תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מהאתרים החביבים עליהם. צפו בדימויים הנפלאים, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה.

מהו סוד קסמו של הכותל המערבי? אינספור מילים כבר נאמרו על אותו קיר אבנים, הממשיך, עד ימינו אלה, להצית רגשות עזים. עוד מימים קדומים, היה הכותל לאחד מסמליה של ירושלים ואולי האתר המזוהה ביותר עם כיסופי הגאולה של העם היהודי. תיאורים גרפיים של הכותל עיטרו תשמישי קדושה יהודיים עוד בעת העתיקה, שלעתים צויירו מתוך הדמיון ולעתים התבססו על תיאורי נוסעים שהגיעו לארץ ישראל. הכותל שימש נושא גם לציורי נוסעים ותיירים שביקרו בארץ הקודש, שביססו את התבנית הקבועה – מבחינת הזווית ובניית הקומפוזיציה – של דימוי מוסכם לאתר זה, שהלך ושהשתרש.

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מן האתרים החביבים גם עליהם. למרבה הפלא, צלמים אלה המשיכו את אותה מסורת שהתוו הציירים לפניהם, והקפידו על אותה זווית (בדרך כלל מדרום לצפון), אותה קומפוזיציה (לאורך ולא לרוחב, כשהדמויות מרוכזות בחלק הקדמי של התצלום) ואותו מסר: היהודים מתאבלים על חורבן בית מקדשם.

על אף שרבים מן הצלמים ניסו לשוות לדימוי שיצרו אופי תיעודי, אותנטי, הרי שאין ספק כי תצלומים אלה, בייחוד המוקדמים שבהם, היו מבויימים. זמני החשיפה הארוכים שנדרשו באותם ימים של ראשית הצילום דרשו מן המצולמים לקפוא על מקומם ללא תזוזה למשך שניות ארוכות, לעתים דקות. לא מן הנמנע הוא כי המצולמים אף קיבלו תשלום על שירות זה, לאחר שהסתדרו במיקום הנדרש על ידי הצלם.

תצלומי הכותל מן המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השמורים בספרייה הלאומית מהווים הצצה נדירה אל אחד מן המקומות הקדושים ביותר בירושלים, וחושפים גם את התמורות שהתרחשו בו במשך השנים.

אנו מזמינים אתכם להתבשם מדימויים נפלאים אלה, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה. התעמקות נוספת בתצלומים אלה ובעוד רבים השמורים בספרייה הלאומית, עשוייה להניב תגליות מפתיעות על מנהגי תפילה שונים, היחס לצמחייה ולאבני הכותל ועוד פרטים על המקום שכולנו מכירים, אך יש בו עוד פנים נסתרות רבות.

 

צפו בתמונות ולחצו עליהן להגדלה:

 

כתבות נוספות:

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה?

אברהם אבינו ניצל על ידי המלאכים מכשן האש מתוך הגדת ברצלונה

בין הפיוטים לחג השבועות בולט קטע המכונה 'סדר עולם', ובו מתארים הפייטנים את תולדות העולם מזווית מבטה של התורה: התורה נבראה קודם לעולם, העולם נברא בעצתה ולמענה, וברגע שהופיעו בני אדם בעולם חיפש הקב"ה את האיש הראוי לקבל אותה. בנקודה זו מזכירים הפייטנים את גדולי הדורות: אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב, ומתארים איך הקב"ה מציע לתורה להינתן להם, ואיך התורה עצמה מוצאת פגם בכל אחד מהם, עד אשר מגיע משה והתורה ניתנת לו בשמחה. בחלק מן הסדרים האלה הופך הסיפור למעין אגדת-קדומים: התורה מצוירת כבת מלך מפונקת המשתעשעת על ברכי אביה עד אשר היא מגיעה לפרקה. אביה מציע לה חתן אחרי חתן, אבל כנערה מפונקת היא מוצאת פסול בכל אחד מן החתנים המוצעים. בסופו של דבר מגיע החתן הרצוי (משה), והתורה שמחה 'להינשא' לו.

