האוקיאנוסים והימים תופסים לעתים שטח נרחב במפות, ופעמים רבות חפץ המאייר למלאם בציורים מעניינים. מפלצות ים הינן נושא פופולרי וכן ספינות, אך גם יצורים אקזוטיים ומיוחדים אחרים ניתן למצוא במים: בנות ים.
במפת יבשת אסיה של סבסטיאן מונסטר מ- 1572, באוקיאנוס מדרום לאינדונזיה, ניתן לראות בת ים בעלת זנב סנפירים כפול משכשכת להנאתה במים בסמוך למפלצת ים מהסוג הסטנדרטי.
במפת חצי האי ערב מתוך ספרו של תלמי שהודפס בבזל ב- 1545, באזור מפרץ עדן מופיעה דמות מסוגננת של בת ים, עם תסרוקת כתר צמה (כמיטב אופנת עלמות רמות מעלה בימי הביניים), וידיה ככנפיים או סנפירים.
גם במפת התלתן המפורסמת, שטח הים מתגלה כאזור מסקרן, בו צפים להנאתם בת ים ובן ים הצופה בה בעניין.
אך אין זה הכרחי להרחיק למחוזות רחוקים: ב- 1722, יוצר אדוורד וולס מפה, המתארת את ארץ כנען בחלוקה לנחלות השבטים. במפה זו ניתן לראות בת ים נשענת על מסגרת הכותרת, ולצדה צאצאה, בן ים פעוט האוחז באמו. התרחשות נוגעת ללב זו מתרחשת מול חופי אכזיב.
אז בפעם הפעם שתצפו ב"בת הים הקטנה", תזכרו שחברותיה של אריאל נצפו ממש פה אצלנו בארץ ישראל!
במרכז כיכר קמפו די פיורי שברומא, עומד פסל גבוה של דמות אפלה למראה; רכונה קדימה, מבטה קודר והברדס לראשה מטיל צל על פניה. זוהי דמותו של ג'ורדנו ברונו – נזיר מרדן אשר קורות-חייו מספקים לנו הצצה נדירה למאבקי הכוח בכנסייה הקתולית של המאה ה-16.
עם פרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, גברה הצנזורה על התכנים אליהם נחשפה כלל האוכלוסייה ובהם עסקו אנשי הדת, המדע והתרבות. במסגרת רדיפות האינקוויזיציה, רבים הוכרזו ככופרים. אנשים שאיימו על הסדר הקיים נרדפו, הוזהרו, נענשו ואפילו הוצאו להורג. כך היה גם במקרה של הנזיר הדומיניקני, ג'ורדנו ברונו, ששילם בחייו על דעותיו ועל כתביו.
עותק נדיר בכתב-יד של ספרו"De L'infinito Universo e Mondi" ("על היקום האינסופי והעולמות"), בו כתב ברונו את הטיעונים שעלו לו בחייו, נמצא כאן אצלנו בספרייה הלאומית בירושלים!
סביר שהספר הועתק בכתב יד משום שלא ניתן היה להדפיס אותו; כמו ספרים רבים באותה תקופה, גם ספר זה נכנס ל-'אינדקס הספרים האסורים' – משמע הדבר שלא ניתן היה ללמד את תכניו שנחשבו אסורים ובלתי חוקיים מבחינת הכנסייה הקתולית. מי שהיה מפיץ את הספר היה מסתכן במוות.
כותרתו של כתב היד "De L'infinito universo et mondi" של ג'ורדנו ברונו. לחצו על התמונה לצפייה בפריט המקוון
סיפורו של ברונו הוא אחד הסיפורים המעניינים והמכוננים של העת החדשה המוקדמת, ומתחיל בהולדתו ב-1548 בדרום איטליה, בשם פיליפו ברונו. בשנת 1565 הפך לנזיר דומיניקני ועם כניסתו למנזר סן דומניקו מג'ורה, ניתן לו השם ג'ורדנו, על שם נהר הירדן הזורם תמיד – כמו מחשבותיו. בשנת 1572 הוסמך ברונו לכמורה.
ברונו התעניין בפילוסופיה וזיכרון, ואפילו כתב ספרים על שימוש בקיצורים לשיפור הזיכרון; הוא עצמו ניחן בזיכרון פנומנלי ונחשב לגאון. הוא הושפע מרעיונותיו של אפלטון, שספריו התגלו מחדש באותה התקופה, ומהמודל ההליוצנטרי של קופרניקוס לפיו כוכבי הלכת נעים סביב השמש. גישה זו הוקצתה באותה תקופה מפאת הצנזורה על כל דבר שנגד את עמדת הכנסייה הקתולית, מה שהביא לרדיפתו של ברונו. בשנת 1576 ברח מנאפולי מפני האינקוויזיציה ועבר לרומא. לאחר -מכן המשיך במנוסתו אל מחוץ לאיטליה.
בשנת 1584, פרסם כמה מכתביו החשובים, בהם "על היקום האינסופי והעולמות" – אותו ספר שאנחנו מחזיקים כאן בספרייה.
בספר זה כתב ברונו שהכוכבים הנראים בשמים הם שמשות ושהיקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. הוא גם טען שיש עוד יצורים תבוניים ביקום מלבד בני האדם! ברונו לעג לדת והציג את מעשי הנסים המתוארים בכתבי הקודש כטריקים תיאטרליים. גישה זו רק הוסיפה לעוינות הכנסייה כלפיו.
באותה תקופה מת האפיפיור השמרן, סיקסטוס החמישי, וברונו תיאר לעצמו שכוחה של האינקוויזיציה ירד בשל כך. הוא חזר לאיטליה ולימד זמן מה בפדובה, אך כעבור כשנה נמסרה משרתו לגלילאו גליליי. ברונו עבר לוונציה ובמשך זמן מה לימד אציל עשיר טכניקות לשיפור הזיכרון. האציל, שהתאכזב ללמוד ממנו את מערכת הקיצורים שפיתח במקום שיטות קסם, הסגיר אותו לידי האינקוויזיציה.
תחריט של אחד העזרים לשיפור הזיכרון שפיתח ג'ורדנו ברונו
ברונו נכלא במשך שש שנים לפני שנשפט. הוא ניסה לקבל מחילה מהאפיפיור קלמנס השמיני בתמורה להכחשה חלקית של טענותיו. במשפט, האינקוויזטורים תבעו הכחשה מלאה. ברונו סירב – מצב מסוכן להיות בו באיטליה של המאה ה-16.
חקירתו החלה בשנת 1593 והמשפט התרחש בשנת 1600: משך התהליך הארוך נבע מהעובדה כי ג'ורדנו ברונו לא מוכן היה להודות שהגנתו על עמדותיו היא כפירה ומשום שלא חזר בו.
במהלך התהליך, חברי האינקוויזיציה ניתחו את אחת מההצהרות בספר של ברונו, בה הוא הציג שמונה טענות שנבחנו ככפירה. ברונו הודה כי שש מטענותיו הן אכן כפירות, בעוד שבשתי הטענות הנותרות עמדתו לא הייתה ברורה. הודאה מלאה בהיותן של שמונה טענותיו ככפירות הייתה ככל הנראה מונעת את העונש שהוטל עליו, אך בסופו של דבר העדיף ברונו להתעקש על כך שהוא לא רואה את שתי העמדות האחרות ככפירה ולהתמודד עם ההשלכות.
ברונו הוכרז כופר והועלה על המוקד ב-17 בפברואר 1600 בכיכר קמפו די פיורי שברומא. לפני מותו, הוא פנה לחשמנים שגזרו עליו מוות ואמר: "אתם צריכים לחוש בבטאכם את גזר הדין הזה פחד רב יותר משצריך אני לחוש בשומעי אותו".
ספק אם היה מאמין שביום מן הימים ישקיף פסל בדמותו על אותה הכיכר בה הוצא להורג.
"נדבן", "נציג היהודים" ו-"מנהיג יהודי העולם", הם רק דוגמה לכמה מהתארים המיוחסים למשה מונטיפיורי שנשלפו מחיפוש מהיר בגוגל. מונטיפיורי הוא כנראה אחד השמות הכי מזוהים עם הישוב הארץ-ישראלי במאה ה-19, וכפי שמרמזים תאריו הרבים – כמעט תמיד ההקשר חיובי. אך כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, היו כמה שלא השתכנעו..
לחצו על התמונה כדי לצפות בה בתוך Gross Family Collection
כאן, במחוזותינו, מונטיפיורי נודע בתור "השר" – תואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן תרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846 – "Sir". השר זכור כפילנטרופ גדול שתרם תכופות מכספו והביא אחרים לעשות-כן. אפילו בנייתן של שכונות רבות, ביניהן השכונה הראשונה בירושלים – "משכנות שאננים", מיוחסות לו.
מונטיפיורי נתפס בתודעה הישראלית כמטפח הישוב היהודי בארץ – מטיף לביסוס החקלאות, אותה טיפח כדי שיהודי הארץ יעבדו את הקרקע ויוכלו לחיות ממנה; ואבי התיעוש בשל מפעלים אחרים מטעמו, ביניהם מימון בית דפוס בירושלים, בית ספר לאריגה וטחנת קמח.
שמו של משה מונטיפיורי נותר עד ימינו מחובר לארץ-ישראליות ולנדבה. ספרים ושירים שנכתבו על האיש ממחישים את האופן שבו השתרשה תדמיתו המיתית. דוגמה טובה לכך הוא שירם המפורסם של חיים חפר ודובי זלצר בביצועו של יהורם גאון, "השר משה מונטיפיורי".
אולם, לא כולם חלקו את ההערצה לשר מונטיפיורי. בפרספקטיבה של שנים רבות (או לאחר מותם), אנו נוטים להאדיר את דמויותיהם של אנשי ציבור גם אם שנויים במחלוקת, ומונטיפיורי אינו יוצא-דופן מבחינה זו. עוד בתקופת הישוב הישן – דהיינו משלהי המאה ה-19, נשמעו ביקורות על התנהלות השר והאותנטיות של כוונותיו. אפרים דינרד, סוחר ספרים וסופר ידוע לשמצה בשל היותו אופוזיציונר נצחי, יצא בספרו "היער באין דב" (ספר קונטרוברסלי בו הוא מנסה להפריך את קיומו של ישו ובכך לבטל את הלגיטימציה של הדת הנוצרית), במלחמה נגד מונטיפיורי כמושיע היהדות. על בעלי הממון דוגמת מונטיפיורי כתב:
"…משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו [מאיתנו], קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון? לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותכם עד עולם, אמן!" (כתבי אפרים דינרד, עמ' 210).
בחיבורו "מגילת סתרים", לקח דינרד את סלידתו ממונטיפיורי צעד אחד קדימה – זהו כְּתַב השמצה כנגד השר, בו מכנה אותו דינרד "אליל הפתאים האומללים". הוא כתב שאבות אבותיהם של היהודים היו עובדי אלילים ושגם לאחר קבלת התורה נותר ניחוח האלילות. דינרד הוסיף וטען שהאלילות אינה דתית בלבד, אלא מתבטאת בהערצה עיוורת לכל פקיד, שר, רב, עשיר ונוכל. כך ראה דינארד את משה מונטיפיורי – זיוף שהגיע לגדולות.
מגילת סתרים – אפרים דינרד
כמובן שכבר אז, קמו תומכיו של מוטיפיורי על רגליהם האחוריות כשניסה דינרד לגנותו. כתב העיתון 'עברי אנכי', ישעיהו מייזלש, פרסם ב-1885 ביקורת על דינרד לאחר שפגש אותו ושמע על משנתו. בין דבריו אמר כי דינרד: "דיברת סרה בשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, וגזלת ממנו את כבודו אשר רכש לו במשך מאה שנה אשר חי עלי אדמות… ואף אמנם ידעתיך, סופר נכבד, כי תעמוד על דעתך ולא תשנה, אשר על-כן לא אומר לך 'חזור בך!'… מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן".
קולות ביקורתיים נוספים, אם כי מתונים בהרבה, לא נעדרים גם מן המרחב האקדמי: לפי החוקר משה סמט, מחבר הספר: "משה מונטיפיורי מציאות והאגדה", מונטיפיורי למעשה לא תרם פרוטה מכיסו למפעל הארצישראלי, אלא התרים אחרים; באופן זה, התרגום של התואר 'פילנטרופ' ל-'נדבן' מוטעה. לא זאת בלבד, אלא שהוא גם גורס כי פעילותו הענפה של השר באיסוף כספים לא נבעה מאהבת הארץ גרידא, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים – דריסת רגל במקום המתפתח הקנתה לו השפעה עצומה בקהילה היהודית העולמית.
צמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם ונזקקו לתמיכה קבועה של יהודי חוץ-לארץ. סמט מספר על ביקורות קשות שהוטחו במונטיפיורי בשל אופי הפילנטרופיה שלו; מיקוד במתן צדקה שגייס ולא בשיקום העניים וחיסול בעיית העוני.
מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880
סמט טוען שלמרות הצלחתו של מונטיפיורי בגיוס כספים, השר היה קצת פחות מוכשר בכל הנוגע לפעולות פיתוח כלכלי; מיזמיו בפיתוח הדיור, התעשייה והחקלאות כשלו. כפי שאמר העסקן הציוני לאו מוצקין בנאומו בקונגרס הציוני השני ב-1898, כבר באמצע המאה נוסדו מוסדות עירוניים, בין היתר על-ידי מונטיפיורי, אך הם היו טבועים בחותם הצדקה ולא נגעו במצוקת היהודים – לא נעשה דבר שישפר את המצב הכלכלי העגום.
מאחר שמונטיפיורי עצמו מעולם לא נטל אחריות על כשלונותיו, הוטלה האשמה על יושבי הארץ שכבודם הוכפש; כך יצא שבמקום לסייע להם, הוציא השר את דיבתם – פעולותיו רק גרעו מכבודם המפוקפק גם-כך של בני היישוב הישן. סמט טוען שכל פעולותיו של השר היו מלוות בדיונים ציבוריים, חששות והערכות ביקורתיות, אך דברי השבח גברו על הגינויים, מה שסייע להשרשת מעמדו של מונטיפיורי כפטרון יהודי הארץ.
עם-זאת, על-אף הביקורת ואולי בשל התועלת שצמחה מפועלו, משה מונטיפיורי לעד יזכר כיקיר העם היהודי.
אנחנו נתקלים בו כל כך הרבה פעמים, אבל מה אנחנו בעצם יודעים אודותיו? מיוחד: כל מה שרציתם לדעת על הרמזור הכחול-לבן (או האדום-ירוק) ולא העזתם לשאול! בונוס: גלו איפה ומתי הוקם הרמזור הראשון בעיר מגוריכם
"הנדון: מנגנון אור אוטומטי לכוון תנועה – הוראות בימים הקרובים תוסדר התנועה בהצטלבות הרחובות הרצל, בלפור וביאליק ע"י מנגנון אור אוטומטי בקשר עם הנ"ל הננו מפנים את תשומת לב הצבור בעלי רכב והולכי רגל להוראות דלקמן…"
הימים הם ימי אמצע יולי 1949 בעיר חיפה. תושבי העיר קמים בבוקר ומקבלים מנשר רשמי מעירית חיפה ומשטרת התנועה אודות פלא של ממש העתיד להיכנס לחייהם – מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה:
כצפוי, מדובר היה בידיעה מרעישה שזכתה לכותרות בעיתוני המדינה הצעירה. בכל זאת – הרמזור לא היה מוכר לתושבים – והמחשבה כי עצם דומם יחליף את שוטר התנועה היו חדשות של ממש.
ב-12 ביולי חיפה נעשתה רשמית לעיר הראשונה במדינת ישראל הצעירה העושה שימוש בפלא הטכנולוגי, הלוא הוא – הרמזור!
הרמזור הראשון כפי שתועד בגלויה של 'ישראנוף' מתוך אוסף אלי רומן
לא כמו הרמזורים שאנחנו מכירים היום, הרמזור הראשון שהוצב בצומת הרצל-בלפור-ביאליק היה רמזור התלוי על חוטי חשמל. לקח קצת זמן עד שהתושבים למדו את הרעיון, אבל כפי שניתן לראות בווידאו נדיר של "יומני כרמל" (ותודה רבה לחברים שלנו המנהלים את הפייסבוק של ארכיון המדינה), הפרויקט התקדימי סיפק את הסחורה!
כך נולדה המילה "רמזור"
כמו שניתן לראות בדיווחים, המילה רמזור נולדה אחרי הצבתו של הרמזור הראשון בחיפה.
המילה "רמזור" – כך מספרים לנו באקדמיה ללשון עברית – מקורה בהלחמה של המילים "רמז" ו"אור" – שכן האור מרמז למכוניות ולהולכי הרגל מה עליהם לעשות. באקדמיה גם מספרים בסיפוק כי הם מרוצים מאוד מהמילה, ושהיא מוצלחת הרבה יותר מהמילה האנגלית Traffic Light, שאם היינו מאמצים אותה – היינו נאלצים לקרוא לרמזור האהוב בשם המשונה "אורות תחבורה".
נקודה מעניינת נוספת היא כי המילה מוצגת כחידוש לשוני של דוד רמז (על פי הנספח "ניבים ומונחים – מחידושי ד. רמז", שמופיע בספרו של רמז "טורים" משנת תשי"ב). דוד רמז היה שר התחבורה באותה תקופה, אך היה גם איש השפה העברית שחידש מילים רבות. האם במילה שהמציא, "רמזור", הוא הכניס גם רמז לשמו?
בחיפוש בארכיון העיתונות המקוון שלנו, מצאנו את המילה "רמזור" מופיעה לראשונה בעיתונות בחודש אוגוסט 1950:
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
אומנם חיפה הייתה החלוצה, אך ממש ממש לא האחרונה. עיר אחר עיר, התקינו העיריות רמזורים בצמתים השונים. והתושבים? הם נאלצו להסתגל לעולם החדש והמרומזר.
איפה ומתי הוצב הרמזור הראשון בעיר שלכם?
בתל אביב צמצמו פערים מחיפה במהרה, ותוך מספר חודשים – עדיין ב-1949 – הקימו את הרמזור הראשון ברחוב הרצל פינת דרך יפו.
הרמזור הראשון בתל אביב. צילום: פוטו ארתור (אברהם) רוסמן, מתוך אתר פיקיויקי, 1955
בירושלים נאלצו לחכות עד שנת 1955 לרמזור הראשון, שקם (די כצפוי) בצומת האיקסים (יפו פינת המלך ג'ורג').
צומת האיקסים בירושלים
שנה אחרי הבירה, רמת גן הציבה בשנת 1956 רמזור ראשון בצומת ז'בוטינסקי-ביאליק.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
שנה אחרי רמת גן, בשנת 1957, זכתה גם פתח תקווה לכבוד וחנכה רמזור ראשון בפינת הרחובות שטמפר-בר כוכבא.
מובן שהרמזורים הציבו אתגר למוגבלי הראייה, ובשנת 1963בגדרה הוקם לראשונה רמזור ראשון מסוגו בישראל שסייע לעיוורים לחצות בביטחה את הכביש.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
צומת סוקולוב-שד' קוגל-הנשיאים זכה לרמזור הראשון בחולון בשנת 1965.
בשנת 1965 התבשרו גם הנהגים בתל-אביב כי מעתה מצלמת אלקטרונית (לראשונה!) עלולה לתפוס אותם על חם אם יעזו לנסוע באור אדום בפינת הרחובות קרליבך-חשמונאים.
בירת העמק עפולה נאלצה לחכות עד שנת 1966 כדי לחנוך את הרמזור הראשון.
ובשנת 1967 זכתה גם עכו העתיקה לרמזור שהוצב בכניסה מכיכר השוק.
ב-1968 זכתה גם בת-ים לפלא הטכנולוגי בשדרות העצמאות.
ובראשון לציון? העיר שכיום היא הרביעית בגודלה, זכתה לרמזור ראשון רק בשנת 1970 בצומת ז'בוטינסקי ורוטשילד.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
ושנים רבות תחלופנה עד שגם טבריה תזכה לכבוד בשנת 1978 בצומת הרחובות הגליל ואלחדיף.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
ומה באשר לאילת? הופתענו לגלות כי רק בשנת 1988 (!) זכתה העיר הקיצית לרמזור הראשון!
ולסיום – רק נזכיר את מה שנכון תמיד:
תודה רבה למזכירה המדעית של האקדמיה העברית ללשון רונית גדיש על עזרתה בגילוי מקור המילה "רמזור"
ותודה רבה לחברים הטובים מארכיון המדינה על הרעיון לכתבה