סיפור חנוכה המוכר מנקודת מבטו של אנטיוכוס ולוחמיו לא נכלל רשמית בספר הספרים, אבל היה פופולרי מאוד בקרב יהודי העולם כולו, ותורגם לעשרות שפות. סיפור חנוכה, קצת אחרת
פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין (צילום יאיר חקלאי), לצד מגילת אנטיוכוס
ממספר מקורות היסטוריים אנו למדים על סיפור קרבות החשמונאים ונס החנוכה. העיקריים מביניהם הם ספר מקבים (על חלקיו השונים), כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות חז"ל ומגילת אנטיוכוס.
מגילת אנטיוכוס, המוכרת גם בשם מגילת בית חשמונאי, מגילת חנוכה, מגילת מתתיהו ובשמות נוספים, נכתבה במקור בשפה הארמית ולאחר מכן תורגמה לעברית.
רבי סעדיה גאון תיארך אותה לימי המקבים ממש והוא אף תרגם אותה לערבית. בעל "הלכות גדולות", ספר הלכתי מתקופת גאוני בבל, כתב שמחבר הספר הוא מזקני בית שמאי ובית הלל זאת אומרת פחות ממאה שנה לאחר סיפור החשמונאים. במחקר מתארכים את כתיבת הספר לתקופות מאוחרות יותר, אחרי חורבן בית המקדש השני.
בכל מקרה מדובר בכמה מאות שנים לאחר חתימת התנ"ך ולכן היא לא נכללה בספר הספרים.
אמרו חז"ל (יומא כ"ט עמוד א'):
"מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן"
זאת אומרת שלא ניתן לכתוב את סיפור ניסי חנוכה ובוודאי לא להכליל אותם בתנ"ך.
למרות זאת, מגילת אנטיוכוס חולקה לפרקים ופסוקים ואף נוקדה ונוספו לה טעמי מקרא כמו כל ספר מקראי אחר. היא מאד התחבבה על העם היהודי ובמקומות מסוימים התייחסו אליה כמעט כמו חלק מהתנ"ך לכל דבר והיו קוראים בה לפני הציבור בבית הכנסת בשבת של חג החנוכה.
סגנונה מזכיר את מגילת אסתר וייתכן שהיא מכונה מגילה ולא ספר בשל כך. חלק מהפסוקים במגילת אנטיוכוס כמעט זהים לפסוקי מגילת אסתר:
"ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון…בשנת עשרים ושלוש למלכותו…ויקרא לכל שריו ועבדיו ויאמר אליהם הידעתם עם היהודים היושבים בירושלים…ואת דתי המלך אינם עושים"
"לכן בית ישראל חיכו ליום הזה בחמישה ועשרים לחודש כסליו לעשות ימי משתה ושמחה ולשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"
כתבי יד רבים של המגילה הגיעו בעיקר מספרד, מאיטליה ומרחבי המזרח.
עם המצאת הדפוס יצאה לאור המגילה גם כספר. תחילה הודפסה בספרד ולאחר מכן באיטליה ומקומות אחרים.
בגלל חשיבותה, המגילה אף צורפה לסידורים ולחומשים עוד במאה ה-15 ובדרך כלל הודפסה בסוף הספר.
מגילת אנטיוכוס תורגמה לשפות רבות כמו יידיש, אנגלית, הונגרית ואפילו למהארטית.
בארצות אשכנז הייתה המגילה פחות מוכרת והגיעה לתודעה ציבורית רחבה שם רק לפני כ-200 שנה. בסידור המבואר "אוצר התפילות" מוזכר שהמגילה הופיעה במחזור ישן מדפוס סלוניקי והועתקה משם לסידור תפילה כמנהג הספרדים שיצא לאור בווינה בשנת תק"פ בעברית.
ממשיך עורך "אוצר התפילות" ומוסיף שבשנת תרי"א נמצא המקור הארמי של המגילה בכתב יד בספרייה הבריטית על ידי החוקר צבי פיליפאווסקי שהדפיס אותה שם כתוספת לספרו "מבחר הפנינים".
מגילת אנטיוכוס מספרת גירסה קצרה וקצת שונה של סיפור חנוכה מזו שאנו מכירים. בספר מקבים יש תיאורים של הקרבות, המקומות הגאוגרפיים ושמות הגנרלים היווניים השונים שנשלחו לדכא את המרד. במגילת אנטיוכוס לעומת זאת, מוזכרים רק אנטיוכוס ושניים ממצביאיו ניקנור ובגריס. מעבר לירושלים ואנטיוכיה אין אזכור של מקומות גאוגרפיים.
ניקנור שר הצבא של אנטיוכוס מגיע לירושלים, הורג את יהודיה ומטמא את בית המקדש. מספר פעמים מתייחסת המגילה לגזרות היוונים נגד שמירת השבת, קידוש החודש וברית המילה ומסופר על היהודים שהקריבו את עצמם למען מצוות אלה.
הגיבור במגילה הוא יוחנן בנו של מתתיהו ולא יהודה המכבי.
יוחנן מתנקש בניקנור בעזרת חרב המוסתרת בבגדו, דבר המזכיר את מעשה אהוד בספר שופטים. לאחר ההתנקשות ממשיך יוחנן לבדו להילחם בחייליו של ניקנור. אנטיוכוס שולח את שר צבאו החדש בגריס אשר נכשל בלחימתו מול מתתיהו ובניו אך חוזר שוב עם כוחות מתוגברים הכוללים גם פילים משוריינים.
יהודה מת בקרב הבא ואת מקומו תופס אביו הזקן מתתיהו. בסופו של דבר החשמונאים מנצחים, בגריס נהרג ואנטיוכוס בורח. בניו של מתתיהו נכנסים למקדש מוצאים פח שמן עם כמות שמן המספיקה רק ליום אחד…והשאר היסטוריה.
חנוכה שמח.
