האם אבות אבותיו של ליאו מסי היו יהודים? סיפורם של הנוצרים החדשים בדרום אמריקה

רבים מהיהודים מגורשי ספרד ופורטוגל היגרו לעולם החדש, מבלי לדעת שהאינקוויזיציה הספרדית תרדוף אותם גם שם - באמריקה הלאטינית, על אף שהפכו לנוצרים. מה בכל זאת נשאר מהמסורת היהודית שלהם? כיצד הם קשורים לסחר העבדים בדרום אמריקה? וגם - האם שם משפחתו של ליאו מסי רומז על מוצאו היהודי?

"מראנוס", ציור מאת הצייר היהודי-רוסי משה מימון, 1898.

 

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר עליזה מורנו

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

דייגו אנוניס דה סילבה נולד בליסבון בשנת 1548. כבנם של יהודים אנוסים החליט דייגו זמן קצר לאחר שקיבל את רישיון הרפואה שלו להימלט מאירופה שטופת הקינאה הדתית והאינקוויזיציה האכזרית ולהתחיל חיים חדשים בברזיל הרחוקה. החשש מרדיפת הכנסייה הביא אותו בסופו של דבר עד טוקומאן, פרובינציה שנמצאת היום בצפון-מערב ארגנטינה. שם נשא אישה נוצרייה לאישה והביא איתה ארבעה ילדים לעולם.

גם כשכבר הפך לרופא מצליח לא זנח דייגו את מורשתו וניסה לשחזר את עיקרי דת משה מתוך כתבי קודש נוצריים שהתבססו על התנ"ך. אך עיסוקו החתרני התגלה לאינקוויזיציה והוא נכלא בבית כלא בלימה בעוון כפירה. למען בנו הצעיר פרנסיסקו שנולד בדיוק מאה שנים לאחר גירוש יהודי ספרד החליט דייגו להודות באשמה, להכות על חטא ולחיות בשקר כנוצרי רק כדי שיוכל להעביר את מורשת דתו לצאצאו. לימים המשיך פרנסיסקו את דרכו של אביו: כרופא הוא היה מנתח מוכשר והגיע למשרת מנהל בית חולים ובכל הקשור לזהותו היהודית הוא החל ללמד את עצמו עברית, כתב ספרי הגות ואפילו מל את עצמו. כשנתפס גם הוא בידי האינקוויזיציה הכריז בגלוי על היותו יהודי ולאחר שתים-עשרה שנים בכלא הוא נידון בשנת 1639 לשריפה על המוקד.

בתקופת חייו הקצרה הפך פרנסיסקו מלדונדו דה סילבה לסמל ואגדה. הוא רק אחד מאלפי נוצרים חדשים שלא הצליחו להתנתק ממורשתו היהודית גם במרחק אלפי קילומטרים מחצי האי האיברי.

בפרק הזה נתחקה אחר האינקוויזיציה הספרדית שפעלה יותר מ-300 שנים, עד תחילת המאה ה-19, לא רק בחצי האי האיברי, אלא גם במרכז ובדרום אמריקה. נברר מה קרה לאותם יהודים מומרים – אנוסים, וגם לאלו שהתנצרו מרצון בעולם החדש של אמריקה הלטינית. נבדוק מה היה חלקם בסחר הסוכר והטבק, ואיך נקשרו רבים מהם בסחר העבדים מאפריקה. וגם ננסה לחשוף האם ייתכן שכדורגלני העל ליאו מסי ולואיס סוארס הם מצאצאי המגורשים מספרד?

האורחת בפרק היא ד"ר עליזה מורנו מהספרייה הלאומית, חוקרת יהדות יוצאי ספרד והאינקוויזיציה.

כאן נספק לכם טעימה קטנה ממה שמחכה לכם בפרק מרתק זה של הסכת הספרנים:

מתי ובאילו נסיבות מחליט הכתר הספרדי לשלוח את אנשי האינקוויזיציה למושבות שלו בעולם החדש?
"צריך לקחת בחשבון את מה שהתרחש בתחום הדתי במושבות הכתר הספרדי לפני ההגעה של האינקוויזיציה לעולם החדש. האינקוויזיציה כמוסד מטפלת בכל מיני עבירות על הדת, לפקח שהדת הנוצרית הקתולית מתקיימת כמו שצריך. בתחילת התקופה הקולוניאלית באמריקה – לאחר הגילוי והכיבוש – האינקוויזציה לא פעלה במושבות באמריקה והסיבה היא שהכמורה הרגילה היא זאת שהייתה אחראית להגשים את אחד היעדים המרכזיים של כל מפעל ההתיישבות הספרדית באמריקה: לקרב אל חיק הנצרות את האוכלוסייה הילידית של אמריקה, האינדיאנים. הטיפול בתהליך החינוך, הקירוב והניצור של האוכלוסייה המקומית היה בידה של הכמורה הרגילה.

"רק בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף המאה השש-עשרה, הוחלט להביא את האינקוויזיציה כמוסד אל המושבות באמריקה. כדי לעמעם את הוויכוחים ומאבקי כוח שפרצו בין הכמורה לבין אינקוויזיציה הוחלט על חלוקת תפקידים וסמכויות חדשה כך שהאינקוויזיציה באמריקה – בשונה ממה שהיה בחצי האי האיברי – הייתה אחראית על כל האוכלוסיות למעט השבטים הילידיים. בעצם על כל המתיישבים החדשים באמריקה – כל מי שהגיע לאחר הכיבוש וצאצאיהם שנולדו כבר באמריקה (הקריאולים) – וגם כמובן העבדים האפריקנים שנחטפו והובאו בכוח".

