נפרדנו כך: איך נולדה עזרת הנשים בבתי הכנסת?

לחלקנו קשה להאמין, אבל בימי חז"ל לא הייתה עזרת נשים. מתי היא הפכה לחובה בבתי הכנסת, ואיך התחלנו להפריד בין נשים לגברים בתפילה?

נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי

בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.

בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.

בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק

 

בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.

 

ימי התפילה המשותפת

המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.

המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.

בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).

כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.

 

משער הנשים לעזרת הנשים

אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.

במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.

נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.

בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה

 

עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".

נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.

במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.

 

מתפללות במרתף

בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.

עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה

 

החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.

אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".

איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים.
לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו 

 

ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".

למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".

בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.

הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה

 

ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול.  כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.

 

סולידריות נשית־יהודית

במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.

בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.

ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה

 

ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.

מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.

כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.

 

לקריאה נוספת

עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010

רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018

ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)

בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב

ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011

שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)

מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)

Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)

 

מנהג המלקות שיכניס אתכם לאווירת יום כיפור

כיצד הפך טקס לא מוכר ביום הכיפורים לכלי ניגוח בידי שונאי יהודים?

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה', ורשה, 1912 – 1918

רבים מהאנשים שסיפרנו להם על מנהג שמש בית-הכנסת לתת מלקות למתפללים ביום הכיפורים – במידה שלא שמעו עליו קודם – קישרו אותו מיד ליום ה"עשוראא" המוסלמי. העשוראא מצוין בכל שנה ביום העשירי לחודש המוסלמי מוחרם. באותו יום בשנת 680 לספירה נפל חוסיין בן עלי בקרב בכרבלא שבעיראק על השליטה בח'ליפות האסלאמית. הייתה זאת נקודת המפנה של הדת החדשה שהקים סבו של חוסיין, הנביא מוחמד, שהתפצלה בעקבות אותו אירוע לאסלאם הסוני והשיעי. כיום העשוראא הוא יום המצוין בידי מיליוני מוסלמים שיעים ברחבי העולם, ואחד ממנהגיו הבולטים ביותר הוא קיום טקסי הלקאה עצמית.

ניתן בקלות לטעות ולחשוב שמנהג המלקות בערב יום הכיפורים הוא מנהג שמקורו ביהדות המזרח, ושמדובר בהשפעה שיעית. ובאמת רבים משוטי העור שבהן השתמשו להלקות את מתפללי יום הכיפורים השמורים כיום במוזיאוני ארצנו מקורם במזרח.

שוט מאפגניסטן – המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית

אבל, כמו שכבר רמזנו, זאת תהיה טעות. את העדויות הראשונות למנהג המלקות בערב יום הכיפורים אנחנו מוצאים באשכנז בימי-הביניים. ראשית בסידור רש"י, ומאוחר יותר – במאה ה-14, בפסקי הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) על מסכת יומא. הרב והפוסק החשוב כתב בפירושו על מסכת יומא בתלמוד על מנהגי יום הכיפורים באשכנז: "ונהגו באשכנז שאחר תפילת המנחה לוקין בבית הכנסת" (פרק ח, סימן כה). אז איך זה עובד?

על פניו נראה שמדובר במנהג יהודי לעילא ולעילא, זכר לעונש תנ"כי. וזהו מהלכו: ערב יום הכיפורים שמש בית-הכנסת או אחד מרבני הקהילה מלקים את המתפללים 39 מלקות בגבם באמצעות שוט עור.

טקס המלקות של יום הכיפורים בבית כנסת בבוכרה, אוזבקיסטן. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית. צילום: זאב רדוואן, שנת 2000

בדברים כ"ה, ב' נכתב כי "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר". והמספר? ל"ט מלקות. בדיוק המספר הנהוג להלקות את המאמינים כיום.

חלק מהקהילות שקיימו (ועודן מקיימות את המנהג הזה) עוקבות אחרי מנהג מלקות מהמשנה (מכות, ג, יב–יג):

כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו – אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו – עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתונה מאחוריו. חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות [של חמור] עולות ויורדות בה […] ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ואינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה […] והמכה מכה בידו אחת בכל כוחו.

"אך למרות הדמיון למשנה", כותב פרופ' שלום צבר במאמרו על טקסים יהודים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, "אין מדובר במנהג מתקופת המקרא או התלמוד, והתיאור במשנה אינו קשור ליום הכיפורים – זהו תיאור של העונש הגופני המוטל על העובר במזיד על לאו שבתורה".

אם כך נראה שהעונש המקראי על מצוות "לא תעשה" יחד עם תיאור המלקות במשנה הפך בגלות, בתקופה שבה אין עוד בתי דין המוסמכים ורשאים להשית עונש זה, למנהג סמלי (אך עדיין קצת כואב) שבו המתפלל מכפר על מעשיו. אז מה הסיבה שרובנו לא שמענו עליו כלל?

מנהג המלקות, בניגוד למנהג אחר של יום הכיפורים – מנהג הכפרות, לא השתרש בכל קהילה וקהילה. כיום נשמר המנהג בקהילות חסידיות מסוימת ואצל יהודי המזרח. אנחנו יכולים רק לשער מדוע לא. אבל אולי התשובה קשורה לדרך שבה הוצג מחוץ לכותלי הקהילה היהודית בגלות.

כמעט שאין תיעודים מצוירים של מנהג המלקות ביום הכיפורים בכתבי יד עבריים. איורים של המנהג רווחים, לעומת זאת, בז'אנר אחר של ספרות: ספרי מנהגי היהודים שכתבו מומרים לנצרות עבור קהילתם החדשה.

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בעיר ארפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם מה שבוחר להדגיש קירכנר לגבי יום כיפור הוא דווקא טקס ההכאה על חטא. קירכנר מציג את הטקס באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות. ובכך, מנהג שהוא סמלי מעיקרו הופך בידי מומר אוטו-אנטישמי לדוגמה מייצגת לעם שמסרב לקבל את הבשורה הנוצרית על מנת לשמור על מנהגיו המבזים והמגוחכים.

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

קירכנר לא היה המומר היחיד או הראשון ללעוג ליהודים באמצעות מנהג המלקות של יום הכיפורים. קדמו לו פרידריך אלברט כריסטיאני (נולד בשם ברוך), שבשנת 1700 הוציא את ספרו "אמונות ואמונות תפלות יהודיות" (Der Juden Glaube und Aberblaube), וגם בו איור של מנהג המלקות. מעניין שיחד איתו מוצג מנהג הכפרות – מנהג שמספר רבנים חשובים בתולדות עמו יצאו נגדו גם כן.

 

מנהגי הכפרות (למעלה) והמלקות (למטה) בערב יום הכיפורים. תחריט נחושת
בספרו של קריסטיאני (F. A. Christiani, Der Juden Glaube und Aberglaube, Leipzig
1705, pl. VII). אוסף הספרייה של בית המדרש לרבנים, ניו יורק

יותר ממאה שנה לפני שני המומרים הללו יצא בשנת 1530 הספר "כל האמונה היהודית". היה זה חיבורו של אנטוניוס מרגריטה, מומר שנולד למשפחה רבנית ידועה מגרמניה – אביו היה שמואל מרגליות, רבה של רגנסבורג. בספרו התיימר מרגריטה לחשוף את השקר שעליו מבוססת הדת היהודית ולהזהיר נוצרים תמימים מקיום כל קשר עם שכניהם היהודים. גם הוא השתמש במנהג המלקות ביום הכיפורים ככלי לניגוח את בני העם שנטש. האיור שנוסף לספרו מצליח להגחיך בצורה חמורה אף יותר את מנהג המלקות – הפעם מקבלים המאמינים את המלקות על ישבנם החשוף.

 


Der ganz Jüdisch Glaub by Antonius Margaritha, שנת 1530. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, מתוך אוסף ביל גרוס.

אך לא נוכל לסיים עם דימויים מוגזמים ומבחילים אלו. במאמרו של פרופ' צבר שכבר הוזכר לעיל מצאנו מספר דימויים חזותיים יהודים למנהג המלקות. מדובר בגלויות שראו אור בתור הזהב של הגלויות המאוירות – תחילת המאה העשרים. אלו גלויות שהופקו בפולין בידי יהודים ועבור הקהילה היהודית. ולכן, הן מייצגות בצורה אותנטית את המנהג/ הטקס המיוחד הזה כפי שצוין בראשית המאה הקודמת.

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה',
ורשה, 1912 – 1918

ונסיים בתיאור ממצה של הטקס במזרח אירופה, אותו ציטט צבר במאמרו. מדובר בזיכרונות הילדות של המנהיג הציוני שמריהו לוין (1935-1867), ילד העיירה סביסלוביץ שבבלרוס:

אחרי תפילת מנחה באותו יום [ערב יום כיפור] […] בעיניי ראיתי, היאך יהודים באים בימים משתטחים על רצפת בית המדרש ואלעזר אומר־התהילים או, כפי שהיה קרוי ברבים על שום אומנותו, אלעזר הבלן, עומד עליהם ברצועה ומלקה אותם בלי רחם. כמובן ידעתי, שהלקאה זו היא המלקות, אבל בלבי נתעוררו בלי משים זיכרונות על החדר. והמלקות ניתנו בסדר גמור: אחת למטה, בחלק גוף זה המוכן לפורענויות, שהיה הפקר לידי הרבי ולרצועתו בחדר, ושתים למעלה, על הגב. וכך היה חוזר ומונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים – לפעמים חמש עשרה פעם. ותמהוני גדל שבעתים בראותי איך הלוקה קם וזורק מטבעות נחושת אחדות אל תוך הקערה, שהיה מגיש אלעזר הבלן. אכן פלא הוא ויהי לפלא: לוקים ומשלמים שכר מלקות!

לקריאה נוספת

שלום צבר, בין פולין לגרמניה: טקסים יהודיים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי (כרך כז), הוצאת מאגנס, 2011

וצדקה תציל ממוות: איך בתו של רבי עקיבא חמקה מנבואת מותה?

החוזים בכוכבים ניבאו לרבי עקיבא שביום חתונתה, תוכש בתו על ידי נחש ארסי והיא תמות. בפני החכם הגדול עמדה שאלה אכזרית: איך מתמודדים עם נבואה כזאת? התלמוד מספר לנו מה הוא בחר לעשות, ואיך הצילה הבת את עצמה בכוחותיה שלה. ומה הקשר ליפיפייה הנרדמת? סיפור תלמודי מיוחד לימים הנוראים

בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם הימים שבהם, לפי המסורת היהודית, אנחנו יכולים לשנות את גורלנו. בכל לילה אלפים יוצאים להתפלל בבתי הכנסת את הסליחות ולבקש שהשנה נחתם בספר החיים. שהשנה נזכה לפרנסה ולגאולה. שהשנה גורלנו יחתם לטוב.

דווקא בימים האלה, זה הזמן לספר את הסיפור על בתו של רבי עקיבא. מדרש תלמודי שמראה כיצד יכול אדם לשנות את גורלו, גם אם נחתם מראש.

הגורל של בתו של רבי עקיבא היה ידוע מראש, הוא נקבע מלמעלה והיה רע ומר. אבל היא, הצליחה בכוחות עצמה לשנות אותו ולשנות את המציאות שבה היא חיה. אמנם, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים. כמו נשים תלמודיות רבות היא מופיעה בסיפור רק כבתו של החכם הגדול. אבל למרות זאת, היא מצליחה להיות דמות משמעותית שהסיפור שלה הוא כזה שמצית את הדמיון ונוגע בכל לב.

רבי עקיבא היה אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר, זה שאמירותיו ממלאות את דפי התלמוד והגיגיו הצליחו לחצוב בדפי ההיסטוריה ולהגיע עד אלינו.

נספר כאן את הסיפור, שאפשר לראות בו אפילו גירסה תלמודית לסיפור היפיפייה הנרדמת היהודי:

1
הנסיך מוצא את היפיפייה הנרדמת. מתוך הספר Childhood's Favorites and Fairy Stories, ויקיפדיה

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף קנו עמוד ב, מסופר כי החוזים בכוכבים חזו לרבי עקיבא כי ביום החתונה שלה יכיש נחש את בתו והיא תמות. עכשיו רבי עקיבא היה צריך להחליט מה לעשות. האם לספר לבתו, האם לשמור עליה ולא לתת לה להתחתן ואולי פשוט לנסות להכחיד את כל הנחשים שסביבה. אבל רבי עקיבא מחליט לא לעשות שום דבר. הוא מחליט לשתוק. לא לספר לה מה יעלה בגורלה, לא להפחיד או להלחיץ אותה. אלא להמשיך בחיים כרגיל.

כבר בראשיתו מזכיר הסיפור הזה את סיפור היפיפייה הנרדמת. בשני הסיפורים יש בת ללא שם. בשניהם צפויה לה סכנה גדולה (היא תידקר ממחט של גלגל טוויה ותמות או תירדם עד לנשיקה מנסיך). בשניהם יש הורים ואבא שצריכים להתמודד עם הבשורה. שני ההורים מחליטים לשתוק ולא להזהיר את בתם. גם הוריה של היפיפייה הנרדמת וגם רבי עקיבא. אבל בעוד הוריה של היפיפייה הנרדמת מחליטים להוציא ולהרחיק את כל המחטים מהממלכה. לרבי עקיבא יש תשובה אחרת. רבי עקיבא פשוט ממשיך בחייו.

הוא לא עוצר את חיי היום יום, הוא לא משנה את מנהגיו, הוא בוחר לסמוך על הבת שלו ולהאמין שיש לה את הכוחות לגבור על הנחש ולהציל את חייה בעצמה. הוא נותן לה את העצמאות להתמודד בכוחותיה, הוא מעניק לה את היכולת לנסות ולהתנסות.

ואז הגיע יום חתונת בתו של רבי עקיבא. אני מדמיינת את כולם נרגשים בסעודה, את השמלה שהיא לבשה, את ההתלהבות שאחזה בכולם. ורק הוא שותק ודואג. הוא לא יודע אם היא תשרוד את הלילה, אם היא תגיע ליום המחרת.

1
בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

בלילה, בחסות החשיכה, בתו של רבי עקיבא מורידה מראשה את הסיכה שאוספת את שערה, את המכבנה, ונועצת אותה בקיר. באותו זמן, מבלי דעת היא פוגעת בעינו של הנחש שהיה אמור להורגה, והורגת אותו. במעשה לא מכוון זה היא הצליחה להינצל. היא שינתה את גורלה.

בבוקר כשהיא מוציאה את הסיכה מהקיר היא מגלה את והנחש המת שמשתרך מסיכתה.

לא צריך לחשוב הרבה כדי לדמיין את הלילה הזה, ליל הכלולות שלה. אבל התלמוד לא מזכיר אפילו במילה את החתן. התלמוד בוחר להתמקד בה. יש במסורת שלנו סיפור נפלא על יפיפייה נרדמת תלמודית. אבל הפעם, במקום שהנסיך יציל אותה בנשיקה, היא מצליחה להציל את עצמה.

כבר לפני יותר מאלף שנה, הרבה לפני שדיסני הגיעו למסקנה שנשים יכולות גם להיות גיבורות שמצילות את עצמן, התלמוד מניח במרכז הסיפור את האישה האמיצה הזו ואף שולח אותנו לנסות לשנות את גורלנו בעקבותיה.

כשהיא ניגשת עם הנחש המת אל רבי עקיבא, אל אבא שלה, הוא מיד מבין שהיא הצליחה לשנות את גורלה ושואל אותה – "מה עשית?". חכמנו מפרשים: לא "איך הרגת את הנחש", אלא איזה מעשה טוב עשית שבזכותו הצלחת לשנות את גורלך.

1
קופת צדקה. צילום: זאב רדובן, מתוך אוסף המרכז לאומנות יהודית, הספרייה הלאומית

והיא עונה לו – "בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ" (התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קנו עמוד ב – התרגום מתוך ספר האגדה).

בתו של רבי עקיבא מספרת לאביה שבליל החתונה, בזמן שכל האורחים היו עסוקים בסעודת החתונה, היא שמעה דפיקה בדלת. דפיקה חרישית כנראה, אולי אפילו מתנצלת, אבל היא שמעה אותה. בדלת עמד איש עני שביקש אוכל. היא לקחה את המנה שלה, את מנת האוכל שהעניקו לה לכבוד החתונה, ונתנה אותה לו. רבי עקיבא מקשיב לסיפור שלה ומיד יוצא מפיו משפט שאותו אנחנו מכירים ככזה שמככב על קופות הצדקה – "וצדקה תציל ממוות". המעשה שהיא עשתה עזר לה לשנות את גורלה, עזר לה לשנות את גורלו של אותו איש עני ורעב. המעשים שלה שינו את העולם.

רבי עקיבא ובתו מלמדים אותנו שיש למעשים שלנו השפעה בעולם, שאנחנו לא צריכים לחכות לאנשים אחרים שישנו את עולמנו. אנחנו צריכים בעצמנו לפעול כדי לשנות את המציאות.

לא יעזור אם נגרש את כל גלגלי הטוויה או הנחשים מן הממלכה. וכנראה גם לא אם ננסה להתחבא ולהתרחק מחוויות החיים. הסכנות הרי אורבות לנו בכל מקום. הדרך היחידה לצלוח את החיים האלה היא להשפיע טוב אחד על השני ואחת על השנייה, היא להקשיב לדפיקות בדלת, להקשיב לקולות שסביבנו. להתאמץ לשמוע אותם.

רק ככה, כמו בתו של רבי עקיבא, נצליח להציל גם את עצמנו.

1
עטיפת הספר "חבורה לא סודית" מאת אילה דקל ושירלי צפת דוידאי. איור: אביאל בסיל. הוצאת ידיעות ספרים

****

הסיפור המופלא הזה על בתו של רבי עקיבא אינו סיפור מוכר, לא שומעים עליו כמעט בכלל. כמו סיפורי אגדה רבים הוא חבוי בין דפי התלמוד ומילותיו הארמיות גורמות לכך שמעטים הילדים שיכולים לקרוא בו. האגדה על בתו של רבי עקיבא ואגדות תלמודיות נוספות יצאו לאחרונה לאור בספר שכתבתי יחד עם שירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית" שכולו אגדות תלמודיות לילדים, שם האגדות העתיקות מסופרות אגב החיים ומתוך חיבור למציאות של ימינו. יש אוצר גדול של דמויות נפלאות שחבוי בין המילים הארמיות של התלמוד. הספר משחרר אותן מתוך האנונימיות והשכחה ומחזיר אותן לחיים בצורה מרתקת.

התלמוד לא מספר רק סיפורים יפים. יש בו סיפורים כואבים, יש בו סיפורים פצועים ופוצעים. יש בו סיפורים על אנשים שניסו לשנות את העולם ונכשלו וגם על כאלה שהצליחו למרות שלא ניסו. יש בו בני אדם. הוא לא מציג עולם אוטופי, הוא אותנטי, הוא נוגע, הוא אמיתי. בגלל זה הסיפורים שלו חודרים עמוק כל כך ללב. בגלל זה הדמויות שבו רלוונטיות עד היום.

"ישראל היא בית קברות לשפות יהודיות": ריאיון עם ד"ר תמר עילם גינדין

תרבותם של יוצאי איראן בישראל משוקעת בין היתר בשפה כמעט אבודה: פרסית-יהודית. ד"ר תמר עילם-גינדין, בלשנית וחוקרת איראן, מגלה שלא מדובר בשפה אחת. לפרסית היהודית פנים רבות, כמו שטיח שנארג במשך אלפי שנות היסטוריה יהודית בפרס, עד שלעיתים ניבים שונים שלה נמצאו אפילו באותה עיר. בריאיון לספרייה הלאומית חושפת ד"ר עילם-גינדין גם את שפת הסתרים היהודית ומה קרה לפרסית היהודית בישראל?

1

סיפור בפרסית-יהודית מן המאות ה-17-18. באדיבות The Jewish Theological Seminary of America, New York, NY, USA וזמין במסגרת פרויקט "כתיב", הספרייה הלאומית

מתי בפעם האחרונה שמעתם מסביבכם מרוקאית-יהודית, לדינו או פרסית-יהודית? סביר להניח, שבבית עוד משתרבבות להן מילים אהובות ומתנגנות, אבל מרבית השפות היהודיות כבר מזמן לא בשימוש, בוודאי לא יומיומי. אלא שהמילים האלה כורכות מטען תרבותי עצום שמספר סיפור חיים שלם של קהילה, סיפור שלרוב נעלם באבק הזמן.

אחת מהשפות היהודיות שכמעט נשכחו בישראל היא פרסית-יהודית, לכן פנינו לד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן, שדוברת בעצמה לא מעט שפות. ביקשנו להתעכב על סיפורה של השפה הפרסית-היהודית ודי מהר הבנו את גודל ההכללה שחטאנו בה. "לדבר על השפה הפרסית-יהודית כשפה אחת זה מאוד לא מדויק. בפועל מדובר בלא מעט שפות איראניות-יהודיות, לא כולן פרסית בכלל, וכולן עברו לא מעט שינויים. מה שהתחיל כפרסית-יהודית, הוא היום שפה שדומה מאוד לפרסית ואפילו אינה נכתבת בעברית", היא מסבירה בחיוך.

1
ד"ר תמר עילם-גינדין. צילום מסך באדיבות תאגיד השידור "כאן"

איך נוצרה קבוצת השפות האלה, שאנחנו מכנים פרסית-יהודית?
"באופן כללי בכל מקום שבו התיישבו יהודים, כמו כל קהילת מהגרים, הדור הראשון דיבר כנראה עברית, אבל הדור השני דיבר את שפת המקום. מה ששימר את השפה היה הרצון לשמור על הזהות היהודית וזה התבטא בשמירה על "הסלנג המשפחתי" מבית סבתא. בנוסף, מכיוון שזו הייתה לשון קודש, תמיד הייתה אליטה למדנית שהמשיכה גם לדבר עברית, שנשארה שפה משותפת (Lingua Franca) של כל הקהילות היהודיות בעולם. דרך אותה אליטה המשיכו מילים עבריות לחלחל לשפה היהודית המקומית. ספציפית באיראן בכלל יש המון דיאלקטים. נוהגים לראות בהם כמו ענפים של עץ, אך למעשה זה יותר כמו דוגמאות על שטיח – בין כפרים שכנים יש הבדלים קטנים, אבל אחרי שמתרחקים כמה כפרים, מגלים כבר שזה דיאלקט שונה לגמרי. בכל מקום עם קהילה מספיק גדולה, התפתחה גם שפה יהודית. ביזד היו אפילו שפות שונות בין שכונות יהודיות: בעוד שתושבי השכונה הצפונית הבינו את שתי השפות, תושבי הדרומית לא הבינו את זו הצפונית".

יש מאפיינים משותפים ללשונות היהודים?
"פעם היה מקובל לדבר על שלושה מאפיינים של השפות היהודיות – כתיבה באותיות עבריות, מרכיב עברי בשפה וארכאיות, אבל אנחנו כבר יודעים שאף אחד מהם לא הכרחי ולא מספיק. רוב לשונות היהודים היום, ביניהן פרסית-יהודית, נכתבות בכתב המקומי והן עדיין יהודיות ובשימוש בעיקר על ידי יהודים. גם שני המאפיינים הנוספים לא תמיד מתקיימים. אם ניקח למשל את היהודית-אמריקאית של היום כדוגמא לא נוכל לטעון שהיא ארכאית. גם המרכיב העברי בה לא אקסקלוסיבי לשפה: מילים עבריות זולגות לאנגלית המקובלת. גם פרסית-יהודית של היום היא לא ארכאית. מאמצע המאה ה-20 המגע בין החברה היהודית לחברה הכללית הדוק יותר, כך שהפרסית-היהודית היום כמעט אינה נבדלת מהפרסית והרכיב העברי בה דל עד מאוד".

1
פיוט בפרסית-יהודית. כתב יד מסוף המאה ה-19, מתוך אוספי הספרייה הלאומית, מתנת נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין מעזבון אביו פרופ' יוסף יואל ריבלין

מה עושה את הפרסית-היהודית לכל כך מיוחדת בין השפות היהודיות השונות?
"מה שיפה בפרסית היהודית הוא שמכיוון שהיינו שם כל כך הרבה זמן, ניתן לראות שלבים שונים של ההתפתחות. אפשר לראות את השלב הראשון בספרים כמו מגילת אסתר, שבהם יש עברית עם מרכיב פרסי. בתלמוד יש הרבה מילים פרסיות, אבל זה עדיין עברית וארמית עם מרכיב פרסי. זו ההתחלה. למעשה, גם בספרים דניאל, עזרא ונחמיה יש השפעה פרסית וגם בעברית המודרנית יש לא מעט מילים שהגיעו מפרסית ונעוצות עמוק בהוויה של השפה העברית כמו פרדס, אגוז, זמן והנדסה".

ממתי ניתן למצוא תיעוד בכתב לשפה הפרסית-היהודית?
"פרסית-יהודית קדומה מתועדת החל מהמאה ה-8 לספירה. למעשה, היא הפרסית החדשה הכי מוקדמת שמתועדת בכתב. המוסלמים, שאמנם דיברו פרסית בבית באותו זמן, כתבו בערבית ולכן אין תיעוד לשפה שהם דיברו. הזורואסטרים ניסו עדיין לכתוב בפרסית אמצעית, שמשקפת שלב מעבר לפרסית חדשה. היהודים כתבו בשפה שהם דיברו, פשוט באותיות שהם הכירו – הא"ב העברי. זו המקבילה של אז לכתיבה של ערבים ישראלים בפאנט – ערבית באותיות עבריות – או לפנגליש – איראנים שכותבים פרסית באותיות אנגליות".

1
שיר שבח למשה רבנו בפרסית-יהודית. כתב יד מהמאה ה-19, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

"אותו תיעוד קדום של פרסית-יהודית תרם גם לחקר השפות האיראניות הכלליות," מספרת ד"ר עילם-גינדין. "התעודה הכי קדומה בפרסית באותיות עבריות, כאמור מהמאה ה-8, זו כתובת שנמצאה באפגניסטן. החוקרים לא הצליחו לקרוא אותה. הם ניסו כל מיני כתבים של פרסית אמצעית ולא הצליחו, עד שהבינו שמדובר באותיות עבריות, שהן בין כתב רש"י לכתב מרובע. כך, כמו במטה קסם, הכתובת הפרסית התפענחה. למעשה בזכות לשונות היהודים באיראן, ניתן לחקור את ההיסטוריה של השפות האיראניות, משום שבעוד שהאוכלוסייה המקומית דיברה כבר בשפה אחרת, השפה היהודית המדוברת נותרה נאמנה לדיאלקט המקומי המקורי. באיראן היו כאמור המון לשונות יהודים מקומיות ורובן בכלל צאצאיות של לשון מדי. מעטות מהן נחקרו, בעיקר אלו של אספהאן, יזד, כרמאן, שיראז, המדאן וכאשאן.

איך התפתחו כל השפות האלה?
"באיראן, היהודים אימצו בהתחלה את השפה המקומית ואחר כך שמרו עליה בסביבה שהשתנתה, מה שהיה יחסית קל בתוך קהילה סגורה. כך יצא, שכמו הרבה קהילות קטנות וסגורות, הם שמרו על השפה המקורית בזמן שהקהילות המוסלמיות מסביבן התקדמו מבחינה לשונית. בקהילות המוסלמיות השפה אבדה לטובת הפרסית או השתנתה לכיוון אחר. גם הזורואסטרים, למשל, הם מיעוט באיראן, ויש עוד מיעוטים אתניים ולא רק דתיים. לכל מיעוט באיראן, אפילו ממש בכפרים שונים, יש דיאלקטים שונים. זה מתאפשר משום שאלה קהילות סגורות והדיאלקטים האלה נשארו יותר ארכאיים, יותר דומים לשפת המקור. אז הרבה פעמים, כשרוצים להבין איך איראן נראתה מבחינה לשונית, עלינו ללכת ללשונות היהודים ולשפות המקומיות ולראות דרכן. מה שעוד מעניין הוא שפת הסתרים היהודית שהתפתחה שם".

1
מעשיות בפרסית-יהודית. באדיבות The Jewish Theological Seminary of America New York, NY USA וזמין במסגרת פרויקט "כתיב" הספרייה הלאומית

שפת סתרים יהודית באיראן?
"כן, לוּתֶרַאי, עגה פרסית שמשתמשת בלקסיקון עברי, שנועדה למנוע מאיראנים להבין את הנאמר והתפתחה במקביל לפרסית-יהודית. כך התפתח ז'רגון שלם של שפת סתרים, שבדרך כלל איראנים לא יכלו לפענח, חוץ ממעט יודעי סוד – יהודים".

באיראן, אם כן, שמרה הקהילה היהודית המובחנת על שפה יהודית שלה, אבל לאחר עלייתה של מרבית הקהילה לארץ השפות האיראניות-יהודיות ספגו מכה קשה. "לתופעה הייחודית שמתרחשת בלשונות היהודים בישראל אני קוראת "שפות כריך" (sandwich languages): השכבה התחתונה, שנקרא לה שפת סובסטרט, היא שפת הנכבש – הכיבוש המדובר הוא לאו דווקא צבאי או פוליטי, הוא בהחלט יכול להיות תרבותי – שמשפיעה על השפה מלמטה. בשכבה העליונה נמצאת שפת סופרסטרט שמגיעה למעלה, כלומר ההשפעה של הכובש על הנכבש, עד שהשפה של הנכבש הולכת לאיבוד ונוצרת שפה חדשה. העברית הייתה הסובסטרט של כל לשונות היהודים ברחבי העולם והצורך לשמור על זהות נבדלת הוא מה ששמר על השפות היהודיות בגולה. השפה היהודית, שנוצרה בכל מקום, הייתה תוצר של הדיאלוג בין העברית לשפה המקומית. עם העלייה לארץ נכנס לפעולה הסופרסטרט של העברית הישראלית. בגלל מדיניות כור ההיתוך ישראל הפכה לבית קברות ענק לשפות יהודיות, משום שלא רק שכבר אין סיבה לשמור את השפה, יש סיבה הפוכה. כבר לא צריך להתבדל, אלא להצטרף ולהיצרף בכור ההיתוך".

1
פיוטים בפרסית-יהודית. כתב יד מסוף המאה ה-19, מתוך אוספי הספרייה הלאומית, מתנת נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין מעזבון אביו פרופ' יוסף יואל ריבלין

"היום בישראל הפרסית-יהודית של מי שעלו מאיראן ועדיין משתמשים בה, מושפעת מאוד מהעברית היומיומית בישראל", מסבירה ד"ר עילם-גינדין. "זה דומה לקהילות הפרסיות בארה"ב, ששמרו על המורשת הפרסית, אבל הן גם נטמעו בחברה והפכו במקביל לדו-לשוניות והפרסית עם הזמן נעלמה באופן טבעי".