האם אבות אבותיו של ליאו מסי היו יהודים? סיפורם של הנוצרים החדשים בדרום אמריקה
רבים מהיהודים מגורשי ספרד ופורטוגל היגרו לעולם החדש, מבלי לדעת שהאינקוויזיציה הספרדית תרדוף אותם גם שם - באמריקה הלאטינית, על אף שהפכו לנוצרים. מה בכל זאת נשאר מהמסורת היהודית שלהם? כיצד הם קשורים לסחר העבדים בדרום אמריקה? וגם - האם שם משפחתו של ליאו מסי רומז על מוצאו היהודי?
"מראנוס", ציור מאת הצייר היהודי-רוסי משה מימון, 1898.
הירשמו לפודקאסט "הספרנים":
מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: ד"ר עליזה מורנו
הפקה: KeyPod הפקות הסכתים
עריכה: חן מלול
דייגו אנוניס דה סילבה נולד בליסבון בשנת 1548. כבנם של יהודים אנוסים החליט דייגו זמן קצר לאחר שקיבל את רישיון הרפואה שלו להימלט מאירופה שטופת הקינאה הדתית והאינקוויזיציה האכזרית ולהתחיל חיים חדשים בברזיל הרחוקה. החשש מרדיפת הכנסייה הביא אותו בסופו של דבר עד טוקומאן, פרובינציה שנמצאת היום בצפון-מערב ארגנטינה. שם נשא אישה נוצרייה לאישה והביא איתה ארבעה ילדים לעולם.
גם כשכבר הפך לרופא מצליח לא זנח דייגו את מורשתו וניסה לשחזר את עיקרי דת משה מתוך כתבי קודש נוצריים שהתבססו על התנ"ך. אך עיסוקו החתרני התגלה לאינקוויזיציה והוא נכלא בבית כלא בלימה בעוון כפירה. למען בנו הצעיר פרנסיסקו שנולד בדיוק מאה שנים לאחר גירוש יהודי ספרד החליט דייגו להודות באשמה, להכות על חטא ולחיות בשקר כנוצרי רק כדי שיוכל להעביר את מורשת דתו לצאצאו. לימים המשיך פרנסיסקו את דרכו של אביו: כרופא הוא היה מנתח מוכשר והגיע למשרת מנהל בית חולים ובכל הקשור לזהותו היהודית הוא החל ללמד את עצמו עברית, כתב ספרי הגות ואפילו מל את עצמו. כשנתפס גם הוא בידי האינקוויזיציה הכריז בגלוי על היותו יהודי ולאחר שתים-עשרה שנים בכלא הוא נידון בשנת 1639 לשריפה על המוקד.
בתקופת חייו הקצרה הפך פרנסיסקו מלדונדו דה סילבה לסמל ואגדה. הוא רק אחד מאלפי נוצרים חדשים שלא הצליחו להתנתק ממורשתו היהודית גם במרחק אלפי קילומטרים מחצי האי האיברי.
בפרק הזה נתחקה אחר האינקוויזיציה הספרדית שפעלה יותר מ-300 שנים, עד תחילת המאה ה-19, לא רק בחצי האי האיברי, אלא גם במרכז ובדרום אמריקה. נברר מה קרה לאותם יהודים מומרים – אנוסים, וגם לאלו שהתנצרו מרצון בעולם החדש של אמריקה הלטינית. נבדוק מה היה חלקם בסחר הסוכר והטבק, ואיך נקשרו רבים מהם בסחר העבדים מאפריקה. וגם ננסה לחשוף האם ייתכן שכדורגלני העל ליאו מסי ולואיס סוארס הם מצאצאי המגורשים מספרד?
האורחת בפרק היא ד"ר עליזה מורנו מהספרייה הלאומית, חוקרת יהדות יוצאי ספרד והאינקוויזיציה.
כאן נספק לכם טעימה קטנה ממה שמחכה לכם בפרק מרתק זה של הסכת הספרנים:
מתי ובאילו נסיבות מחליט הכתר הספרדי לשלוח את אנשי האינקוויזיציה למושבות שלו בעולם החדש? "צריך לקחת בחשבון את מה שהתרחש בתחום הדתי במושבות הכתר הספרדי לפני ההגעה של האינקוויזיציה לעולם החדש. האינקוויזיציה כמוסד מטפלת בכל מיני עבירות על הדת, לפקח שהדת הנוצרית הקתולית מתקיימת כמו שצריך. בתחילת התקופה הקולוניאלית באמריקה – לאחר הגילוי והכיבוש – האינקוויזציה לא פעלה במושבות באמריקה והסיבה היא שהכמורה הרגילה היא זאת שהייתה אחראית להגשים את אחד היעדים המרכזיים של כל מפעל ההתיישבות הספרדית באמריקה: לקרב אל חיק הנצרות את האוכלוסייה הילידית של אמריקה, האינדיאנים. הטיפול בתהליך החינוך, הקירוב והניצור של האוכלוסייה המקומית היה בידה של הכמורה הרגילה.
"רק בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף המאה השש-עשרה, הוחלט להביא את האינקוויזיציה כמוסד אל המושבות באמריקה. כדי לעמעם את הוויכוחים ומאבקי כוח שפרצו בין הכמורה לבין אינקוויזיציה הוחלט על חלוקת תפקידים וסמכויות חדשה כך שהאינקוויזיציה באמריקה – בשונה ממה שהיה בחצי האי האיברי – הייתה אחראית על כל האוכלוסיות למעט השבטים הילידיים. בעצם על כל המתיישבים החדשים באמריקה – כל מי שהגיע לאחר הכיבוש וצאצאיהם שנולדו כבר באמריקה (הקריאולים) – וגם כמובן העבדים האפריקנים שנחטפו והובאו בכוח".
