הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

1840: מכתב נדיר ששלחו נשות אסירי דמשק לליידי מונטיפיורי חושף את קולן האותנטי של הנשים שעונו, הוכו ואף נדרשו לתת "שוחד מיני" בעלילת הדם הנוראית של דמשק

ציור של אסיר עלילת דמשק

ב-5 בפברואר 1840 נעלם האב תומאסו, נזיר קפוצ'יני שפעל בדמשק, יחד עם משרתו. הנוצרים המקומיים, בגיבוי הקונסול הצרפתי, הטילו את האשמה על יהודי דמשק בטענה שהחטיפה והרצח נעשו למטרות פולחן.

ציור של הנזיר ומשרתו

ההאשמות הובילו למעצר אחדים מראשי הקהילה שנכלאו במשך חודשים ועברו עינויים קשים – שלא כולם הצליחו לשרוד אותם – ולבסוף הורשעו ברצח. הפרשה עוררה הדים בעיתונות האירופית, ונמצאו רבים שהאמינו באמיתות העלילה הימי ביניימית נגד היהודים, או למצער דנו בה כאפשרות המתקבלת על הדעת.

 

ציור המתאר את הרצח כביכול בדמשק, מתוך ספר בן התקופה. כותרת הספר שמופיע בציור היא ‘התלמוד’

 

משלחת דו ראשית

התקבלות העלילה באירופה הנאורה של אמצע המאה ה-19 היממה את דעת הקהל היהודית במערב אירופה, והולידה שיתוף פעולה מפתיע בין יהודים צרפתים ואנגלים שיזמו משלחת דו ראשית למזרח בראשות סר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה.

המשלחת הגיעה לאלכסנדריה, שם ניסתה לשכנע את מוחמד עלי, הפחה המצרי, לערוך משפט חוזר לפי סטנדרטים של אמת וצדק. הפחה, שמרד באדוניו הסולטן העות'מאני וכבש ממנו את 'סוריה הגדולה', היה נתון באותם ימים תחת התקפה מדינית וצבאית של מרבית מעצמות אירופה, שרצו להביא לסיום שלטונו בלבנט. הלחץ המדיני, בצירוף המאמצים הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי, אילצו את הפחה לחון – אך לא לזכות – את המורשעים.

מונטיפיורי וכרמייה חזרו לאירופה במסעות ניצחון – נפרדים כמובן – דרך הקהילות היהודיות בבירות אירופה, שם נקשרו לראשיהם זרי ניצחון. עלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני הזמן, וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית. נציין כאן רק את יצירת המופת של פרופ' יונתן פרנקל המנוח, 'דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם'. יש אף הרואים בעלילת דמשק את ראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל.

 

מונטיפיורי בפגישה עם הסולטן התורכי בעניין עלילת הדם

 

מודות אנחנו לך

אל מול התיעוד הרב על הפרשה, בעיקר בשפות אירופיות, מהדהדת שתיקתם של יהודי דמשק שקולם כמעט שלא נשמע, וקל וחומר לא קולן של נשות הקהילה. הפרוטוקולים המתורגמים של החקירה ומכתבי הקונסולים שימרו עדויות והצהרות מפי הנאשמים ומשפחותיהם, אך כמעט שאיננו שומעים את הקול האותנטי של המעורבים בפרשה ללא תיווכו של החוקר והמתרגם וללא סיועם של מכשירי העינויים.

מכתב שהתגלה לאחרונה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח צוהר לעולמן של נשות האסירים ומפנה את הזרקור לתפקיד שהן מילאו בפרשה.

 

מכתב נשות קהילת דמשק

 

המקורות העוסקים בפרשה מרבים לתאר בצורה גרפית את העינויים הנוראים שעברו האסירים, אך גם נשות הכלואים נחקרו בפרשה ומילאו בה חלק פעיל. אורו (או אורה, כפי שהיא מכונה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה – בן לשושלת רבנים מפוארת שבלחץ העינויים הודה במיוחס לו ואף התאסלם והפך לעד תביעה מרכזי – הוכתה אף היא במהלך החקירה של בעלה, ונאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר. אשתו של יוסף לניאדו, שבעקבות העינויים הפכה לאלמנתו, העידה על תביעות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, וכך עולה גם מדיווחים על אודות בתו של דוד הררי, נאשם אחר בפרשה.

נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות.

עם סיום הפרשה בחרו הנשים להודות למושיעיהן. המכתב שלפנינו, הכתוב ערבית-יהודית באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית, נכתב על ידי 13 נשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה. המכתב ממוען לליידי יהודית מונטיפיורי, שנלוותה למסעו של בעלה. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות, כנהוג, מציינות הנשים שזכרם של "מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל [רוטשילד] ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו" לא יסוף מראשן.

"היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם"

[במקור: נהאר אל אחד אל מבארך אל וואקע פי תמאנייה אלול אשרקת שמוס אנוואר אל אמר אל כרים מן סעאדת סידנה ותאג ראסנה אבן עמכום אל סי' סי' משה מונטיפיורי יר"ה אל מפכום … אל בשארת אל עצוימיה באטלאהום מן אל חבס לביותהוםֿ]

 

ליידי יהודית מונטיפיורי

סדר החתימות משקף את המתחים בקהילה היהודית בדמשק, שבאו לידי ביטוי גם בהאשמות ההדדיות במהלך המשפט. בראש החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, המשפחה היהודית העשירה בדמשק, ובקצה השני נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, בהן גם "אורו, מדאם משה אבו אל עפייה" המומר. חותמת את הרשימה מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי.

המועד המצוין במכתב כיום שבו "זרחו המאורות" – שוחררו הבעלים הכלואים ויצאו ממחבואם הנאשמים בפרשה שהסתתרו ונשפטו שלא בפניהם – תואם את המתואר בדיווחי הקונסולים הזרים.

מעניין עוד יותר תאריך כתיבת המכתב – ט"ו לחודש הרחמים (אלול), כשבוע לאחר השחרור. מכתבו של הקונסול הצרפתי לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות מציין במרירות את אירועי השמחה של היהודים, ובכללם מסיבה שנערכה סביב תאריך זה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו, בין השאר, המשוחררים ונשותיהן. ייתכן שבפורום זה התגבשה ההחלטה לשלוח מכתב תודה מנשות האסירים לאשת המושיע, אישה אל אחותה.

 

 

עוד על "עלילת דמשק" באוצרות הספרייה:

האיגרת שכתב רב הקהילה יעקב ענתיבי  למשה מונטיפיורי 

ספור בצורת שיר על עלילת דם בדמשק (בשנת ת"ר) ליום הולדתו של משה מונטיפיורי.

דם ופוליטיקה : עלילת דמשק, היהודים והעולם / יונתן פרנקל

 

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 12 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

סיפורו של השיר שכמעט ועלה בלהבות

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

 

בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.

חיים גורי וחבריו מתאמנים בהונגריה, 1947

בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.

דני מס ז"ל

בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.

למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.

גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".

טיוטת "הנה מוטלות גופותינו"

השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".

פרסום השיר ב"עתים" ב-19 במרץ 1948

לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.

את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".

 

(הפוסט מבוסס על זכרונותיו של חיים גורי בארכיונו הנמצא בספרייה הלאומית)

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

 

 

 




הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

"כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו" - סיפורו של יומן החייל המצרי שנמצא בתום מלחמת יום הכיפורים, והחייל הישראלי שהצליח, אחרי מעל 40 שנה, להחזירו אותו למשפחתו.

כחודשיים משוך קרבות מלחמת יום הכיפורים הראה חייל ישראלי לחיילים נוספים יומן מצרי שמצא בשדה הקרב בסיני. המציאה ריתקה חייל מילואים אחר בשם עודד ירון. עודד אמנם לא הכיר את החייל שמצא את היומן, ולא שלט בערבית (השפה שבה נכתב היומן), אך עיון ביומן ובציורים הרבים הממלאים אותו שכנעו אותו כי מדובר בתיעוד חשוב.

העמוד הראשון ביומן מציג אדם, אולי ילד, מחזיק פרח. לחצו על התמונה להגדלה

היות שאחיו שירת בחיל המודיעין, ידע כי יוכל למצוא בעזרתו מתרגם ליומן. הוא ביקש וקיבל את היומן מהחייל. ואכן, שנה ממציאת היומן, תורגם כולו בידיי ארנון גרוס.

התרגום של גרוס פתח בפני עודד צוהר לעולמו של מחבר היומן. סייד, החייל המצרי שחיבר את היומן, ושהיה עד לפני זמן קצר בגדר אויב, התגלה בתור צעיר עדין נפש. מלבד שמו הפרטי, שום פרט זיהוי אחר לא מצוין ביומן.

ציור נוסף מהיומן. לחצו על התמונה להגדלה

 

סייד היה בן 26 בזמן הלחימה, ועל אף גילו המתקדם יחסית – לא היה איש מילואים, אלא חייל סדיר ששירותו הוארך שוב ושוב. התיעוד ביומן מתחיל בסביבות אוגוסט 73'. הדים למלחמה הקרבה ניכרים ביומן מסוף ספטמבר, ימים ספורים לפני שפרצה.

עיון ביומן מגלה כי סייד סלד וחשש מהמלחמה הקרבה. הוא קיווה שמלחמה זו תהיה קצרה ותסתיים בניצחון מצרי. משאלה זו לא נבעה מתוך תאוות נקמה או צמא לדם. שבוע מפרוץ הקרבות קיווה שהמלחמה הבלתי נמנעת תהיה "המלחמה אשר תסיים את כל המלחמות. כדי שהדור הבא יחיה בשלום תמידי, והוא והדורות הבאים."

 

אחוות לוחמים

את מרבית הרשימות ביומן הקדיש סייד לתיעוד חבריו ליחידה, והוא לא רק תיאר אותם בכתב אלא גם צייר אותם ביד אמן. הקטע הראשון ביומן, למשל, מוקדש לתיאור דמותו של אלסייד מחמוד בן ה-19 – "פלאח שלא נכנס לבית ספר ומעביר את זמנו במחשבות על הארוסה שהשאיר מאחור."

 

לכל חייל שסייד מתאר במילים, הוא מוסיף ציור תואם. זהו ציורו של מחמד רג'ב מחמוד. לחצו על התמונה להגדלה

 

וכך מתחיל סייד את תיאור חברו ב-22 באוגוסט 73':

"כאן, לפני המדורה להרתחת התה, לאחר כוס-שתיים, פלאח שורשי פתח את לבו בקלות: 'אני מאורס ומתחתן בעוד שבוע… כי מצאתי שכל חברי לגיל כבר נשואים ויש כאלה שמאורסים.

האירוסין אצלנו אינם כמו אצלכם בכלל (כאן הוסיף המתרגם ארנון את הסברה שאולי מדובר בהבדל בין מנהגי הכפר המצרי ובין העיר). אנו מביאים משהו כזה מזהב, עגול, גדול במשהו מספר הקוראן, והוא נתלה על החזה.

המוהר… אני אשיג אותו ברצון האל.. בערך מאה לירה מצרית, או מאה וחמש, ואחת יפה משלמים לה מאה ועשר!!'"

מחמוד הפלאח המשיך וסיפר לסייד, "ארוסתי בת ארבע עשרה שנה" והיא "איננה קרובת משפחה שלי". מחמוד פגש אותה בשדה בשעת עבודה. למרות שלא דיברה איתו אז, הייתה קורצת לו בעיניה כסימן לאהבתה. מחמוד המאוהב קבע לו מנהג – לבקר את אחיה של הנערה בתואנה שבא בענייני עבודה, ולצאת מעת לעת "לשאוף אוויר" כדי לפגוש את אהובתו בחצר הבית. "וכאשר הייתי מרגיש שמישהו בא – הייתי רץ או קופץ מעל לגדר".

חברים נוספים ששירתו עם סייד. לחצו על התמונה להגדלה

 

בהשוואה למצבו של מחמוד הפלאח, היה מצבם של מגויסים אחרים אופטימי פחות. בחודש הגיוס לצבא (אפריל 73') פגש סייד חייל צעיר בן 20 בשם מחמד רג'ב מחמד, אשר חזר שוב ושוב באוזניו של סייד על רצונו להתאבד. הייתה זו "הודאה נוראה מפי נער בגילו. הרגשתו היא שכל האנשים טובים ונעלים ממנו, שכן הנער שבא מאחד מכפרי מצרים העלית והוא האח הגדול של ארבעה ילדים והייתה עליו האחריות לפרנסם יחד עם אביו הפלאח".

בצבא, כמו גם בחיים האזרחיים, הרגיש מחמד כי הוא זוכה לבצע רק את העבודות השחורות והבזויות ביותר ("יש לי שכל שאינני משתמש בו!"). בהמשך ציין סייד כי חודש לפני פרוץ המלחמה ניסה מחמד להתאבד. חייל אחר בשם חלמי מצטפא מנע אותו מכך. "האמנם זהו ניסיון של הצגה, ניסיון לרכוש אהבה וחיבה?", תהה סייד בינו לבין עצמו בין דפי היומן.

יכולתו של סייד להציג את כל החיילים שפגש בצורה חיה כל כך מלמדת רבות על האמפתיה שחש כלפיהם. פעם אחר פעם מצליח סייד להאיר את דמותם על שלל חלומותיהם, תכונותיהם ומאפייניהם השונים.

 

"ראיתי את הירח אובד בעיר"

ככל שחודש אוקטובר 73 מתקרב, התמונה השלווה שצייר ביומנו משתנה באופן חד. ב-14 בספטמבר מספק סייד תיאור רומנטי של ליל ירח, אך המאורעות שסביבו קוטעים תיאור זה באחת: "ראיתי את הירח אובד בעיר, זר בתוך הצפיפות, סובל מבדידות ואי תשומת לב. גם אם מצאת איזושהי עין שתסכים להביט אליו מבעד לנקב בחלל הענק – הרי אין הוא זוכה אלא במבט לא-אכפתי למספר שניות."

"אני כאן בליל המדבר והוא פורש על החולות את אורו, לוחץ את ידי כפות הדקלים המתרוממות אליו, קרנו העייפה והתשושה נחה על צמרות עצי הכפור והערבה ורוחצת במי האגמים השקופים והתכולים. הוא מביט שם, קבוע בלב השמים, ושולח את קרניו הרומנטיות והעדינות ברכות, בשקט, בגאווה עצמית ובביטחון. הוא נראה כאל אמיתי.

קרבות אוויר בחזית הסורית שנמשכו יותר משלוש שעות. הצד הסורי אומר שהוא הפיל 5 מטוסים לאויב ונפגעו לו 8 בלבד, אך הצד הישראלי דוחה זאת ומודיע על אי היפגעות של אפילו אחד ממטוסיו וכי הוא פגע ב-13 מטוסים של הצד הסורי. בהתקפה השתתפו 64 מטוסים של האויב. מתיחות והעלאת דרגת הכוננות בחזית המצרית עד שעה מאוחרת בלילה."

חברים נוספים ששירתו עם סייד במלחמת יום הכיפורים. לחצו על התמונה להגדלה

 

"כאב ועצב מציפים את הלבבות"

ב-27.9 התייחס סייד שוב להעלאת רמת הכוננות המצרית:

היום הראשון של חודש רמדאן. זהו רמדאן הרביעי שאני משרת בכוחות המזויינים. הרדיו החל לזמר כרגיל מזמורים ושירים של רמדאן ונפוצה רוח של עליזות ושמחה. אך אנו כאן – מעין כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו בימים מיוחדים אלה של כל שנה.

קבלנו את לילו הראשון של רמדאן בהעלאת רמת הכוננות עד שעה מאוחרת בלילה".

 

התיעוד האחרון ביומן נכתב במהלך הקרבות. לחצו על התמונה להגדלה

 

גורלו של מחבר היומן מתגלה

היות שלא ידע האם שרד החייל המצרי את המלחמה, דאג עודד כבר בשנת 1974 לתרגם את היומן ולפרסם את מציאתו בעיתון מעריב, בין היתר בתקווה שהדבר יעורר הד כלשהו במצרים. בנוסף, יצר עודד באותה השנה קשר עם עיתונאית ממוצא מצרי וביקש שתסייע לו במציאת משפחתו של סייד – אך הדבר לא נסתייע. הניסיון האחרון של עודד ירון נעשה בשנת 2017 בעזרתו ובתיווכו של העיתונאי ג'קי חוגי.

כבר בשנת 1974 התפרסמו שתי כתבות מפורטות על מציאת היומן ועל הניסיונות לאתר את בעליו הקודמים. כאן זו התפרסמה ב"מעריב" ב-13 בדצמבר 1974

הסיפור על גילוי היומן והניסיונות להחזירו התפרסם בעיתון "מעריב" בידיי חוגי עצמו, והפרסום היכה גלים גם בארץ, וגם במצרים. בעקבות תחקיר שנערך שם התגלתה זהותו האמתית של כותב היומן. שמו המלא היה סייד חוסיין אל-בסטוויסי, יליד אוגוסט 1947. סייד היה בוגר מדע המדינה מאוניברסיטה מצרית, ועם תום לימודיו מצא עבודה כפקיד באחד מאגפי משרד התרבות באלכסנדריה. את המלחמה שקיווה שתהיה המלחמה האחרונה בין מצרים לישראל הוא לא שרד.

