עשור לפני שהפכה עופרה חזה את הפיוט היהודי תימני בן שלוש מאות השנים ללהיט בינלאומי בשם Im Nin'alu, חידש את הפיוט זמר צעיר, צעיר אך מצליח ביותר, באלבומו "יגאל בשן וחברים טובים" משנת 1975.
בין אותם החברים הטובים ששיתפו פעולה עם בשן באלבום, הייתה בחורה צעירה, בת 17 בסך הכל, שעל יכולותיה הווקאליות שמע בשן מאמרגנה בצלאל אלוני. היא נולדה בשם בת שבע חזה, אך לכולם הייתה מוכרת בתור עופרה חזה. בשן ביצע את הפיוט אם ננעלו דלתי נדיבים של החכם והמשורר שלם שבזי, חזה שרה את קולות הרקע.
גם הזמר המבוגר יותר (בהשוואה לנערה עופרה חזה), שהיה בן 24 בזמן הפקת האלבום, לא נולד בשם שבו הוא מוכר לנו כיום. ב-11 בספטמבר 1950, נולד במושבה נחלת ציון התינוק יגאל בשארי לזוג ההורים ציונה ויוסף בשארי, דור שני להורים שעלו ארצה מתימן – למעשה, אימו הגיעה בגיל חצי שנה לארץ. בעקבות השתתפותו במחזמר "איי לייק מייק" של גיורא גודיק, הציע השותף להצגה, השחקן מוטי גלעדי, ליגאל בשארי להיפטר מן הריש והיוד בשם משפחתו ולהחליפו לבשן. בשארי/ בשן נענה להצעה.
שנים לאחר מכן סיפר בשן שהפיוטים התימנים-היהודיים שאותם היה שר סבו בחתונות ובאירועים משפחתיים קסמו לו כבר כילד. הוא ביקש מסבא שילמד אותו אותם, ומובן שהסב נענה בחיוב. אין לנו דרך לדעת האם כבר בשלב מוקדם זה חלם יגאל הילד לחדש כמה מיצירות המופת שהעניקה לנו יהדות תימן. כפי שהעיד בריאיון שקיים עם יואב קוטנר, בצעירותו היה דווקא אלביס בראש מעייניו המוזיקליים. אך לימים, ובהתעלמות מוחלטת מהגבות שהרימו חלק מאנשי תעשיית המוזיקה הישראלית, היה בשן לאחד מראשוני המחדשים של שירת תימן בארץ.
בהקלטה נדירה השמורה בספרייה הלאומית, הקלטה שבוצעה באותה השנה שבה ראה אור אלבומו של בשן (שנת 1975), אנו שומעים את הזמר בן ה-24 מבצע ארבעה שירים בערב סיום "סמינר התימנים" שהתקיים בבנייני האומה בירושלים ב-11 במרץ.
השיר הראשון שביצע היה אם ננעלו דלתי נדיבים. וכך הציג אותו בשן בהופעה: "ערב טוב לכולם, בחרתי לפתוח בשיר מתוך תקליט חדש, אחד השירים היפים ביותר שנכתבו על ידי שבזי".
בסוף השיר פנה אל הקהל באירוניה ושאל את השאלה המתבקשת: "איך אפשר להמשיך לשיר עכשיו?".
את השיר השני בחר בשן להקדיש לאדם מיוחד: "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לאבא שלי שנמצא פה הערב, יוסף בשארי, הוא עומד פה." ולאביו קרא: "בוא, שיראו אותך אבא", והמשיך: "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לו, זה שבגללו אני שר… לו ולאבנר צדוק שכתב את השיר (שגם הוא באלבום)." השיר שביצע היה לקראת שבת (מילים: אבי קורן, לחן: נדב מדינה ואבנר צדוק).
אוספי התצלומים של הספרייה הלאומית כוללים שני אלבומים של ארץ ישראל שהופקו בסוף המאה התשע-עשרה בשיטת הפוטוכרום. מהי אותה שיטה ומדוע מזכירות התמונות ציורי שמן רוויי צבע, ולא תמונות שמקורן בצילום שחור-לבן?
כל התשובות בכתבה הבאה.
קבר רחל באלבום תצלומי מזכרת ממסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש
הפוטוכרום כובש את העולם
בשנת 1880 צילם תומאס סוטון, תלמידו של המתמטיקאי והממציא ג'ימס קלארק מקסוואל, את התמונה הראשונה בצבע – צעיף צבעוני.
התמונה הראשונה בצבע
על אף שטכניקת הצילום הראשונה בצבע פותחה עשורים ספורים בלבד מהמצאת הצילום, ייקח לצילום בצבע מעל למאה שנה עד שיצליח לגבור ולגרש את הצילום בשחור-לבן אל מחוזות הצילום האומנותי. ניצחון הצבע על פני גווני האפור יקרה רק בשנות השבעים של המאה הקודמת. עד אז, היה הצילום בצבע בגדר טכניקה יקרה, נחלתם הכמעט בלעדית של צלמים מקצועיים, שבעשורים הראשונים לקיומה אף נחשבה ללא-אמינה.
עשרים שנה לאחר יצירת התמונה המצולמת הראשונה, פיתח מדפיס שוויצרי בשם אורל פוסלי (Orell Füssli) טכניקה אחרת ליצירת תמונות בצבע, טכניקה שזכתה לשם "טכניקת הפוטוכרום". בניגוד לצילום בצבע שלוכד את הצבעים המקוריים שבמושא הצילום, הפוטוכרום היא טכניקת הדפסה מחדש בצבע של תצלום בשחור-לבן. החידוש של פוסלי היה השימוש בטכניקה שבה מושג הצבע באמצעות הדפס אבן – שיטת הדפסה בת מאות שנים.
תוך שנים ספורות כבש הפוטוכרום את שוק הצילומים המתפתח. היתרון המובהק של הטכניקה החדשה היה מחירה הזול של תמונה בצבע, כמו גם האפשרות להפיקה בכמויות מסחריות ובקלות יחסית.
בשנת 1888 פתחה החברה בה עבד פוסלי חברת בת בשם "פוטוכרום ציריך". משנת הקמתה ועד שנות העשרים של המאה העשרים, שלטה חברה זו בשוק העולמי לתמונות בצבע בזכות הפטנט שרשמה. ציריך הייתה הכתובת לכל אדם המעוניין לצבוע את תצלומיו.
המונופול של החברה השוויצרית הוביל לדרך עבודה מעניינת: במידה שלא צורפו הוראות מפורטות לצביעת התמונות, לא הייתה לאנשי החברה דרך לשחזר את הצבעים המקוריים של התצלומים שנשלחו אליהם, ובמקרים כאלה הם נאלצו להסתמך על דמיונם בבחירת הצבעים. ככל הנראה, הייתה נסיבות אלו הם שהולידו את שני אלבומי התצלומים השמורים בספרייה.
האלבום הראשון הוא אלבום מזכרת מ"מסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש" שהופק בשנת 1900. בניגוד להיום, לא היו אלה הצליינים/תיירים שצילמו את התמונות באלבום. באותה תקופה פעלו בארץ ישראל מספר צלמים מקצועיים, והם אלו אשר צילמו את נופי הארץ. את הצביעה סיפקה חברת פוטוכרום ציריך.
מעניין לגלות שהאלבום הנוכחי, כמו גם מרבית אלבומי התצלומים של ארץ ישראל באותה התקופה, לא היה אלבום גנרי הנמכר בהמוניו: הצליינים, בדומה לשאר הלקוחות המעוניינים בתמונות מארץ ישראל, בחרו בעצמם את התצלומים האהובים עליהם – ככל הנראה ממקומות שבהם ביקרו במהלכם שהותם בארץ. לא מפתיע לכן, שמרבית התמונות באלבום מציגות מקומות מפתח מירושלים וסביבתה. התמונה היחידה שלא מאזור זה היא מיפו. בתמונה נראים סוורים יפואיים חותרים בסירתו של מדריך התיירים הנועד רולה פלויד, בנוסף אנו רואים בסירה את המדריך ומספר תיירים אירופאים לארץ ישראל.
סירתו של רולה פלויד
רחבת הכניסה של מסגד אל-אקצה צולמה ונצבעה בצורה מופלאה, שער יפו ושער האריות מקבלים חזרה את צבעיהם וכך גם אבן השתייה בכיפת הסלע.
רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה
שער יפו
שער האריות
אבן השתייה בכיפת הסלע
ייתכן שהדרך בה נצבעו התמונות חושפת את הדימוי של אנשי החברה על יושבי הארץ: בכל התמונות מופיעים האחרונים כשהם לבושים בבדים עתירי צבע ובעלי שילובים מאירי עיניים.
מתפללים מוסלמים, התמונה צולמה ככל הנראה במסגד אל-אקצה
אישה מבית לחם
חייט ערבי
על תולדות האלבום השני, שמתוארך לתקופה מוקדמת יותר, אנו כמעט ולא יודעים דבר, מלבד העובדה שעל כל עמוד קרטון מוטבע סימן בעלות של בית ספר אוונגליסטי בשוויץ.
נהר הירדן
ייתכן שהלקוחות שרכשו את האלבום ביקרו בארץ ישראל, וייתכן שרק רצו תצלומים ממנה.
36 הדפסי הפוטוכרום שבאלבום זה מציגים את נופי ארץ ישראל וסוריה. מספר תמונות הנמצאות באלבום הראשון חוזרות ומופיעות באלבום השני – לעתים בצורה זהה ולעתים עם שינויים במיקוד התמונה או ברגע בו צולמה.
אותם מתפללים מוסלמים בתנוחה מעט שונה באלבום השני
תצלום אישה נוספת מבית לחם
סתתי אבן בירושלים
מוכרי פיתות מירושלים
סועדים במעגל
כך או כך, אלבום זה מספק מספר דוגמאות לחופש האומנותי שנלקח (לכאורה) על ידי אנשי החברה. למשל, בתמונה בה לבוש יהודי אשכנזי בן היישוב הישן בכותנת פסים בצבע הקשת.
כותנת בצבעי הקשת
כיפת הסלע כפי שהיא מופיעה באלבום השני
לא נוכל לסיים בלי התמונה היפה הזו של הכותל מסוף המאה התשע-עשרה. גברים ונשים שעונים על אותו הקיר עתיק ומתהדרים במלבושים בשלל צבעים: שחור, לבן, אדום, ירוק וחום.
יש ספרים שמכריחים את המחבר שלהם להעביר חיים שלמים בניסיון לכתוב אותם, ויש כאלה שנולדים כמו משום מקום, בחזיון בהיר שמסרב לשחרר, ונכתבים בפרץ יצירתי אדיר. אם להאמין לעדותו של בוריס שץ, את תהליך כתיבת ספרו "ירושלים הבנויה" נצטרך למקם איפשהו בין שתי האפשרויות הללו.
יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה
ארבע שנות ההזנחה והניתוק שכפתה האימפריה העות'מאנית על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה גבו מחיר כבד מתושביה. הפחד שמא יעזו יהודי העיר, שהיו נתיני מדינות האוייב, לסייע לאימפריה הבריטית בניסיונה לכבוש את העיר ואת הארץ מידיי חיילי הסולטן מצא לו פורקן בשורה ארוכה של מעצרים וגירושים במהלך המלחמה. בין רשימת המגורשים מהעיר נכלל האמן והמייסד של בית הספר לאומנויות בצלאל, בוריס שץ, שגורש מהעיר ב-6 בדצמבר 1917 – חמישה ימים לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים.
פרופ' בוריס שץ. גלויה מתוך אוסף התמונות של הספרייה הלאומית
בצפת ובסביבתה העביר שץ את שארית חודשי המלחמה עד לתום המערכה הצבאית בארץ ישראל, בספטמבר 1918. ראשית, העלה האמן על הכתב את תולדות מוסד "בצלאל". משסיים זאת, התיישב "על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה", והעלה, לדבריו, "מתהום לבבי (…) אז את חלום חזיוני הישן" ועיבד אותו לספר "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה". את הספר הקדיש שץ לניסוי מחשבתי משונה: כיצד תיראה ירושלים בעוד מאה שנה?
האוטופיה של שץ נפתחת באידיליה משלה. "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים. ב"בצלאל" כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב"בצלאל", המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.—"
השלווה אפופת העצבות שירדה על גיבורנו מופרת בידיי "תמונה כהה נשענת על כן המנורה". דמות איש גבה-קומה וחסון "עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא" כיסוי ראש "קטן לבן ומתחתיו גלשו קצוות, שחורות, ארוכות".
שער הספר "ירושלים הבנויה". לחצו על התמונה לספר המלא
מתיאור הסצנה לא ברור אם חזה שץ בעבר בדמות האיש הנגלית לפניו. זהותה של הדמות הייתה, בכל אופן, ברורה לו מיד. היה זה בונה המשכן, עושה כליו ומעצב בגדי הכהונה, בצלאל בן אורי, אשר ניצב בפני גיבורנו כש"עיניו המזהירות, עיני אמן", הביטו ישר לתוך עומק נשמת גיבורנו. שץ פרץ בבכי והתחנן לעזרה מהאיש שסייע למלאכת התקומה של ירושלים בימי התנ"ך, בסיבוב הראשון. "בצלאל קדמוננו" הרגיע את שץ, ביקש ממנו למחות את דמעותיו ולשמוח בכבוד שנפל על כתפיו. "בוא!" קרא בצלאל, ושץ נענה מיד.
ברוכים הבאים לבית המקדש
תחילה סקרו השניים ממעוף הציפור את 'ירושלים הבנויה', היא ירושלים של שנת 2018, כשהם נעולים באווירון. שץ התקשה להכיל את ההתלהבות שאחזה בו ודרש להנחית את האווירון כדי להיטיב ולבחון את 'ירושלים הבנויה' מקרוב. בסבלנות אבהית משיב בצלאל "הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את "הכלל" אל-נכון". ראשית, יסקרו את העיר מלמעלה, "ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא." מיד פונה בצלאל להצביע על הקו הכללי הראשון והמרכזי ביותר, שמרכיב את ירושלים של שנת 2018 – "זהו בית-המקדש".
תצלום אוויר של ירושלים, אשר בוצע בידי טייסת המיפוי של חיל האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. התמונה לקוחה מתוך אלבום השמור באוסף יעקב ורמן, הספרייה הלאומית
תושביה של 'ירושלים הבנויה' בחרו למקם את בית המקדש בטבורה של העיר, מעל הר הבית. בבית השלישי לא מקריבים עוד קורבנות כבימי קדם. תפקודו הנוכחי של בית-המקדש הוא דווקא מוזיאון לאמנות ישראל ולחוכמתו: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". אל מול בית-המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא 'היכל השלום'. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.
מיקומו של בית-המקדש מעלה את השאלה המתבקשת, שאף זוכה לתשובה באותו הפרק, להיכן נעלמה כיפת הסלע? התבוננות מעמיקה ב'ירושלים הבנויה' מגלה את מיקומה החדש – "במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה, הכרתי את הכיפה הנאווה של מסגד עומר". המסגד, ששץ טוען ש"עמד לפנים על הר הבית", הועתק למיקומו החדש כ"מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו החדשים".
רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה. התמונה צולמה ככל הנראה בראשית שנות העשרים, ונצבעה בטכניקת הפוטוכרום
גורלו של הר הזיתים מעורפל יותר. נדמה שדאגה לסידורי קבורה מטרידים את תושבי העתיד המדומיין הרבה פחות, אחרת נתקשה להסביר את העובדה שהמצבות שעל-גבי הקברים נעלמו כולן, ובמקומן כיסו את ההר דשא, גגות, כיפות ומגדלים. כך הפך הר המתים, כפי שמכנה אותו בצלאל, להר החיים.
גן עדן לילדים
כשפונה בצלאל להציג את החינוך המוענק לילדי 'ירושלים הבנויה' מזדחלת לדבריו נימה סוציאליסטית מובהקת. מגיל 4-3 נשלחים הילדים ל'גן-עדן הילדים', שילוב בין בית ספר ובין פנימיית נוער הממוקמת ב"מגרש גדול, ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים". בגן-עדן זה גרים ולומדים הילדים על חשבון העם עד הגיעם לגיל 13-12 "בתנאים שווים, בגדים אחדים, בשיטת לימוד אחת".
עד המעבר עמלים הילדים לגלות ולפתח את נטיותיהם הטבעיות וכישרונותיהם המיוחדים, ומשם מפוזרים בין בתי-ספר מקצועיים שונים. מלבד אזכורים שרירותיים לאורך הטקסט, לא ברור כמה ואיזה מוסדות מחכים לקלוט לשורותיהם את בוגרי 'גן-עדן הילדים'. 'מכללת יבנה' המכובדת והמסתורית נזכרת, וכך גם בית-הספר 'בצלאל' – שאותו מכנה המדריך המקראי של שץ "שמשהּ של 'ירושלים הבנויה'".
יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" – בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.
בני בצלאל
החשיבות העצומה של מוסד בצלאל ל'ירושלים הבנויה' שבה ועולה פעמים רבות במהלך הסיור. בזמן שתלמידי 'בצלאל' מתייחדים בלבוש צנוע, מדברים בקול וצוחקים בלהט, ובעיקר – עמלים על שיפור מיומנויותיהם האומנותיות, בוגרי 'בצלאל' הם היוצרים את האומנות העכשווית יותר, המקשטת את קירות בית-המקדש, הם המאכלסים את 'קריית העבודה' ("שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות"), הם שהקימו את בית החרושת לסרטים וגם את התיאטרון העברי הראשון.
כגודל האחריות כך גודל הפריווילגיות, ובעולם השוויוני של שץ רק האמנים, המוזיקאים והמשוררים – המתקבצים תחת השם "בני בצלאל" – רשאים לגור בתוככי ירושלים, בשכונת "נווה שאננים". זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנם כמוהו". מציאות זאת עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.
חלומו של שץ מתגשם? מודעה מבית בצלאל מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
בכל פעם בה נשאל בצלאל על קיומה של אליטה יוצרת, הוא משיב כי מדובר באליטה למראית עין בלבד – ומרגע ששץ יקבל זאת כעובדה, הוא יוכל לסייע בייצורה של חברה המתאגדת כולה סביב חשיפת הכישרונות החבויים בכל יחיד והכפפתם לטובת הכלל.
סיגריות בלי טבק
רוחות המתינות והפיוס מנשבות ב'ירושלים הבנויה', ולהיעדרו הבולט של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ מתווסף היעדר של סכסוך נוסף, פנים-יהודי. חזון הקמת בית-המקדש והחזרת הארץ למעמדה הקדוש שכנעה את תושבי 'ירושלים הבנויה' להחיות מוסד קדום נוסף: מועצת הסנהדרין, האמונה על הדת היהודית וקובעת מיני תקנות וחוקים בשמה ובשם רוח המתינות הכללית.
הסנהדרין הקדוש הכשיר אכילת חלב ובשר יחדיו, כך גם את העישון בשבת (מסיגריות בריאות נטולות טבק) ואיתם עוד כהנה וכהנה סייגים שבוטלו מפאת המצב החדש. "לפנים היו עושים סייג לתורה: חשבו כי אם יישמר הסייג, התורה לא כל שכן." מסביר בצלאל, "אבל זאת היתה תרופת שווא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחייה לבני עמנו החופשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צורך בכל הסייגים הללו".
ככל שמתקדם הרומן מתגלה שהמדינה העתידית, בעלת הסנהדרין ובית-המקדש, איננה מדינה הנשלטת באמצעות דת זו או אחרת – גם לא היהדות. ראש המדינה הוא הנשיא, המזכיר את דמותו של מלך-פילוסוף של אפלטון אחרי שעבר גיור ונדחס לדמותו של מלומד, "פייטן, הוגה-דעות, "רבי" ייקרא." הנשיא נבחר על-ידי העם לכל חייו (עם אפשרות להעבירו מכיסאו אם סרח), והוא עומד בראש רפובליקה דמוקרטית-סוציאלית.
'ירושלים הבנויה' מתוארת כתוצר ישיר של המאורעות ההיסטוריים הכבירים שבמהלכם נכתב הספר, ובראשם מלחמת העולם הראשונה. "עוד לפני המלחמה עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאוד, ועלולה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל", מספר בצלאל לשץ ומיד מוסיף, "אפס כי בני-אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך, להרע לו".
פשיטת הרגל האנושית הכללית אפשרה את בואה של תקופת חדשה, תקופה שנסמכה על הפניית העורף לערכים ולסדרים הישנים, ועל הערכה מחודשת של מצבם. דווקא המצב היהודי הגלותי, שנתפס לרוב כקיום נרצע ותלותי, הוא שהיטיב עם עם ישראל והפך את בניו ובנותיו לחוֹד החנית בשינוי העולמי הכללי: "בין כל העמים נמצאנו אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרוס, לכן השתמשנו בכל כוחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהם לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצווי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש."
דיוקן המנהיג בוריס שץ בעיתון "דבר". לחצו על הכתבה להגדלה
לאורך היצירה מתגלות שתי פנים לדמותו של בוריס שץ: המורה לאמנות והחולם האוטופי. בעוד שהמורה לאמנות האמין בכישרונו המולד והקבוע של האדם (כל אדם נולד עם כישרון יחיד שממנו אין לברוח ואותו אין לשנות), האמין החולם האוטופי בחזון של חברה שיוונית בה זכאי כל אדם להגשים את עצמו לפי דרכו.
בשלבי הביסוס הראשונים של הארץ החדשה-ישנה נפתר המתח המתמיד בין כישרון לבין שוויון באמצעות "החוק של הבירור הטבעי. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי-אידיאלים באו אלינו (…) כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים." וכך, מבין שורות ההלל לארץ שרקח בוריס שץ בדמיונו, מצליחה לבצבץ אמת היסטורית על זמנית הטבועה בגופם ובתודעתם של תושבי ארץ ישראל הממשית: גם בטובים שבזמנים, גם ברעים שבזמנים, ארץ ישראל וירושלים בירתה הם לא מקומות לאנשים עם לב חלש.
'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ יצא לאור במהדורה יחידה וכמעט שנשכח משהלכו ונעלמו מרבית עותקיו. אתם מוזמנים לעיין בעותק הדיגיטלי.
לכבוד מלאת 100 שנים לפרסום הרומן האוטופי "ירושלם הבנויה", יתקיים ב9-10 בדצמבר 2018, בשיתוף עם הספרייה הלאומית כנס בינלאומי שכותרתו: "מסופיה לירושלים ומעבר". לפרטים
האוקיאנוסים והימים תופסים לעתים שטח נרחב במפות, ופעמים רבות חפץ המאייר למלאם בציורים מעניינים. מפלצות ים הינן נושא פופולרי וכן ספינות, אך גם יצורים אקזוטיים ומיוחדים אחרים ניתן למצוא במים: בנות ים.
במפת יבשת אסיה של סבסטיאן מונסטר מ- 1572, באוקיאנוס מדרום לאינדונזיה, ניתן לראות בת ים בעלת זנב סנפירים כפול משכשכת להנאתה במים בסמוך למפלצת ים מהסוג הסטנדרטי.
במפת חצי האי ערב מתוך ספרו של תלמי שהודפס בבזל ב- 1545, באזור מפרץ עדן מופיעה דמות מסוגננת של בת ים, עם תסרוקת כתר צמה (כמיטב אופנת עלמות רמות מעלה בימי הביניים), וידיה ככנפיים או סנפירים.
גם במפת התלתן המפורסמת, שטח הים מתגלה כאזור מסקרן, בו צפים להנאתם בת ים ובן ים הצופה בה בעניין.
אך אין זה הכרחי להרחיק למחוזות רחוקים: ב- 1722, יוצר אדוורד וולס מפה, המתארת את ארץ כנען בחלוקה לנחלות השבטים. במפה זו ניתן לראות בת ים נשענת על מסגרת הכותרת, ולצדה צאצאה, בן ים פעוט האוחז באמו. התרחשות נוגעת ללב זו מתרחשת מול חופי אכזיב.
אז בפעם הפעם שתצפו ב"בת הים הקטנה", תזכרו שחברותיה של אריאל נצפו ממש פה אצלנו בארץ ישראל!