אנחנו נוטים לחשוב על מגורשי ספרד ופורטוגל כעל מקשה אחת. מה ההבדל בין אנוסים ובין נוצרים חדשים? "זאת שאלה חשובה כיוון שיש בלבול רב במושגים. כעיקרון כל מי שהיה יהודי והמיר את דתו לנצרות נכנס תחת אותה קבוצה שהיום מכנים אותה בשמות ובמושגים שונים. המושגים המדויקים יותר הם נוצרים חדשים או קונברסוס. יש נטייה לקרוא לכולם אנוסים או אפילו מראנוס – ביטוי שנעשה נפוץ בתקופה המודרנית ותרגומו המילולי הוא חזירים. הכינויים האלה מרמזים על הזיקה שלהם ליהדות גם לאחר שהמירו את דתם לנצרות, על העובדה שרובם העמידו פנים בחוץ שהם נוצרים ובבית שמרו על יהדותם.
"אכן הייתה תופעה כזאת. יש לנו עדויות רבות לכך, ואי אפשר להכחיש שהתופעה הייתה קיימת. אבל היו גם ובצידם נוצרים חדשים רבים שהתנצרו מרצון. קבוצות רבות של אותם נוצרים חדשים נולדו אל תוך המציאות שבה מצד אחד הם התחנכו כנוצרים וקיבלו את הנצרות, ומצד שני קיבלו מסורות סודיות שבתוך חיק המשפחה – מסורות שאנחנו מקשרים עם המורשת היהודית שאבותיהם נאלצו או בחרו לוותר עליה. אפילו לגבי מי שקיבל מסורות אלו ושמרו עליהם בסתר, אין זה אומר בהכרח שהוא שמר על היהדות וראה את עצמו כאנוס. זהו הבדל החשוב ביותר הנוגע לחוסר ההבנה הגדולה ביותר של הנושא כולו – מדובר כאן בזהויות מורכבות עם עליות וירידות. ולכן להשתמש או לכנות את כל הקבוצה הזאת כאנוסים או כמראנוס זה לגרום עוול. כי אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה הייתה הזהות שלהם כפי שהם תפסו אותה. מה שאנחנו יכולים לדעת בוודאות זה את העובדה שהם השתייכו למשפחות שהתנצרו בעבר".
לא נוכל להקליט פרק בנושא מבלי לשאול אותך על מחקר ענק שנעשה לפני מספר שנים שבדק די.אן.איי של יותר משבעת אלפים מתושבי דרום אמריקה ממוצא אירופי ונמצא בו שכמעט לרבע מהם יש קשר גנטי ליהודים מגורשי ספרד. ואז התחילו לשחק עם כל מיני שמות משפחה ומצאו קשר למפורסמים כדוגמת ליאו מסי, לואיס סוארס. יש בזה משהו? "אני חושבת שצריך להפריד: לגבי אחוז משמעותי בבדיקות גנטיות' אני לא מכירה לעומק את המחקר אבל זה נשמע סביר והגיוני כי כמו שהזכרנו – הייתה הגירה של אנשים שאולי היו נוצרים אבל במקורם הם ממשפחות יהודיות והנוכחות שלהם הייתה משמעותית ביחס לאנשים שהגיעו מאירופה להקים בדרום אמריקה את החברה הספרדית. לגבי שמות משפחה ואם זה או זה היה יהודי – הדבר הבסיסי, העובדה שלמישהו יש חלק יהודי בדי.אן.איי זה לא אומר דבר לגבי הזהות שלו או הזיקה שלו".
השאלה אם אפשר לפנות לליאו מסי ולבקש ממנו להצטרף לנבחרת ישראל בכדורגל? "פה את נכנסת לנושא מאוד חם ובוער בזמן האחרון. עניין שמות המשפחה. אנשים רבים שואלים היום האם שם המשפחה שלי יהודי, ויש הרבה חיפושי זהות. ואפילו אנשים מבקשים בעצמם לראות את הקשר. צריך להבין משהו מאוד חשוב: אחד הדברים הראשונים שהתבקשו יהודים שהתנצרו לעשות לאחר התנצרותם היה לשנות את שמות המשפחה שלהם. זה לא כמו היום שאם את רואה מישהו נוצרי עם שם משפחה כהן – את יכולה להבין שהיה קשר יהודי. שמות המשפחה שהנוצרים החדשים קיבלו היו שמות משפחה שהיו קיימים בחברה הסובבת. לגבי סוארס – יכול להיות שחלק מהסוארס הם מנוצרים חדשים, אבל היו סוארס נוספים שלא היו נוצרים חדשים. כך שכנראה נישאר עם התעלומה הזאת".
עם חזרתם של היהודים לאנגליה במאה ה-17, למרבה הפלא לא ראו חברי הקהילה המתפתחת צורך בבתי דפוס יהודיים. הספר הראשון שהודפס שם יצא לאור עשרות שנים מאוחר יותר ודווקא בגלל מחלוקת פנימית
לונדון, מאה ה-18. קרדיט: מוזיאון האומנות של קליבלנד
שנים לא רבות לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה-15 כבר התחילו להופיע ספרים מודפסים עבור יהודי אירופה. בספרד, איטליה, קושטא (טורקיה) ומקומות אחרים נהנו היהודים מספרי לימוד ותפילה שהודפסו בארצותיהם או יובאו לשם ממקומות אחרים.
אירועים חשובים אלו פסחו על אנגליה.
היהודים גורשו משם בשנת 1290 והותר להם לחזור רק ב-1656. גם כשחזרו לשם יהודים, בעיקר מהולנד ומגרמניה, הם לא מיהרו לפתוח בתי דפוס ולהוציא לאור ספרים חדשים או ישנים. את הספרים היהודיים המשיכו להביא מהיבשת במשך עשרות שנים.
גם לפני חזרת היהודים ראו אור רק הדפסות מעטות בעברית באנגליה, אבל היו אלו בעיקר מילים בודדות או קטעים קצרים שהודפסו עבור מלומדים נוצריים שהתעניינו בשפה העברית או בשורשי הנצרות.
הספר הראשון שכלל אותיות עבריות ושיצא לאור באנגליה היה Oratio de laudibus & utilitate trium linguarum: Arabicae, Chaldaicae & Hebraicae. זאת הדפסה של הרצאה של חוקר ומרצה באוניברסיטת קיימברידג' ואוקספורד בשם רוברט ווייקפילד (Robert Wakefield). ההרצאה התקיימה ב-1524 והודפסה זמן קצר לאחר מכן. הספר הודפס בלונדון ובהמשך הודפסו ספרים עם מילים עבריות גם באוקספורד וקיימברידג', ביניהם כמה ספרים על דקדוק ולשון עברית. טקסט עברי מלא יצא לאור בלונדון לראשונה ב-1643 – תרגום של ספר תהילים. בעשרים השנים הבאות הודפסו באנגליה פירוש הרמב"ם למשנה, הלכות תשובה לרמב"ם ומשניות מסכת ברכות ויומא. כל אלה נועדו לחוקרי האוניברסיטאות ומלומדים נוצריים אחרים.
הפרסום הראשון בעברית שנועד ליהודי אנגליה יצא לאור רק ב-1705 וסביבו פרצה מחלוקת קשה בקהילה הספרדית בלונדון.
הרב דוד ניטו (Nieto) נולד בוונציה ב-1654. הוא למד רפואה באוניברסיטת פדואה ועבד לאחר מכן כרופא, דיין ורב בעיר ליבורנו. בליבורנו הוא כתב את יצירתו הראשונה בשם Pascalogia – מחקר באיטלקית בנוגע לקביעת תאריך חג הפסחא הנוצרי ועל השינויים בין הלוח הקתולי, היווני והיהודי. את העבודה הוא הקדיש לאציל איטלקי חשוב – פרנצ'סקו מריה דה מדיצ'י (Francesco Maria de Medici), בן המשפחה המפורסמת מטוסקנה. גם בהמשך חייו, אחד הנושאים בה התעסק הרב ניטו היה קביעת זמנים ולוח השנה היהודי.
הרב ניטו הוזמן לכהן כמנהיג הקהילה הספרדית בלונדון ב-1701 בתנאי שיתחייב לא לעסוק שם ברפואה. זמן קצר לאחר הגעתו כבר הספיק לכתוב ולפרסם תפילה להצלחתו של המלך וויליאם השלישי בשפה הספרדית.
בשבת אחת בחודש נובמבר 1703, ימים בודדים לפני חג החנוכה, העביר הרב ניטו שיעור בו ציין בין היתר שהאלוקים ו"הטבע" הם אחד. הדברים נשמעים קשים ואולי פרובוקטיביים היום, אבל ב-1703 עבור יהודים שמוצא רובם מהולנד, לדבריו של הרב היו קונוטציות שליליות במיוחד.
חלקם בוודאי הכירו את דעותיו של בן ארץ מולדתם היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה. שפינוזה היה פילוסוף שדעותיו היו מנוגדות לעקרונות היהדות. בין היתר טען (בדומה לפילוסופים אחרים בני זמנו) שהטבע הוא בעצם האל האמיתי ולא היישות הרוחנית המקובלת על המאמינים בדת. השקפת עולם זו, המכונה פנתאיזם, טוענת שלא האל ברא את היקום אלא היקום וחוקי הטבע הם יישות אינסופית הבוראת ומחייה את ההוויה. לפי השקפה זו לא קיימים מושגים של שכר ועונש, טוב ורע או השגחה פרטית.
עבור חלק מהשומעים, דרשתו של הרב נייטו היתה כפירה ברוחו של ברוך שפינוזה.
חלק מחברי הקהילה הלונדונית הביעו כעס ודאגה מדבריו של רבם החדש. השיא הגיע כשבן הקהילה, יהושע צרפתי, סירב להשתתף בחתונה בה נכח הרב ניטו בטענה שהוא כופר. כתגובה לפילוג ולתככים שעלו בקהילה, פרסם הרב ניטו את ספרו De La Divina Providencia בנושא ההשגחה האלוקית. הספר הוא דיאלוג בין שני יהודים, ראובן ושמעון, בה אחד מסביר לשני את עקרונות ההשגחה הפרטית ויחס האל לטבע. הספר יצא לאור בלונדון ב-1704. הוא נכתב בספרדית ולמרבה הפלא מעולם לא תורגם לעברית.
בספרו טוען הרב ניטו שעצם השימוש במילה "טבע" הוא חדש ביהדות וקיים רק כמה מאות שנים. עד אז לא היה צורך במילה כדי לתאר את יצירתו של בורא עולם. רק בעקבות הפילוסופיה היוונית שהגיעה לידיעת היהודים דרך תרגומה לערבית, עלה הצורך במושג מתאים כדי להתמודד ולהתווכח עם בעלי דעות מדעיות ופילוסופיות אחרות. הרב ניטו מדגיש שהאלוקים והטבע הם היינו הך ומצטט את תהילים פרק קמ"ז:
משמעות הטבע היא "השגחה" וההשגחה היא אלוקית. אלו שטוענים אחרת, אומר הרב ניטו, הם "קראים ואפיקורסים".
הספר לא עשה את מה שמחברו קיווה והסערה לא שקטה גם לאחר שהוכרזו חרמים על המתנגדים לרב וחלק מחברי הקהילה סולקו מבית הכנסת.
לבסוף הוחלט לפנות לבית הדין החשוב של אמסטרדם כדי שהם יפסקו בעניין. מסיבות שונות, חלקן אולי לא לגמרי טהורות, תשובה ברורה לא הגיע משם. אנשי הקהילה חשבו לפנות לקהילה הספרדית בעיר המבורג אך באותו הזמן היא הייתה ללא רב מנהיג, ועל כן פנו ראשי הקהילה בלונדון אל הרב צבי אשכנזי באלטונה (גרמניה), מגדולי רבני אירופה הידוע בכינויו "החכם צבי". הרב אשכנזי נולד במוראביה וחלק ניכר מחייו שירת כרב של קהילות ספרדיות ולכן גם הקהילה הספרדית בלונדון ראתה בו כאישיות מהימנה.
