כל הכבוד לשר?

היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי, אוסף שבדרון

משה מונטיפיורי, מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

וּפֹה מַתָּן בַּסֵּתֶר, וְשָׁמָּה נְדָבָה

וּפֹה צְבִיטָה בַּלְּחִי אוֹ לִטּוּף שֶׁל אַהֲבָה

וּלְכָל הַיְּהוּדִים שִׂמְחָה וְגַאֲוָה

וְכָל הַכָּבוֹד לַשַּׂר!

האמנם?

"נדבן", "נציג היהודים" ו-"מנהיג יהודי העולם", הם רק דוגמה לכמה מהתארים המיוחסים למשה מונטיפיורי שנשלפו מחיפוש מהיר בגוגל. מונטיפיורי הוא כנראה אחד השמות הכי מזוהים עם הישוב הארץ-ישראלי במאה ה-19, וכפי שמרמזים תאריו הרבים – כמעט תמיד ההקשר חיובי. אך כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, היו כמה שלא השתכנעו..

לחצו על התמונה כדי לצפות בה בתוך Gross Family Collection

כאן, במחוזותינו, מונטיפיורי נודע בתור "השר" – תואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן תרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846 – "Sir". השר זכור כפילנטרופ גדול שתרם תכופות מכספו והביא אחרים לעשות-כן. אפילו בנייתן של שכונות רבות, ביניהן השכונה הראשונה בירושלים – "משכנות שאננים", מיוחסות לו.

מונטיפיורי נתפס בתודעה הישראלית כמטפח הישוב היהודי בארץ – מטיף לביסוס החקלאות, אותה טיפח כדי שיהודי הארץ יעבדו את הקרקע ויוכלו לחיות ממנה; ואבי התיעוש בשל מפעלים אחרים מטעמו, ביניהם מימון בית דפוס בירושלים, בית ספר לאריגה וטחנת קמח.

שמו של משה מונטיפיורי נותר עד ימינו מחובר לארץ-ישראליות ולנדבה. ספרים ושירים שנכתבו על האיש ממחישים את האופן שבו השתרשה תדמיתו המיתית. דוגמה טובה לכך הוא שירם המפורסם של חיים חפר ודובי זלצר בביצועו של יהורם גאון, "השר משה מונטיפיורי".

אולם, לא כולם חלקו את ההערצה לשר מונטיפיורי. בפרספקטיבה של שנים רבות (או לאחר מותם), אנו נוטים להאדיר את דמויותיהם של אנשי ציבור גם אם שנויים במחלוקת, ומונטיפיורי אינו יוצא-דופן מבחינה זו. עוד בתקופת הישוב הישן – דהיינו משלהי המאה ה-19, נשמעו ביקורות על התנהלות השר והאותנטיות של כוונותיו. אפרים דינרד, סוחר ספרים וסופר ידוע לשמצה בשל היותו אופוזיציונר נצחי, יצא בספרו "היער באין דב" (ספר קונטרוברסלי בו הוא מנסה להפריך את קיומו של ישו ובכך לבטל את הלגיטימציה של הדת הנוצרית), במלחמה נגד מונטיפיורי כמושיע היהדות. על בעלי הממון דוגמת מונטיפיורי כתב:

"…משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו [מאיתנו], קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון? לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותכם עד עולם, אמן!" (כתבי אפרים דינרד, עמ' 210).

בחיבורו "מגילת סתרים", לקח דינרד את סלידתו ממונטיפיורי צעד אחד קדימה – זהו כְּתַב השמצה כנגד השר, בו מכנה אותו דינרד "אליל הפתאים האומללים". הוא כתב שאבות אבותיהם של היהודים היו עובדי אלילים ושגם לאחר קבלת התורה נותר ניחוח האלילות. דינרד הוסיף וטען שהאלילות אינה דתית בלבד, אלא מתבטאת בהערצה עיוורת לכל פקיד, שר, רב, עשיר ונוכל. כך ראה דינארד את משה מונטיפיורי – זיוף שהגיע לגדולות.

מגילת סתרים - אפרים דינארד
מגילת סתרים – אפרים דינרד

כמובן שכבר אז, קמו תומכיו של מוטיפיורי על רגליהם האחוריות כשניסה דינרד לגנותו. כתב העיתון 'עברי אנכי', ישעיהו מייזלש, פרסם ב-1885 ביקורת על דינרד לאחר שפגש אותו ושמע על משנתו. בין דבריו אמר כי דינרד: "דיברת סרה בשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, וגזלת ממנו את כבודו אשר רכש לו במשך מאה שנה אשר חי עלי אדמות… ואף אמנם ידעתיך, סופר נכבד, כי תעמוד על דעתך ולא תשנה, אשר על-כן לא אומר לך 'חזור בך!'… מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן".