אנחנו נוטים לחשוב על מגורשי ספרד ופורטוגל כעל מקשה אחת. מה ההבדל בין אנוסים ובין נוצרים חדשים?
"זאת שאלה חשובה כיוון שיש בלבול רב במושגים. כעיקרון כל מי שהיה יהודי והמיר את דתו לנצרות נכנס תחת אותה קבוצה שהיום מכנים אותה בשמות ובמושגים שונים. המושגים המדויקים יותר הם נוצרים חדשים או קונברסוס. יש נטייה לקרוא לכולם אנוסים או אפילו מראנוס – ביטוי שנעשה נפוץ בתקופה המודרנית ותרגומו המילולי הוא חזירים. הכינויים האלה מרמזים על הזיקה שלהם ליהדות גם לאחר שהמירו את דתם לנצרות, על העובדה שרובם העמידו פנים בחוץ שהם נוצרים ובבית שמרו על יהדותם.

"אכן הייתה תופעה כזאת. יש לנו עדויות רבות לכך, ואי אפשר להכחיש שהתופעה הייתה קיימת. אבל היו גם ובצידם נוצרים חדשים רבים שהתנצרו מרצון. קבוצות רבות של אותם נוצרים חדשים נולדו אל תוך המציאות שבה מצד אחד הם התחנכו כנוצרים וקיבלו את הנצרות, ומצד שני קיבלו מסורות סודיות שבתוך חיק המשפחה – מסורות שאנחנו מקשרים עם המורשת היהודית שאבותיהם נאלצו או בחרו לוותר עליה. אפילו לגבי מי שקיבל מסורות אלו ושמרו עליהם בסתר, אין זה אומר בהכרח שהוא שמר על היהדות וראה את עצמו כאנוס. זהו הבדל החשוב ביותר הנוגע לחוסר ההבנה הגדולה ביותר של הנושא כולו – מדובר כאן בזהויות מורכבות עם עליות וירידות. ולכן להשתמש או לכנות את כל הקבוצה הזאת כאנוסים או כמראנוס זה לגרום עוול. כי אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה הייתה הזהות שלהם כפי שהם תפסו אותה. מה שאנחנו יכולים לדעת בוודאות זה את העובדה שהם השתייכו למשפחות שהתנצרו בעבר".

לא נוכל להקליט פרק בנושא מבלי לשאול אותך על מחקר ענק שנעשה לפני מספר שנים שבדק די.אן.איי של יותר משבעת אלפים מתושבי דרום אמריקה ממוצא אירופי ונמצא בו שכמעט לרבע מהם יש קשר גנטי ליהודים מגורשי ספרד. ואז התחילו לשחק עם כל מיני שמות משפחה ומצאו קשר למפורסמים כדוגמת ליאו מסי, לואיס סוארס. יש בזה משהו?
"אני חושבת שצריך להפריד: לגבי אחוז משמעותי בבדיקות גנטיות' אני לא מכירה לעומק את המחקר אבל זה נשמע סביר והגיוני כי כמו שהזכרנו – הייתה הגירה של אנשים שאולי היו נוצרים אבל במקורם הם ממשפחות יהודיות והנוכחות שלהם הייתה משמעותית ביחס לאנשים שהגיעו מאירופה להקים בדרום אמריקה את החברה הספרדית. לגבי שמות משפחה ואם זה או זה היה יהודי – הדבר הבסיסי, העובדה שלמישהו יש חלק יהודי בדי.אן.איי זה לא אומר דבר לגבי הזהות שלו או הזיקה שלו".

השאלה אם אפשר לפנות לליאו מסי ולבקש ממנו להצטרף לנבחרת ישראל בכדורגל?
"פה את נכנסת לנושא מאוד חם ובוער בזמן האחרון. עניין שמות המשפחה. אנשים רבים שואלים היום האם שם המשפחה שלי יהודי, ויש הרבה חיפושי זהות. ואפילו אנשים מבקשים בעצמם לראות את הקשר. צריך להבין משהו מאוד חשוב: אחד הדברים הראשונים שהתבקשו יהודים שהתנצרו לעשות לאחר התנצרותם היה לשנות את שמות המשפחה שלהם. זה לא כמו היום שאם את רואה מישהו נוצרי עם שם משפחה כהן – את יכולה להבין שהיה קשר יהודי. שמות המשפחה שהנוצרים החדשים קיבלו היו שמות משפחה שהיו קיימים בחברה הסובבת. לגבי סוארס – יכול להיות שחלק מהסוארס הם מנוצרים חדשים, אבל היו סוארס נוספים שלא היו נוצרים חדשים. כך שכנראה נישאר עם התעלומה הזאת".

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

האם המקובלים היהודים בימי-הביניים עיצבו את קלפי הטארוט?

עד המאה השמונה-עשרה היו קלפי הטארוט קלפי משחק רגילים. במאה זאת גילו חוקרי תורות הנסתר שמדובר בכלל בקלפים קסומים האוצרים בתוכם את האמת האחת והנסתרת, אמת שראשיתה במצרים העתיקה ושנשמרה במיסטיקה היהודית

באחד הגלים הראשונים של מגפת הקורונה, כשהעתיד היה לוט בערפל והימים עברו עליי בניסיון לאזן בין שנ"צים תכופים לבין שנת הלילה, נכנסתי עמוק לתוך עולם הטארוט. כמו כל תורת נסתר שקראתי עליה וחקרתי לפני כן היה בי חשש מסוים בהתחלה. זאת אומרת, ברור שאני אדם רציונלי, הגיוני ושקול, ואין בחשש הזה כל ממש. אבל אולי בכל זאת הפעם זה עובד? את חפיסת הטארוט הראשונה שלי שלחה לי חברה בדואר, ואם לצטט את מאיר אריאל, בכל פעם שהצבתי שאלה בפני החפיסה שלי – הרגשתי מיד שהקלפים "מנחשים אותי ונפתחים לי מעצמם".

