הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

1840: מכתב נדיר ששלחו נשות אסירי דמשק לליידי מונטיפיורי חושף את קולן האותנטי של הנשים שעונו, הוכו ואף נדרשו לתת "שוחד מיני" בעלילת הדם הנוראית של דמשק

ציור של אסיר עלילת דמשק

ב-5 בפברואר 1840 נעלם האב תומאסו, נזיר קפוצ'יני שפעל בדמשק, יחד עם משרתו. הנוצרים המקומיים, בגיבוי הקונסול הצרפתי, הטילו את האשמה על יהודי דמשק בטענה שהחטיפה והרצח נעשו למטרות פולחן.

ציור של הנזיר ומשרתו

ההאשמות הובילו למעצר אחדים מראשי הקהילה שנכלאו במשך חודשים ועברו עינויים קשים – שלא כולם הצליחו לשרוד אותם – ולבסוף הורשעו ברצח. הפרשה עוררה הדים בעיתונות האירופית, ונמצאו רבים שהאמינו באמיתות העלילה הימי ביניימית נגד היהודים, או למצער דנו בה כאפשרות המתקבלת על הדעת.

 

ציור המתאר את הרצח כביכול בדמשק, מתוך ספר בן התקופה. כותרת הספר שמופיע בציור היא ‘התלמוד’

 

משלחת דו ראשית

התקבלות העלילה באירופה הנאורה של אמצע המאה ה-19 היממה את דעת הקהל היהודית במערב אירופה, והולידה שיתוף פעולה מפתיע בין יהודים צרפתים ואנגלים שיזמו משלחת דו ראשית למזרח בראשות סר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה.

המשלחת הגיעה לאלכסנדריה, שם ניסתה לשכנע את מוחמד עלי, הפחה המצרי, לערוך משפט חוזר לפי סטנדרטים של אמת וצדק. הפחה, שמרד באדוניו הסולטן העות'מאני וכבש ממנו את 'סוריה הגדולה', היה נתון באותם ימים תחת התקפה מדינית וצבאית של מרבית מעצמות אירופה, שרצו להביא לסיום שלטונו בלבנט. הלחץ המדיני, בצירוף המאמצים הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי, אילצו את הפחה לחון – אך לא לזכות – את המורשעים.

מונטיפיורי וכרמייה חזרו לאירופה במסעות ניצחון – נפרדים כמובן – דרך הקהילות היהודיות בבירות אירופה, שם נקשרו לראשיהם זרי ניצחון. עלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני הזמן, וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית. נציין כאן רק את יצירת המופת של פרופ' יונתן פרנקל המנוח, 'דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם'. יש אף הרואים בעלילת דמשק את ראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל.

 

מונטיפיורי בפגישה עם הסולטן התורכי בעניין עלילת הדם

 

מודות אנחנו לך

אל מול התיעוד הרב על הפרשה, בעיקר בשפות אירופיות, מהדהדת שתיקתם של יהודי דמשק שקולם כמעט שלא נשמע, וקל וחומר לא קולן של נשות הקהילה. הפרוטוקולים המתורגמים של החקירה ומכתבי הקונסולים שימרו עדויות והצהרות מפי הנאשמים ומשפחותיהם, אך כמעט שאיננו שומעים את הקול האותנטי של המעורבים בפרשה ללא תיווכו של החוקר והמתרגם וללא סיועם של מכשירי העינויים.

מכתב שהתגלה לאחרונה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח צוהר לעולמן של נשות האסירים ומפנה את הזרקור לתפקיד שהן מילאו בפרשה.

 

מכתב נשות קהילת דמשק

 

המקורות העוסקים בפרשה מרבים לתאר בצורה גרפית את העינויים הנוראים שעברו האסירים, אך גם נשות הכלואים נחקרו בפרשה ומילאו בה חלק פעיל. אורו (או אורה, כפי שהיא מכונה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה – בן לשושלת רבנים מפוארת שבלחץ העינויים הודה במיוחס לו ואף התאסלם והפך לעד תביעה מרכזי – הוכתה אף היא במהלך החקירה של בעלה, ונאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר. אשתו של יוסף לניאדו, שבעקבות העינויים הפכה לאלמנתו, העידה על תביעות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, וכך עולה גם מדיווחים על אודות בתו של דוד הררי, נאשם אחר בפרשה.

נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות.

עם סיום הפרשה בחרו הנשים להודות למושיעיהן. המכתב שלפנינו, הכתוב ערבית-יהודית באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית, נכתב על ידי 13 נשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה. המכתב ממוען לליידי יהודית מונטיפיורי, שנלוותה למסעו של בעלה. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות, כנהוג, מציינות הנשים שזכרם של "מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל [רוטשילד] ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו" לא יסוף מראשן.

"היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם"

[במקור: נהאר אל אחד אל מבארך אל וואקע פי תמאנייה אלול אשרקת שמוס אנוואר אל אמר אל כרים מן סעאדת סידנה ותאג ראסנה אבן עמכום אל סי' סי' משה מונטיפיורי יר"ה אל מפכום … אל בשארת אל עצוימיה באטלאהום מן אל חבס לביותהוםֿ]

 

ליידי יהודית מונטיפיורי

סדר החתימות משקף את המתחים בקהילה היהודית בדמשק, שבאו לידי ביטוי גם בהאשמות ההדדיות במהלך המשפט. בראש החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, המשפחה היהודית העשירה בדמשק, ובקצה השני נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, בהן גם "אורו, מדאם משה אבו אל עפייה" המומר. חותמת את הרשימה מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי.

המועד המצוין במכתב כיום שבו "זרחו המאורות" – שוחררו הבעלים הכלואים ויצאו ממחבואם הנאשמים בפרשה שהסתתרו ונשפטו שלא בפניהם – תואם את המתואר בדיווחי הקונסולים הזרים.

מעניין עוד יותר תאריך כתיבת המכתב – ט"ו לחודש הרחמים (אלול), כשבוע לאחר השחרור. מכתבו של הקונסול הצרפתי לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות מציין במרירות את אירועי השמחה של היהודים, ובכללם מסיבה שנערכה סביב תאריך זה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו, בין השאר, המשוחררים ונשותיהן. ייתכן שבפורום זה התגבשה ההחלטה לשלוח מכתב תודה מנשות האסירים לאשת המושיע, אישה אל אחותה.

 

 

עוד על "עלילת דמשק" באוצרות הספרייה:

האיגרת שכתב רב הקהילה יעקב ענתיבי  למשה מונטיפיורי 

ספור בצורת שיר על עלילת דם בדמשק (בשנת ת"ר) ליום הולדתו של משה מונטיפיורי.

דם ופוליטיקה : עלילת דמשק, היהודים והעולם / יונתן פרנקל

 

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 12 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

בשנת 1935 ארזה רבקה ספיר מקבוצת כנרת את מטלטליה ואת בתה הקטנה נעמי בת החמש ויצאה למסע אל וילנה שבאירופה. העילה הרשמית לנסיעה הייתה להתרפא ממחלת הקדחת שממנה סבלה. רבקה ובתה נעמי (לימים שמר) התארחו בביתם של קרובי משפחה: אחות האב היחידה ברטה, בעלה יחיאל ושלוש בנותיהם.

זיכרונות המסע לווילנה נטמעו בנעמי הקטנה, "אַ מייעדלע פון ארץ-ישראל" (ילדה מארץ ישראל) כפי שנהגה לכנותה דודתה ברטה.

 

"דודה ברטה קישטה אותן בחליפות והביאה אותן להצטלם"

 

שנים יחלפו ובשנת 1976 תתבקש נעמי שמר לכתוב פזמונים להצגה "מסעות בנימין השלישי" שהועלתה בתיאטרון בימות. המחזה "מסעות בנימין השלישי" עובד ובוים בידי שמואל בונים והתבסס על ספרו של מנדלי מוכר-ספרים משנת 1878.