אגרת עם תשובתו של החכם צבי הגיע ללונדון באוגוסט 1705. הוא תמך תמיכה מלאה ברב ניטו.
בתשובתו ציטט את הרב יהודה אריה מוסקאטו, דרשן איטלקי בן המאה ה-16, בפירושו "קול יהודה" על ספר הכוזרי. הרב מוסקאטו מסביר שהמילה טבע מתייחסת ל"הטבעת" חותמו וזהותו של הקדוש ברוך הוא על כל מעשיו.
הרב מוסקאטו דן בתשובתו בסמנטיקה של המילה "טבע" ובהבדלים בין טבע כללי לטבע פרטי בהקשר של ההשגחה האלוקית. הסוגיה סבוכה מבחינה תיאולוגית ופילוסופית אך החכם צבי לא ראה טעם להיכנס לעומקם של דברים שכן מטרת הפנייה אליו הייתה בעיקר כדי לשמוע את דעתו לגבי הרב ניטו. החכם צבי מרגיע את אלו החוששים מהשימוש במילה טבע ביחס לאלוקים ומזכיר שרבנים גדולים כמו הרב ישעיה הלוי (השל"ה) גם השתמשו כך בטבע בכתביהם.
מסיים החכם צבי את תשובתו:
"צריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמהר"ר דוד ניטו ה"י על הדרשה שדרש להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתו האמיתית שהכל בהשגחה מאתו יתברך".
אגרת זו ששלח החכם צבי הופצה בין יהודי לונדון הודות להדפסתה על ידי הנהגת הקהילה ב-1705 בבית דפוס לא יהודי בלונדון. אמנם מדובר במספר עמודים בודדים ולא ממש בספר, אך היה זה הפרסום הראשון בעברית עבור יהודי אנגליה שיצא לאור באותה המדינה. לימים הודפסה האיגרת גם בספר שאלות ותשובות חכם צבי (תשובה י"ח).
הרוחות הסוערות שקטו והחיים חזרו למסלולם. בסופו של דבר היה מדובר בחוסר הבנה של ציבור שומעי שיעורו של הרב ניטו או הסבר לא ברור לנושא פילוסופי טעון.
שנתיים לאחר מכן הודפסו בעברית שני ספרים ארוכים קצת יותר. גם במקרה הזה יצאו לאור הספרים בעקבות מחלוקת בקהילה. הפעם היתה זאת הקהילה האשכנזית של לונדון אבל על כך בפעם אחרת…
האם המקובלים היהודים בימי-הביניים עיצבו את קלפי הטארוט?
עד המאה השמונה-עשרה היו קלפי הטארוט קלפי משחק רגילים. במאה זאת גילו חוקרי תורות הנסתר שמדובר בכלל בקלפים קסומים האוצרים בתוכם את האמת האחת והנסתרת, אמת שראשיתה במצרים העתיקה ושנשמרה במיסטיקה היהודית
באחד הגלים הראשונים של מגפת הקורונה, כשהעתיד היה לוט בערפל והימים עברו עליי בניסיון לאזן בין שנ"צים תכופים לבין שנת הלילה, נכנסתי עמוק לתוך עולם הטארוט. כמו כל תורת נסתר שקראתי עליה וחקרתי לפני כן היה בי חשש מסוים בהתחלה. זאת אומרת, ברור שאני אדם רציונלי, הגיוני ושקול, ואין בחשש הזה כל ממש. אבל אולי בכל זאת הפעם זה עובד? את חפיסת הטארוט הראשונה שלי שלחה לי חברה בדואר, ואם לצטט את מאיר אריאל, בכל פעם שהצבתי שאלה בפני החפיסה שלי – הרגשתי מיד שהקלפים "מנחשים אותי ונפתחים לי מעצמם".
ככל שהעמקתי לחקור את ההיסטוריה ואת המיתולוגיה של הטארוט הלכה והתגבשה אצלי שאלה שאפילו חפיסת הטארוט לא יכלה לענות לי עליה באופן ישיר: האם קלפי הטארוט הושפעו מתורת הסוד העברית, היא הקַבָּלָה היהודית, שאותה הכרתי מעבודתי בספרייה? אחרת מה יסביר את כל אילנות הספירה שמצוירים בין קלפיה?
ספרים רבים הוקדשו לקשר של הטארוט לקבלה היהודית, ואם נדייק – להסתמכות של הטארוט עליה. רוב רובם של הספרים האלה מניחים מראש את קיומו של הקשר בין חפיסת הקלפים הנפוצה לבין הזרם המרכזי של המיסטיקה היהודית ולכן לא מרגישים כל צורך להוכיח אותו. אך אנחנו, אנשים רציונליים, הגיוניים ושקולים כאמור, נצטרך למצוא את התשובה לשאלה באמצעות ההיסטוריה הסבוכה והפתלתלה של חפיסת הקלפים שאנחנו מכירים בשם טארוט. אז בואו נצלול.
העדויות הראשונות לחפיסת הטארוט מגיעות אלינו מאיטליה של ימי הביניים. משחק קלפים חדש בשם טארוצ'י היה ללהיט בקרב בני האצולה האיטלקית. מבנה החפיסה של המשחק החדש היה שונה מהמבנה של חפיסות קלפי משחק אחרות שנפוצו באותה התקופה, מה שככל הנראה הביא נזיר אלמוני לקבוע כבר בשנת 1377 שקלפי הטארוט הם הייצוג השלם והמושלם ביותר של "מצב העולם כפי שהוא כעת". ובאמת, 22 קלפי הארקנה הגדולה (בלטינית, "הסודות הגדולים") הפותחים את הטארוט מציגים בפנינו דמויות ימי-ביניימיות דוגמת הקיסר, הקיסרית, הקוסם, האפיפיור ואפילו האפיפיורית. בצידם מופיעים מושגים, ערכים וסמלים מופשטים יותר: העולם, הצדק, המתינות, גלגל המזלות והמוות.
לעומתם, 56 קלפי הארקנה הקטנה ("הסודות הקטנים") מורכבים בתבנית שתהווה לימים השראה לקלפי המשחק המוכרים לנו. הם מתחלקים לארבע סדרות: סדרת המטות, סדרת הגביעים, סדרת החרבות וסדרת המטבעות. כל סדרה מתחילה בקלף מספר 1 – הוא קלף האס – עד קלף 10; ואחריהם מגיעים ארבעת קלפי החצר: השליח, האביר, המלכה והמלך.
במשך מאות שנים הייתה חפיסת הטארוט עוד חפיסה של קלפי משחק והימורים. רק כארבע-מאות שנה מאוחר יותר, בסוף המאה השמונה-עשרה, החלו לייחס לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים. היה זה בשנת 1781 כשכומר פרוטסטנטי בשם אנטואן קורט דה גבלין (Antoine Court de Gébelin) פרסם ספר על חפיסת הטארוט, ובו היה הראשון לקשור את הטארוט עם הדת המצרית הקדומה. במהלך אחד משיטוטיו בפריז ראה גבלין קבוצת נשים משחקת בקלפי הטארוט, והחליט בו ברגע שאלו אינם קלפי משחק רגילים, אלא חפיסה האוצרת בתוכה ידע נסתר ואזוטרי. מחקריו העתידיים גילו לו, כך קבע בנחרצות, שסמלי הטארוט מבוססים על ידע מצרי קדום שעבר לאירופה דרך הקבלה היהודית.
למרות שהשפה המצרית הקדומה טרם פוענחה בזמן פרסום הספר של גבלין, החוקר הצרפתי הרגיש בטוח מספיק לקבוע שהשם טארוט הוא הלחם של שתי מילים במצרית עתיקה: "טאר" שמשמעו דרך או נתיב, ו"רו" שמשמעו מלך או בן מלוכה. לכן, קבע גבלין, משמעות המילה טארוט היא נתיב המלך. בשנת 1822 תפוענח השפה המצרית הקדומה בידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון, ואז תתגלה האמת – האטימולוגיה שסיפק גבלין היא פרי מוחו הקודח.
גבלין לא היה הראשון לראות בדת המצרית הקדומה מקור ידע עתיק וחשוב מאין כמותו. מאז הרנסנס נפוצה באירופה האמונה שהדת הראשונה והמקורית של המערב היא דתה של מצרים העתיקה, שחוכמתה הקדומה התגלגלה ליוון העתיקה באמצעות כיבוש והתרחבות; ואל הדת היהודית (וממנה לנוצרית) דרך משה רבנו.
באותו ספר מהפכני נכלל מאמר קצר של הרוזן דה מלה (Comte de Mellet), שהמשיך את הקו האזוטרי שפיתח גבלין וקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת תהיה לעוגן עבור כל הטוענים לקשר ישיר בין הטארוט לקבלה ולא משנה כמה דלות ההוכחות: 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת.
מסקנותיהם של גבלין ודה מלה כמו שינו בן-לילה את הדרך שבה נתפסה חפיסת הטארוט, עד ימינו ממש: קלפי הטארוט הופקעו מידי האריסטוקרטים המהמרים של אירופה והועברו אל הקוראים והקוראות בקלפים – מגידות העתידות, המגיקונים והמתעניינים בתורות הנסתר. ואכן, שנתיים לאחר פרסום הספר הומצאה שיטת הקריאה הנבואית בטארוט בידי ז'אן בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette).
את העיקרון של הטארוט כמפתח מיסטי הרחיב אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה התשע-עשרה שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט. לוי, שחיבר יותר מעשרים ספרים על אזוטריקה, קבלה, אלכימיה וקסם, טען בספרו דוגמה וריטואל ש"בלעדי הטארוט, הקסם של הקדמונים הוא ספר סגור".
הדימוי של הטארוט כספר קסם ללוי. אך אם אליאט עיצב טארוט משל עצמו, לוי היה זה שהעלה את הטארוט של מרסיי לדרגת ספר קדוש. "אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף", טען לוי, שהאמין כי חוכמת הטארוט קדמה אף לתורת משה.
לוי המשיך את הקו שהתווה גבלין לפניו. הוא קיבל את הזיהוי של 22 קלפי הארקנה הגדולה עם אותיות האל"ף-בי"ת העברי. בנוסף, קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטארוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (י-ה-ו-ה). בתוך עשורים ספורים חצו הרעיונות של לוי את התעלה לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". העידן החדש של הטארוט ושל הרוחניות בכלל החל קורם עור וגידים.
טארוט ריידר וטארוט תחות
המסדר ההרמטי "השחר המוזהב" היה אגודת סתרים שהתמקדה בתורות הנסתר. המסדר הוקם בשנת 1887 בלונדון. מעט יותר מעשור שנים התקיים המסדר במתכונתו המקורית עד שהתפרק והתפצל לקבוצות שונות ובדרך-כלל מסוכסכות. אבל קשה להפריז בהשפעתו הרבה של המסדר על הטארוט המודרניים ועל תנועות רוחניות במערב בכלל.
שניים מחברי מסדר "השחר המוזהב" יעצבו לימים את שתי חפיסות הטארוט המשפיעות והנפוצות ביותר ב"עידן החדש" שעליו הכריז המסדר, ושניהם יחדירו באופן מודע ומכוון סמלים קבליים לתוך החפיסות שלהם – יחד עם סמלים מן האסטרולוגיה, המיסטיקה נוצרית, האלכימיה והדת המצרית הקדומה. השניים הם ארתור אדוארד וייט, שפירסם את החפיסה שלו בשנת 1909, ואליסטר קראולי – שחפיסת טארוט "תחות" שלו (Thoth deck) ראתה אור לאחר מותו בשנת 1969.
חפיסת ריידר-וייט נקראת על שמם של המוציא לאור (ויליאם ריידר) וההוגה שלה (ארתור אדוארד וייט). השם שניתן לחפיסה זו מגמד את התרומה המהותית של הציירת שעיצבה את החפיסה בפועל, פמלה קולמן סמית. החידוש הגדול של חפיסה זאת הן הסצינות המאוירות שהגו וייט וסמית לקלפי הארקנה הקטנה – שבחפיסות ההיסטוריות נראו כמו קלפי משחק פשוטים. הקלף שבו ניתן להבחין בהשפעה הקבלית באופן המובהק ביותר הוא קלף מס' 10 בסדרת המטבעות. עשרה מטבעות המסודרים כספירות באילן הספירות כמו מודבקים על סצנה עירונית. אילן הספירות הוא סמל מרכזי בקבלה, המציג באופן גרפי את עשרת הספירות האלוהיות – עשרת הכוחות של האל המאציל את עצמו מן האין-סוף אל עולם החומר.
בספר הנלווה שחיבר וייט ושמפרש את חפיסת הטארוט שלו, לא סיפק כל התייחסות לאילן הספירות שבקלף.
שאר הרמזים שפיזר ריידר נמצאים בארקנה הגדולה: הקוסם (קלף מס' 1) מניף את ידו הימנית השמיימה בעוד ידו השמאלית מצביעה לאדמה – סמל קבלי המציין את החיבור בין השמיים לארץ. מעל לראשו מרחף סמל האין-סוף.
בקלף מס' 2 קוראת הכוהנת הגדולה את התורה כשמשני צידיה ניצבים עמודי המקדש יכין ובועז. וייט מזהה את הכוהנת הגדולה, שבטארוט מרסיי נקראת האפיפיורית, עם "החוק העליון והידע הנסתר, ובמקרה זה הכוהנת מתכתבת עם הרעיון של השכינה. היא המסורת הנסתרת והחוש העליון של המסתורין הממוסד". זהו אחד המקרים היחידים בספר של וייט המפרש את קלפי החפיסה שהגה שבו נדרש ההוגה אל סמל מסמלי הקבלה – השכינה שהיא הספירה האחרונה במניין הספירות הקבליות, והיסוד הנקבי באלוהות.
קלף האוהבים (מס' 6) – שבחפיסות ההיסטוריות מציג זוג אוהבים צעירים כשמעליהם דמותו של קופידון, הפכו בחפיסה של ריידר לאדם וחוה העירומים כשמלאך האלהים ניצב מעליהם.
קלף גלגל המזלות (מס' 10) אשר במרכזו גלגל המאיית את המילה י-ה-ו-ה, ומארבעת צדדיו ניצבות ארבע החיות של חזון יחזקאל – כל אחת קוראת ספר. בטארוט ההיסטוריים נקרא קלף זה בשם "הגלגל", ולא היה זכר לארבע החיות.
ואלו רק הרמזים העבים ביותר.
וייט אמנם פירסם את הטארוט שלו ברבים, אך לא נטה להאריך בהסברים ובפרשנויות לגבי משמעותם האמיתית של הקלפים כפי שהבין אותם. במובן הזה היה ונשאר וייט חסיד נאמן של השחר המוזהב, מסדר שחבריו לא נטו להפיץ את תכניו וסודותיו ברבים.
אליסטר קראולי הוא המקרה ההפוך. אחת הסיבות שסולק מן המסדר הייתה ההפצה חסרת הצנזורה שלו של כתבי-יד ויצירות שאספו וחיברו חברי המסדר. מבין השניים הוא היה זה שהציב את הקבלה בקדמת הבמה.
כבר בפתיחה של ספרו, אחרי שפירט בפסקה את מבנה הטארוט (ארקנה גדולה וארקנה קטנה) טוען קראולי שמבנה זה אולי "נדמה שרירותי, אך הוא איננו כזה. הוא מחקה, כפי שניווכח בהמשך, את מבנה היקום, ובאופן ספציפי את מערכת השמש, כפי שהיא מיוצגת בקבלה הקדושה. כל זאת יוסבר בעיתו".
וכך, בפסקה יחידה, מבהיר קראולי את משמעות הקבלה עבורו – הספירות הן ייצוג סמלי של היקום, ולא של עשרת הכוחות או האיכויות של האל כפי שהן בקבלה היהודית. הפרשנות שסיפק קראולי לקלפי החפיסה משלבת בין אסטרולוגיה לקבלה. ונראה שכמעט אין קלף שלא מסמל היבט כלשהו בקבלה – בייחוד את אחת מעשר הספירות. נוכל לתת דוגמאות רבות, אך נסתפק בשתיים שצדו את עינינו.
קלף מס' 10 בסדרת החרבות הנקרא "הרס" (Ruin):
קראולי, בספר תחות הנלווה ומפרש את החפיסה שהגה, מתחיל את פרשנותו לקלף במילים:
המספר עשר, מלכות, הוא כתמיד, מייצג את הפסגה של האנרגיה המוחלטת של הרעיון. הוא מסמל את ההיגיון שאינו יודע גבול, המכניזם חסר הנפש משתולל ללא מעצורים; הוא מייצג את הלוגיקה של המשוגעים ובמידה רבה גם של הפילוסופים. זהו ההיגיון המנותק מהמציאות.
…
הקתות של החרבות תופסות את מיקומן של הספירות, אבל הנקודות אחת עד חמש ושבע עד תשע נוגעות ומבקיעות את החרב המרכזית (שש) המייצגת את השמש, את הלב, את הילד של ספירת חוכמה וספירת בינה.
השפעה קבלית ברורה וגרפית נוספת על החפיסה של קראולי נמצאת בקלף העושר (Wealth) בסדרת המטבעות, שאותה כינה קראולי סדרת הדיסקים: דיסקים המסודרים כאילן ספירות, ובמרכז הקלף דיסק עם שמו של המלאך רפאל.
פרידה האריס, שאיירה את חבילת הקלפים של קראולי, טענה כי קלפי הטארוט שהיו במקורם מצריים אבדו. וכך סיפקה המאיירת של החפיסה המשונה והמסתורית ביותר של הטארוט את הטענה המשונה והמסתורית ביותר לגבי מקורם: היו אלו המקובלים היהודים שעיצבו מחדש את הטארוט בימי-הביניים. מרבית המצדדים בקשר הנסתר בין הקבלה לטארוט טוענים טענה מרוככת בהרבה: מעצבי הטארוט בימי-הביניים הושפעו מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים ימי-ביניימים דוגמת הקיסר והאפיפיור.
ארתור וייט טען טענה מרתקת אחרת. הוא דחה על סף את הטענה שמקור הטארוט במצרים העתיקה. ניתוח שתי הארקנות גילה לו שמדובר בשתי חפיסות קלפים נפרדות שאוחדו באופן מלאכותי באירופה. המקור של קלפי הטארוט, על כן, הוא חידה שאינה יכולה להיפתר. המחקר ההיסטורי על הטארוט תומך במסקנה הזאת. חפיסת הטארוט היא שילוב של קלפי משחק רגילים עם קלפים אלגוריים. במילים אחרות, וייט צדק.
הקבלה בשירות הטארוט
בכתבה זאת השתמשנו באופן די חופשי במושג קבלה, מבלי להידרש לו. חשוב להבין ששני יוצרי החפיסות – וייט וקראולי – לא הושפעו ישירות מן הקבלה היהודית, אלא מן הפרשנות הנוצרית של הקבלה. הקבלה הנוצרית, כפי שנקראה פרשנות זאת, פרחה כבר במאה החמש-עשרה באירופה, ומטרתה העיקרית הייתה הוכחת הבשורה הנוצרית באמצעות הסמלים של הקבלה היהודית.
למרות ההבדלים בגישות שלהם, יוצרי שתי החפיסות המודרניות החשובות ביותר של הטארוט לא התכוונו לאשש את הבשורה הנוצרית. וייט וקראולי האמינו שניהם שהשימוש בתכנים קבליים (ולא רק בהם) יאפשר להם לשחזר את הדת הטבעית והמקורית שקדמה לנצרות הממוסדת והמסואבת, ועל ידי כך יקדמו את ה"עידן החדש" שבו ידחק האדם את האלים ממקומם הנשגב, עידן שבו יוכל האדם לעצב את חייו בדרכו וכרצונו.
קראולי, שהיה קיצוני בכל אשר עשה, אף טען שמטרתו היא להחליף את דת הילד המת (כך כינה את הנצרות) בדת החדשה-ישנה של האל המצרי הורוס, ולשם כך הרגיש רשאי לשנות ולעצב את החפיסה המקורית בדרכו. ארתור וייט כפר בהשערה על מקורם המצרי של הטארוט, והחפיסה שעיצבו הוא ופמלה קולמן סמית נשארה הקרובה ביותר לחפיסות ההיסטוריות של הטארוט. היא גם החפיסה המשפיעה והנפוצה ביותר כיום. רוב המעצבים החדשים של הטארוט מסתמכים עליה בעיצוביהם החדשים.
ה"עידן החדש" שביקשו חברי מסדר "השחר המוזהב" להפיץ הפך לימים לניו-אייג' המוכר לנו היטב. ומשנות השישים של המאה הקודמת ואילך הפנה הניו אייג' את מבטו – לא עוד אל מצרים, אלא אל המזרח הרחוק באמת: הודו וסין.
ומה היה לממסד האקדמי הרשמי להגיד על כל זה? גרשם שלום, מי שייסד את המחקר האקדמי של הקבלה והמיסטיקה היהודית, התייחס בביטול גמור (ויש לומר גם אופייני) לפרשנויות המודרניות של הקבלה מבית מדרשם של חסידי השחר המוזהב. הוא אמנם שמר כבוד מסוים ומסויג לאליפז לוי ולניתוחיו "השגויים אבל המבריקים", אך קרא לקראולי "הרמאי הססגוני" וקבע כי "יהיה מיותר לבזבז מילים על כתביו "הקבליים" של קראולי ועל מה שכינה "מאגיה" בספריו ובכתב העת שלו "The Equinox"." החידושים והפירושים השערורייתים של קראולי ודומיו הביאו את שלום לקריאה "לתבוע בחזרה את השדה המופקר הזה (מחקר הקבלה – ח"מ) ולהפעיל עליו את הכללים הנוקשים של המחקר ההיסטורי. זוהי המשימה שקיבלתי על עצמי".
אז מי צדק? האם יש לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים ואולי אף נבואיים? האם הכוחות הללו שאובים מהקבלה היהודית? והאם בכלל בכוחנו להכריע? דרך נפלאה לעקוף את הצורך בתשובה חד משמעית וברורה היא הדרך שהציע הפסיכולוג וההוגה קרל יונג, תלמידו הגדול של פרויד. יונג הציע לראות בטארוט נתיב ישיר אל התת-מודע שלנו. דרך לחדור אל תוך המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, להבין את המקום שלנו בעולם ולהסביר לעצמנו את הסיפור של חיינו. אני מעדיף את הגישה הזאת על פני הפרשנות המיסטית המקובלת (תרתי משמע). כי גם אם הקלפים אכן מצליחים להעניק לי את התשובה לשאלה שבדיוק חיפשתי, האם זה לא האני הפנימי שלי, התת-מודע הנסתר אפילו ממני, שמחליט שהתשובה הזאת היא הנכונה?
לקריאה נוספת
מורן גאם-כהן, גלגוליה של הקבלה דרך העולם הנוצרי עד ה"עידן החדש" על ידי בחינת מסדר "שחר הזהב", עבודת גמר עבור תואר מוסמך בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנת 2011