ככל שהעמקתי לחקור את ההיסטוריה ואת המיתולוגיה של הטארוט הלכה והתגבשה אצלי שאלה שאפילו חפיסת הטארוט לא יכלה לענות לי עליה באופן ישיר: האם קלפי הטארוט הושפעו מתורת הסוד העברית, היא הקַבָּלָה היהודית, שאותה הכרתי מעבודתי בספרייה? אחרת מה יסביר את כל אילנות הספירה שמצוירים בין קלפיה?

 

אילן הספירות הקבלי, מקור: anonmoos, ויקיפדיה

 

ספרים רבים הוקדשו לקשר של הטארוט לקבלה היהודית, ואם נדייק – להסתמכות של הטארוט עליה. רוב רובם של הספרים האלה מניחים מראש את קיומו של הקשר בין חפיסת הקלפים הנפוצה לבין הזרם המרכזי של המיסטיקה היהודית ולכן לא מרגישים כל צורך להוכיח אותו. אך אנחנו, אנשים רציונליים, הגיוניים ושקולים כאמור, נצטרך למצוא את התשובה לשאלה באמצעות ההיסטוריה הסבוכה והפתלתלה של חפיסת הקלפים שאנחנו מכירים בשם טארוט. אז בואו נצלול.

העדויות הראשונות לחפיסת הטארוט מגיעות אלינו מאיטליה של ימי הביניים. משחק קלפים חדש בשם טארוצ'י היה ללהיט בקרב בני האצולה האיטלקית. מבנה החפיסה של המשחק החדש היה שונה מהמבנה של חפיסות קלפי משחק אחרות שנפוצו באותה התקופה, מה שככל הנראה הביא נזיר אלמוני לקבוע כבר בשנת 1377 שקלפי הטארוט הם הייצוג השלם והמושלם ביותר של "מצב העולם כפי שהוא כעת". ובאמת, 22 קלפי הארקנה הגדולה (בלטינית, "הסודות הגדולים") הפותחים את הטארוט מציגים בפנינו דמויות ימי-ביניימיות דוגמת הקיסר, הקיסרית, הקוסם, האפיפיור ואפילו האפיפיורית. בצידם מופיעים מושגים, ערכים וסמלים מופשטים יותר: העולם, הצדק, המתינות, גלגל המזלות והמוות.

לעומתם, 56 קלפי הארקנה הקטנה ("הסודות הקטנים") מורכבים בתבנית שתהווה לימים השראה לקלפי המשחק המוכרים לנו. הם מתחלקים לארבע סדרות: סדרת המטות, סדרת הגביעים, סדרת החרבות וסדרת המטבעות. כל סדרה מתחילה בקלף מספר 1 – הוא קלף האס – עד קלף 10; ואחריהם מגיעים ארבעת קלפי החצר: השליח, האביר, המלכה והמלך.

22 קלפי הארקנה הגדולה בחפיסת טארוט ריידר

 

במשך מאות שנים הייתה חפיסת הטארוט עוד חפיסה של קלפי משחק והימורים. רק כארבע-מאות שנה מאוחר יותר, בסוף המאה השמונה-עשרה, החלו לייחס לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים. היה זה בשנת 1781 כשכומר פרוטסטנטי בשם אנטואן קורט דה גבלין (Antoine Court de Gébelin) פרסם ספר על חפיסת הטארוט, ובו היה הראשון לקשור את הטארוט עם הדת המצרית הקדומה. במהלך אחד משיטוטיו בפריז ראה גבלין קבוצת נשים משחקת בקלפי הטארוט, והחליט בו ברגע שאלו אינם קלפי משחק רגילים, אלא חפיסה האוצרת בתוכה ידע נסתר ואזוטרי. מחקריו העתידיים גילו לו, כך קבע בנחרצות, שסמלי הטארוט מבוססים על ידע מצרי קדום שעבר לאירופה דרך הקבלה היהודית.

למרות שהשפה המצרית הקדומה טרם פוענחה בזמן פרסום הספר של גבלין, החוקר הצרפתי הרגיש בטוח מספיק לקבוע שהשם טארוט הוא הלחם של שתי מילים במצרית עתיקה: "טאר" שמשמעו דרך או נתיב, ו"רו" שמשמעו מלך או בן מלוכה. לכן, קבע גבלין, משמעות המילה טארוט היא נתיב המלך. בשנת 1822 תפוענח השפה המצרית הקדומה בידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון, ואז תתגלה האמת – האטימולוגיה שסיפק גבלין היא פרי מוחו הקודח.

גבלין לא היה הראשון לראות בדת המצרית הקדומה מקור ידע עתיק וחשוב מאין כמותו. מאז הרנסנס נפוצה באירופה האמונה שהדת הראשונה והמקורית של המערב היא דתה של מצרים העתיקה, שחוכמתה הקדומה התגלגלה ליוון העתיקה באמצעות כיבוש והתרחבות; ואל הדת היהודית (וממנה לנוצרית) דרך משה רבנו.

באותו ספר מהפכני נכלל מאמר קצר של הרוזן דה מלה (Comte de Mellet), שהמשיך את הקו האזוטרי שפיתח גבלין וקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת תהיה לעוגן עבור כל הטוענים לקשר ישיר בין הטארוט לקבלה ולא משנה כמה דלות ההוכחות: 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת.

מסקנותיהם של גבלין ודה מלה כמו שינו בן-לילה את הדרך שבה נתפסה חפיסת הטארוט, עד ימינו ממש: קלפי הטארוט הופקעו מידי האריסטוקרטים המהמרים של אירופה והועברו אל הקוראים והקוראות בקלפים – מגידות העתידות, המגיקונים והמתעניינים בתורות הנסתר. ואכן, שנתיים לאחר פרסום הספר הומצאה שיטת הקריאה הנבואית בטארוט בידי ז'אן בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette).

קלף המוות שעיצב קורא הקלפים אליאט

 

את העיקרון של הטארוט כמפתח מיסטי הרחיב אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה התשע-עשרה שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט. לוי, שחיבר יותר מעשרים ספרים על אזוטריקה, קבלה, אלכימיה וקסם, טען בספרו דוגמה וריטואל ש"בלעדי הטארוט, הקסם של הקדמונים הוא ספר סגור".

הדימוי של הטארוט כספר קסם ללוי. אך אם אליאט עיצב טארוט משל עצמו, לוי היה זה שהעלה את הטארוט של מרסיי לדרגת ספר קדוש. "אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף", טען לוי, שהאמין כי חוכמת הטארוט קדמה אף לתורת משה.

טארוט מרסיי היא תבנית של קלפי טארוט שהייתה נפוצה ביותר בימי-הביניים ובעת החדשה באירופה. היסטוריונים מאתרים את שורשי החפיסה הזאת בעיר פררה שבצפון איטליה במאה החמש-עשרה. היא נקראת טארוט מרסיי כיוון שלימים הפכה מרסיי לעיר דפוס חשובה שבה הודפסו סוגים שונים של החפיסה שעוצבו בכל פעם בידי מעצבים שונים. בתמונה: הגרסה שברשותי, טארוט מרסיי בעיצובו של קלוד ברודל משנת 1751

 

לוי המשיך את הקו שהתווה גבלין לפניו. הוא קיבל את הזיהוי של 22 קלפי הארקנה הגדולה עם אותיות האל"ף-בי"ת העברי. בנוסף, קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטארוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (י-ה-ו-ה). בתוך עשורים ספורים חצו הרעיונות של לוי את התעלה לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". העידן החדש של הטארוט ושל הרוחניות בכלל החל קורם עור וגידים.

 

טארוט ריידר וטארוט תחות

המסדר ההרמטי "השחר המוזהב" היה אגודת סתרים שהתמקדה בתורות הנסתר. המסדר הוקם בשנת 1887 בלונדון. מעט יותר מעשור שנים התקיים המסדר במתכונתו המקורית עד שהתפרק והתפצל לקבוצות שונות ובדרך-כלל מסוכסכות. אבל קשה להפריז בהשפעתו הרבה של המסדר על הטארוט המודרניים ועל תנועות רוחניות במערב בכלל.

שניים מחברי מסדר "השחר המוזהב" יעצבו לימים את שתי חפיסות הטארוט המשפיעות והנפוצות ביותר ב"עידן החדש" שעליו הכריז המסדר, ושניהם יחדירו באופן מודע ומכוון סמלים קבליים לתוך החפיסות שלהם – יחד עם סמלים מן האסטרולוגיה, המיסטיקה נוצרית, האלכימיה והדת המצרית הקדומה. השניים הם ארתור אדוארד וייט, שפירסם את החפיסה שלו בשנת 1909, ואליסטר קראולי – שחפיסת טארוט "תחות" שלו (Thoth deck) ראתה אור לאחר מותו בשנת 1969.

חפיסת ריידר-וייט נקראת על שמם של המוציא לאור (ויליאם ריידר) וההוגה שלה (ארתור אדוארד וייט). השם שניתן לחפיסה זו מגמד את התרומה המהותית של הציירת שעיצבה את החפיסה בפועל, פמלה קולמן סמית. החידוש הגדול של חפיסה זאת הן הסצינות המאוירות שהגו וייט וסמית לקלפי הארקנה הקטנה – שבחפיסות ההיסטוריות נראו כמו קלפי משחק פשוטים. הקלף שבו ניתן להבחין בהשפעה הקבלית באופן המובהק ביותר הוא קלף מס' 10 בסדרת המטבעות. עשרה מטבעות המסודרים כספירות באילן הספירות כמו מודבקים על סצנה עירונית. אילן הספירות הוא סמל מרכזי בקבלה, המציג באופן גרפי את עשרת הספירות האלוהיות – עשרת הכוחות של האל המאציל את עצמו מן האין-סוף אל עולם החומר.

בספר הנלווה שחיבר וייט ושמפרש את חפיסת הטארוט שלו, לא סיפק כל התייחסות לאילן הספירות שבקלף.

עשר מטבעות בחפיסה של ריידר

 

עשר מטבעות בטארוט מרסיי

 

שאר הרמזים שפיזר ריידר נמצאים בארקנה הגדולה: הקוסם (קלף מס' 1) מניף את ידו הימנית השמיימה בעוד ידו השמאלית מצביעה לאדמה – סמל קבלי המציין את החיבור בין השמיים לארץ. מעל לראשו מרחף סמל האין-סוף.

 

בקלף מס' 2 קוראת הכוהנת הגדולה את התורה כשמשני צידיה ניצבים עמודי המקדש יכין ובועז. וייט מזהה את הכוהנת הגדולה, שבטארוט מרסיי נקראת האפיפיורית, עם "החוק העליון והידע הנסתר, ובמקרה זה הכוהנת מתכתבת עם הרעיון של השכינה. היא המסורת הנסתרת והחוש העליון של המסתורין הממוסד". זהו אחד המקרים היחידים בספר של וייט המפרש את קלפי החפיסה שהגה שבו נדרש ההוגה אל סמל מסמלי הקבלה – השכינה שהיא הספירה האחרונה במניין הספירות הקבליות, והיסוד הנקבי באלוהות.

 

קלף האוהבים (מס' 6) – שבחפיסות ההיסטוריות מציג זוג אוהבים צעירים כשמעליהם דמותו של קופידון, הפכו בחפיסה של ריידר לאדם וחוה העירומים כשמלאך האלהים ניצב מעליהם.

האוהבים בטארוט מרסיי, אחרי השחזור של אלחנדרו חודורובסקי

 

האוהבים בטארוט ריידר

 

קלף גלגל המזלות (מס' 10) אשר במרכזו גלגל המאיית את המילה י-ה-ו-ה, ומארבעת צדדיו ניצבות ארבע החיות של חזון יחזקאל – כל אחת קוראת ספר. בטארוט ההיסטוריים נקרא קלף זה בשם "הגלגל", ולא היה זכר לארבע החיות.

 

ואלו רק הרמזים העבים ביותר.

וייט אמנם פירסם את הטארוט שלו ברבים, אך לא נטה להאריך בהסברים ובפרשנויות לגבי משמעותם האמיתית של הקלפים כפי שהבין אותם. במובן הזה היה ונשאר וייט חסיד נאמן של השחר המוזהב, מסדר שחבריו לא נטו להפיץ את תכניו וסודותיו ברבים.

אליסטר קראולי הוא המקרה ההפוך. אחת הסיבות שסולק מן המסדר הייתה ההפצה חסרת הצנזורה שלו של כתבי-יד ויצירות שאספו וחיברו חברי המסדר. מבין השניים הוא היה זה שהציב את הקבלה בקדמת הבמה.

חפיסת טארוט תחות יחד עם הספר הנלווה שחיבר אליסטר קראולי

 

כבר בפתיחה של ספרו, אחרי שפירט בפסקה את מבנה הטארוט (ארקנה גדולה וארקנה קטנה) טוען קראולי שמבנה זה אולי "נדמה שרירותי, אך הוא איננו כזה. הוא מחקה, כפי שניווכח בהמשך, את מבנה היקום, ובאופן ספציפי את מערכת השמש, כפי שהיא מיוצגת בקבלה הקדושה. כל זאת יוסבר בעיתו".

וכך, בפסקה יחידה, מבהיר קראולי את משמעות הקבלה עבורו – הספירות הן ייצוג סמלי של היקום, ולא של עשרת הכוחות או האיכויות של האל כפי שהן בקבלה היהודית. הפרשנות שסיפק קראולי לקלפי החפיסה משלבת בין אסטרולוגיה לקבלה. ונראה שכמעט אין קלף שלא מסמל היבט כלשהו בקבלה – בייחוד את אחת מעשר הספירות. נוכל לתת דוגמאות רבות, אך נסתפק בשתיים שצדו את עינינו.

קלף מס' 10 בסדרת החרבות הנקרא "הרס" (Ruin):

 

קראולי, בספר תחות הנלווה ומפרש את החפיסה שהגה, מתחיל את פרשנותו לקלף במילים:

המספר עשר, מלכות, הוא כתמיד, מייצג את הפסגה של האנרגיה המוחלטת של הרעיון. הוא מסמל את ההיגיון שאינו יודע גבול, המכניזם חסר הנפש משתולל ללא מעצורים; הוא מייצג את הלוגיקה של המשוגעים ובמידה רבה גם של הפילוסופים. זהו ההיגיון המנותק מהמציאות.

הקתות של החרבות תופסות את מיקומן של הספירות, אבל הנקודות אחת עד חמש ושבע עד תשע נוגעות ומבקיעות את החרב המרכזית (שש) המייצגת את השמש, את הלב, את הילד של ספירת חוכמה וספירת בינה.

 

השפעה קבלית ברורה וגרפית נוספת על החפיסה של קראולי נמצאת בקלף העושר (Wealth) בסדרת המטבעות, שאותה כינה קראולי סדרת הדיסקים: דיסקים המסודרים כאילן ספירות, ובמרכז הקלף דיסק עם שמו של המלאך רפאל.

 

פרידה האריס, שאיירה את חבילת הקלפים של קראולי, טענה כי קלפי הטארוט שהיו במקורם מצריים אבדו. וכך סיפקה המאיירת של החפיסה המשונה והמסתורית ביותר של הטארוט את הטענה המשונה והמסתורית ביותר לגבי מקורם: היו אלו המקובלים היהודים שעיצבו מחדש את הטארוט בימי-הביניים. מרבית המצדדים בקשר הנסתר בין הקבלה לטארוט טוענים טענה מרוככת בהרבה: מעצבי הטארוט בימי-הביניים הושפעו מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים ימי-ביניימים דוגמת הקיסר והאפיפיור.

ארתור וייט טען טענה מרתקת אחרת. הוא דחה על סף את הטענה שמקור הטארוט במצרים העתיקה. ניתוח שתי הארקנות גילה לו שמדובר בשתי חפיסות קלפים נפרדות שאוחדו באופן מלאכותי באירופה. המקור של קלפי הטארוט, על כן, הוא חידה שאינה יכולה להיפתר. המחקר ההיסטורי על הטארוט תומך במסקנה הזאת. חפיסת הטארוט היא שילוב של קלפי משחק רגילים עם קלפים אלגוריים. במילים אחרות, וייט צדק.

 

הקבלה בשירות הטארוט

בכתבה זאת השתמשנו באופן די חופשי במושג קבלה, מבלי להידרש לו. חשוב להבין ששני יוצרי החפיסות – וייט וקראולי – לא הושפעו ישירות מן הקבלה היהודית, אלא מן הפרשנות הנוצרית של הקבלה. הקבלה הנוצרית, כפי שנקראה פרשנות זאת, פרחה כבר במאה החמש-עשרה באירופה, ומטרתה העיקרית הייתה הוכחת הבשורה הנוצרית באמצעות הסמלים של הקבלה היהודית.

למרות ההבדלים בגישות שלהם, יוצרי שתי החפיסות המודרניות החשובות ביותר של הטארוט לא התכוונו לאשש את הבשורה הנוצרית. וייט וקראולי האמינו שניהם שהשימוש בתכנים קבליים (ולא רק בהם) יאפשר להם לשחזר את הדת הטבעית והמקורית שקדמה לנצרות הממוסדת והמסואבת, ועל ידי כך יקדמו את ה"עידן החדש" שבו ידחק האדם את האלים ממקומם הנשגב, עידן שבו יוכל האדם לעצב את חייו בדרכו וכרצונו.

בעקבות הרעיון שקלפי הטארוט מייצגים את היקום, שינה קראולי את קלף מס' 21 – קלף העולם – לקלף היקום

 

קראולי, שהיה קיצוני בכל אשר עשה, אף טען שמטרתו היא להחליף את דת הילד המת (כך כינה את הנצרות) בדת החדשה-ישנה של האל המצרי הורוס, ולשם כך הרגיש רשאי לשנות ולעצב את החפיסה המקורית בדרכו. ארתור וייט כפר בהשערה על מקורם המצרי של הטארוט, והחפיסה שעיצבו הוא ופמלה קולמן סמית נשארה הקרובה ביותר לחפיסות ההיסטוריות של הטארוט. היא גם החפיסה המשפיעה והנפוצה ביותר כיום. רוב המעצבים החדשים של הטארוט מסתמכים עליה בעיצוביהם החדשים.

ה"עידן החדש" שביקשו חברי מסדר "השחר המוזהב" להפיץ הפך לימים לניו-אייג' המוכר לנו היטב. ומשנות השישים של המאה הקודמת ואילך הפנה הניו אייג' את מבטו – לא עוד אל מצרים, אלא אל המזרח הרחוק באמת: הודו וסין.

קלף העולם בחפיסת "טארוט וחתולים" שעיצבה טיאגו קוראה

 

קלף העולם בטארוט ריידר

 

ומה היה לממסד האקדמי הרשמי להגיד על כל זה? גרשם שלום, מי שייסד את המחקר האקדמי של  הקבלה והמיסטיקה היהודית, התייחס בביטול גמור (ויש לומר גם אופייני) לפרשנויות המודרניות של הקבלה מבית מדרשם של חסידי השחר המוזהב. הוא אמנם שמר כבוד מסוים ומסויג לאליפז לוי ולניתוחיו "השגויים אבל המבריקים", אך קרא לקראולי "הרמאי הססגוני" וקבע כי "יהיה מיותר לבזבז מילים על כתביו "הקבליים" של קראולי ועל מה שכינה "מאגיה" בספריו ובכתב העת שלו "The Equinox"." החידושים והפירושים השערורייתים של קראולי ודומיו הביאו את שלום לקריאה "לתבוע בחזרה את השדה המופקר הזה (מחקר הקבלה – ח"מ) ולהפעיל עליו את הכללים הנוקשים של המחקר ההיסטורי. זוהי המשימה שקיבלתי על עצמי".

אז מי צדק? האם יש לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים ואולי אף נבואיים? האם הכוחות הללו שאובים מהקבלה היהודית? והאם בכלל בכוחנו להכריע? דרך נפלאה לעקוף את הצורך בתשובה חד משמעית וברורה היא הדרך שהציע הפסיכולוג וההוגה קרל יונג, תלמידו הגדול של פרויד. יונג הציע לראות בטארוט נתיב ישיר אל התת-מודע שלנו. דרך לחדור אל תוך המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, להבין את המקום שלנו בעולם ולהסביר לעצמנו את הסיפור של חיינו. אני מעדיף את הגישה הזאת על פני הפרשנות המיסטית המקובלת (תרתי משמע). כי גם אם הקלפים אכן מצליחים להעניק לי את התשובה לשאלה שבדיוק חיפשתי, האם זה לא האני הפנימי שלי, התת-מודע הנסתר אפילו ממני, שמחליט שהתשובה הזאת היא הנכונה?

 

לקריאה נוספת

מורן גאם-כהן, גלגוליה של הקבלה דרך העולם הנוצרי עד ה"עידן החדש" על ידי בחינת מסדר "שחר הזהב", עבודת גמר עבור תואר מוסמך בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנת 2011

אורי רז, האתר טארוט

גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, הוצאת משכל, 2016

Aleister Crowley, The Book of Thoth (Samuel Weiser, Inc. 1985)

Arthur Edward Waite, The Pictorial Key to the Tarot (U.S. Games Systems, Inc., 1989)

Robert Wang, The Qabalistic Tarot: A Textbook of Mystical Philosophy (Samuel Weiser, Inc., 1983)

 

נפרדנו כך: איך נולדה עזרת הנשים בבתי הכנסת?

לחלקנו קשה להאמין, אבל בימי חז"ל לא הייתה עזרת נשים. מתי היא הפכה לחובה בבתי הכנסת, ואיך התחלנו להפריד בין נשים לגברים בתפילה?

נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי

בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.

בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.

בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק

 

בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.

 

ימי התפילה המשותפת

המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.

המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.

בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).

כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.

 

משער הנשים לעזרת הנשים

אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.

במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.

נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.

בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה

 

עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".

נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.

במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.

 

מתפללות במרתף

בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.

עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה

 

החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.

אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".

איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים.
לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו 

 

ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".

למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".

בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.

הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה

 

ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול.  כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.

 

סולידריות נשית־יהודית

במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.

בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.

ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה

 

ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.

מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.

כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.

 

לקריאה נוספת

עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010

רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018

ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)

בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב

ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011

שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)

מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)

Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)

 

שר התורה: המלאך המסתורי ביותר בפמלייה השמיימית

סיפורו של המלאך שילמד אתכם את התורה כולה ברגע

מלאך ההתגלות, ציור של המשורר והאמן האנגלי ויליאם בלייק

מה אם היינו מספרים לכם שיש מלאך אחד שיכול לעזור לכם לדעת את כל התנ"ך בעל פה? התלמוד מצווה על אדם ללמד את בנו קרוא וכתוב כדי שיוכל ללמוד את התורה. התיעוד ההיסטורי של תקופות קדומות, למשל בגניזת קהיר, כמו גם הדיונים התלמודיים, מלמד אותנו שהיו אבות רבים שדאגו גם לחינוך בנותיהם. מנגד הגתה תורת הסוד העברית הקדומה בקיומו של מלאך שמיימי, המסתורי שבמלאכי השם, המעניק ליהודי המאמין בבת אחת וללא מאמץ (חוץ ממאמץ האיתנים שבלהגיע אל המלאך עצמו) את כוח העל הנחשק ביותר שיוכל לדמיין: ידיעה שלמה ומלאה של התנ"ך בעל פה. שמו של המלאך המסתורי? שר התורה.

מאז ומתמיד היה לימוד התורה עמוד התווך של היהדות הרבנית.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.

כך משורר דוד המלך במזמור הראשון של תהלים. וזאת לא הדוגמה היחידה שבה מתייחס התנ"ך אל עצמו כספר הספרים שעל העם ללמוד ולשנן בו. אך היו אלה חכמינו זכרם לברכה שפיתחו את העיקרון הזה והפכו אותו לחזות הכל. בפתיחה האלמותית של מדרש בראשית רבה מגלה הקורא את הקשר בין האל, העולם והתורה. התורה היא התכנית האדריכלית של העולם, תכנית הפעולה שאחריה עוקב האל בדיוק ובפרוטרוט בבריאת העולם וכנראה שהרבה מעבר לה:

התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלוהים', ואין ראשית אלא תורה.

הטקסט המקראי, לפי תפיסה זאת, קדם לא רק לאירועים המתארים אותו, אלא לעולם, ולמעשה הנחה את האל בבריאתו.

לא פלא אם כן שבמרוצת השנים חלמו יהודים רבים על מפגש עם שר התורה המסתורי. בכתבה זו ננסה עד כמה שניתן להתחקות אחר קורותיו והופעתו.

השם שר התורה נזכר לראשונה בספרות ההיכלות והמרכבה, הספרות היהודית המיסטית הקדומה המתארת את מסעם של כמה מחכמינו אל שבעת ההיכלות העליונים במטרה לצפות בדמות האל היושבת על כיסא הכבוד. חלק מהסיבה שיצאו יורדי המרכבה – כך נקראו המיסטיקאים היהודים – למסעם המפרך השמיימה היא כאמור ידיעה שלמה ומלאה של התורה ללא אפשרות לשכוח. זאת בקשה מעניינת כשחושבים על המאמץ העצום שהשקיעו חכמינו בלימוד תורה, אך היא מובנית בהחלט אם מתחשבים בהקשר המיסטי שבו נכתבים הדברים: יורדי המרכבה מעדיפים להקדיש את זמנם למסתרי התורה, לכניסה לפרדס, כפי שכונו בלשונם. אם ידעו מראש את כל התורה יקדימו להעמיק אל הרובד הסודי ביותר שלה.

וכך נכתב באחת מהגרסאות הרבות לספר "היכלות רבתי". מרתק במיוחד שהדברים נכתבו לאחר חורבן הבית השני, אבל בהיסטוריה החלופית שנכתבת כאן – הבית השני עודנו עומד. ולמעשה, בזכות בנייתו יתגלו יותר סודות אלוהיים:

מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, הדרה לא ניתנה. ויקרה, גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדה יראתה עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון.

האל לא אדיש לרצונות של המיסטיקנים היהודים להעמיק בסודות:

אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאווים. תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות. לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין. להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות. להרבות הלכות כחול הים ורזיי כעפרות תבל.

ולשם כך בדיוק נוצר שר התורה: כקיצור דרך וכמטרה סופית.

כתב-היד "היכלות רבתי" ששמור בספרייה הבריטית

 

גרסה נוספת של הספר היכלות רבתי הקושרת את שר התורה עם בית המקדש השני אולי מספרת את סיפורם של זרובבל בן שאלתיאל וכהניו, שהתקשו לשלב בין המאמץ הרב הכרוך בבניית הבית השני ובין הזמן הנחוץ ללימוד התורה. העמלים על בניית המקדש שחרב בידי הבבלים גילו שפשוט אין מספיק שעות ביממה. לשם כך נעזרו בשר התורה כדי להקל על העומס שלהם.

