ב-5 בפברואר 1840 נעלם האב תומאסו, נזיר קפוצ'יני שפעל בדמשק, יחד עם משרתו. הנוצרים המקומיים, בגיבוי הקונסול הצרפתי, הטילו את האשמה על יהודי דמשק בטענה שהחטיפה והרצח נעשו למטרות פולחן.
ההאשמות הובילו למעצר אחדים מראשי הקהילה שנכלאו במשך חודשים ועברו עינויים קשים – שלא כולם הצליחו לשרוד אותם – ולבסוף הורשעו ברצח. הפרשה עוררה הדים בעיתונות האירופית, ונמצאו רבים שהאמינו באמיתות העלילה הימי ביניימית נגד היהודים, או למצער דנו בה כאפשרות המתקבלת על הדעת.
משלחת דו ראשית
התקבלות העלילה באירופה הנאורה של אמצע המאה ה-19 היממה את דעת הקהל היהודית במערב אירופה, והולידה שיתוף פעולה מפתיע בין יהודים צרפתים ואנגלים שיזמו משלחת דו ראשית למזרח בראשות סר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה.
המשלחת הגיעה לאלכסנדריה, שם ניסתה לשכנע את מוחמד עלי, הפחה המצרי, לערוך משפט חוזר לפי סטנדרטים של אמת וצדק. הפחה, שמרד באדוניו הסולטן העות'מאני וכבש ממנו את 'סוריה הגדולה', היה נתון באותם ימים תחת התקפה מדינית וצבאית של מרבית מעצמות אירופה, שרצו להביא לסיום שלטונו בלבנט. הלחץ המדיני, בצירוף המאמצים הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי, אילצו את הפחה לחון – אך לא לזכות – את המורשעים.
מונטיפיורי וכרמייה חזרו לאירופה במסעות ניצחון – נפרדים כמובן – דרך הקהילות היהודיות בבירות אירופה, שם נקשרו לראשיהם זרי ניצחון. עלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני הזמן, וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית. נציין כאן רק את יצירת המופת של פרופ' יונתן פרנקל המנוח, 'דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם'. יש אף הרואים בעלילת דמשק את ראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל.
מודות אנחנו לך
אל מול התיעוד הרב על הפרשה, בעיקר בשפות אירופיות, מהדהדת שתיקתם של יהודי דמשק שקולם כמעט שלא נשמע, וקל וחומר לא קולן של נשות הקהילה. הפרוטוקולים המתורגמים של החקירה ומכתבי הקונסולים שימרו עדויות והצהרות מפי הנאשמים ומשפחותיהם, אך כמעט שאיננו שומעים את הקול האותנטי של המעורבים בפרשה ללא תיווכו של החוקר והמתרגם וללא סיועם של מכשירי העינויים.
מכתב שהתגלה לאחרונה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח צוהר לעולמן של נשות האסירים ומפנה את הזרקור לתפקיד שהן מילאו בפרשה.
המקורות העוסקים בפרשה מרבים לתאר בצורה גרפית את העינויים הנוראים שעברו האסירים, אך גם נשות הכלואים נחקרו בפרשה ומילאו בה חלק פעיל. אורו (או אורה, כפי שהיא מכונה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה – בן לשושלת רבנים מפוארת שבלחץ העינויים הודה במיוחס לו ואף התאסלם והפך לעד תביעה מרכזי – הוכתה אף היא במהלך החקירה של בעלה, ונאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר. אשתו של יוסף לניאדו, שבעקבות העינויים הפכה לאלמנתו, העידה על תביעות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, וכך עולה גם מדיווחים על אודות בתו של דוד הררי, נאשם אחר בפרשה.
נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות.
עם סיום הפרשה בחרו הנשים להודות למושיעיהן. המכתב שלפנינו, הכתוב ערבית-יהודית באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית, נכתב על ידי 13 נשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה. המכתב ממוען לליידי יהודית מונטיפיורי, שנלוותה למסעו של בעלה. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות, כנהוג, מציינות הנשים שזכרם של "מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל [רוטשילד] ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו" לא יסוף מראשן.
"היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם"
[במקור: נהאר אל אחד אל מבארך אל וואקע פי תמאנייה אלול אשרקת שמוס אנוואר אל אמר אל כרים מן סעאדת סידנה ותאג ראסנה אבן עמכום אל סי' סי' משה מונטיפיורי יר"ה אל מפכום … אל בשארת אל עצוימיה באטלאהום מן אל חבס לביותהוםֿ]
סדר החתימות משקף את המתחים בקהילה היהודית בדמשק, שבאו לידי ביטוי גם בהאשמות ההדדיות במהלך המשפט. בראש החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, המשפחה היהודית העשירה בדמשק, ובקצה השני נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, בהן גם "אורו, מדאם משה אבו אל עפייה" המומר. חותמת את הרשימה מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי.
המועד המצוין במכתב כיום שבו "זרחו המאורות" – שוחררו הבעלים הכלואים ויצאו ממחבואם הנאשמים בפרשה שהסתתרו ונשפטו שלא בפניהם – תואם את המתואר בדיווחי הקונסולים הזרים.
מעניין עוד יותר תאריך כתיבת המכתב – ט"ו לחודש הרחמים (אלול), כשבוע לאחר השחרור. מכתבו של הקונסול הצרפתי לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות מציין במרירות את אירועי השמחה של היהודים, ובכללם מסיבה שנערכה סביב תאריך זה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו, בין השאר, המשוחררים ונשותיהן. ייתכן שבפורום זה התגבשה ההחלטה לשלוח מכתב תודה מנשות האסירים לאשת המושיע, אישה אל אחותה.
עוד על "עלילת דמשק" באוצרות הספרייה:
האיגרת שכתב רב הקהילה יעקב ענתיבי למשה מונטיפיורי
ספור בצורת שיר על עלילת דם בדמשק (בשנת ת"ר) ליום הולדתו של משה מונטיפיורי.
דם ופוליטיקה : עלילת דמשק, היהודים והעולם / יונתן פרנקל
הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 12 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".