 

כתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון מצרי, בראש הכתבה תוכלו לראות את תמונתו של סייד חוסיין אל-בסטוויסי

 

אחיו של סייד אותרו במצרים. עודד ירון חיבר ושלח להם מכתב בן עמוד המבשר באיחור של למעלה מ-40 שנה על מציאת היומן של אחיהם המנוח. מאז חלפו מספר חודשים ושום תשובה לא התקבלה. ביוזמתו של עודד עבר היומן של סייד דיגיטציה בספרייה הלאומית. כשנשאל מדוע בחר לבצע דיגיטציה ליומן סיפר כי "היומן חשוב לי. חשוב לנו. הילדים שלי גדלו איתו. לא רציתי להחזירו בלי זכר."

לאחרונה העביר עודד ירון את היומן לידיו של ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר פרופ' גבי רוזנבאום בכדי שיעביר באופן אישי את היומן למשפחת סייד.

 

עודד ירון (משמאל) מעביר את היומן לידיו של פרופ' רוזנבאום. היומן מונח על השולחן

 

לאחר כמעט 45 שנה הוחזר היומן של סייד לבני משפחתו. אחיו נביל סיפר בהתרגשות כי "החזרתם לי חלק מאחי, לא האמנתי שתשוב אליי".

 

נביל, אחיו של סייד, קורא ביומן של אחיו המנוח

 

 

לשון המכתב ששלח עודד ירון למשפחתו של סייד

לאחים חמדי ונביל, לאחיינית מעלי ולשאר בני המשפחה שזוכרים את סייד

ראשית, עד שלא נוצר הקשר עמכם, לא ידעתי האם סייד נהרג במלחמה או שניצל.
בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שנהרג.
את היומן לא אני מצאתי בשטח אלא חייל אחר ביחידה שלי. אני שכנעתי אותו לתת לי את היומן על מנת שאדאג לתרגום שלו, וזאת לאחר שראיתי את הציורים המופלאים שסייד צייר. לצערי אינני יודע מי החייל שנתן לי את היומן כך שאינני יכול לקבל עוד פרטים על מציאתו בשטח החווה הסינית.
כמו שהבטחתי דאגתי לתרגום של היומן והוא הופיע, עם הציורים, כבר ב-12/1974 על כמה עמודים בעיתון "מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר.
כבר אז חשבתי שאני צריך להחזיר את היומן לבעליו.
ניסיון ראשון, שלא צלח, היה כבר ב-1974. ניסיונות נוספים היו במשך השנים אך רק התערבותו של הכתב ג'קי חוגי והקשרים שלו במצרים איפשרו להגיע אליכם.
בינתיים נולדו הילדים שלי והם גדלו עם היומן והיו מראים את הציורים שבו לחבריהם. אפשר להגיד שיש לי ולמשפחה שלי קשר רגשי ליומן ולא קל לי למסור אותו, אך ברור לי שזה מה שאעשה בהקדם האפשרי.
לדעתי העולם הפסיד ממותו של סייד שהיה יכול לצמוח להיות סופר ומאייר מופלא.
בתקווה שלא נדע עוד מלחמות
עודד ירון
נ.ב. גם אני כתבתי יומן באותה מלחמה. במהלך אירועים אחר יכלו למצוא את היומן שלי.

 

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

 

"וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…"

כיצד נולד "פירות חמישה עשר" (שלג על עירי) של נעמי שמר? מי הוא האהוב שבשיר? מי היא "העיר" של שמר? ואיך זה קשור לרחל המשוררת?

השיר "פירות חמישה עשר" בכתב ידה של נעמי שמר

בשנת 1935 ארזה רבקה ספיר מקבוצת כנרת את מטלטליה ואת בתה הקטנה נעמי בת החמש ויצאה למסע אל וילנה שבאירופה. העילה הרשמית לנסיעה הייתה להתרפא ממחלת הקדחת שממנה סבלה. רבקה ובתה נעמי (לימים שמר) התארחו בביתם של קרובי משפחה: אחות האב היחידה ברטה, בעלה יחיאל ושלוש בנותיהם.

זיכרונות המסע לווילנה נטמעו בנעמי הקטנה, "אַ מייעדלע פון ארץ-ישראל" (ילדה מארץ ישראל) כפי שנהגה לכנותה דודתה ברטה.

 

"דודה ברטה קישטה אותן בחליפות והביאה אותן להצטלם"

 

שנים יחלפו ובשנת 1976 תתבקש נעמי שמר לכתוב פזמונים להצגה "מסעות בנימין השלישי" שהועלתה בתיאטרון בימות. המחזה "מסעות בנימין השלישי" עובד ובוים בידי שמואל בונים והתבסס על ספרו של מנדלי מוכר-ספרים משנת 1878.

משתתפי המחזה היו השחקנים ספי ריבלין, אברהם מור, תמי ספיבק, דינה גולן, שלום קינן, מתי סרי, יוסי פולק אורית ברוך ודורון נשר. הספר "מסעות בנימין השלישי" המשיך מסורת מסעות "בנימינית" (בנימין מטודלה הראשון ובנימין השני) ומספר באופן סאטירי את סיפורו של בנימין מהעיר בטלון המבקש לפגוש ב"יהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון".

 

שחקני המחזה "מסעות בנימין השלישי"

עלילת המחזה מתרחשת בעיר "בטלון". "בטלון. מהי בטלון"? שואל המספר הדובר במחזה ומשיב "עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם. וכשנזדמן לשם פעם אחד מעוברי דרך, משגיחים בו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה? ומאין זה?" בני העיר בטלון, במילותיו של בנימין גיבור המחזה הם "אביונים גדולים וקבצנים נוראים כנהוג בישראל. אבל יש להודות שהם אביונים שמחים וקבצנים טובי לב ובעלי בטחון משונים".

ביום בהיר אחד הזדמן לעיר בטלון אורח לא מוכר, ר' יהודה שמו. "מה לו פה ומי לו פה ולמה נתכוון בביאתו? מאין ר' יהודה?" תהו אנשי המקום. "מארץ ישראל" קרא אחד מתושבי המקום. הקהל שנאסף הגיב בגיחוך "מארץ ישראל? לא פחות ולא יותר…". ר' יהודה מצדו פנה אל הקהל, הוציא מתרמילו תמר, הניף אותו אל-על ואמר "והרי סימן בידי. תמר מארץ ישראל". הקהל הנדהם אחז בתמר מעביר אותו מיד ליד כלא מאמין.

המפגש עם ר' יהודה עורר בבנימין את הרצון לצאת למסע: "באותה שעה נכנס בי הרוח ועוררה התשוקה לנסיעתי, שהייתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום. סיפורי המעשיות הנפלאים ביהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון, ועשרת השבטים נכנסו עמוק עמוק בלבי". למשימתו גייס בנימין את סנדרל תושב המקום ושניהם יצאו למסע משותף אל ארץ ישראל.

שלושה עשר שירים כתבה נעמי שמר למחזה. בדומה למחזות אחרים ששמר כתבה בעבורם פזמונים, כמה משירי המחזה פרשו כנף אל מעבר לגבולות המחזה והפכו מוכרים בזכות עצמם. כך השירים "סימן שעוד לא הגענו", "שירת העשבים" והשיר "פירות חמישה עשר" או בשמו הנוסף "שלג על עירי" שנכללו במחזה "מסעות בנימין השלישי".

 

השיר "שלג על עירי" בכתב ידה של נעמי שמר

"שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַיְלָה נָח / אֶל אַרְצוֹת הַחׂם אֲהוּבִי הָלַךְ / שֶלֶג עַל עִירִי וְהַלַיְלָה קַר / מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר" כתבה נעמי שמר בשיר "פירות חמישה עשר". מי היא "העיר" של שמר? ומאלו "ארצות חום" ישוב אהובה? הדוברת בשיר יושבת ב"עיר", בטלון או כל עיר או עיירה אחרת בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" שהן דימוי לארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה, ואפילו תפוח-זהב.

 

 

השיר כאמור נכלל במחזה אולם נותר באלמוניותו. בתכנית הרדיו "לחם האוהבים" משנת 1991 שערכה דליה און-פריזנט והגישה רבקה מיכאלי סיפרה נעמי שמר את סיפורו של השיר "פירות חמישה עשר":

"הראשונה שהחייתה את 'שלג על עירי' הייתה רוחמה רז, וזה תמיד מתחיל מזה שמישהו עם אוזן חדה שומע איזה הד משלו בתוך השיר. הנה עוד הפעם; רוחמה הירושלמית איכשהו חשבה על שלג בירושלים, כמובן שמדובר על געגועים של פירות חמישה עשר, געגועים מהחורף האירופי; זה יותר וילנה – 'ירושלים דליטא' מאשר ירושלים של רוחמה. אבל לא חשוב, זה לגיטימי… כמו שאנשים חשבו ש'העיר באפור' זו תל אביב. ואחר כך היה ביצוע שמאוד אהוב עלי של 'שוקולד מנטה מסטיק' עם עיבוד מקסים של גיל אלדמע. ואז עוד ועוד ביצועים והשיר הגיע למקום שהיה צריך להגיע אליו…".

 

 

בשנת 1966 הקימה נעמי שמר רביעיית בנות שנקראה "האחיות שמר". רביעיית הבנות כללה את הזמרות אומנה כהן (אז אומנה גולדשטיין), דליה אורן, דינה גולן (אז דינה מנחם שגם השתתפה בהמשך במחזה "מסעות בנימין השלישי") ורותי ביקל. הרביעייה ביצעה שירים שכתבה רחל המשוררת והולחנו בידי נעמי שמר, שירים מתורגמים ושירים אחרים פרי עטה של שמר. בין שירי התכנית "איפה הגברים?" של הרביעייה נכלל שירה של רחל "התשמע קולי" (מוכר גם כ"זמר נוגה") שאת הלחן שלו כתבה נעמי שמר.

למעט מספר כתבי יד השמורים בארכיון נעמי שמר, הקלטות בודדות שהקליט "קול-ישראל" ותכניית המופע, כמעט שלא נותר תיעוד נוסף של רביעיית הבנות.

 

"האחיות שמר" מתוך תכניית המופע "איפה הגברים?" (1966)

בשלהי שנת 2010 נתרם ארכיונה האישי של נעמי שמר למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בין הפריטים שנמסרו נמצא "יומן אישי לשנת 1967". יומן זה הוא גם היומן שבו נמצאה טיוטת הבית הרביעי לשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר במהלך מלחמת ששת הימים.

בדף האחרון של היומן מופיעות ארבע תיבות מוזיקליות רשומות בדיו ורודה בכתב ידה של שמר ומעליהם הטקסט "…אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַי / כְּחַכוֹת רָחֵל לְדוֹדָה". קוראי התווים מביניכם יוכלו לזהות את המוטיב המוזיקלי כלחן השיר "פירות חמישה עשר".

 

מוטיב השיר "פירות חמישה עשר" עם מילות השיר "זמר נוגה"

"בראשון לספטמבר 1939 נותק הקשר עם דודה ברטה. כולם נספו בפונאר. כל המשפחה", ספרה נעמי שמר בראיון. מותה של ברטה, אחותו היחידה של אביה השפיע מאוד על משפחתה "אבא לא הפסיק לבכות אותם עד יומו האחרון בדמעות שליש". השיר "פירות חמישה עשר" מאגד בתוכו זכרונות מסוגים שונים: זכרונות ילדות של שמר, געגוע אל בני משפחתה שנספו וזכרון מוזיקלי של לחן – "זמר נוגה" שהפך לשיר געגועים. "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…".

 

שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַּיְלָה נָח
אֶל אַרְצוֹת הַחֹם אֲהוּבִי הָלַךְ
שֶׁלֶג עַל עִירִי, וְהַלַּיְלָה קַּר –
מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב,
וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל טוּב
הֵנָּה שׁוֹב יָשׁוּב, שֶׁמֶּשׁ לְבָבִי,
וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא

שֶׁלֶג עַל עִירִי, נָח כְּמוֹ טַלִּית
מֵאַרְצוֹת הַחֹם מָה הֵבֵאתָ לִי?
שֶׁלֶג עַל עִירִי, שֶׁלֶג עַל פָּנַי
וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי

(נעמי שמר, "פירות חמישה עשר")

 

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה