בלא מעט יצירות פופולריות העוסקות במאבק הטוב מול הרע, או בכאלו המתארות אירועים על טבעיים, פולקלור ומלאכים ושדים, מוזכר שמו של מטטרון. כך למשל ברומן "בשורות טובות" שכתבו צמד הבריטים ניל גיימן וטרי פראצ'ט, מטטרון הוא מנהיג כוחות גן העדן. בסרט "דוגמה" שביים קווין סמית' מגלם את מטטרון השחקן המנוח אלן ריקמן, ותפקידו להיות "קולו של אלוהים", משום שבני תמותה אינם מסוגלים לשמוע את האל האמיתי.
מיהו אותו מלאך מסתורי שהעסיק רבים כל כך בעולם היהודי ומחוצה לו?
משמעות השם מטטרון אינה ידועה בוודאות. בחלוף השנים ניתנו לו כמה הסברים שונים; רבים האמינו כי מקורו ביוונית או בלטינית, ומשמעותו היא "מאחורי הכס" (ביוונית) או "שליח" (בלטיניתׂ), אך חוקר הקבלה גרשום שלום פסל את ההשערות הללו. לפי השערה אחרת משמעות השם היא "שומר", בהתבסס על הפועל הארמי "ממטר".
תיאורו הראשון של מטטרון מופיע בספרות ההיכלות, אוסף חיבורים מיסטיים שנכתבו במאה השנייה עד החמישית. באוסף זה מסופר על "שר הפָּנים" ברקיע המשמש מורה דרך לאלו שזכו להגיע להתעלות שמימית. בסיפורים אלו מתואר מעמדו הבכיר של מטטרון בקרב מלאכי העולם העליון, והוא נחשב לאחד המשמעותיים והחזקים שבהם. בספר המכונה "חנוך השלישי" נחשף כי מטטרון הוא חנוך בן ירד המוזכר בספר "בראשית", כמי שבסוף ימיו "איננו, כי לקח אותו אלוהים" (בראשית, ה', כ"ד).
הגישה כלפי דמותו של חנוך בכתבי חז"ל הייתה לכל היותר דו משמעית. הם כינו אותו "רשע" ו"חנף", והאמינו כי הוא מת ככל האדם. על פי כמה מההשערות עמדות אלו היו חלק מוויכוח מול אלו שייחסו לחנוך כוחות מיוחדים. בהקשר זה ניתן אולי להסביר גם את המקום המיוחד שניתן לחטאו של אלישע בן-אבויה, המכונה "אחר". התלמוד מספר על אלישע, שהיה אחד מבין הארבעה שנכנסו אל "הפרדס" – כלומר הגיעו אל העולם העליון. "אחר" ראה את המלאך מטטרון יושב בנוכחות האל מתוקף היותו סופר (בשונה משאר המלאכים שעומדים תמיד מול כס הכבוד), ותהה אם ניחן בכוחות הדומים לאלו של האל. משום שתהו אם ישנם בעלי כוחות אלוהיים מלבד האל עצמו – נענשו השניים, ואלישע היה לאחד הכופרים הגדולים ביותר בעיקרי היהדות במסורת החז"לית.
למרות זאת, התיאור המסתורי בספר "בראשית" והסיפור על הפיכתו לכאורה של חנוך למלאך המשיך להסעיר את חכמי העולם היהודי ואת חכמי הקבלה. שמו של חנוך, שעליו נאמר שחי 365 שנים, נקשר בלוח השנה השמשי – לוח השנה שנדחה לטובת לוח השנה העברי הירחי שבו אנחנו משתמשים כיום. חז"ל אפילו העלו את ההשערה שאותו מטטרון הוא מלאך האלוהים שהדריך את בני ישראל במסעם במדבר. בעולם הקבלה המאוחר יותר מטטרון אף תואר בתור האדם העליון האידיאלי, שכן הגשים את ההתעלות הרוחנית שאליה יש לשאוף. שמו שימש להשבעות וללחשים, ומקובלים רבים אף המליצו שלא לבטא את שמו בקול רם.
לצד העיסוק האינטנסיבי בדמותו של מטטרון בכתבי תורת הסוד הקדומה כדוגמת ספרות ההיכלות, נכנס לאט-לאט שמו של המלאך גם לספרות קאנונית יותר. מטטרון מוזכר גם בתפילות ובפיוטים ששולבו במחזורים לשבתות ולחגים בחלק מן הקהילות. שמו, אם כן, היה מוכר לא רק לאלו שפנו לעסוק בכתבים אזוטריים, אלא נשמע גם בבית הכנסת עצמו. כאן אפשר לראות את אחד הפיוטים הללו מתוך סידור שנדפס במאה ה-14. הפיוט הוא מסוג "אופן", פיוטים שנאמרים בזמן תפילת שחרית בשבת ובחג, ועוסקים לרוב בקדושת המלאכים ובתיאורי הרקיע העליון.
כך עשה חנוך/מטטרון את דרכו מפסוק עלום ויחיד בספר בראשית, דרך כתבים מיסטיים בתורת הסוד הקדומה, אל מחזורי התפילה הרשמיים של קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. במסע הארוך הזה הוא נעשה אחד המלאכים החזקים ביותר בפולקלור היהודי, ובסופו של דבר מצא את עצמו מככב גם ביצירות מן התרבות הפופולרית.
ההגירה היהודית מאירופה למערב החלה מאה שנים לפני שעתידה הייתה השואה להשמיד אחוזים גבוהים מהקהילות היהודיות באירופה, והקדימה בהרבה גם את מלחמת העולם הראשונה. משנות העשרים במאה התשע עשרה ועד לשנות השמונים באותה מאה, היגרו ממדינות אירופה לארצות הברית כ-150,000 יהודים. בשנות הארבעים באותה מאה, החלו יהודים, גרמנים בפרט, לעזוב את מולדתם בגלי הגירה, שכן חיפשו אחר חיים טובים יותר ב"דה גולדן מדינה" ("ארץ הזהב") שבאמריקה.
באותה העת התמודדו היהודים בגרמניה מול קשיים רבים, לרבות רדיפה, חקיקה מגבילה ומאבק כלכלי, בשעה שתהליכי התיעוש והשיפורים המודרניים חיסלו כמה מהמקצועות השכיחים שבהם עסקו יהודים. הקהילה היהודית אולצה לבחון היטב את מצבה החברתי, ורבים הכירו בעובדה שאם בעתיד טוב יותר רצונם – יהיה עליהם לחפשו במדינה אחרת.
כשיצאו למסעם המפרך אל מעבר לאוקיינוס, לקחו איתם אותם יהודים גרמנים את תרבותם ואת מורשתם – לרבות את תפילותיהם המסורתיות, שאותן נשאו יהודים לאורך מאות בשנים. ברשות הספרייה הלאומית כמה וכמה סידורי תפילה נדירים מאותה תקופת נדודים יהודית.
בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה החלו בתי הדפוס ז"ב גוסדורפר וצירנדופר וזומר בפירט (פיורדא) שבגרמניה להוציא לאור ספרי תפילה (סידורים) חדשים, שיועדו במיוחד לאותם מהגרים. ייחודם של אותם סידורים היה בגודלם: הם הכילו את כל התפילות הנדרשות לכל יום בשנה, אבל היו גרסאות מיניאטוריות וקלות לנשיאה של ספרי הסידור הרגילים, בגודל מלא, ששימשו לתפילות היום-יומיות.
גודלו של כל ספר כזה קטן מאגרוף, והם יועדו לנשיאה בכיס הבגד של אדם נודד ששם פעמיו למסע ארוך. בעמוד השער של הסידור נכתב ביידיש "תפלה מכל השנה מנחה קטנה להולכי דרך ולעוברי ימים להנוסעים למדינת אמעריקא הע"י". בספרים היו תפילות ליום-יום, תפילות לשבת ולמגוון חגים ומועדים, וכמובן תפילת הדרך, שאותה נושאים היוצאים למסע ארוך.
נראה שהספרים המיניאטוריים הללו זכו לפופולריות מסוימת, שכן בתי הדפוס הדפיסו גרסאות רבות מהם לאורך השנים. ברשות הספרייה הלאומית עותקים שנדפסו בשנים 1842, 1854 ו-1860. הספרים נחשבים נדירים מאוד, כיוון שרבים התבלו מאוד מהשימוש שעשו בהם בעליהם במסעותיהם, ומקצת מהעותקים כלל לא שרדו את המסע.
השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.
רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.
הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.
אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:
ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.
המיתוס של פרומותאוס
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.
פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.
כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.
פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.
על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.
בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.
הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:
"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט: א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."
המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".
השפעתו של פרוּג על ביאליק
הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).
בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.
דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:
אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…
לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?
יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.
למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.
הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:
"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.
…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…
אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."
הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.
עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.
בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":
שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."
האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?
אור שבא לו בירושה מאביו.
להרחבה:
מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77
פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977
זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך: "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.
העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.
בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.
במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.
אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.
אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.
אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.