קולות ביקורתיים נוספים, אם כי מתונים בהרבה, לא נעדרים גם מן המרחב האקדמי: לפי החוקר משה סמט, מחבר הספר: "משה מונטיפיורי מציאות והאגדה", מונטיפיורי למעשה לא תרם פרוטה מכיסו למפעל הארצישראלי, אלא התרים אחרים; באופן זה, התרגום של התואר 'פילנטרופ' ל-'נדבן' מוטעה. לא זאת בלבד, אלא שהוא גם גורס כי פעילותו הענפה של השר באיסוף כספים לא נבעה מאהבת הארץ גרידא, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים – דריסת רגל במקום המתפתח הקנתה לו השפעה עצומה בקהילה היהודית העולמית.

צמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם ונזקקו לתמיכה קבועה של יהודי חוץ-לארץ. סמט מספר על ביקורות קשות שהוטחו במונטיפיורי בשל אופי הפילנטרופיה שלו; מיקוד במתן צדקה שגייס ולא בשיקום העניים וחיסול בעיית העוני.

מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880
מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880

סמט טוען שלמרות הצלחתו של מונטיפיורי בגיוס כספים, השר היה קצת פחות מוכשר בכל הנוגע לפעולות פיתוח כלכלי; מיזמיו בפיתוח הדיור, התעשייה והחקלאות כשלו. כפי שאמר העסקן הציוני לאו מוצקין בנאומו בקונגרס הציוני השני ב-1898, כבר באמצע המאה נוסדו מוסדות עירוניים, בין היתר על-ידי מונטיפיורי, אך הם היו טבועים בחותם הצדקה ולא נגעו במצוקת היהודים – לא נעשה דבר שישפר את המצב הכלכלי העגום.

מאחר שמונטיפיורי עצמו מעולם לא נטל אחריות על כשלונותיו, הוטלה האשמה על יושבי הארץ שכבודם הוכפש; כך יצא שבמקום לסייע להם, הוציא השר את דיבתם – פעולותיו רק גרעו מכבודם המפוקפק גם-כך של בני היישוב הישן. סמט טוען שכל פעולותיו של השר היו מלוות בדיונים ציבוריים, חששות והערכות ביקורתיות, אך דברי השבח גברו על הגינויים, מה שסייע להשרשת מעמדו של מונטיפיורי כפטרון יהודי הארץ.

עם-זאת, על-אף הביקורת ואולי בשל התועלת שצמחה מפועלו, משה מונטיפיורי לעד יזכר כיקיר העם היהודי.

 

כתבות נוספות

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

 

 

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק

הצצה לאחד מספרי המסעות המודרניים הראשונים בעברית - המכיל מסלולים בארץ ישראל וב"סוריה הדרומית"

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה"

תייר המסייר לפני כמאה שנה בארץ ישראל ובשכנותיה, ומזיע תחת שמש המזרח הקופחת, חפץ להתרענן ברחצה. אך מה יעשה? כיצד ימצא בית מרחצאות ראוי?

מי שנחלץ לעזרתו של התייר המתאפק, הוא חוקר ארץ ישראל ישעיהו פרס (1955-1874), שבשנת 1921 פרסם את ספר המסעות בארץ ישראל וסוריה הדרומית הנחשב אחד מספרי המסעות המודרניים הראשונים בעברית. בתוך הספר, יוכל התייר לגלות שורה של המלצות בתחומים רבים – ובהן – גם המלצות בתחום ההיגיינה.

לצערו של התייר, מתברר כי בירושלים הוא יצטרך להסתפק ב"אמבטאות די נקיות" בבתי הורנשטיין, אשר מיקומם מסומן במפת ירושלים הנלווית לספר.

ההתייחסות לאמבטאות בספר המסעות של ישעיהו פרס
מיקום בתי המרחץ במפת ירושלים שצורפה לספר המסעות

ואם אותו תייר לא מסתפק רק ב"אמבטאות די נקיות"?

הוא יוכל להתנחם בעובדה, שאם ימשיך את טיולו צפונה עד דמשק – יוכל להנות שם מ"בתי המרחץ התורכים… המפורסמים בכל ארץ הקדם בגלל יפים והדרם".

 

מבית החנוך לנערים מושחתים ועד שכונת הפחים

בקטע הנ"ל של המפה מסומן גם "בית העם" ששכן בפינת רח' פראג ורח' שטראוס בזכרון משה, שכונה בה שימש ישעיהו פרס כיו"ר הועד  ורחוב בה נקרא על שמו עוד בחייו.

ישעיהו פרס, גיאוגרף ופעיל ציבורי, בעיקר בתחומי החינוך,  היה מלומד רב פעלים, ואף חבר ועדת בית הספרים "מדרש אברבנאל" (ממנו צמחה הספרייה הלאומית).

עוד נקודה מעניינת במפה היא "בית חנוך לנערים מושחתים" המתייחס לבנין הנמצא ברח' עובדיה 24 בשכונת כרם אברהם (בסמוך למתחם שנלר – בית היתומים הסורי).

הבנין נבנה בשנת 1855 על ידי הקונסול הבריטי ג'יימס פין כחלק ממפעל "המטעים התעשייתיים" שלו שנועדו לספק תעסוקה ליהודי העיר. זוטא וסוקניק מציינים בספרם כי בראשית תקופת המנדט שימש הבית "בית אסורים לילדים פושעים" (מתוך: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 96-93).

בספר גם מוגש תאור מילולי של מסלול דרך רחוב יפו, "נפנה שמאלה ברחוב… הקונסולים. אחרי 50 פסיעה נעבור על פני בית החולים של חברת המסיתים האנגלית…"  רחוב הקונסולים הינו רחוב הנביאים; חברת המסיתים הינה מייסדי בית החולים של המיסיון האנגלי בו נעשתה פעילות מיסיונרית ולכן רגשות ההתנגדות של היהודים לפעילותו.

זהו הבניין המפואר בצורת חצי עיגול שנבנה ביוזמת החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים (1896) – כיום פועל במבנה בית הספר הבינלאומי האנגליקני. ליד כנסית החבשים ניתן לראות את בית הספרים מדרש אברבנאל [=הספרייה הלאומית בראשיתה].

ומהי שכונת "בתי עניים שבת צדק" באזור נחלאות?

"בתי עניים" על שום היהודים מעוטי האמצעים שפלשו בזמנו לשטחים המיועדים להקמת שכונת ימין משה וכאשר פונו משם, יושבו, בעיקר הספרדים מתוכם, בשכונת שבת צדק (1892). שבת צדק הינה שכונת הפחים המוזכרת בשיר פרי עטו של יוסי בנאי בין זכרון יוסף לשכונת הפחים:

"אני כמו עץ שתול, שורשי נחים 
בין זכרון יוסף לשכונת הפחים

הפחים על שום הפחים והארגזים מהם לוקטו קירות ותקרות המבנים הדלים בשכונה. אף השם הערבי "חראת אל טאנאק" מתייחס לחומר ממנו נבנו הצריפים.

בתי עזרת נדחים – הינם בתי שכונת התימנים בסילואן. השכונה יושבה ב-1885 ביוזמתו של ישראל דב פרומקין, מייסד עתון החבצלת, איש ציבור, מקים חברת 'עזרת נדחים' שחפץ לסייע לבני תימן לייסד התיישבות בגוון חקלאי גם כדי לספק בעבורם אלטרנטיבה להצעות התמיכה הכלכלית של המיסיון נוכח עוניים ודלותם. היישוב התימני בסילואן התקיים עד 1936.

 

במורדות הר ציון ניתן לראות את בית הקברות היהודי סמבוסקי ששימש לקבורת עניים וגלמודים, ותיעוד על פעילותו קיים מן המאה ה-19 ועד 1945.

בית המופתי חאג' אמין אל חוסייני בשיח' ג'ראח מסומן בצד שכונה יהודית ושכונה מוסלמית.

על המפה נמצא ציון גם לבתי שכונת ניסן בק בסמוך לשער שכם ולגן הקבר "קבר ישו עפ"י גורדון".

בתחילת המדריך מוצע מסלול טיול בן 21 יום, המשלב אתרים מסורתיים עם מוסדות שחידש היישוב בארץ ישראל:

מעניין לראות כי התכנית כוללת ביום השני סיור בקבר רחל ובבית לחם, ביום השלישי בבצלאל ובמגרש האוניברסיטה העברית, ובחמשת הימים האחרונים נסיעה לדמשק, בעל בק, וביירות. בכל עיר מספק פרס המלצות שימושיות בתחומים רבים: בתי מלון, מורי דרך, עגלות, בתי כנסת, בנקים, בתי דאר וטלגרף ועוד.

 

שופינג בדמשק

כאשר פורסם הספר, ארץ ישראל והמדינות השכנות היו מרחב אחד בו ניתן היה לטייל ולבקר באופן חופשי. מובן לכן מדוע פרק ארוך מוקדש לערי סוריה ולבנון של היום: לגבי  דמשק, באשר למלונות, מזכיר המדריך את "מלון ירושלם, העומד במדרגה נמוכה"  ומלבדו אין בתי מלון נוספים המיועדים מלכתחילה ליהודים.

נושא שמעניין את התייר העברי אז, כמו היום, הינו קניות. חמישה עמודים מוקדשים לתאור שווקי דמשק. הנה חלק מן התיאור המתייחס אל שוק היוונים:

"הסוחרים מציעים פה לפני התייר כל מיני חפצים: כלי נשק, שריונים, בגדים, מטפחות, שטיחים, עתיקות, מטבעות, אבנים טובות, מקטרות, תיקים לטבק וכו' וכו'. הם דורשים הרבה ולוקחים מעט, לפעמים מוכרים הם את החפץ בחלק החמישי מכפי המחיר ששתו עליו לכתחילה".

פרס ממשיך ומתאר בפירוט רב כל סוג סחורה המוצע בשווקים ואף את אווירת השוק, מראות מעניינים בפינותיו השונות וכך מצייר לקורא תמונה חיה ותוססת.

רובע היהודים בדמשק מתואר אף הוא במדריכו של פרס במלים "… הוא אחד ממושבות היהודים היותר עתיקים בתבל, כי מעולם לא בטל ישוב יהודי בדמשק…"

פרס שם דגש מיוחד על נוחות התייר היהודי, ובין בתי המלון בבירות מוזכר כי "מלון רבינוביץ הוא בית ממדרגה שלישית, בו אפשר להשיג מאכל כשר". לגבי הקהילה היהודית בעיר כתוב כי היא "מונה 3500 נפש, כלם ספרדים-סורים מלבד אי-אלו אשכנזים… הכי"ח מחזיקה פה בבית ספר לנערים ובית ספר לנערות עם גן ילדים ולועד החנוך גן ילדים. בתי התפלה נמצאים ברובע היהודים".

 

ולקינוח: עכברי פרעה

את ספרו חותם פרס ברשימת שמות החיות והעופות הצמחים והדוממים המלים המחודשות בעברית, גרמנית, אנגלית והשם המדעי, וכן במפתחות מפורטים למפות.

בין פריטי הרשימה אשר פרס החשיבה כרלוונטית לתייר, נוכל למצוא גם מספר חיות מעניינות. לצערנו, לא כולן נפוצות במקומותינו כיום כפי שהיו לפני מאה שנה. בין השמות שציין פרס נמצא את האוגר הננס, חתול הביצה, המרמיטה, הנמנמן, עכבר פרעה [= נמיה מצויה] וכמובן העכבר הקיפודי.

ונחתום בתקווה שהמזרח התיכון יחזור להיות אזור פתוח לטיולים ללא גבולות, שהשלום ישרה באזורנו, ואולי תצא מהדורה מחודשת של המדריך לתייר היוצא מישראל, עם המלצות לסיורי שווקים ואטרקציות למשפחה סביב ביירות ודמשק.

למפה בגודל מלא לחצו כאן

לאוסף המפות הענק שלנו לחצו כאן

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

 

כתבות נוספות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

עירוב בעיר נא אמון

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות




למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת באופן מפתיע מן השירים העבריים כמעט לגמרי, אבל המילים חלחלו למספר שירים. המוזיקולוגית ענת רובינשטיין הופכת בסוגייה לקראת יום הכיפורים

המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

אפשר היה לצפות שבתודעה הישראלית רוויית המלחמות, המשברים, האסונות וזיכרון השואה, תשמש מנגינת ״כל נדרי״ – על שלל המשמעויות הרגשיות שנקשרו בה – כהשראה לכתיבת שירים; ושמוטיבים מתוכה יהיו נוכחים בלחנים כהשראה או כציטוט, במיוחד כביטוי מוזיקלי בשאלה של זהות. באופן מפתיע, מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת מן השירים העבריים כמעט לגמרי.

האם הישראליות ביקשה למחוק את המסורת? האם דחקה הישראליות את ״כל נדרי״ בחזרה אל כתלי בית הכנסת? בשנים האחרונות עם העדנה והתחיה של הפיוט, היינו מצפים שגם ״כל נדרי״ יעלה על פני השטח.

אין לכך תשובה חד משמעית, והדבר ודאי ראוי למחקר סוציולוגי ופוליטי, לא פחות ממחקר מוזיקולוגי. לעת עתה ניתן להעלות מספר השערות, שחלקן קשור אולי לניסיון של הישראליות בשנותיה הראשונות לייצר רפרטואר מוזיקלי אחיד כחלק מאידאולוגיית ״כור ההיתוך״, המתרחקת מן הגלותיות.

ייתכן ש״כל נדרי״ תפקד בתפיסה הישראלית כייצוג מוזיקלי של הגלות, נתפס כסמל של רפיסות או רגשנות יתר, דימוי המנוגד כביכול לדימוי הצברי-מצ׳ואיסטי הישראלי. ״שלילת הגלות״ המוזיקלית של העשורים הראשונים למדינה לא החזיקה מעמד זמן רב. היא החלה להיסדק בשנות ה-70 עם להקת הנח״ל, שהקליטה את ״הבן יקיר לי אפרים״ (מתוך התפילה של ראש השנה). ״הבן יקיר לי אפרים״ התפרסם ב-1969 לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים, והיה מבשר של הידברות חדשה בין הזמר החסידי לזמר הישראלי, תוך שילוב עם רוק. בהמשך, עם ההצגה ״איש חסיד היה״, ופסטיבל הזמר החסידי, חזרה מוסיקה יהודית לקדמת הבמה והחלה לזכות לאהדת הקהל.

תיאטרון בימות מציג: איש חסיד היה

מדוע נעדר ״כל נדרי״ מתהליך זה?

המנגינה ומוטיבים מתוך ״כל נדרי״ נעדרים מן הזמר העברי, אולם ציטוטים ישירים מן הטקסט מופיעים במספר שירים. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את כל הקלפים בתודעה הציבורית הישראלית, והשפיעה רבות גם על המוזיקה הישראלית. אומנים ויוצרים הגיבו למלחמה בשלל יצירות, שבהן ציטוטים ישירים מתפילות הימים הנוראים. ״ונתנה תוקף״ בלחן של יאיר רוזנבלום נכתב בעקבות נפילתם של אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה. הלחן המצמרר של הפיוט הזה הפך לאחד הסמלים המוזיקליים שנקשרו במלחמה זו. על תולדותיו של השיר והתקבלותו ראוי דיון נפרד.

שירו של עמנואל צבר ״ברית דמים״ (ידוע גם כ״היובלים והראלים״), שוב בלחן יאיר רוזנבלום ובביצוע מלא ההבעה של מירי אלוני, רווי ביטויים מתוך ״כל נדרי״ ואיזכורים תנ״כיים. השיר נכתב בעקבות נפילתם של שני חיילים ששמם יובל הראל במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא פותח במילים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״ (״על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״). בפזמון החוזר משולב ״כל נדרי״ עם סיפורו התנ״כי של איוב:

״ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה [מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״]

עוד זה מדבר וזה בא [כפי שנאמר על רעיו של איוב שבאו לנחמו]״

השיר ״אסיף״ (מוכר גם כ״אסוף את המעשים״), מאת איתמר פרת ובלחן נעמי שמר, נכתב לאחר מותה של אחותו של פרת בתאונת דרכים סמוך לחג הסוכות 1976. השיר נודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. בבית הרביעי מופיעות המילים:

"וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעֹל חוֹלֵם עַל שִׁבֹּלְתוֹ,
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וְאֵסָרֵי.
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָה בְּתֹם תִּשְׁרֵי."

האם החברה הישראלית מקדשת את ״כל נדרי״ (ולצורך העניין, את הליטורגיה של הימים הנוראים בכלל) אך ורק לרגעים של עצב ושכול? ומה גרם לה לדבוק בטקסטים דווקא ולזנוח את המנגינה? האם בשל היות הישראלים דוברי עברית הם מבכרים את הטקסט? האם מנגינת ״כל נדרי״ שייכת לימים עברו, לגלות, מודרת אל בין כותלי בבית הכנסת – אבל הטקסט כוחו עומד כדי להיטען במשמעות כלל ישראלית חדשה? נשאיר שאלות אלו פתוחות.

נסיים בביטוי מוזיקלי אחר של ״כל נדרי״. פרויקט ״שיר של יום״ של אתר ״כיכר השבת״ שואף לייצר חיבור בין הליטורגיה לזמר העברי. הזמר אריאל קנדאבי יצר הלחמה בין ״אסיף״ של איתמר פרת ונעמי שמר, לבין מנגינת ״כל נדרי״ – הפעם לא במנגינה האשכנזית, סביבה נסב מאמר זה, כי אם בנוסח הספרדי ירושלמי. וכך הוא מתאר באתר כיכר השבת: "הביצוע מורכב משני שירים היקרים לליבי ואשר שניהם מסכמים מבחינתי את רוח ימים אלו. בחרתי לשלב בין שני סגנונות מוזיקליים להם אני מחובר מילדות – פייטנות ירושלמית מצד אחד וזמר עברי מצד שני. השילוב שעשינו הוא בין תפילת 'כל נדרי' לבין השיר המיוחד 'אסיף'. תפילת 'כל נדרי' מהווה סיכום השנה וזמן לחשבון נפש אותו כל אחד מאיתנו צריך לעשות. מנגד, השיר 'אסיף' מסמל את חג סוכות, תחילת השנה החדשה והזמן להתחיל מבראשית".

האם זוהי הנוסחה החדשה לשימוש במנגינת ״כל נדרי״ בישראליות היום? ימים יגידו.

 

כתבות נוספות

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

 

גבריאל זידפלד ומקס נורדאו, יהדות הספרים ויהדות השרירים

הגיעו לספרייה: שני כתבי יד של גבריאל זידפלד, אביו של מקס נורדאו

מקס נורדאו (1923-1849) שהיה אחד מדובריה החשובים של הציונות, החל את חייו הבוגרים כמתבולל שהתרחק מיהדות ומיהודים. בתולדות חייו הוא כותב: "גם עלי עברה תקופה של התבוללות, שנחלצתי ממנה רק בעמל מרובה […] במשך שנים הרבה בפאריס לא היה לי כל מגע ומשא עם היהדות […] רק גידולה של האנטישמיות עורר בי את הכרת החובה כלפי עמי". נורדאו נולד אמנם למשפחה דתית בעיר בודפסט, ואת ראשית לימודיו עשה בבתי החינוך היהודיים המסורתיים. רק לאחר מכן עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ובגימנסיה הקאלוויניסטית, ולבסוף התמסר ללימודי רפואה באוניברסיטת פסט.

אביו של נורדאו היה גבריאל זידפלד, שלפי דברי הבן נולד בפולין בעיר קרוטושין [Krotoszyn] בשנת 1799 ונפטר בבודפסט ב-1872. זידפלד הוסמך לרבנות אחרי שנים רבות של לימוד תורה, ועסק בהוראה. "אבי היה יהודי חרד על דתו", כותב נורדאו על אביו, "מלא וגדוש ב'שולחן ערוך', אבל ביחד עם זה כבר היתה ניכרת בו תוספת גון של מודרניסמוס". גבריאל זידפלד פירסם מאמרים בכתבי העת של תקופתו, ואף הדפיס שני ספרים: אחוזת מרעים (פראג תקפ"ה) ורחבות הבאור (פראג תרי"א). המידע הביוגרפי שכתב נורדאו על אביו שימש ככל הנראה כמקור המוסמך לתולדותיו בהרבה מקומות (למשל: גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך א, עמודות 732-731). אולם כעת מתברר שמקס נורדאו טעה בציון שנת לידתו של אביו, ובעקבותיו הלכו שאר כותבי הרשומות.

לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית כמה פריטים מתוך ארכיונו של מקס נורדאו, וביניהם שני חבורים בכתב ידו של אביו – קובץ שירים וספר ללימוד עברית. בפתיחתו של אסיפות עשתונות, שהוא ספר ללימוד ולתרגול עברית, כתב זידפלד הקדמה ובה סיפור תולדות חייו עד שנת תקצ"ה (1835). סיפור החיים המרתק חושף בפנינו את חייו הקשים של בן ישיבה בתקופה ההיא, ויש בו גם פרטים ביוגרפיים שאינם ידועים לנו.

נציג תחילה קטע מסיפור חייו של גבריאל זידפלד שיש בו גם כדי ללמד על הרקע שעליו צמחו רעיונותיו של בנו, ואחר כך נבחן כמה פרטים ביוגרפיים חדשים על זידפלד.

עמוד הפתיחה בהקדמה לאסיפות עשתונות לגבריאל זידפלד

יהדות השרירים

אחד הרעיונות המזוהים ביותר עם מקס נורדאו היא קריאתו בקונגרס הציוני השני בבאזל "ליצור שוב יהדות של שרירים". נורדאו סבר שההתעמלות חשובה לעם היהודי מבחינה בריאותית וחינוכית, ושאף לפתח את העיסוק היהודי בתחומי הספורט וההתעמלות. את התנוונותו הגופנית של היהודי בן זמנו הוא תלה בנסיבות היסטוריות: "במשך מאות של שנים לא יכולנו לעשות דבר זה. כל היסודות של הפיסיקה האריסתוטלית הוקצבו לנו במידה זעומה מאד: האור והאויר, המים והאדמה. בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו אברינו האומללים את התנועות שבחדוה, בעלטה של בתיהם מחוסרי אור השמש התרגלו עינינו למצמוץ פחדני".

מקס נורדאו, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

מעניין לראות עד כמה קרובים דבריו של נורדאו אל תיאור חייו הקשים של אביו כבן ישיבה. גבריאל בן הי"א החל את לימודיו בישיבתו של דודו בעיר קאליש (Kalisz), ושהה שם שנתיים מבלי לשוב אל ביתו. המרחק בין קרוטושין וקאליש אינו אלא כחמישים קילומטר, אבל ההבדל התרבותי ביניהם היה גדול. קרוטושין הייתה בשטחה של פרוסיה, וקאליש הייתה שייכת לפולין. וכך מתאר זידפלד את תקופת לימודיו בקאליש:

"ולדבר לא יכולתי אז עמהם כי לא הבנתי לשונם, וגם מאכלם לא יכולתי שאת (לאכל עמהם בבוקר בארשט מיט באטווינעס [=בורשט עם סלק] בלשונם) כי לא הורגלתי בהם מנעורי. ונחלתי בערך שנה שלמה, וכאשר כתבתי כל זה לאהובי אבי השיבני: כי זה דרכו של תורה: בארץ תישן. והוכרחתי לעשות פקודתו […] וחייתי בפקודתם, נשמתם בעדן, עוד שנה שלמה בחיי צער. ובכל זאת עמלתי והגיתי בתורת ה' בתמימות ובחריצות גדול. ובשנה השניה נחלתי בשחפת ושחין פורחת בכל גופי, וידי מצורעת כשלג, ולא יכולתי עוד לסבול המכאוב הכאיב עלי".

עמודים 2 ו-3 בהקדמה לאסיפות עשתונות לגבריאל זידפלד

בסיועו של אחד מתושבי העיר ליסא (Leszno) וללא ידיעת אביו עבר זידפלד ללמוד בישיבתו של אחד מגדולי הדור ההוא ר' יעקב לוברבוים, ושם שרד תקופה ארוכה ללא מקום אכילה ושינה מסודרים. ישיבת ליסא לא דמתה כלל לישיבות שאנחנו מכירים היום, ולא היו בה לא חדר אוכל ולא חדרי פנימייה לשינה. מדברי זידפלד עולה שאנשי העיר התחייבו להאכיל חמשה עשר מבחורי הישיבה מדי יום, אבל מספר התלמידים שם היה כארבע מאות! חמשה עשר כרטיסי התמחוי [פלעטען בלשונם] הוגרלו מדי שבוע בין התלמידים, ומי שלא התמזל מזלו נאלץ להסתדר בכוחות עצמו. חייו המיוסרים של בן הישיבה הצעיר ממחישים היטב עד כמה היו צעירי הדור ההוא רחוקים מהגדרת "יהדות של שרירים". הנה סיפורו של גבריאל זידפלד בן השלוש עשרה:

"לא היה לי אז מה להחיות את נפשי ממנו, כי לא יכולתי לדבר על לב אחד מאנשי נדיבי לב לתת לי מה להחיותי. ואמרתי בלבי כי שמעתי שאנשי ליסא חושקים בבחורי חמד, ואמרתי אם אייגע עצמי בלימוד בחריצות היותר גדול יוכל להיות שיתנו לי גם אם לא אדבר עמהם בדבר הזה. ולכן דאג לבי יותר על הלימוד אשר היה לי אז להשיג בזה חפצי, ממה אשר אדאג על הני דבבלאי טפשאי [=מליצה תלמודית שרומזת על הלחם]. וחייתי את נפשי בערך חצי שנה בירק עשב. ולחם לא אכלתי בכל השבוע רק משבת לשבת. וגם זה אחד מעשרה ניסים הנבראים בערב שבת היה, כי שמה ארבע מאות בחורים קטן וגדול היו, וכולם לא היה להם רק חמשה עשר פלעטען [=כרטיסי תמחוי שהוגרלו ביניהם] בכל שבוע ושבוע. ועלו על הגורל, ובחמשה או בששה שבועות בא על אחד גורלו, והנשארים נשארו ביד ה' הטוב עליו. והדרך היה כי באו כולם בליל שבת אל שער בית הכנסת וקראו בעלי הבתים אחד מבחורי חמד לאכול עמהם לחם ביום שבת קודש. ואנכי מצאתי חן בעיניהם להיות אצלם מידי שבת בשבתו, והפלעט מכרתי אל אחד מהבחורים, ובזה חייתי את נפשי ה' או ו' שבועות. ומקום אין לי ללון. והייתי בכל השבוע בבית המדרש הגדול אשר שם, ולמדתי שמה בלילה כולה. ותרדמתי בעומד שעה או שעתים. ובשבת נסגר הבית המדרש והייתי בחוץ הלילה כולה […] כה היה ימי מגורי כמו חצי שנה עד כי נחלתי, ובאתי אל בית אחד המיוחד לבחורים עם כי חלו, והייתי שמה ג' שבועות […] ובא אדוני מורי ורבי הנ"ל אלי לנחמני […] ונתן לי מתנה לחזק אותי ביותר. ומאז היה לי בבית נגיד אחד מטה כיסא שולחן ומנורה אשר שם אקרא שבתות. ולמדתי אצל הרב הנ"ל בחריצות גדול".

עמודים 4 ו-5 בהקדמה לאסיפות עשתונות לגבריאל זידפלד

מה עם העובדות מקס?

סיפור חייו של גבריאל זידפלד כולל כמה פרטים ביוגרפיים שסותרים את הידוע לנו מבנו מקס נורדאו, ומידע חדש על כמה מספריו שלא נודע זכרם.

ראשית, בעניין שנת הולדתו הוא כותב: "הנה נולדתי בק"ק קראטשין במחוז פוזנא, תחת ממשלת אדונינו המלך פרידריך השלישי יחי' לעד, במדינת פרייסין בשנת תקס"א לפ"ק (1801/1800), מאבותי היקרים אבי עוזר במו"ה שמחה נאמן זצולה"ה, ואמי מרת פערל נשמתם בעדן, כשמה כן היתה מרגלית טובה ויקרה לאדוני אבי, ומנשים באוהל תבורך". הרי שבניגוד לדברי נורדאו אביו לא נולד בשנת 1799.

שנית, מקס נורדאו כתב שאמו הייתה ממשפחת נלקין מריגה, ואילו זידפלד כותב בהקדמתו: "נשאתי לי אשה הנולדת מק"ק קאמארען". קאמארען היא העיר Komárom בהונגריה, ואולי התכוון נורדאו שמקור משפחתה היה מריגה שבלטביה.

ושלישית, בסיפורו של גבריאל זידפלד מוזכרים ארבעה מספריו, אבל מתוכם ידוע לנו רק על אחד מהם. הוא כותב: "ואז כתבתי ספרי (פריהלינגס פירער [=המדריך לאביב]), ואחרי כי מכרתי אותם הלכתי אל בית נגיד אחד בדעברעצין והייתי אצלו שנה וחצי שנה. והיה לי אז בערך אלף זהובים […] ואז היה ספרי יסוד שפת עבר תחת מכבש הדפוס בק"ק פראג. ואחרי כי באו ספרי אל ידי כמו שנה ורביעית השנה, וזה נדפס ע"י פרענומעראטיאן, והבאתי כל אחד על מקומו. ואחרי כי מכרתי כל אלה וחזרתי שוב לסחור בארץ […]  ואז כתבתי ספרי (מאטהילדע דאוגלאז). וכאשר יצא זה מבית הדפוס עברתי בזה בכל המדינה עד כי מכרתים, ושבתי לעיר פעסטה".

בקטע הזה מודגשים 3 ספרים שזידפלד מספר על הדפסתם ומכירתם, אבל הספרים האלה אינם מוכרים לנו ולא ראינו את רישומם בשום קטלוג.

מקס נורדאו כתב בתולדות חייו: "הקשר היחידי שעדיין קשר אותי עם אחי […] היה ה"יחוס" של משפחתי, והריני מודה ומתודה, שאני מתגאה בו עד היום". ברשימה קצרה זו למדנו מעט על ה"יחוס" המשפחתי של נורדאו, וסבורני שקריאת דברי אביו במלואם תבהיר מדוע היה הוא מקור גאווה עבור בנו מקס.

העמודים האחרונים של ההקדמה לאסיפות עשתונות לגבריאל זידפלד

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים

הגיע לספרייה: כתב היד של יעקב איסר סרברניק שנספה בשואה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד