באחד הגלים הראשונים של מגפת הקורונה, כשהעתיד היה לוט בערפל והימים עברו עליי בניסיון לאזן בין שנ"צים תכופים לבין שנת הלילה, נכנסתי עמוק לתוך עולם הטארוט. כמו כל תורת נסתר שקראתי עליה וחקרתי לפני כן היה בי חשש מסוים בהתחלה. זאת אומרת, ברור שאני אדם רציונלי, הגיוני ושקול, ואין בחשש הזה כל ממש. אבל אולי בכל זאת הפעם זה עובד? את חפיסת הטארוט הראשונה שלי שלחה לי חברה בדואר, ואם לצטט את מאיר אריאל, בכל פעם שהצבתי שאלה בפני החפיסה שלי – הרגשתי מיד שהקלפים "מנחשים אותי ונפתחים לי מעצמם".

ככל שהעמקתי לחקור את ההיסטוריה ואת המיתולוגיה של הטארוט הלכה והתגבשה אצלי שאלה שאפילו חפיסת הטארוט לא יכלה לענות לי עליה באופן ישיר: האם קלפי הטארוט הושפעו מתורת הסוד העברית, היא הקַבָּלָה היהודית, שאותה הכרתי מעבודתי בספרייה? אחרת מה יסביר את כל אילנות הספירה שמצוירים בין קלפיה?

 

 

ספרים רבים הוקדשו לקשר של הטארוט לקבלה היהודית, ואם נדייק – להסתמכות של הטארוט עליה. רוב רובם של הספרים האלה מניחים מראש את קיומו של הקשר בין חפיסת הקלפים הנפוצה לבין הזרם המרכזי של המיסטיקה היהודית ולכן לא מרגישים כל צורך להוכיח אותו. אך אנחנו, אנשים רציונליים, הגיוניים ושקולים כאמור, נצטרך למצוא את התשובה לשאלה באמצעות ההיסטוריה הסבוכה והפתלתלה של חפיסת הקלפים שאנחנו מכירים בשם טארוט. אז בואו נצלול.

העדויות הראשונות לחפיסת הטארוט מגיעות אלינו מאיטליה של ימי הביניים. משחק קלפים חדש בשם טארוצ'י היה ללהיט בקרב בני האצולה האיטלקית. מבנה החפיסה של המשחק החדש היה שונה מהמבנה של חפיסות קלפי משחק אחרות שנפוצו באותה התקופה, מה שככל הנראה הביא נזיר אלמוני לקבוע כבר בשנת 1377 שקלפי הטארוט הם הייצוג השלם והמושלם ביותר של "מצב העולם כפי שהוא כעת". ובאמת, 22 קלפי הארקנה הגדולה (בלטינית, "הסודות הגדולים") הפותחים את הטארוט מציגים בפנינו דמויות ימי-ביניימיות דוגמת הקיסר, הקיסרית, הקוסם, האפיפיור ואפילו האפיפיורית. בצידם מופיעים מושגים, ערכים וסמלים מופשטים יותר: העולם, הצדק, המתינות, גלגל המזלות והמוות.

לעומתם, 56 קלפי הארקנה הקטנה ("הסודות הקטנים") מורכבים בתבנית שתהווה לימים השראה לקלפי המשחק המוכרים לנו. הם מתחלקים לארבע סדרות: סדרת המטות, סדרת הגביעים, סדרת החרבות וסדרת המטבעות. כל סדרה מתחילה בקלף מספר 1 – הוא קלף האס – עד קלף 10; ואחריהם מגיעים ארבעת קלפי החצר: השליח, האביר, המלכה והמלך.

 

במשך מאות שנים הייתה חפיסת הטארוט עוד חפיסה של קלפי משחק והימורים. רק כארבע-מאות שנה מאוחר יותר, בסוף המאה השמונה-עשרה, החלו לייחס לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים. היה זה בשנת 1781 כשכומר פרוטסטנטי בשם אנטואן קורט דה גבלין (Antoine Court de Gébelin) פרסם ספר על חפיסת הטארוט, ובו היה הראשון לקשור את הטארוט עם הדת המצרית הקדומה. במהלך אחד משיטוטיו בפריז ראה גבלין קבוצת נשים משחקת בקלפי הטארוט, והחליט בו ברגע שאלו אינם קלפי משחק רגילים, אלא חפיסה האוצרת בתוכה ידע נסתר ואזוטרי. מחקריו העתידיים גילו לו, כך קבע בנחרצות, שסמלי הטארוט מבוססים על ידע מצרי קדום שעבר לאירופה דרך הקבלה היהודית.

למרות שהשפה המצרית הקדומה טרם פוענחה בזמן פרסום הספר של גבלין, החוקר הצרפתי הרגיש בטוח מספיק לקבוע שהשם טארוט הוא הלחם של שתי מילים במצרית עתיקה: "טאר" שמשמעו דרך או נתיב, ו"רו" שמשמעו מלך או בן מלוכה. לכן, קבע גבלין, משמעות המילה טארוט היא נתיב המלך. בשנת 1822 תפוענח השפה המצרית הקדומה בידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון, ואז תתגלה האמת – האטימולוגיה שסיפק גבלין היא פרי מוחו הקודח.

גבלין לא היה הראשון לראות בדת המצרית הקדומה מקור ידע עתיק וחשוב מאין כמותו. מאז הרנסנס נפוצה באירופה האמונה שהדת הראשונה והמקורית של המערב היא דתה של מצרים העתיקה, שחוכמתה הקדומה התגלגלה ליוון העתיקה באמצעות כיבוש והתרחבות; ואל הדת היהודית (וממנה לנוצרית) דרך משה רבנו.

באותו ספר מהפכני נכלל מאמר קצר של הרוזן דה מלה (Comte de Mellet), שהמשיך את הקו האזוטרי שפיתח גבלין וקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת תהיה לעוגן עבור כל הטוענים לקשר ישיר בין הטארוט לקבלה ולא משנה כמה דלות ההוכחות: 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת.

מסקנותיהם של גבלין ודה מלה כמו שינו בן-לילה את הדרך שבה נתפסה חפיסת הטארוט, עד ימינו ממש: קלפי הטארוט הופקעו מידי האריסטוקרטים המהמרים של אירופה והועברו אל הקוראים והקוראות בקלפים – מגידות העתידות, המגיקונים והמתעניינים בתורות הנסתר. ואכן, שנתיים לאחר פרסום הספר הומצאה שיטת הקריאה הנבואית בטארוט בידי ז'אן בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette).

 

את העיקרון של הטארוט כמפתח מיסטי הרחיב אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה התשע-עשרה שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט. לוי, שחיבר יותר מעשרים ספרים על אזוטריקה, קבלה, אלכימיה וקסם, טען בספרו דוגמה וריטואל ש"בלעדי הטארוט, הקסם של הקדמונים הוא ספר סגור".

הדימוי של הטארוט כספר קסם ללוי. אך אם אליאט עיצב טארוט משל עצמו, לוי היה זה שהעלה את הטארוט של מרסיי לדרגת ספר קדוש. "אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף", טען לוי, שהאמין כי חוכמת הטארוט קדמה אף לתורת משה.

 

לוי המשיך את הקו שהתווה גבלין לפניו. הוא קיבל את הזיהוי של 22 קלפי הארקנה הגדולה עם אותיות האל"ף-בי"ת העברי. בנוסף, קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטארוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (י-ה-ו-ה). בתוך עשורים ספורים חצו הרעיונות של לוי את התעלה לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". העידן החדש של הטארוט ושל הרוחניות בכלל החל קורם עור וגידים.

 

טארוט ריידר וטארוט תחות

המסדר ההרמטי "השחר המוזהב" היה אגודת סתרים שהתמקדה בתורות הנסתר. המסדר הוקם בשנת 1887 בלונדון. מעט יותר מעשור שנים התקיים המסדר במתכונתו המקורית עד שהתפרק והתפצל לקבוצות שונות ובדרך-כלל מסוכסכות. אבל קשה להפריז בהשפעתו הרבה של המסדר על הטארוט המודרניים ועל תנועות רוחניות במערב בכלל.

שניים מחברי מסדר "השחר המוזהב" יעצבו לימים את שתי חפיסות הטארוט המשפיעות והנפוצות ביותר ב"עידן החדש" שעליו הכריז המסדר, ושניהם יחדירו באופן מודע ומכוון סמלים קבליים לתוך החפיסות שלהם – יחד עם סמלים מן האסטרולוגיה, המיסטיקה נוצרית, האלכימיה והדת המצרית הקדומה. השניים הם ארתור אדוארד וייט, שפירסם את החפיסה שלו בשנת 1909, ואליסטר קראולי – שחפיסת טארוט "תחות" שלו (Thoth deck) ראתה אור לאחר מותו בשנת 1969.