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה? אדם אכל מעץ הדעת, נח השתכר ויצחק אהב את עשיו. אך במה חטאו אברהם ויעקב? בפיוט הקדום ביותר מן הסוג הזה, הסדר 'ה' קנני ראשית דרכו / אלפיים שנה נמתקתי בחכו' של ר' אלעזר בירבי קליר (א"י, ראשית המאה השביעית) מואשם אברהם ששאל 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו, ח) וגרם לבניו לגלות למצרים, ויעקב – על שאמר 'נסתרה דרכי מה" (ישעיהו מ, כז, פסוק העוסק בעם ישראל ולא ביעקב). חטאים קטנים אלה די בהם כדי שהתורה לא תינתן להם.

אבל בפיוט מאוחר יותר שלו מן הסוג הזה ('אגמי קרים') מואשם אברהם בחטא מפתיע: התורה מסרבת להינתן לו משום שעקד את יצחק! ובלשון הפייטן: 'עָנְתָה אָמוֹן (התורה) לָאָדוֹן … עֶלֶם אֲשֶׁר חֲנַנְתּוֹ בִכְלוֹת כֺּחוֹ – עֲקָדוֹ עַל עֲצֵי מִזְבְּחוֹ … עִנְיַין כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ – עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרוֹךְ בְּשִׂיחוֹ!', כלומר: אברהם היה אמור להתפלל על יצחק ולא למהר לעקוד אותו.

 

הפיוט אגמי קרים מתוך גניזת קהיר, הפיוט נמצא באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

 

עקדת יצחק, על פי פשט התורה, וכמקובל במדרשים ובפיוטים, הייתה זכות לאברהם שעמד בניסיון. ביקורת על אברהם בהקשר זה נשמעת מהלך מודרני. אבל הפייטן אינו נרתע מלהיישיר מבט אל הפסוקים ולהשמיע מפי התורה דברי ביקורת על אברהם. המהלך אינו יחידאי: פייטנים נוספים המשיכו בפיוטיהם לשבועות לשים בפי התורה דברי ביקורת דומים, ואף האשימו את אברהם באכזריות. כך ר' יוחנן הכהן (ארץ ישראל, המאה השביעית): 'אֲבָל עַל יְחִידוֹ לֺא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֺּךְ דָּמִים … אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחְשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים … הוּא לֺא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה, בַּעַל הָרַחֲמִים!', ובדומה עוד פייטנים מזרחיים שיצירותיהם אותרו במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר. גם פייטני צרפת במאה הי"א חוזרים על אותה האשמה, כגון ר' יוסף טוב עלם, הכותב: 'נִסִּיתוֹ בְיָחִיד אָהוּב בְּעוֹלָלָיו…

נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֺט כֵּלָיו (השחיז סכינו) / נִמְנַע מִלְּחַנֵּן וּשְׂאֵת פִּלּוּלָיו'.

 

פיוט אדון אמנני מתוך מחזור וורמס הנמצא בספרייה הלאומית

 

כל הפייטנים הללו אינם נרתעים מלקרוא מחדש גם את סיפורי האבות, והחטא שבו הוא מואשם הוא רמאות: יעקב רימה את יצחק, וברמייה זו זכה בברכות. התורה מבקשת להינתן רק לאיש אמת.

פיוטו הראשון של אלעזר בירבי קליר, שבו ההאשמות פחות 'חמורות', הגיע לאשכנז ונאמר בכמה קהילות עד היום. אבל במחזורי אשכנז הנדפסים – ולעתים כבר בכתבי היד – הושמטו כל הקטעים העוסקים בגנותם של האבות, אולי משום שסיפקו חומר ניגוח ביד מתווכחים נוצרים. למרות זאת, ה'סיפור' המשיך להתגלגל, ובקהילות אחדות הפך לשיר עם בארמית, שבו נשאלת התורה פעם אחר פעם 'למאן בעית למהוויא' (למי את רוצה להיות, כלומר להינשא)? והיא מסרבת פעם אחר פעם. חטאו של אברהם בשיר זה הוא אמירת 'במה אדע', בהשפעת הפיוט; אך יעקב מואשם שנשא שתי אחיות – אשמה שגם לה יש שורש באחד הפיוטים הקדומים.

ליל הסדר בקמברה, 1915

מסמך נדיר חושף את ההכנות לליל הסדר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה

קמברה

בסוף מרץ 1915, בעיר קמברה שבצרפת, התאגדו מספר חיילים גרמנים-יהודיים כדי לחגוג ביחד את ליל הסדר וחג הפסח – עד כמה שהדבר ניתן במציאות מלחמת העולם הראשונה.

כדי להיערך כראוי, הכין החייל הבווארי אברהם (אדולף) פרנקל (1965-1891), דוקטור למתמטיקה, טופס הרשמה למשתתפים. נרשמו עוד תשעה חיילים, רובם מיחידות בוואריות, ששהו בשטח צרפתי כבוש קרוב לגבול עם בלגיה. פרנקל נתן הנחיות למשתתפים כיצד לבקש אישורי יציאה מהבסיסים: עליהם לומר שהדבר נדרש מתוך "צרכים דתיים" וגם המליץ להצטייד בסידורי תפילה. כל הנרשמים היו מעוניינים להשתתף בשני הערבים המתוכננים, ב-29 וב-30 במרץ. את רשימת המשתתפים בליל הסדר בשנת 1915 לקח ד"ר פרנקל לחפציו האישיים ושמר אותה במשך עשורים רבים. יחד עם ארכיונו האישי הגיעה גם רשימה זו למחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

רשימת המשתתפים בליל הסדר
רשימת המשתתפים בליל הסדר. לחצו על התמונה לגודל מלא

לאחר כ-50 שנה כתב אותו אברהם הלוי פרנקל את זיכרונות חייו, בשפה הגרמנית, אף על פי שבינתיים הוא גר בארץ כבר כמעט 40 שנה. ספר זה, כולל גם פרק על שירותו של פרנקל בצבא הגרמני במהלך כמעט כל שנות המלחמה. בפרק זה כתב פרנקל שבשנתיים הראשונות הוא שירת כחובש. בשנת 1915 הוא שירת בבית חולים צבאי בעיר הצרפתית קמברה. פרנקל אף הסביר בספרו שהוא היה ממונה על העניינים הדתיים של החיילים היהודיים, כלומר הוא מילא את החלל שבין דאגה לצרכים הדתיים של החיילים היהודיים ובין הרבנים הצבאיים, שלא יכלו להיות תמיד בכל במקום. סביר להניח שפרנקל אכן ארגן את ליל הסדר בתפקידו כממונה על ענייני דת.

אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה
אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה

על תפקיד זה כתב פרנקל:

"…בעיות חדשות עלו בעניינים שהיו קשורים לחיים המסורתיים, בעיקר בנוגע למזון, אך גם בקשר לתפילות, תפילין, להימנעות מגילוח וכדומה. אכן תמיד הצלחתי לחיות על פי כללי הכשרות, מלבד תקופה קצרה באביב 1918, כאשר רב הקהילה עדת ישראל בברלין, הד"ר עזרא מונק, אסר עליי בפרוש לשמור על הכשרות. מובן מאליו שבדרך כלל היה קשה לשמור שבת."

(תורגם מזיכרונותיו של פרנקל: Abraham A. Fraenkel: Lebenskreise. Aus den Erinnerungen eines jüdischen Mathematikers. Stuttgart 1967, p.128)

במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה עבר פרנקל ליחידת תצפיתני מזג אוויר, תפקיד שתאם יותר את כישוריו המובהקים כמתמטיקאי. מיד לאחר סיום המלחמה חזר אברהם פרנקל לאוניברסיטת מרבורג, ומאוחר יותר עבר ללמד כפרופסור למתמטיקה בעיר קיל בצפון גרמניה. בשנת 1926, ביקר המתמטיקאי בארץ ישראל יחד עם משפחתו, ושלוש שנים לאחר מכן עלה ארצה ונעשה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. ב-1938 אפילו נבחר לרקטור האוניברסיטה. בארץ פרסם חיבורים מתמטיים וחידש מונחים מתמטיים רבים בלשון העברית שעד אז לא היו קיימים.

גלגולי הפיוט "אבינו מלכנו" מהתלמוד ועד ברברה סטרייסנד

מסע מוזיקלי בין שלושה לחנים שנכתבו לפסוקים שונים מתוך תפילת "אבינו מלכנו", מהלחן האשכנזי הנפוץ עבור בלחן חסידי מוכר וכלה בלחנו של מקס ינובסקי.

"פותחין הארון" – מופיעה ההערה במחזור התפילה. ארון הקודש נפתח, ושליח הציבור והקהל מתחילים לנגן: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה… אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים…". תפילת "אבינו מלכנו", שמקורה עוד בימי התלמוד, היא אחת התפילות המוכרות והמזוהות ביותר עם ימים אלה, "הימים הנוראים" – הימים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

למרות הבדלי מנהגים הנוגעים לאופן אמירת התפילה, בקהילות שונות (בעיקר בקרב יהודי אשכנז) מושרים חלקים מהתפילה בלחנים שונים. הפעם, נתמקד בשלושה לחנים שנכתבו לפסוקים שונים מתוך  תפילת "אבינו מלכנו". הראשון, לחן נפוץ ומוכר שמושר בקהילות אשכנזיות רבות. השני, זה המיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. והשלישי, הצעיר מבניהם פרי עטו של המלחין מקס ינובסקי.

"האם ידוע מי הלחין את המנגינה המוכרת, הנפוצה והשכיחה של 'אבינו מלכנו'?" פניתי בשאלה אל המוזיקולוג והחזן פרופ' אליהו שלייפר. הוא השיב: "אני מצטער שאני מאכזב אותך… לצערי אינני יודע מי חיבר את הלחן הידוע ל'אבינו מלכנו'". שלייפר הפנה אותי לספרו של המלחין, המוזיקאי, החוקר והאתנומוזיקולוג אברהם צבי אידלסון "אוצר נגינות ישראל". "אוצר נגינות ישראל" כולל עשרה כרכי תווים שיצאו לאור בין השנים 1932-1914 ומרכזים את פירות מחקריו של אידלסון, שאסף ותיעד לחנים ומנגינות של עדות שנות בראשית המאה העשרים. לדברי שלייפר, הפרסום המוקדם ביותר של המנגינה המוכר לו מופיע בכרך העשירי של "אוצר נגינות ישראל" משנת 1932, שנושאו "שירי חסידים" (Gesänge der Chassidim).

בכרך זה מופיעות שתי גרסאות שונות של הלחן; "בגרסה הראשונה הלחן מופיע כחלק שני של ניגון חסידי (החלק הראשון איטי ובמשקל מרובע). בגרסה זאת מחולק הלחן בין קטעי סולו וקטעי מקהלה, ובמבט ראשון הוא נראה לגמרי שונה מן הניגון המקובל היום. הגרסה השנייה גם היא לא בדיוק כפי שאנו שרים היום, אבל אם מתעלמים מהפתיחה, אפשר להכיר היטב את הלחן המקובל". מופע נוסף של הלחן בגרסה כמעט זהה לזו המוכרת כיום מצויה בקובץ "שירי ארץ ישראל" משנת 1935 של יעקב שנברג, ונראה כי הניגון היה מקובל מאוד בשנות העלייה השנייה בארץ ישראל, ומי שנהגו לשיר אותו הם כנראה דווקא מנהיגי הסוציאליזם בתנועה הקיבוצית.

 

גרסה ראשונה של "אבינו מלכנו" מתוך "אוצר נגינות ישראל", כרך 10, לייפציג, 1932

 

בהקשר זה מעניין סיפורו של רפאל פסחי, מוותיקי קבוצת השרון שברמת דוד, שסיפר: "בקבוצת השרון היו חגיגות האחד במאי עניין שבספק, וגם אני לא הייתי בין החוגגים. שמעתי שבגבת החג מתקיים במלוא הדרו. החלטתי ללכת לראות איך חוגגים את החג הזה, שלא כתוב בתורה, אולי אשתכנע שזה כדאי. זה היה באחד במאי של שנת 1932. יצאתי עם העדר למרעה סמוך לגבת. בעוד העדר אוכל, ניגשתי לחדר האוכל של גבת, שעליו התנוסס הדגל האדום. עמדתי בפתח, והנה שירה נלהבת בוקעת: 'אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים'. אמרתי בלבי: נו, חג כזה גם אני מוכן לחגוג… כך התחלתי לחוג את האחד במאי…".

מקורו של הלחן המוכר נותר ב"צריך עיון", אולם על עובדת תפוצתו הרחבה קשה לערער. עדות מיוחדת המלמדת על התקבלותו של הניגון המוכר מצויה באוסף בן סטונהיל, שעותק שלו מצוי בארכיון הצליל הלאומי. בן סטונהיל (1964-1906), יהודי יליד פולין שהיגר עם משפחתו בראשית המאה הקודמת לארצות הברית, נטל על עצמו לאסוף ולתעד חומרי זמר מן הפולקלור היהודי האירופאי. למעלה מאלף שירים הקליט סטונהיל, ביניהם שירים פופולריים ביידיש, קטעי תפילות, ניגונים חסידיים ועוד.

פליטים רבים ששרדו את המלחמה שמשו כמידענים, נושאים בקולם את הזיכרון המוזיקלי שהיה. בהקלטות נשמעים ניצולים שונים מופיעים זה אחר זה כבסרט נע, נשאלים לשמם, למוצאם ולגילם, ושרים את שיריהם. בהקלטה מקיץ 1948 נשמע קולו של נער צעיר בן 16, פליט ששרד את אימות המלחמה והגיע לניו יורק. שם, במלון מרסיי שבמנהטן, הוקלט בידי סטונהיל. "אייער נאָמען?" (שמך?), נשאל הנער, "און ווי אלט ביסטו?" (ובן כמה אתה?). הנער השיב: "זעכצן" (שש עשרה). "און וואס וועסטו זינגען?" (ומה תשיר?) – "אבינו מלכנו". כאן נשמע קולו של הנער מזמר את הלחן הידוע, המילים מותאמות באופן קצת שונה מזה המוכר לנו כיום, אבל הניגון אותו ניגון.

 

ביצוע מתוך אוסף בן סטונהיל

 

תפילת "אבינו מלכנו" פותחת במילים "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", ומיד לאחריהן מופיעות המילים "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". גם מילים אלו זכו ללחן משל עצמן. אחד הלחנים המוכרים ביותר הוא זה המיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי (1813-1745), "בעל התניא" או "האדמו"ר הזקן" בפי חסידי חב"ד, מייסד חסידות זו. מלבד היותו גדול בתורה, נודע הרב כבעל כישרונות רבים, וביניהם כישרון מוזיקלי מיוחד. במסורת חסידי חב"ד מקובל לייחס לרבי שניאור זלמן כתיבת עשרה "ניגונים מכוונים".

בין עשרת הניגונים נכלל גם הניגון "אבינו מלכנו", כפי שמעיד "ספר הניגונים" (אנתולוגיה ייחודית המרכזת בתוכה רבים מניגוני החסידות). לניגון שלושה חלקים: חלק פותח ללא מילים, חלק אמצעי הכולל את מילות התפילה, וחלק מסיים – המורכב גם הוא ממנגינה בלבד. את הניגון שר הקהל כולו מיד לאחר פתיחת ארון הקודש, בטרם מתחיל החזן באמירת התפילה.

 

"אבינו מלכנו" בלחן רבי שניאור זלמן מליאדי, מתוך "ספר הניגונים", כרך א', 1948

 

בקטע שהוקלט במהלך "התוועדות" חסידים לפני כשלושה עשורים, נשמע קולו של מנהיג החסידות רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, שר את הניגון. ההקלטה פותחת בחלקו השני של הניגון, שכולל את מילות התפילה בקולו של הרבי. בהמשך מצטרפים החסידים לשירה, ואז נשמעים גם שני חלקי הניגון הנוספים: חלק הסיום ולאחריו חלק הפתיחה, שמופיע בהקלטה זו רק בהמשך.

 

בהקלטה מאוסף שמואל זלמנוב, שגם הופקד על פרויקט עריכת "ספר הניגונים" בידי האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, נשמע קולו של אחד החסידים – ככל הנראה זלמנוב עצמו – עם ההקדמה המכריזה "אבינו מלכנו – איינער פון די צען ניגונים פון די אלטען רבין" (אחד מעשרת הניגונים של האדמו"ר הזקן).

בהמשך נשמע חלקו הפותח של הניגון ללא מילים, לאחריו נכנס חלקו השני של הניגון (המושר בדומה לגרסה המופיעה בספר הניגונים, השונה במקצת מזו המושרת כיום) ולבסוף מושר החלק המסיים.

 

 

לחן מוכר נוסף לתפילת "אבינו מלכנו" הוא לחנו של המוזיקאי, המלחין, המנצח והמעבד מקס ינובסקי (1991-1912). ינובסקי הוא בנם של המוזיקאי חיים חייקל ינובסקי, שהיה סוחר עשיר, מוזיקאי ונגן צ'לו, ושל מרים רפ-ינובסקה, ששימשה כ"פרימדונה של האופרה הארץ ישראלית". לדברי פרופ' שלייפר, ינובסקי היה "המלך של מוזיקת בית הכנסת בשיקגו, בעיקר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים, אבל גם בקרב הקהילות האורתודוקסיות. ינובסקי השתמש בטקסט הרפורמי של תפילת 'אבינו מלכנו' לראש השנה, שבו רק פסוקים נבחרים מתוך התפילה המסורתית, וכתב את היצירה לסולן (או סולנית), מקהלה מעורבת ועוגב, בסגנון שנחשב חדשני בבתי הכנסת הרפורמיים דאז, אשר נהגו לשיר את הרפרטואר של בתי הכנסת הגרמניים מן המאה ה-19. בניגוד לכך, ביצירה זאת, כמו גם באחרות שכתב באותה תקופה, ינובסקי שילב סגנון הלקוח מן החזנות המזרח אירופית עם יסודות ששאל מהמוזיקה העממית והאמנותית הישראלית".

 

"אבינו מלכנו" בלחן מקס ינובסקי, שיקגו, 1950

 

הקונספט ליצירה היה "שירה אינטימית ולא מוחצנת". שלייפר ציין כי ינובסקי סיפר לו באופן אישי כי רצה שהשירה תהיה מדודה, לא בעלת אופי קצבי חופשי, אלא מוכתבת על ידי הקצב של האורגן המלווה אותה: "הוא רצה שהאורגן יסמן את דפיקות הלב שלו…". היצירה מסתיימת במילים "שמע קולנו", ותפקיד המקהלה נשמע כהד. נראה שאת עיקר פרסומו בקרב הציבור הרחב קנה לו הלחן בביצועה הנודע של הזמרת ברברה סטרייסנד, ששונה בעיבודו המוזיקלי מזה המקורי. פרסום מוקדם של היצירה משנת 1950 נמצא באוסף יעקב מיכאל "לסולו, מקהלה מעורבת אורגן או פסנתר".

ולוואי ויתקבלו הבקשות והתפילות כמילות התפילה – "אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה".