גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד
וּפֹה מַתָּן בַּסֵּתֶר, וְשָׁמָּה נְדָבָה
וּפֹה צְבִיטָה בַּלְּחִי אוֹ לִטּוּף שֶׁל אַהֲבָה
וּלְכָל הַיְּהוּדִים שִׂמְחָה וְגַאֲוָה
וְכָל הַכָּבוֹד לַשַּׂר!
האמנם?
"נדבן", "נציג היהודים" ו-"מנהיג יהודי העולם", הם רק דוגמה לכמה מהתארים המיוחסים למשה מונטיפיורי שנשלפו מחיפוש מהיר בגוגל. מונטיפיורי הוא כנראה אחד השמות הכי מזוהים עם הישוב הארץ-ישראלי במאה ה-19, וכפי שמרמזים תאריו הרבים – כמעט תמיד ההקשר חיובי. אך כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, היו כמה שלא השתכנעו..
כאן, במחוזותינו, מונטיפיורי נודע בתור "השר" – תואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן תרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846 – "Sir". השר זכור כפילנטרופ גדול שתרם תכופות מכספו והביא אחרים לעשות-כן. אפילו בנייתן של שכונות רבות, ביניהן השכונה הראשונה בירושלים – "משכנות שאננים", מיוחסות לו.
מונטיפיורי נתפס בתודעה הישראלית כמטפח הישוב היהודי בארץ – מטיף לביסוס החקלאות, אותה טיפח כדי שיהודי הארץ יעבדו את הקרקע ויוכלו לחיות ממנה; ואבי התיעוש בשל מפעלים אחרים מטעמו, ביניהם מימון בית דפוס בירושלים, בית ספר לאריגה וטחנת קמח.
שמו של משה מונטיפיורי נותר עד ימינו מחובר לארץ-ישראליות ולנדבה. ספרים ושירים שנכתבו על האיש ממחישים את האופן שבו השתרשה תדמיתו המיתית. דוגמה טובה לכך הוא שירם המפורסם של חיים חפר ודובי זלצר בביצועו של יהורם גאון, "השר משה מונטיפיורי".
אולם, לא כולם חלקו את ההערצה לשר מונטיפיורי. בפרספקטיבה של שנים רבות (או לאחר מותם), אנו נוטים להאדיר את דמויותיהם של אנשי ציבור גם אם שנויים במחלוקת, ומונטיפיורי אינו יוצא-דופן מבחינה זו. עוד בתקופת הישוב הישן – דהיינו משלהי המאה ה-19, נשמעו ביקורות על התנהלות השר והאותנטיות של כוונותיו. אפרים דינרד, סוחר ספרים וסופר ידוע לשמצה בשל היותו אופוזיציונר נצחי, יצא בספרו "היער באין דב" (ספר קונטרוברסלי בו הוא מנסה להפריך את קיומו של ישו ובכך לבטל את הלגיטימציה של הדת הנוצרית), במלחמה נגד מונטיפיורי כמושיע היהדות. על בעלי הממון דוגמת מונטיפיורי כתב:
"…משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו [מאיתנו], קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון? לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותכם עד עולם, אמן!" (כתבי אפרים דינרד, עמ' 210).
בחיבורו "מגילת סתרים", לקח דינרד את סלידתו ממונטיפיורי צעד אחד קדימה – זהו כְּתַב השמצה כנגד השר, בו מכנה אותו דינרד "אליל הפתאים האומללים". הוא כתב שאבות אבותיהם של היהודים היו עובדי אלילים ושגם לאחר קבלת התורה נותר ניחוח האלילות. דינרד הוסיף וטען שהאלילות אינה דתית בלבד, אלא מתבטאת בהערצה עיוורת לכל פקיד, שר, רב, עשיר ונוכל. כך ראה דינארד את משה מונטיפיורי – זיוף שהגיע לגדולות.
כמובן שכבר אז, קמו תומכיו של מוטיפיורי על רגליהם האחוריות כשניסה דינרד לגנותו. כתב העיתון 'עברי אנכי', ישעיהו מייזלש, פרסם ב-1885 ביקורת על דינרד לאחר שפגש אותו ושמע על משנתו. בין דבריו אמר כי דינרד: "דיברת סרה בשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, וגזלת ממנו את כבודו אשר רכש לו במשך מאה שנה אשר חי עלי אדמות… ואף אמנם ידעתיך, סופר נכבד, כי תעמוד על דעתך ולא תשנה, אשר על-כן לא אומר לך 'חזור בך!'… מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן".
קולות ביקורתיים נוספים, אם כי מתונים בהרבה, לא נעדרים גם מן המרחב האקדמי: לפי החוקר משה סמט, מחבר הספר: "משה מונטיפיורי מציאות והאגדה", מונטיפיורי למעשה לא תרם פרוטה מכיסו למפעל הארצישראלי, אלא התרים אחרים; באופן זה, התרגום של התואר 'פילנטרופ' ל-'נדבן' מוטעה. לא זאת בלבד, אלא שהוא גם גורס כי פעילותו הענפה של השר באיסוף כספים לא נבעה מאהבת הארץ גרידא, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים – דריסת רגל במקום המתפתח הקנתה לו השפעה עצומה בקהילה היהודית העולמית.
צמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם ונזקקו לתמיכה קבועה של יהודי חוץ-לארץ. סמט מספר על ביקורות קשות שהוטחו במונטיפיורי בשל אופי הפילנטרופיה שלו; מיקוד במתן צדקה שגייס ולא בשיקום העניים וחיסול בעיית העוני.
סמט טוען שלמרות הצלחתו של מונטיפיורי בגיוס כספים, השר היה קצת פחות מוכשר בכל הנוגע לפעולות פיתוח כלכלי; מיזמיו בפיתוח הדיור, התעשייה והחקלאות כשלו. כפי שאמר העסקן הציוני לאו מוצקין בנאומו בקונגרס הציוני השני ב-1898, כבר באמצע המאה נוסדו מוסדות עירוניים, בין היתר על-ידי מונטיפיורי, אך הם היו טבועים בחותם הצדקה ולא נגעו במצוקת היהודים – לא נעשה דבר שישפר את המצב הכלכלי העגום.
מאחר שמונטיפיורי עצמו מעולם לא נטל אחריות על כשלונותיו, הוטלה האשמה על יושבי הארץ שכבודם הוכפש; כך יצא שבמקום לסייע להם, הוציא השר את דיבתם – פעולותיו רק גרעו מכבודם המפוקפק גם-כך של בני היישוב הישן. סמט טוען שכל פעולותיו של השר היו מלוות בדיונים ציבוריים, חששות והערכות ביקורתיות, אך דברי השבח גברו על הגינויים, מה שסייע להשרשת מעמדו של מונטיפיורי כפטרון יהודי הארץ.
עם-זאת, על-אף הביקורת ואולי בשל התועלת שצמחה מפועלו, משה מונטיפיורי לעד יזכר כיקיר העם היהודי.
כתבות נוספות
הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"
הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק
אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל
