האיש שפיתח את הקרב מגע להגנה מפני התקפות אנטישמיות

אימי ליכטנפלד פיתח את אומנות הלחימה 'קרב מגע' כטכניקת הגנה עצמית מפני מתקפות אנטישמיות בעיר, שבעבר הייתה ידועה בשם פרסבורג

Kravmaga715

פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.

העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.

1925 Pressburg Jewish Ghetto The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
הגטו היהודי בפרסבורג בשנת 1925. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית]

 

בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.

Chatam Sofer tram stop in Bratislava. Image croutesy of Dominika Sedlakova.
תחנת הרכבת 'חת"ם סופר' בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.

אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.

 

Jewish street in Bratislava The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
רחוב יהודי בברטיסלאבה. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.

Imre Lichtenfeld exhibit
כרזה לתערוכה על אימי ליכטנפלד במוזיאון לתרבות יהודית בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

הצצה נדירה בשני כרכי הספרים האוצרים בתוכם עולם תרבותי שהיה ואבד

1_715-537-auff

בבניין גדול בעל חמש קומות באופנבך ליד פרנקפורט, עמד סרן אייזיק בנקוביץ מול מאות ארגזי הספרים והתלבט מה לעשות. משימתו, כפי שהוגדרה עבור יחידתו – יחידת שימור פרטי תרבות ומורשת מטעם השלטון הצבאי באירופה הכבושה (MFAA) – הייתה להחזיר את כל מה שבזזו הנאצים למדינות שמהן נלקחו.

מיליוני ספרים נגנבו בידי הנאצים בזמן השואה. כמעט שני מיליון מהם עשו את דרכם ממערב וממזרח אירופה אל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מכון זה, שייסד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי בשלטון הנאצי, היה חלק מתוכניתו הגרנדיוזית להקים רשת מכוני מחקר ללימודים נאציים תחת פיקוחו של מוסד אקדמי ללימודים נאציים. הוא קיבל את ברכתו של היטלר שביקש להתחיל בהקמת ספרייה, ורצה להמתין להפעלת המוסד רק לאחר המלחמה. למרות זאת, המכון בפרנקפורט החל לפעול כבר במהלך המלחמה, ובזמן השואה הייתה ספרייתו "הספרייה היהודית" הגדולה באירופה.

אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו
אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו

המכון שלח את רוב הספרים לעיירה האנגן מפאת ההפצצות על פרנקפורט, ובסוף המלחמה הם נמצאו שם בידי הכוחות האמריקניים. כדי לטפל בספרים אלה ובספרים רבים נוספים שהמשיכו להתגלות במחסנים ובמרתפים אחרים, הועברו כולם למחסן באופנבך.

קצין יהודי אחר בשם סימור פומרנץ היה מי שקדם לבנקוביץ בתפקידו. הוא הצליח להחזיר כמיליון ספרים בכמה חודשים בלבד, אך למזלו לא היה עליו למיין את כולם. חלקם הגדול, בעיקר מהולנד ומצרפת, עדיין אוכסן באותם הארגזים שהגיעו ישירות מספריות המקור. היה עליו לבדוק אותם, ולארגן את המשלוח חזרה לארצות שמהם הגיעו.

מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ
מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ

בנקוביץ, שעד עזיבתו של פומרנץ שימש סגנו ויד ימינו, ידע שלעומת קודמו – יהיה עליו להתמודד עם מאות אלפי ספרים מרחבי אירופה, כאשר מקורו של כל אחד מהם אחר. הספרים היו ברובם מספריות מוסדות יהודיים או אוספים אישיים גדולים, ובחלקם מופיעות חותמות המעידות על כך.

בנקוביץ נכנס לאולם המיון הרחב, הרים כרך תלמוד וראה בו חותמת של רב קהילה מלודז'. בספר שירה ביידיש, ראה שבעבר הלא רחוק היה שייך לספריית בית ספר בווילנה. בספר פילוסופיה יהודית בגרמנית מצא את חותמת הספרייה של הקהילה היהודית בברלין.
לימים יכתוב בנקוביץ בזכרונותיו:

היה משהו עצוב ואבלי בכרכים הללו. כאילו שהם לחשו סיפור געגועים ותקווה מאז ההשמדה […] הייתי מוצא את עצמי מיישר אותם ומארגן אותם בארגזים בתחושה של רכות ועדינות, כאילו היו שייכים למישהו יקר לי שנפטר לאחרונה

בנקוביץ לא ידע אז אם הספרים באמת יוחזרו לארצות שמהן נגנבו. הייתכן שגרמניה תקבל את ספריהם של היהודים שנרצחו בה? האם אוקראינה הסובייטית תקבל סידורי תפילה מבתי כנסת בקייב?

עד שהתקבלה החלטה רשמית, היה על בנקוביץ לעבוד על מלאכת המיון. כמות גדולה כל כך של ספרים דרשה כוח אדם מקצועי ומיומן. כוח אדם היה לו; הצבא הפקיד בידיו עובדים גרמנים שהועסקו במגוון עבודות לאחר המלחמה, אך אלו לא היו ספרנים או בעלי ידע בשפות שונות, והם לא ידעו למיין את הספרים. אומנם בחלק גדול מהספרים היו חותמות, אבל הגרמנים לא ידעו לקרוא את השמות ביידיש, בפולנית ובשפות אחרות.

עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך
עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך

 

אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם
אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם

לבנקוביץ היה רעיון. יחד עם צוותו הוא אסף חתימות שחזרו על עצמן כמה פעמים בספרים שונים במחסן. את החותמת הוא צילם, גזר והדביק בקטלוג חותמות גדול המסודר לפי ארצות. היו ארצות עם מאות חותמות של מוסדות ואוספים, וארצות אחרות עם נציגות קטנה יותר. העובדים הגרמנים לא היו צריכים לקרוא את הכתוב – אלא פשוט לזהות את צורת החותמת והאותיות. כך מוינו מאות אלפי ספרים ונארזו בארגזים לפי ארצות.

בנקוביץ הכין שני כרכים שאגדו אלפי חותמות: בכרך הראשון מופיעות אוסטריה, צרפת, גרמניה, הולנד וארצות נוספות. בכרך השני חותמות מארצות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה, ליטא, פולין, רוסיה, בילורוס, ואוקראינה, ונוסף על כך – רשימת ספריות מפורטת בכמה ערים.

במוסדות מסוימים הוחלפו בחלוף השנים מלל החותמות, הצורה או הצבע שלהן. כל החותמות בגלגוליהן השונים מופיעות באותו עמוד מתאים בכרך.

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

הספרים מוינו הודות לקטלוגים, אבל לא בהכרח הוחזרו לארצות מוצאם. בחלוף הזמן נוספו עוד ספרים שנתגלו בשנים שלאחר המלחמה. חלק גדול מספרים אלה הגיע לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת חלוקתם בידי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), שלקח את סמכויות השלטון על אופנבך מצבא ארצות הברית. כך אנו יכולים למצוא אצלנו כיום ספרים שעליהם מדבקת התאגיד, וחותמת ספריית המקור שממנה נגנבו בידי הנאצים.

לדוגמה, הינה ספר מדרש רבה שניתן לזהותו כחלק מאוסף הספרייה על שם הרב מתתיהו שטראשון בווילנה. עובדי מחסן שלא ידעו לקרוא את המילים בעברית יכלו להיעזר ברשימת החותמות בקטלוג של אופנבך. בספר מצויות גם מדבקת תאגיד ה-JCR.

מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון בקטלוג החותמות; משמאל: חותמת הספרייה
מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון; משמאל: חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

הינה דוגמה נוספת לספר מספריית הסמינר היהודי בברסלאו, ולידו החותמת שבעזרתה זיהו את מוצא הספר. החותמת מופיעה ברשימת החותמות של גרמניה.

חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו
מימין: חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו; משמאל:  חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

בדומה לקודמו בתפקיד, גם בנקוביץ לא פעל זמן רב במחסן אופנבך, אך בזמן ששהה שם הספיק למיין את הספרים שהיו ניתנים לזיהוי. לא היה עוד צורך בכרכי החותמות ולכן לקח אותם חזרה לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט לתרום את הכרכים לבית הספרים הלאומי בירושלים, וכך מחודש מאי 1947 הם מאוחסנים אצלנו באוסף הארכיונים של הספרייה. לכרכים היו עותקים נוספים, והם נמצאים בארכיונו של סימור פומרנץ – המנהל הראשון של מחסן אופנבך. ארכיונו שמור כיום באוסף American Jewish Historical Society בניו יורק, ויש המשערים שדווקא פומרנץ הוא שהגה את רעיון הקטלוגים. מובן שייתכן כי מדובר בשיתוף פעולה בין פומרנץ לבנקוביץ.

כיום, 70 שנה אחרי, הקטלוגים הכבדים ממחסן הספרים הגנובים באופנבך הם מעין רשימת בית קברות. לא רשימת קברי נרצחי השואה שמקום קבורתם לא נודע, אלא זיכרון נצחי לבתי ספר, ישיבות, אספנים ולמרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי אירופה; מוסדות שבהם קול הלימוד והשינון נדם בשואה. זיכרונם של אותם מוסדות מונצח בדפי הכרכים, ועכשיו זמין גם בגישה מקוונת הודות לסריקתם בידי צוות הספרייה הלאומית.

לכרך הראשון 

לכרך השני

מוזמנים לראות את שני הכרכים בסיורים שאנו עורכים בספרייה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

 

 

 

רשימות "רכבת המיוחסים" של קסטנר נחשפות

הספרייה הלאומית חושפת רשימות לא ידועות של נוסעי "רכבת ההצלה" שאירגן ישראל קסטנר בסוף מלחמת העולם השנייה.

רכבת קסטנר

יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944. ארכיון יד ושם

ב-30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט שתחת השלטון הנאצי ועליה 1,684 נפשות. מרביתן היו משפחות שאליהן צורפו גם ילדים יתומים ויחידים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר, שהיה לנושא ונותן מול "ראש המחלקה היהודית" של גרמניה הנאצית אדולף אייכמן, הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה. כך, הצילם קסטנר מן הגורל שחיכה לשאר אחיהם ואחיותיהם שנותרו במדינה הכבושה – אותו הגורל הצפוי לכל יהודי שנלכד במלתעות הנאציות. על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה" שכונתה, לימים, "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעילויותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הועד לעזרה והצלה בבודפשט" נתמחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. ביקורת זו הובילה למשפט דיבה כנגד אחד ממלעיזיו.

למרות שזוכה מכל רבב אשמה במשפט מאוחר, הקביעה של השופט בנימין הלוי במעמד הקראת גזר הדין ב-22 ביוני 1955 כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" הסעירה את מדינת ישראל. הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי סייע בטיהור שמו של קסטנר, אך האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הראשון הובילה שלושה אלמונים חמושים להתנקש בישראל קסטנר בלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ 1957, כששמיעת הערעור עודנה נמשכת.

 

Katzsner
ישראל קסטנר

 

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה חושפת הספרייה הלאומית בפעם הראשונה רשימות לא מוכרות של "רכבת ההצלה". ייחודן של אותן רשימות, שנמסרו לארכיון המרכזי ע"י הרב משה דוד רוזן, הרב הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית, הוא בתיעוד הנוסעים הראשונים שהגיעו לשוויץ לאחר שנעצרה הרכבת (בניגוד למובטח) במחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן. 318 מהנוסעים שוחררו לאחר כחודש והגיעו לשווייץ, והשאר הגיעו לשם רק בדצמבר 1944. חלק ניכר מהניצולים היו מקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, עירו של קסטנר, שסופחה להונגריה בתחילת המלחמה.

העותק של הרשימות נשמר בידי סניף רומניה של הקונגרס היהודי העולמי בבוקרשט, יחד עם תיעוד חשוב אחר על יהודי רומניה וטרנסילבניה בתקופת השואה. חלק ניכר מארכיון הסניף הועבר לימים על ידי הרב רוזן לארכיון המרכזי, שם הוא נרשם לאחרונה מחדש ע"י ד"ר מרים קלויאנו, האחראית על אוסף רומניה בארכיון. בין השאר, ניתן למצוא באוסף זה עדויות חשובות על ניצולי טרנסניסטריה, פרעות יאסי וצפון טרנסילבניה.

ברשימות, שייסרקו ויועלו בקרוב לאתר הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשוויץ. לצד כל אחד מהשמות מצוינת הכתובת בשווייץ שבה הוא שוכן באותם חודשים. כשבודקים את הכתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ.

 

רכבת קסטנר
דף מתוך רשימת 318 הנוסעים ברכבת הראשונה שהגיעה לשווייץ

 

כמו כן, התגלתה רשימה מלאה של היהודים שהגיעו בפועל לשווייץ במשלוח השני. ברשימה זו מספר נמוך יותר מהמספר המוכר על פי רוב – 1354 יהודים. אפשר לראות ברשימות המצורפות כאן את שמו של הרב מסאטמר, וכן בני משפחתו של קסטנר.

רכבת קסטנר

רכבת קסטנר
בתמונה התחתונה ניתן לראות את שמותיהם של בני משפחה של קסטנר (בתמונה התחתונה), בתמונה העליונה מופיע שמו של הרב מסאטמר – יואל טייטלבוים

 

מדובר למעשה ברשימות נוסעים מעודכנות יותר שנכתבו בשוויץ בקיץ 1944 ובחורף 1945, בשונה מהרשימות המוכרות המשקפות שלבים מוקדמים יותר בתהליך ההצלה. אולם, שתי הגרסאות חשובות להבנת סיפורה של קהילת יהודי בודפשט בפרט ויהודי הונגריה בכלל, שמעל 400 אלף מהם נספו בשואה.

לדברי ד"ר יוחאי בן גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות אלו מעידות על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים בינלאומיים, דוגמת הקונגרס היהודי העולמי, להצלת יהודים במקרה זה. הן מלמדות גם על מידת הכנסת האורחים שבה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה.

 

לצפייה בפריט המלא והמקוון

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

 

 

 

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה