מה אם היינו מספרים לכם שיש מלאך אחד שיכול לעזור לכם לדעת את כל התנ"ך בעל פה? התלמוד מצווה על אדם ללמד את בנו קרוא וכתוב כדי שיוכל ללמוד את התורה. התיעוד ההיסטורי של תקופות קדומות, למשל בגניזת קהיר, כמו גם הדיונים התלמודיים, מלמד אותנו שהיו אבות רבים שדאגו גם לחינוך בנותיהם. מנגד הגתה תורת הסוד העברית הקדומה בקיומו של מלאך שמיימי, המסתורי שבמלאכי השם, המעניק ליהודי המאמין בבת אחת וללא מאמץ (חוץ ממאמץ האיתנים שבלהגיע אל המלאך עצמו) את כוח העל הנחשק ביותר שיוכל לדמיין: ידיעה שלמה ומלאה של התנ"ך בעל פה. שמו של המלאך המסתורי? שר התורה.
מאז ומתמיד היה לימוד התורה עמוד התווך של היהדות הרבנית.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
כך משורר דוד המלך במזמור הראשון של תהלים. וזאת לא הדוגמה היחידה שבה מתייחס התנ"ך אל עצמו כספר הספרים שעל העם ללמוד ולשנן בו. אך היו אלה חכמינו זכרם לברכה שפיתחו את העיקרון הזה והפכו אותו לחזות הכל. בפתיחה האלמותית של מדרש בראשית רבה מגלה הקורא את הקשר בין האל, העולם והתורה. התורה היא התכנית האדריכלית של העולם, תכנית הפעולה שאחריה עוקב האל בדיוק ובפרוטרוט בבריאת העולם וכנראה שהרבה מעבר לה:
התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלוהים', ואין ראשית אלא תורה.
הטקסט המקראי, לפי תפיסה זאת, קדם לא רק לאירועים המתארים אותו, אלא לעולם, ולמעשה הנחה את האל בבריאתו.
לא פלא אם כן שבמרוצת השנים חלמו יהודים רבים על מפגש עם שר התורה המסתורי. בכתבה זו ננסה עד כמה שניתן להתחקות אחר קורותיו והופעתו.
השם שר התורה נזכר לראשונה בספרות ההיכלות והמרכבה, הספרות היהודית המיסטית הקדומה המתארת את מסעם של כמה מחכמינו אל שבעת ההיכלות העליונים במטרה לצפות בדמות האל היושבת על כיסא הכבוד. חלק מהסיבה שיצאו יורדי המרכבה – כך נקראו המיסטיקאים היהודים – למסעם המפרך השמיימה היא כאמור ידיעה שלמה ומלאה של התורה ללא אפשרות לשכוח. זאת בקשה מעניינת כשחושבים על המאמץ העצום שהשקיעו חכמינו בלימוד תורה, אך היא מובנית בהחלט אם מתחשבים בהקשר המיסטי שבו נכתבים הדברים: יורדי המרכבה מעדיפים להקדיש את זמנם למסתרי התורה, לכניסה לפרדס, כפי שכונו בלשונם. אם ידעו מראש את כל התורה יקדימו להעמיק אל הרובד הסודי ביותר שלה.
וכך נכתב באחת מהגרסאות הרבות לספר "היכלות רבתי". מרתק במיוחד שהדברים נכתבו לאחר חורבן הבית השני, אבל בהיסטוריה החלופית שנכתבת כאן – הבית השני עודנו עומד. ולמעשה, בזכות בנייתו יתגלו יותר סודות אלוהיים:
מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, הדרה לא ניתנה. ויקרה, גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדה יראתה עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון.
האל לא אדיש לרצונות של המיסטיקנים היהודים להעמיק בסודות:
אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאווים. תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות. לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין. להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות. להרבות הלכות כחול הים ורזיי כעפרות תבל.
ולשם כך בדיוק נוצר שר התורה: כקיצור דרך וכמטרה סופית.
גרסה נוספת של הספר היכלות רבתי הקושרת את שר התורה עם בית המקדש השני אולי מספרת את סיפורם של זרובבל בן שאלתיאל וכהניו, שהתקשו לשלב בין המאמץ הרב הכרוך בבניית הבית השני ובין הזמן הנחוץ ללימוד התורה. העמלים על בניית המקדש שחרב בידי הבבלים גילו שפשוט אין מספיק שעות ביממה. לשם כך נעזרו בשר התורה כדי להקל על העומס שלהם.
בגרסה זאת האל מודה שהגלות הייתה עונש כבד מדי על חטאי העם, עונש שגרם להם להזניח את לימוד התורה. המלאכים תחילה התנגדו להעניק לעם ישראל את הסוד הגדול שיאפשר להם לזכור את התורה על-פה, אך זרובבל מאלץ אותם על ידי שינון בקול של שמותיו של שר התורה – שמות שחשף בפניו האל.
מתי נהגה לראשונה קיומו של שר התורה? ומי היו הוגיו? שני גיבוריה המרכזיים של ספרות היכלות ומרכבה הם ר' עקיבא ור' ישמעאל שחיו ופעלו בימיו האחרונים של בית המקדש השני. ר' ישמעאל מתואר בספרות זאת בתואר "הכהן הגדול" אך כפי שכבר ראינו, מדובר גם כאן בהיסטוריה אלטרנטיבית שהרי היה זה אביו שהחזיק בתפקיד הרם לפני חורבן הבית, ר' ישמעאל היה רק נער בעת שנחרב בית המקדש.
הטקסט הנפוץ ביותר המספר על שר התורה נקרא "פרק נחוניה בן הקנה". מדובר בסט הוראות שמעניק נחוניה בן הקנה לתלמידו ר' ישמעאל המתקשה להצליח בלימודיו. וכך נפתחת אחת הגרסאות של הטקסט:
אמר ר' ישמעאל שלוש שנים היה רואה אותי ר' נחוניה בן הקנה בצער גדול ובסיגוף גדול מקרא שהייתי קורא ושונה היום ולמחר הייתי משכח אותם וכיון שראיתי שאין תלמודי מתקיים בידי עמדתי ותפשתי עצמי מאכילה ושתייה ומרחיצה וסיכה ומתשמיש המיטה ולא יצא מפי כל דבר זמר ושיר. אמר ר' ישמעאל מיד תפש אותי ר' נחוניה בן הקנה ולקחני מבית אבי והכניסני ללשכת הגזית והשביעני בחותם גדול בשבועה גדול…וכיוון ששמעתי הרב הגדול האירו עיניי וכל מה ששמעתי מקרא משנה וכל דבר לא הייתי משכח אותם עוד ונתחדש העולם בטוהר.
בהמשך מספר ר' ישמעאל על הדרך שבה הצליח לזמן את שר התורה, ומגלה אף את שמו: יופיאל.
כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי נומתי לי שרה של תורה מה שמו ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וציערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו וירד בשלהבת אש ופניו כמראה ברק וכיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחוריי.
למעשה, בגרסאות שונות של אותו הטקסט עצמו נקרא שר התורה בשמות שונים. פגשנו אותו בשם יופיאל. אך בגרסה אחרת של פרק ר' נחוניה בן הקנה הוא מכונה סוריאל. ויש טקסטים אחרים באותה מסורת המזהים את שר התורה ישירות עם מטטרון שר הפנים, הלוא הוא חנוך המקראי שעלה השמיימה ונהפך למלאך. אין להתפלא על כך יותר מדי. שמות מלאכים בספרות הסוד העברית מתחלפים תדיר ביניהם, בייחוד אלו המכילים את התיבה המסיימת –אל.
בספר חשוב אחר בספרות ההיכלות, ספר היכלות זוטרתי, אנחנו מקבלים רמז לדרכי הפעולה של המסתורי שבמלאכי האל, ולעובדה שליווה את עם ישראל הרבה לפני הקמתו של בית המקדש השני. בספר זה מגלה ר' עקיבא, גיבור היצירה, משפט סודי שבעזרתו יידע ויזכור את המקרא כולו, אותו משפט שגילה כבר למשה רבנו על הר סיני. ולמרות שכמעט כל אזכור של שר התורה בספרות המיסטית הקדומה קורצת לקורא על כך שגם הוא יוכל לעקוב אחר ההוראות המשונות כדי להשיג בעצמו את כוח העל שמבטיח שר התורה, נדמה שאף פעם ההוראות לא מפורטות בפירוט נרחב ומדויק מספיק, כזה שיאפשר גם לנו להשיג את קיצור הדרך המדהים הזה באמצעות קסם.
המסתורין האופף את דרכי הפעולה ואת מהותו של שר התורה מכסה אף את הוגיה ויוצריה של ספרות היכלות ומרכבה שבה הופיע המלאך לראשונה. כל ידע על זהותם של מחברי הטקסטים – מתי חיו ופעלו, מהי הגרסה הראשונה ו"המקורית" שחיברו ועוד ועוד – כל השאלות הללו הן בגדר מסתורין מוחלט.
לקריאה נוספת
יוסף דן, התיאופאניה של שר התורה: סיפור-מעשה, מאגיה ומיסטיקה בספרות ההיכלות והמרכבה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך יג/ יד (תשנ"א-תשנ"ב)
David Halperin, Faces of the Chariot (J. C. B. Mohr P. Siebeck, 1988)
Michael D. Swartz, Scholastic Magic: Ritual and Revelation in Early Jewish Mysticism (Princeton University Press, 1996)
