בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.
בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.
בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.
ימי התפילה המשותפת
המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.
המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.
בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.
הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).
כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.
משער הנשים לעזרת הנשים
אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.
במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.
נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.
עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".
נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.
במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.
מתפללות במרתף
בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.
החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.
אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".
ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".
למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".
בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.
ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול. כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.
סולידריות נשית־יהודית
במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.
בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.
ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.
מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.
כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.
לקריאה נוספת
עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010
רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018
ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)
בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב
ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011
שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)
מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)
Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)