלך אינם עושים"
"לכן בית ישראל חיכו ליום הזה בחמישה ועשרים לחודש כסליו לעשות ימי משתה ושמחה ולשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"
כתבי יד רבים של המגילה הגיעו בעיקר מספרד, מאיטליה ומרחבי המזרח.
עם המצאת הדפוס יצאה לאור המגילה גם כספר. תחילה הודפסה בספרד ולאחר מכן באיטליה ומקומות אחרים.
בגלל חשיבותה, המגילה אף צורפה לסידורים ולחומשים עוד במאה ה-15 ובדרך כלל הודפסה בסוף הספר.
מגילת אנטיוכוס תורגמה לשפות רבות כמו יידיש, אנגלית, הונגרית ואפילו למהארטית.
בארצות אשכנז הייתה המגילה פחות מוכרת והגיעה לתודעה ציבורית רחבה שם רק לפני כ-200 שנה. בסידור המבואר "אוצר התפילות" מוזכר שהמגילה הופיעה במחזור ישן מדפוס סלוניקי והועתקה משם לסידור תפילה כמנהג הספרדים שיצא לאור בווינה בשנת תק"פ בעברית.
ממשיך עורך "אוצר התפילות" ומוסיף שבשנת תרי"א נמצא המקור הארמי של המגילה בכתב יד בספרייה הבריטית על ידי החוקר צבי פיליפאווסקי שהדפיס אותה שם כתוספת לספרו "מבחר הפנינים".
מגילת אנטיוכוס מספרת גירסה קצרה וקצת שונה של סיפור חנוכה מזו שאנו מכירים. בספר מקבים יש תיאורים של הקרבות, המקומות הגאוגרפיים ושמות הגנרלים היווניים השונים שנשלחו לדכא את המרד. במגילת אנטיוכוס לעומת זאת, מוזכרים רק אנטיוכוס ושניים ממצביאיו ניקנור ובגריס. מעבר לירושלים ואנטיוכיה אין אזכור של מקומות גאוגרפיים.
ניקנור שר הצבא של אנטיוכוס מגיע לירושלים, הורג את יהודיה ומטמא את בית המקדש. מספר פעמים מתייחסת המגילה לגזרות היוונים נגד שמירת השבת, קידוש החודש וברית המילה ומסופר על היהודים שהקריבו את עצמם למען מצוות אלה.
הגיבור במגילה הוא יוחנן בנו של מתתיהו ולא יהודה המכבי.
יוחנן מתנקש בניקנור בעזרת חרב המוסתרת בבגדו, דבר המזכיר את מעשה אהוד בספר שופטים. לאחר ההתנקשות ממשיך יוחנן לבדו להילחם בחייליו של ניקנור. אנטיוכוס שולח את שר צבאו החדש בגריס אשר נכשל בלחימתו מול מתתיהו ובניו אך חוזר שוב עם כוחות מתוגברים הכוללים גם פילים משוריינים.
יהודה מת בקרב הבא ואת מקומו תופס אביו הזקן מתתיהו. בסופו של דבר החשמונאים מנצחים, בגריס נהרג ואנטיוכוס בורח. בניו של מתתיהו נכנסים למקדש מוצאים פח שמן עם כמות שמן המספיקה רק ליום אחד…והשאר היסטוריה.
חנוכה שמח.