משתתפי המחזה היו השחקנים ספי ריבלין, אברהם מור, תמי ספיבק, דינה גולן, שלום קינן, מתי סרי, יוסי פולק אורית ברוך ודורון נשר. הספר "מסעות בנימין השלישי" המשיך מסורת מסעות "בנימינית" (בנימין מטודלה הראשון ובנימין השני) ומספר באופן סאטירי את סיפורו של בנימין מהעיר בטלון המבקש לפגוש ב"יהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון".

 

שחקני המחזה "מסעות בנימין השלישי"

עלילת המחזה מתרחשת בעיר "בטלון". "בטלון. מהי בטלון"? שואל המספר הדובר במחזה ומשיב "עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם. וכשנזדמן לשם פעם אחד מעוברי דרך, משגיחים בו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה? ומאין זה?" בני העיר בטלון, במילותיו של בנימין גיבור המחזה הם "אביונים גדולים וקבצנים נוראים כנהוג בישראל. אבל יש להודות שהם אביונים שמחים וקבצנים טובי לב ובעלי בטחון משונים".

ביום בהיר אחד הזדמן לעיר בטלון אורח לא מוכר, ר' יהודה שמו. "מה לו פה ומי לו פה ולמה נתכוון בביאתו? מאין ר' יהודה?" תהו אנשי המקום. "מארץ ישראל" קרא אחד מתושבי המקום. הקהל שנאסף הגיב בגיחוך "מארץ ישראל? לא פחות ולא יותר…". ר' יהודה מצדו פנה אל הקהל, הוציא מתרמילו תמר, הניף אותו אל-על ואמר "והרי סימן בידי. תמר מארץ ישראל". הקהל הנדהם אחז בתמר מעביר אותו מיד ליד כלא מאמין.

המפגש עם ר' יהודה עורר בבנימין את הרצון לצאת למסע: "באותה שעה נכנס בי הרוח ועוררה התשוקה לנסיעתי, שהייתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום. סיפורי המעשיות הנפלאים ביהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון, ועשרת השבטים נכנסו עמוק עמוק בלבי". למשימתו גייס בנימין את סנדרל תושב המקום ושניהם יצאו למסע משותף אל ארץ ישראל.

שלושה עשר שירים כתבה נעמי שמר למחזה. בדומה למחזות אחרים ששמר כתבה בעבורם פזמונים, כמה משירי המחזה פרשו כנף אל מעבר לגבולות המחזה והפכו מוכרים בזכות עצמם. כך השירים "סימן שעוד לא הגענו", "שירת העשבים" והשיר "פירות חמישה עשר" או בשמו הנוסף "שלג על עירי" שנכללו במחזה "מסעות בנימין השלישי".

 

השיר "שלג על עירי" בכתב ידה של נעמי שמר

"שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַיְלָה נָח / אֶל אַרְצוֹת הַחׂם אֲהוּבִי הָלַךְ / שֶלֶג עַל עִירִי וְהַלַיְלָה קַר / מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר" כתבה נעמי שמר בשיר "פירות חמישה עשר". מי היא "העיר" של שמר? ומאלו "ארצות חום" ישוב אהובה? הדוברת בשיר יושבת ב"עיר", בטלון או כל עיר או עיירה אחרת בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" שהן דימוי לארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה, ואפילו תפוח-זהב.