חפיסת ריידר-וייט נקראת על שמם של המוציא לאור (ויליאם ריידר) וההוגה שלה (ארתור אדוארד וייט). השם שניתן לחפיסה זו מגמד את התרומה המהותית של הציירת שעיצבה את החפיסה בפועל, פמלה קולמן סמית. החידוש הגדול של חפיסה זאת הן הסצינות המאוירות שהגו וייט וסמית לקלפי הארקנה הקטנה – שבחפיסות ההיסטוריות נראו כמו קלפי משחק פשוטים. הקלף שבו ניתן להבחין בהשפעה הקבלית באופן המובהק ביותר הוא קלף מס' 10 בסדרת המטבעות. עשרה מטבעות המסודרים כספירות באילן הספירות כמו מודבקים על סצנה עירונית. אילן הספירות הוא סמל מרכזי בקבלה, המציג באופן גרפי את עשרת הספירות האלוהיות – עשרת הכוחות של האל המאציל את עצמו מן האין-סוף אל עולם החומר.

בספר הנלווה שחיבר וייט ושמפרש את חפיסת הטארוט שלו, לא סיפק כל התייחסות לאילן הספירות שבקלף.

 

 

שאר הרמזים שפיזר ריידר נמצאים בארקנה הגדולה: הקוסם (קלף מס' 1) מניף את ידו הימנית השמיימה בעוד ידו השמאלית מצביעה לאדמה – סמל קבלי המציין את החיבור בין השמיים לארץ. מעל לראשו מרחף סמל האין-סוף.

 

בקלף מס' 2 קוראת הכוהנת הגדולה את התורה כשמשני צידיה ניצבים עמודי המקדש יכין ובועז. וייט מזהה את הכוהנת הגדולה, שבטארוט מרסיי נקראת האפיפיורית, עם "החוק העליון והידע הנסתר, ובמקרה זה הכוהנת מתכתבת עם הרעיון של השכינה. היא המסורת הנסתרת והחוש העליון של המסתורין הממוסד". זהו אחד המקרים היחידים בספר של וייט המפרש את קלפי החפיסה שהגה שבו נדרש ההוגה אל סמל מסמלי הקבלה – השכינה שהיא הספירה האחרונה במניין הספירות הקבליות, והיסוד הנקבי באלוהות.

 

קלף האוהבים (מס' 6) – שבחפיסות ההיסטוריות מציג זוג אוהבים צעירים כשמעליהם דמותו של קופידון, הפכו בחפיסה של ריידר לאדם וחוה העירומים כשמלאך האלהים ניצב מעליהם.

 

 

קלף גלגל המזלות (מס' 10) אשר במרכזו גלגל המאיית את המילה י-ה-ו-ה, ומארבעת צדדיו ניצבות ארבע החיות של חזון יחזקאל – כל אחת קוראת ספר. בטארוט ההיסטוריים נקרא קלף זה בשם "הגלגל", ולא היה זכר לארבע החיות.

 

ואלו רק הרמזים העבים ביותר.

וייט אמנם פירסם את הטארוט שלו ברבים, אך לא נטה להאריך בהסברים ובפרשנויות לגבי משמעותם האמיתית של הקלפים כפי שהבין אותם. במובן הזה היה ונשאר וייט חסיד נאמן של השחר המוזהב, מסדר שחבריו לא נטו להפיץ את תכניו וסודותיו ברבים.

אליסטר קראולי הוא המקרה ההפוך. אחת הסיבות שסולק מן המסדר הייתה ההפצה חסרת הצנזורה שלו של כתבי-יד ויצירות שאספו וחיברו חברי המסדר. מבין השניים הוא היה זה שהציב את הקבלה בקדמת הבמה.

 

כבר בפתיחה של ספרו, אחרי שפירט בפסקה את מבנה הטארוט (ארקנה גדולה וארקנה קטנה) טוען קראולי שמבנה זה אולי "נדמה שרירותי, אך הוא איננו כזה. הוא מחקה, כפי שניווכח בהמשך, את מבנה היקום, ובאופן ספציפי את מערכת השמש, כפי שהיא מיוצגת בקבלה הקדושה. כל זאת יוסבר בעיתו".

וכך, בפסקה יחידה, מבהיר קראולי את משמעות הקבלה עבורו – הספירות הן ייצוג סמלי של היקום, ולא של עשרת הכוחות או האיכויות של האל כפי שהן בקבלה היהודית. הפרשנות שסיפק קראולי לקלפי החפיסה משלבת בין אסטרולוגיה לקבלה. ונראה שכמעט אין קלף שלא מסמל היבט כלשהו בקבלה – בייחוד את אחת מעשר הספירות. נוכל לתת דוגמאות רבות, אך נסתפק בשתיים שצדו את עינינו.

קלף מס' 10 בסדרת החרבות הנקרא "הרס" (Ruin):

 

קראולי, בספר תחות הנלווה ומפרש את החפיסה שהגה, מתחיל את פרשנותו לקלף במילים:

המספר עשר, מלכות, הוא כתמיד, מייצג את הפסגה של האנרגיה המוחלטת של הרעיון. הוא מסמל את ההיגיון שאינו יודע גבול, המכניזם חסר הנפש משתולל ללא מעצורים; הוא מייצג את הלוגיקה של המשוגעים ובמידה רבה גם של הפילוסופים. זהו ההיגיון המנותק מהמציאות.

…

הקתות של החרבות תופסות את מיקומן של הספירות, אבל הנקודות אחת עד חמש ושבע עד תשע נוגעות ומבקיעות את החרב המרכזית (שש) המייצגת את השמש, את הלב, את הילד של ספירת חוכמה וספירת בינה.

 

השפעה קבלית ברורה וגרפית נוספת על החפיסה של קראולי נמצאת בקלף העושר (Wealth) בסדרת המטבעות, שאותה כינה קראולי סדרת הדיסקים: דיסקים המסודרים כאילן ספירות, ובמרכז הקלף דיסק עם שמו של המלאך רפאל.

 

פרידה האריס, שאיירה את חבילת הקלפים של קראולי, טענה כי קלפי הטארוט שהיו במקורם מצריים אבדו. וכך סיפקה המאיירת של החפיסה המשונה והמסתורית ביותר של הטארוט את הטענה המשונה והמסתורית ביותר לגבי מקורם: היו אלו המקובלים היהודים שעיצבו מחדש את הטארוט בימי-הביניים. מרבית המצדדים בקשר הנסתר בין הקבלה לטארוט טוענים טענה מרוככת בהרבה: מעצבי הטארוט בימי-הביניים הושפעו מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים ימי-ביניימים דוגמת הקיסר והאפיפיור.

ארתור וייט טען טענה מרתקת אחרת. הוא דחה על סף את הטענה שמקור הטארוט במצרים העתיקה. ניתוח שתי הארקנות גילה לו שמדובר בשתי חפיסות קלפים נפרדות שאוחדו באופן מלאכותי באירופה. המקור של קלפי הטארוט, על כן, הוא חידה שאינה יכולה להיפתר. המחקר ההיסטורי על הטארוט תומך במסקנה הזאת. חפיסת הטארוט היא שילוב של קלפי משחק רגילים עם קלפים אלגוריים. במילים אחרות, וייט צדק.

 

הקבלה בשירות הטארוט

בכתבה זאת השתמשנו באופן די חופשי במושג קבלה, מבלי להידרש לו. חשוב להבין ששני יוצרי החפיסות – וייט וקראולי – לא הושפעו ישירות מן הקבלה היהודית, אלא מן הפרשנות הנוצרית של הקבלה. הקבלה הנוצרית, כפי שנקראה פרשנות זאת, פרחה כבר במאה החמש-עשרה באירופה, ומטרתה העיקרית הייתה הוכחת הבשורה הנוצרית באמצעות הסמלים של הקבלה היהודית.

למרות ההבדלים בגישות שלהם, יוצרי שתי החפיסות המודרניות החשובות ביותר של הטארוט לא התכוונו לאשש את הבשורה הנוצרית. וייט וקראולי האמינו שניהם שהשימוש בתכנים קבליים (ולא רק בהם) יאפשר להם לשחזר את הדת הטבעית והמקורית שקדמה לנצרות הממוסדת והמסואבת, ועל ידי כך יקדמו את ה"עידן החדש" שבו ידחק האדם את האלים ממקומם הנשגב, עידן שבו יוכל האדם לעצב את חייו בדרכו וכרצונו.

 

קראולי, שהיה קיצוני בכל אשר עשה, אף טען שמטרתו היא להחליף את דת הילד המת (כך כינה את הנצרות) בדת החדשה-ישנה של האל המצרי הורוס, ולשם כך הרגיש רשאי לשנות ולעצב את החפיסה המקורית בדרכו. ארתור וייט כפר בהשערה על מקורם המצרי של הטארוט, והחפיסה שעיצבו הוא ופמלה קולמן סמית נשארה הקרובה ביותר לחפיסות ההיסטוריות של הטארוט. היא גם החפיסה המשפיעה והנפוצה ביותר כיום. רוב המעצבים החדשים של הטארוט מסתמכים עליה בעיצוביהם החדשים.

ה"עידן החדש" שביקשו חברי מסדר "השחר המוזהב" להפיץ הפך לימים לניו-אייג' המוכר לנו היטב. ומשנות השישים של המאה הקודמת ואילך הפנה הניו אייג' את מבטו – לא עוד אל מצרים, אלא אל המזרח הרחוק באמת: הודו וסין.

 

 

ומה היה לממסד האקדמי הרשמי להגיד על כל זה? גרשם שלום, מי שייסד את המחקר האקדמי של  הקבלה והמיסטיקה היהודית, התייחס בביטול גמור (ויש לומר גם אופייני) לפרשנויות המודרניות של הקבלה מבית מדרשם של חסידי השחר המוזהב. הוא אמנם שמר כבוד מסוים ומסויג לאליפז לוי ולניתוחיו "השגויים אבל המבריקים", אך קרא לקראולי "הרמאי הססגוני" וקבע כי "יהיה מיותר לבזבז מילים על כתביו "הקבליים" של קראולי ועל מה שכינה "מאגיה" בספריו ובכתב העת שלו "The Equinox"." החידושים והפירושים השערורייתים של קראולי ודומיו הביאו את שלום לקריאה "לתבוע בחזרה את השדה המופקר הזה (מחקר הקבלה – ח"מ) ולהפעיל עליו את הכללים הנוקשים של המחקר ההיסטורי. זוהי המשימה שקיבלתי על עצמי".

אז מי צדק? האם יש לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים ואולי אף נבואיים? האם הכוחות הללו שאובים מהקבלה היהודית? והאם בכלל בכוחנו להכריע? דרך נפלאה לעקוף את הצורך בתשובה חד משמעית וברורה היא הדרך שהציע הפסיכולוג וההוגה קרל יונג, תלמידו הגדול של פרויד. יונג הציע לראות בטארוט נתיב ישיר אל התת-מודע שלנו. דרך לחדור אל תוך המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, להבין את המקום שלנו בעולם ולהסביר לעצמנו את הסיפור של חיינו. אני מעדיף את הגישה הזאת על פני הפרשנות המיסטית המקובלת (תרתי משמע). כי גם אם הקלפים אכן מצליחים להעניק לי את התשובה לשאלה שבדיוק חיפשתי, האם זה לא האני הפנימי שלי, התת-מודע הנסתר אפילו ממני, שמחליט שהתשובה הזאת היא הנכונה?

 

לקריאה נוספת

מורן גאם-כהן, גלגוליה של הקבלה דרך העולם הנוצרי עד ה"עידן החדש" על ידי בחינת מסדר "שחר הזהב", עבודת גמר עבור תואר מוסמך בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנת 2011

אורי רז, האתר טארוט

גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, הוצאת משכל, 2016

Aleister Crowley, The Book of Thoth (Samuel Weiser, Inc. 1985)

Arthur Edward Waite, The Pictorial Key to the Tarot (U.S. Games Systems, Inc., 1989)

Robert Wang, The Qabalistic Tarot: A Textbook of Mystical Philosophy (Samuel Weiser, Inc., 1983)

 

מה אם היינו מספרים לכם שיש מלאך אחד שיכול לעזור לכם לדעת את כל התנ"ך בעל פה? התלמוד מצווה על אדם ללמד את בנו קרוא וכתוב כדי שיוכל ללמוד את התורה. התיעוד ההיסטורי של תקופות קדומות, למשל בגניזת קהיר, כמו גם הדיונים התלמודיים, מלמד אותנו שהיו אבות רבים שדאגו גם לחינוך בנותיהם. מנגד הגתה תורת הסוד העברית הקדומה בקיומו של מלאך שמיימי, המסתורי שבמלאכי השם, המעניק ליהודי המאמין בבת אחת וללא מאמץ (חוץ ממאמץ האיתנים שבלהגיע אל המלאך עצמו) את כוח העל הנחשק ביותר שיוכל לדמיין: ידיעה שלמה ומלאה של התנ"ך בעל פה. שמו של המלאך המסתורי? שר התורה.

מאז ומתמיד היה לימוד התורה עמוד התווך של היהדות הרבנית.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.

כך משורר דוד המלך במזמור הראשון של תהלים. וזאת לא הדוגמה היחידה שבה מתייחס התנ"ך אל עצמו כספר הספרים שעל העם ללמוד ולשנן בו. אך היו אלה חכמינו זכרם לברכה שפיתחו את העיקרון הזה והפכו אותו לחזות הכל. בפתיחה האלמותית של מדרש בראשית רבה מגלה הקורא את הקשר בין האל, העולם והתורה. התורה היא התכנית האדריכלית של העולם, תכנית הפעולה שאחריה עוקב האל בדיוק ובפרוטרוט בבריאת העולם וכנראה שהרבה מעבר לה:

התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלוהים', ואין ראשית אלא תורה.

הטקסט המקראי, לפי תפיסה זאת, קדם לא רק לאירועים המתארים אותו, אלא לעולם, ולמעשה הנחה את האל בבריאתו.

לא פלא אם כן שבמרוצת השנים חלמו יהודים רבים על מפגש עם שר התורה המסתורי. בכתבה זו ננסה עד כמה שניתן להתחקות אחר קורותיו והופעתו.

השם שר התורה נזכר לראשונה בספרות ההיכלות והמרכבה, הספרות היהודית המיסטית הקדומה המתארת את מסעם של כמה מחכמינו אל שבעת ההיכלות העליונים במטרה לצפות בדמות האל היושבת על כיסא הכבוד. חלק מהסיבה שיצאו יורדי המרכבה – כך נקראו המיסטיקאים היהודים – למסעם המפרך השמיימה היא כאמור ידיעה שלמה ומלאה של התורה ללא אפשרות לשכוח. זאת בקשה מעניינת כשחושבים על המאמץ העצום שהשקיעו חכמינו בלימוד תורה, אך היא מובנית בהחלט אם מתחשבים בהקשר המיסטי שבו נכתבים הדברים: יורדי המרכבה מעדיפים להקדיש את זמנם למסתרי התורה, לכניסה לפרדס, כפי שכונו בלשונם. אם ידעו מראש את כל התורה יקדימו להעמיק אל הרובד הסודי ביותר שלה.

וכך נכתב באחת מהגרסאות הרבות לספר "היכלות רבתי". מרתק במיוחד שהדברים נכתבו לאחר חורבן הבית השני, אבל בהיסטוריה החלופית שנכתבת כאן – הבית השני עודנו עומד. ולמעשה, בזכות בנייתו יתגלו יותר סודות אלוהיים:

מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, הדרה לא ניתנה. ויקרה, גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדה יראתה עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון.

האל לא אדיש לרצונות של המיסטיקנים היהודים להעמיק בסודות:

אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאווים. תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות. לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין. להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות. להרבות הלכות כחול הים ורזיי כעפרות תבל.

ולשם כך בדיוק נוצר שר התורה: כקיצור דרך וכמטרה סופית.

 

גרסה נוספת של הספר היכלות רבתי הקושרת את שר התורה עם בית המקדש השני אולי מספרת את סיפורם של זרובבל בן שאלתיאל וכהניו, שהתקשו לשלב בין המאמץ הרב הכרוך בבניית הבית השני ובין הזמן הנחוץ ללימוד התורה. העמלים על בניית המקדש שחרב בידי הבבלים גילו שפשוט אין מספיק שעות ביממה. לשם כך נעזרו בשר התורה כדי להקל על העומס שלהם.

בגרסה זאת האל מודה שהגלות הייתה עונש כבד מדי על חטאי העם, עונש שגרם להם להזניח את לימוד התורה. המלאכים תחילה התנגדו להעניק לעם ישראל את הסוד הגדול שיאפשר להם לזכור את התורה על-פה, אך זרובבל מאלץ אותם על ידי שינון בקול של שמותיו של שר התורה – שמות שחשף בפניו האל.

מתי נהגה לראשונה קיומו של שר התורה? ומי היו הוגיו? שני גיבוריה המרכזיים של ספרות היכלות ומרכבה הם ר' עקיבא ור' ישמעאל שחיו ופעלו בימיו האחרונים של בית המקדש השני. ר' ישמעאל מתואר בספרות זאת בתואר "הכהן הגדול" אך כפי שכבר ראינו, מדובר גם כאן בהיסטוריה אלטרנטיבית שהרי היה זה אביו שהחזיק בתפקיד הרם לפני חורבן הבית, ר' ישמעאל היה רק נער בעת שנחרב בית המקדש.

הטקסט הנפוץ ביותר המספר על שר התורה נקרא "פרק נחוניה בן הקנה". מדובר בסט הוראות שמעניק נחוניה בן הקנה לתלמידו ר' ישמעאל המתקשה להצליח בלימודיו. וכך נפתחת אחת הגרסאות של הטקסט:

אמר ר' ישמעאל שלוש שנים היה רואה אותי ר' נחוניה בן הקנה בצער גדול ובסיגוף גדול מקרא שהייתי קורא ושונה היום ולמחר הייתי משכח אותם וכיון שראיתי שאין תלמודי מתקיים בידי עמדתי ותפשתי עצמי מאכילה ושתייה ומרחיצה וסיכה ומתשמיש המיטה ולא יצא מפי כל דבר זמר ושיר. אמר ר' ישמעאל מיד תפש אותי ר' נחוניה בן הקנה ולקחני מבית אבי והכניסני ללשכת הגזית והשביעני בחותם גדול בשבועה גדול…וכיוון ששמעתי הרב הגדול האירו עיניי וכל מה ששמעתי מקרא משנה וכל דבר לא הייתי משכח אותם עוד ונתחדש העולם בטוהר.

בהמשך מספר ר' ישמעאל על הדרך שבה הצליח לזמן את שר התורה, ומגלה אף את שמו: יופיאל.

כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי נומתי לי שרה של תורה מה שמו ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וציערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו וירד בשלהבת אש ופניו כמראה ברק וכיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחוריי.

 

למעשה, בגרסאות שונות של אותו הטקסט עצמו נקרא שר התורה בשמות שונים. פגשנו אותו בשם יופיאל. אך בגרסה אחרת של פרק ר' נחוניה בן הקנה הוא מכונה סוריאל. ויש טקסטים אחרים באותה מסורת המזהים את שר התורה ישירות עם מטטרון שר הפנים, הלוא הוא חנוך המקראי שעלה השמיימה ונהפך למלאך. אין להתפלא על כך יותר מדי. שמות מלאכים בספרות הסוד העברית מתחלפים תדיר ביניהם, בייחוד אלו המכילים את התיבה המסיימת –אל.

 

בספר חשוב אחר בספרות ההיכלות, ספר היכלות זוטרתי, אנחנו מקבלים רמז לדרכי הפעולה של המסתורי שבמלאכי האל, ולעובדה שליווה את עם ישראל הרבה לפני הקמתו של בית המקדש השני. בספר זה מגלה ר' עקיבא, גיבור היצירה, משפט סודי שבעזרתו יידע ויזכור את המקרא כולו, אותו משפט שגילה כבר למשה רבנו על הר סיני. ולמרות שכמעט כל אזכור של שר התורה בספרות המיסטית הקדומה קורצת לקורא על כך שגם הוא יוכל לעקוב אחר ההוראות המשונות כדי להשיג בעצמו את כוח העל שמבטיח שר התורה, נדמה שאף פעם ההוראות לא מפורטות בפירוט נרחב ומדויק מספיק, כזה שיאפשר גם לנו להשיג את קיצור הדרך המדהים הזה באמצעות קסם.

המסתורין האופף את דרכי הפעולה ואת מהותו של שר התורה מכסה אף את הוגיה ויוצריה של ספרות היכלות ומרכבה שבה הופיע המלאך לראשונה. כל ידע על זהותם של מחברי הטקסטים – מתי חיו ופעלו, מהי הגרסה הראשונה ו"המקורית" שחיברו ועוד ועוד – כל השאלות הללו הן בגדר מסתורין מוחלט.

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, התיאופאניה של שר התורה: סיפור-מעשה, מאגיה ומיסטיקה בספרות ההיכלות והמרכבה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך יג/ יד‎ (תשנ"א-תשנ"ב)

David Halperin, Faces of the Chariot (J. C. B. Mohr P. Siebeck, 1988)

Michael D. Swartz, Scholastic Magic: Ritual and Revelation in Early Jewish Mysticism (Princeton University Press, 1996)