בגרסה זאת האל מודה שהגלות הייתה עונש כבד מדי על חטאי העם, עונש שגרם להם להזניח את לימוד התורה. המלאכים תחילה התנגדו להעניק לעם ישראל את הסוד הגדול שיאפשר להם לזכור את התורה על-פה, אך זרובבל מאלץ אותם על ידי שינון בקול של שמותיו של שר התורה – שמות שחשף בפניו האל.

מתי נהגה לראשונה קיומו של שר התורה? ומי היו הוגיו? שני גיבוריה המרכזיים של ספרות היכלות ומרכבה הם ר' עקיבא ור' ישמעאל שחיו ופעלו בימיו האחרונים של בית המקדש השני. ר' ישמעאל מתואר בספרות זאת בתואר "הכהן הגדול" אך כפי שכבר ראינו, מדובר גם כאן בהיסטוריה אלטרנטיבית שהרי היה זה אביו שהחזיק בתפקיד הרם לפני חורבן הבית, ר' ישמעאל היה רק נער בעת שנחרב בית המקדש.

הטקסט הנפוץ ביותר המספר על שר התורה נקרא "פרק נחוניה בן הקנה". מדובר בסט הוראות שמעניק נחוניה בן הקנה לתלמידו ר' ישמעאל המתקשה להצליח בלימודיו. וכך נפתחת אחת הגרסאות של הטקסט:

אמר ר' ישמעאל שלוש שנים היה רואה אותי ר' נחוניה בן הקנה בצער גדול ובסיגוף גדול מקרא שהייתי קורא ושונה היום ולמחר הייתי משכח אותם וכיון שראיתי שאין תלמודי מתקיים בידי עמדתי ותפשתי עצמי מאכילה ושתייה ומרחיצה וסיכה ומתשמיש המיטה ולא יצא מפי כל דבר זמר ושיר. אמר ר' ישמעאל מיד תפש אותי ר' נחוניה בן הקנה ולקחני מבית אבי והכניסני ללשכת הגזית והשביעני בחותם גדול בשבועה גדול…וכיוון ששמעתי הרב הגדול האירו עיניי וכל מה ששמעתי מקרא משנה וכל דבר לא הייתי משכח אותם עוד ונתחדש העולם בטוהר.

בהמשך מספר ר' ישמעאל על הדרך שבה הצליח לזמן את שר התורה, ומגלה אף את שמו: יופיאל.

כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי נומתי לי שרה של תורה מה שמו ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וציערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו וירד בשלהבת אש ופניו כמראה ברק וכיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחוריי.

"פרק ר' נחוניה בן הקנה", בתוך כתב יד וטיקן 228

 

למעשה, בגרסאות שונות של אותו הטקסט עצמו נקרא שר התורה בשמות שונים. פגשנו אותו בשם יופיאל. אך בגרסה אחרת של פרק ר' נחוניה בן הקנה הוא מכונה סוריאל. ויש טקסטים אחרים באותה מסורת המזהים את שר התורה ישירות עם מטטרון שר הפנים, הלוא הוא חנוך המקראי שעלה השמיימה ונהפך למלאך. אין להתפלא על כך יותר מדי. שמות מלאכים בספרות הסוד העברית מתחלפים תדיר ביניהם, בייחוד אלו המכילים את התיבה המסיימת –אל.

"נשלמו השמות של מטטרון שר הפנים". מתוך כתב יד של ספרות ההיכלות מן המאה ה-17

 

בספר חשוב אחר בספרות ההיכלות, ספר היכלות זוטרתי, אנחנו מקבלים רמז לדרכי הפעולה של המסתורי שבמלאכי האל, ולעובדה שליווה את עם ישראל הרבה לפני הקמתו של בית המקדש השני. בספר זה מגלה ר' עקיבא, גיבור היצירה, משפט סודי שבעזרתו יידע ויזכור את המקרא כולו, אותו משפט שגילה כבר למשה רבנו על הר סיני. ולמרות שכמעט כל אזכור של שר התורה בספרות המיסטית הקדומה קורצת לקורא על כך שגם הוא יוכל לעקוב אחר ההוראות המשונות כדי להשיג בעצמו את כוח העל שמבטיח שר התורה, נדמה שאף פעם ההוראות לא מפורטות בפירוט נרחב ומדויק מספיק, כזה שיאפשר גם לנו להשיג את קיצור הדרך המדהים הזה באמצעות קסם.

המסתורין האופף את דרכי הפעולה ואת מהותו של שר התורה מכסה אף את הוגיה ויוצריה של ספרות היכלות ומרכבה שבה הופיע המלאך לראשונה. כל ידע על זהותם של מחברי הטקסטים – מתי חיו ופעלו, מהי הגרסה הראשונה ו"המקורית" שחיברו ועוד ועוד – כל השאלות הללו הן בגדר מסתורין מוחלט.

משה מוסר את לוחות הברית לבני ישראל הכלואים בתוך הר סיני אפוף הלהבות. האיור לקוח מכתב-היד הנקרא "חומש רגנסבורג". הוא נכתב ואויר בבוואריה (בעיר רגנסבורג), בשנת 1300 לערך. כיום הוא שמור במוזיאון ישראל.

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, התיאופאניה של שר התורה: סיפור-מעשה, מאגיה ומיסטיקה בספרות ההיכלות והמרכבה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך יג/ יד‎ (תשנ"א-תשנ"ב)

David Halperin, Faces of the Chariot (J. C. B. Mohr P. Siebeck, 1988)

Michael D. Swartz, Scholastic Magic: Ritual and Revelation in Early Jewish Mysticism (Princeton University Press, 1996)