 

 

השיר כאמור נכלל במחזה אולם נותר באלמוניותו. בתכנית הרדיו "לחם האוהבים" משנת 1991 שערכה דליה און-פריזנט והגישה רבקה מיכאלי סיפרה נעמי שמר את סיפורו של השיר "פירות חמישה עשר":

"הראשונה שהחייתה את 'שלג על עירי' הייתה רוחמה רז, וזה תמיד מתחיל מזה שמישהו עם אוזן חדה שומע איזה הד משלו בתוך השיר. הנה עוד הפעם; רוחמה הירושלמית איכשהו חשבה על שלג בירושלים, כמובן שמדובר על געגועים של פירות חמישה עשר, געגועים מהחורף האירופי; זה יותר וילנה – 'ירושלים דליטא' מאשר ירושלים של רוחמה. אבל לא חשוב, זה לגיטימי… כמו שאנשים חשבו ש'העיר באפור' זו תל אביב. ואחר כך היה ביצוע שמאוד אהוב עלי של 'שוקולד מנטה מסטיק' עם עיבוד מקסים של גיל אלדמע. ואז עוד ועוד ביצועים והשיר הגיע למקום שהיה צריך להגיע אליו…".

 

 

בשנת 1966 הקימה נעמי שמר רביעיית בנות שנקראה "האחיות שמר". רביעיית הבנות כללה את הזמרות אומנה כהן (אז אומנה גולדשטיין), דליה אורן, דינה גולן (אז דינה מנחם שגם השתתפה בהמשך במחזה "מסעות בנימין השלישי") ורותי ביקל. הרביעייה ביצעה שירים שכתבה רחל המשוררת והולחנו בידי נעמי שמר, שירים מתורגמים ושירים אחרים פרי עטה של שמר. בין שירי התכנית "איפה הגברים?" של הרביעייה נכלל שירה של רחל "התשמע קולי" (מוכר גם כ"זמר נוגה") שאת הלחן שלו כתבה נעמי שמר.

למעט מספר כתבי יד השמורים בארכיון נעמי שמר, הקלטות בודדות שהקליט "קול-ישראל" ותכניית המופע, כמעט שלא נותר תיעוד נוסף של רביעיית הבנות.

 

"האחיות שמר" מתוך תכניית המופע "איפה הגברים?" (1966)

בשלהי שנת 2010 נתרם ארכיונה האישי של נעמי שמר למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בין הפריטים שנמסרו נמצא "יומן אישי לשנת 1967". יומן זה הוא גם היומן שבו נמצאה טיוטת הבית הרביעי לשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר במהלך מלחמת ששת הימים.

בדף האחרון של היומן מופיעות ארבע תיבות מוזיקליות רשומות בדיו ורודה בכתב ידה של שמר ומעליהם הטקסט "…אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַי / כְּחַכוֹת רָחֵל לְדוֹדָה". קוראי התווים מביניכם יוכלו לזהות את המוטיב המוזיקלי כלחן השיר "פירות חמישה עשר".

 

מוטיב השיר "פירות חמישה עשר" עם מילות השיר "זמר נוגה"

"בראשון לספטמבר 1939 נותק הקשר עם דודה ברטה. כולם נספו בפונאר. כל המשפחה", ספרה נעמי שמר בראיון. מותה של ברטה, אחותו היחידה של אביה השפיע מאוד על משפחתה "אבא לא הפסיק לבכות אותם עד יומו האחרון בדמעות שליש". השיר "פירות חמישה עשר" מאגד בתוכו זכרונות מסוגים שונים: זכרונות ילדות של שמר, געגוע אל בני משפחתה שנספו וזכרון מוזיקלי של לחן – "זמר נוגה" שהפך לשיר געגועים. "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…".

 

שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַּיְלָה נָח
אֶל אַרְצוֹת הַחֹם אֲהוּבִי הָלַךְ
שֶׁלֶג עַל עִירִי, וְהַלַּיְלָה קַּר –
מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב,
וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל טוּב
הֵנָּה שׁוֹב יָשׁוּב, שֶׁמֶּשׁ לְבָבִי,
וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא

שֶׁלֶג עַל עִירִי, נָח כְּמוֹ טַלִּית
מֵאַרְצוֹת הַחֹם מָה הֵבֵאתָ לִי?
שֶׁלֶג עַל עִירִי, שֶׁלֶג עַל פָּנַי
וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי

(נעמי שמר, "פירות חמישה עשר")

 

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

`;