המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

 

מסע מצולם בעקבות היהודים האבודים מתימן

בשנות השמונים נסעתי שלוש פעמים לתימן, כדי לצלם את אחרוני היהודים במדינה

.

שלושה ילדים יהודים צעירים לומדים, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. הילד שבמרכז התמונה הוא לוי פאיז, שהיה אז בן כשש. הוא עלה לישראל בשנת 1992, בגיל 16, יחד עם אשתו בת ה-14 וילדם הפעוט. צילום: מרים טנג'י

האגדה מספרת שההיסטוריה היהודית בתימן מגיעה עד ימי שלמה המלך ולבקשתה של מלכת שבא, שבעלי מלאכה מבני ישראל יתיישבו בארצה. ואכן, ישנם היסטוריונים המזהים את שבא עם מלכות סְבָא העתיקה בדרום חצי האי ערב. בתקופה מאוחרת יותר, בשנים 1949–1950 לערך, הועלו כ-49,000 יהודים תימנים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, במבצע אווירי חשאי שזכה לשם 'מרבד הקסמים'. נכון לשנת 2017 נותרו בתימן כולה כ-50 יהודים; רובם מתגוררים במתחם הסמוך לשגרירות האמריקאית בצנעא, העיר הגדולה במדינה שהיא גם עיר הבירה שלה.

בדומה לנתינים לא-מוסלמים אחרים החיים במדינה ערבית, זכו יהודי תימן – מהעתיקות בקהילות התפוצה היהודית – למעמד של ד'ימי, מילה שמשמעותה המילולית היא "בן חסות". בהיותם ד'ימי, נהנו היהודים מזכויות מסוימות אבל נאלצו גם להסכין עם מיני הגבלות, לרבות על חופש התנועה שלהם; כך, למשל, הותר להם לנסוע רק ברחבי תימן, אבל נאסר עליהם לצאת מגבולות המדינה.

 

ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק
ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק.

יהודים תימנים לא הורשו להחזיק קרקע בבעלותם והיו נתונים להגנתו של שייח' הכפר או העיר שבה חיו. משמעות הדבר הייתה שהשייח' אחראי לבטחונם ומחויב על פי חוק להגן עליהם. מערכת היחסים בין הקהילה לבין השייח' הייתה פעמים רבות חמה ולעיתים אף ידידותית.

 

אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י
גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י

 

בשנות השמונים של המאה הקודמת יצאנו למסע כדי לצלם את מעט הקהילות היהודיות האחרונות שנותרו בתימן והיו מפוזרות ברחבי המדינה. באותה עת נותרו בתימן 400-300 יהודים, ורק זרים מעטים ביקרו אז במדינה המרוחקת שבקצה חצי האי ערב.

נדדנו מכפר לכפר, לרוחב המדינה, לרבות בכפר בית סינאן במחוז ארחב, מרחק של כשעה צפונית לצנעא הבירה. בכפרים הקרובים יותר לצנעא הקפידו יותר על קוד לבוש. הנשים היהודיות בכפרים המרוחקים יותר לא עטו ניקאב מלא המכסה את הגוף כולו, בדומה לנשים המוסלמיות. תחת זאת, הן התכסו בצעיפים שכיסו רק את ראשיהן. אבל ככל שהתקרבנו לעיר הבירה הלכו הצעיפים והתרחבו, והנשים היו מצופות להתכסות ביתר שאת. למוסלמים מותר היה להיכנס לבתי היהודים בכל עת, למעט ביום שבת.

 

בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

הרחקנו גם במשאית גדולה בדרכים עקלקלות במחוזות הרריים על מנת להגיע ליישובים שטרם נחקרו, כאל-הג'ר, ישוב סמוך לחידאן ומערבית לצעדה, עיר גדולה בצפון תימן. יעד נוסף למסעותינו היה גם הכפר המרוחק ואדי אמלה; שניהם סמוכים לגבול עם ערב הסעודית.

הסתובבנו במדינה על תקן תיירים. למען בטחוננו האישי ולמען בטחונם של היהודים המקומיים, לא הסגרנו שאנחנו יהודים. הותר לנו לבקר בקהילות היהודיות מאחר שאמרנו שאנחנו מבקשים לקנות תכשיטים – ענף מסחר שבו עסקו היהודים המקומיים. ציינו גם שאנחנו צמחונים, וזה איפשר לנו לסעוד בחברה משפחה יהודית. לא לכל קהילה בפזורת הקהילות היהודיות הקטנות הללו היה בית כנסת משלה. מההיכרות שיצרנו עם קהילה יהודית מסוימת הבנו שמשפחה אחת החזיקה בבעלותה ספר תורה ויהודים אחרים נהגו להתאסף בביתה לתפילות, מאחר שנאסר עליהם לבקר בבית הכנסת המקומי.

 

בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י

 

נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

התמונות הללו מעידות על חייהם השלווים של היהודים בתימן בעת ההיא. ילדים נהגו לבלות את ימיהם בלמידה עם המורי שלהם, מורה שנבחר בידי הקהילה, או בחברת אביהם, שהקפיד, אגב עבודה, על הקריאה ועל לימודיהם של ילדיו. מאחר שהיה רק עותק אחד זמין לקריאה, שכללו הילדים המקומיים את יכולתם לקרוא בספר מכל זווית.

 

שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

המצב בתימן השתנה אומנם, אבל לפני כמה עשורים בלבד, באותה מדינה ממש, שהייתה כה מנותקת מהמודרניות, מצורת החיים המערבית, הרגשנו כמי שחוזרים לאחור בזמן לתקופת התנ"ך. התאפשר לנו לחוות קצב חיים שונה שמאופיין בשעות בין ערביים נינוחות שעוברות בלעיסת עלי קאת (גת).

 

 

כתבות נוספות

מגע ראשון עם יהודי צנעא

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

 

 

.

"חד גדיא" ששרד את השואה

שמואל בלאס נרצח, אך הלחן המקורי שכתב לשיר הפסח האהוב שרד

חד גדיא

חד גדיא" בלחן שמואל בלאס. מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

הונגריה, 1942-1940

שמואל ל'
שמואל לזרוביץ', גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו מגויס לשירות העבודה ההונגרי. הוא מותיר בביתו אישה וילדים. צבא הונגריה איננו מעוניין בשירות צבאי של לזרוביץ' היהודי ודומיו (בטווחי הגילאים 52-18) וכופה על אלו עבודות קשות ומפרכות.

שמואל ב'
שמואל בלאס, יהודי, מוזיקאי, מגויס גם הוא לשירות העבודה ההונגרי. בלאס, שעובד לצידו של לזרוביץ', מלמד את חברו החדש לחן מקורי משלו, גרסה הונגרית לפזמון "חד-גדיא". אחד מהשניים משרטט שורות תווים מאולתרות על גבי דף מזדמן ומתעד את הלחן שחיבר בלאס. לימים כשישוב לזרוביץ' להוג'ס לחופשה קצרה, יטמין את תווי השיר בארון צדדי בביתו.

 

1
"חד גדיא", גרסה הונגרית בלחן שמואל בלאס

 

1
שמואל לזרוביץ' (מימין) בשירות העבודה בהונגריה

 

הונגריה, 1944

ב-19 למרץ 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה. רבים מיהודי הונגריה נספו וביניהם גם שמואל בלאס. משפחתו של שמואל לזרוביץ' – אשתו וילדיו נספו גם הם. שמואל לזרוביץ' עצמו נשלח למחנה הריכוז דכאו.

 

2
שמואל לזרוביץ' במדי אסיר במחנה הריכוז דכאו

 

הוג'ס, הונגריה, 1945

כמי שמחזיק בתעודה המעידה על היותו יוגוסלבי, מורשה שמואל לזרוביץ' לשוב אל הכפר בו התגורר – הוג'ס. כשהוא חבוש בכובע חיילים גרמני המעוטר בסמל הוֶרְמַאכְט, הוא מתקבל בשמחה בקרב תושבי הכפר השוואבים שמברכים אותו לשלום. לזרוביץ' ממהר לבדוק מה עלה בגורל ביתו. ארון העץ שבתוכו הטמין את תשמישי הקדושה נותר שלם כשהיה. הוא פותח את הארון ומגלה את סט התפילין והטלית שלמים כשהיו. בסמוך אליהם מונחת הגדה של פסח ובין דפיה מבצבץ דף תווים שחום – "חד-גדיא" בגרסה הונגרית בלחן שמואל בלאס.

 

 

ישראל, 1964

בתום המלחמה, לאחר תלאות רבות, נישא לזרוביץ' בשנית. עד לשנת 1956 המשיך להתגורר בהוג'ס ושימש כחזן, שוחט ומוהל. בהמשך התבקש לעבור לבודפשט ולשמש בתפקידים דומים בקהילה המקומית. בשנת 1964 עלה ארצה והתיישב בבני ברק שם התגורר קרוב לשני עשורים. בשנת 1983 הלך שמואל לזרוביץ' לעולמו כשהוא מותיר אחריו בת יחידה – יהודית.

 

1
שמואל לזרוביץ'. צילום: גבריאל לרון

 

ישראל, הספרייה הלאומית, פברואר 2019

גבריאל לרון, אחיינו של שמואל לזרוביץ', מבקש לתרום למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית כתב יד של השיר "חד-גדיא" בלחן שמואל בלאס. שנים רבות נשמר כתב היד המקורי בידי יהודית לזרוביץ' – בתו של שמואל לזרוביץ'. לפני שנים אחדות הלכה הבת לעולמה. לאחר פטירתה הועבר כתב היד לרשות גבריאל לרון שהחליט לתרום אותו לספרייה הלאומית.

לרון גם הוקלט באולפן ארכיון הצליל במטרה לשמר ולתעד בשמע את הצלילים שהושרו בביתו. במהלך ההקלטה סיפר על שיר הונגרי נוסף שלמד מדודו: "הסיפור מתרחש בשנת 1882, בכפר בצפון-מזרח הונגריה. משרתת שהסתכסכה ככל הנראה עם בעליה (הלא יהודים), הלכה על גדות נהר הטיסה התאבדה או נפלה ומתה.

"זה היה בערב פסח. הנוצרים טענו שהיהודים הרגו את הילדה כי רצו להשתמש בדמה כדי להכין מצות. הגופה נמצאה אבל לא היו עליה סימנים שהעידו שהנערה נרצחה. אימה סירבה לזהות אותה וטענה שלא מדובר בבתה. התובע הכללי של המחוז, שהיה אנטישמי, הכריח את בנו של השוחט להודות שראה דרך מנעול בית הכנסת כיצד רצחו את הנערה. במשך שנים התקיים משפט גדול. השוחט, הרב, וחברי קהילה נוספים ישבו בבית הסוהר, עונו ונענשו. אציל הונגרי שפעל למען יהודים, הצליח להוכיח שבנו של השוחט היה קטן ונמוך מדי כדי לראות מבעד לחור המנעול את המתרחש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שרק התערבותו של הקיסר פרנץ יוזף במשפט הובילה לסיומו. לעם זה לא היה משנה… שנים רבות לאחר מכן שמע דודי את השיר בבית בו התארח ממשרתת שנהגה לפזם אותם."

 

 

ובחזרה לחד-גדיא וללחן שכתב שמואל בלאס. לרון, אחיינו של לזרוביץ', לא ידע פרטים נוספים על זהותו של בלאס. חיפוש ברחבי המרשתת הוביל אותי לכתבה שפורסמה בארצות הברית בשנת 2011 וכתורתה (תרגום חופשי): "ניצולת שואה תזכה לשמוע את יצירות אביה בביצוע חי" ולשתי כתבות נוספות "ניצולת שואה האזינה ליצירות אביה לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה" ו"להשמיע את ההיסטוריה מחדש: מוזיקה מתקופת השואה מבוצעת לראשונה".

אוה אגרי, ניצולת שואה בת תשעים, זכתה להחיות מחדש קטעי מוזיקה שכתב אביה שמואל בלאס. שמואל בלאס היה מלחין וחזן ראשי של בית הכנסת באגר שבהונגריה. אגרי, שבעצמה שרדה את המלחמה, הגיעה לארצות הברית לאחר שעברה תלאות רבות וממושכות. במשך כשישים שנה שמרה על כתבי היד של אביה שהתגלגלו לידה. בשנת 2011 בוצעו יצירותיו של שמואל בלאס מחדש בניו-יורק ובהמשך בפלורידה.

ניסיתי ליצור קשר עם הכותבת ועם בני משפחה אחרים ללא הצלחה. בעקבות פרסום הרשימה הפנה אותי פרופ' נחום דרשוביץ אל ג'ודי מריק, מי שהכירה את בתו של בלאס בארצות הברית וגם ביימה כמה מיצירותיו. זו אישרה שאכן מדובר בשמואל בלאס, המלחין שיצירותיו זכו לביצוע מחודש.

 

ברלין, גרמניה, דצמבר 2019

"כשאתה מבצע יצירה אתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתה. אתה מתחיל משהו, זורק משהו לאוויר ולא יודע איך זה יסתיים," אמר לי נור בן-שלום, קלרניתן ומוזיקאי ישראלי המתגורר בברלין. במובן מסויים זהו סיפורה של הרשימה הנוכחית, מילים שנתגלגלו ונעו בין זמנים, מקומות ועולמות. בן-שלום נחשף לסיפור גלגולו של השיר "חד גדיא" והחליט להחיותו מחדש. הוא חילץ את התווים מתוך סריקת כתב היד ועיבד אותו להרכב מוזיקלי חדש שכלל קלרינט, כינור ופסנתר.

"הופעתי במקומות שונים בעולם, עם הרכבים ותזמורות, שום דבר לא נתן לי סיפוק מיוחד כזה כמו להחיות מחדש יצירה כזו," סיפר, "יש חיבור מאוד גדול שגם אותו קשה להסביר, שזה חיבור למסורת, חיבור להיסטוריה, חיבור מוזיקלי. התחושה הזו של אותם יהודים שהיו חלק מהתרבות, שהעריכו אותם, להחיות אותם מחדש דווקא בגרמניה, לספר את הסיפור שלהם."

בן-שלום עיבד את השיר בשתי גרסאות שונות; האחת איטית ולירית והשנייה מהירה יותר כזו בעלת אופי כליזמרי. היצירה בוצעה בכנסיה הפרוטסטנטית בברלין בנוכחות קהל של 1,300 איש. לשאלתי האם לא מדובר בסתירה – ביצוע של יצירה מאת מלחין יהודי שנרצח בשואה דווקא בכנסיה נוצרית השיב: "אני חושב שזו אמירה. כשראש הכנסיה בגרמניה בא ואומר 'אני רוצה לבצע מוזיקה יהודית בכנסיה' זו אמירה חזקה. לכנסיה בגרמניה כח גדול והיא מעצבת באיזה שהוא אופן את התרבות בגרמניה.

 

 

 

 

"ויש גם משהו מיוחד בגישה למקור. לאחר הקונצרט ניגשו אליי אנשים, שאלו שאלות על שמואל בלאס ועל שמואל לזרוביץ' ורצו לדעת יותר. הדפסתי את הסריקה שצורפה לרשימה ואנשים התבוננו בה. אחד המשתתפים היה דובר הונגרית והתחיל לקרוא את המילים בהונגרית שהופיעו בתחתית התווים. אנשים ביקשו את השיר המעובד. אין לי שליטה על מה שיקרה מכאן והלאה, התווים יתגלגלו הלאה, מישהו אחר יבצע אותם בעיבוד הזה או בעיבוד אחר. הסיפור יסופר ופתאום שמואל בלאס קם לתחייה."

 

תודה לגבריאל לרון, ענת ווקס וילנה קמפל על הסיוע בהכנת הרשימה.

 

עוד הגדות של פסח, סיפורים מחג החירות ומערכי שיעור לחג

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

הגדת השכול והגבורה של לוחמי הפלמ"ח

"הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

 

פאפא הרצל שולח נשיקות עדינות לבתו

מסע בעקבות גלויות קצרות ומתוקות ששלח חוזה המדינה לבתו הקטנה בדרך לארץ ישראל

הרצל

הרצל וילדיו

ב-12 באוקטובר 1898 יצא חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, למסע אל ארץ ישראל, במטרה להמשיך ולקדם את חזונו: מדינה יהודית לעם היהודי.

לכל אורך המסע, וגם כשכבר הגיע לארץ ישראל, שמר הרצל על קשר עם בני משפחתו והרבה לשלוח להם גלויות ומכתבים. סדרה נדירה ומיוחדת במינה של גלויות שמורה אצלנו בספרייה; גלויות קצרות מהתחנות השונות מהמסע אל בִּתו פאולינה בת ה-8. הטקסט קצר, בכל גלויה משפט אחד או שניים בכתב ידו של הרצל, ועם זאת – שופכות המילים אור על האהבה העצומה של הרצל לבתו ועל הרצון לעדכן אותה שהכול כשורה.

הגלויה הראשונה בסדרה היא מקושטא, הלוא היא איסטנבול. בגלויה מה-15 באוקטובר, 1898 שולח הרצל לבתו פאולינה:

 

"נשיקות עדינות לבתי הענוגה פאולינה מאת אביה הנאמן"הרצל

 

באותו יום כותב הרצל ביומנו:

"עם בודנהיימר (חבר במשלחת שהצטרפה להרצל) דנתי בדרישות שאנו צריכים להעמיד. גבול האזור: מנחל מצרים ועד הנהר פרת. להתנות תקופת מעבר עם מוסדות עצמיים. מושל יהודי לתקופת המעבר. כשתגיע האוכלוסייה (היהודית) באזור מסוים לכדי שני שלישים של כלל התושבים, יהיה המנהל, מבחינה פוליטית, למנהל יהודי".

חמישה ימים אחר כך, ב-20 באוקטובר, כותב הרצל לבתו מהעיר סמירנה, היא עיר הנמל הטורקית איזמיר:

 

"נשיקות עדינות לרוב שלוחות מאסיה הקטנה לבתי הטובה פאולינה, מאביה הנאמן"

הרצל

 

ויום אחר כך, הרצל כבר באתונה ושולח:

 

"נשיקות עדינות מיוון לבתי הענוגה פאולינה מאביה הנאמן"

הרצל

 

המסע נמשך, וב-29 באוקטובר מגיע רגע השיא של הרצל במסעו: הפגישה עם קיסר גרמניה וילהלם השני במקווה ישראל. הרצל קיווה שיסייע לו לקבל מהסולטאן הטורקי את הצ'רטר המיוחד להקמת מדינה יהודית. הבזק ממצלמתו של אחד מחברי המשלחת של הרצל אמור היה ללכוד את הרגע ההיסטורי – אך לצערו של חוזה המדינה הצלם החובבן פספס את רגע השיא…

 

 

יום אחר כך שוב כותב הרצל לפאולינה, הפעם בגלויה שחגגה את ביקורו של הקייזר בירושלים:

 

"לפאולינה הטובה שלי, נשיקות עדינות שלוחות לך מאביך הנאמן בירושלים"

הרצל

 

יום לאחר מכן שולח הרצל גלויה נוספת – הפעם בצירוף תמונה מחברון – ובה הוא כותב:

 

"נשיקות מאביך הנאמן"

הרצל

 

"אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך", כותב הרצל ביומנו ב-31 לאוקטובר. "המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אם נקבל אי פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קודש אפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבזארים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה נוחה, מאווררת, מתועלת".

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה.

 

עוד תמונות של הרצל, חייו וכתביו תוכלו למצוא פה