"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

סיפור הקמתו וכישלונו של השבועון המצולם שמימן שרות הביטחון הכללי

באחד באוגוסט 1956 התווסף שבועון חדש אל דוכני העיתונים בקיוסקי המדינה הצעירה. בתקופה בה הודפסה מרבית עיתונות ארצנו בשחור-לבן, הזכיר "רימון" בשעריו הצבעוניים ובתוכן הסנסציוני של כתבותיו מתחרה אחר – ותיק ומבוסס בהרבה – בשם "העולם הזה".

 

הגיליון הראשון של השבועון המצולם "רימון" ראה אור באחד באוגוסט 1956, לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הדגש של השבועון החדש, כפי שהבהירה כותרת המשנה שלו, היה היותו "שבועון מצולם" המוקדש, ואת זה כבר מבהירה הקדמת העורך, "בראש ובראשונה – למצוא אמת". עבור שבועון שהציב את חשיפת האמת כנר לרגליו, אמורים היו התצלומים לחדור מבעד להצהרות הרשמיות ולהעמדת הפנים של מושאי הכתבות. "אפשר", למשל, "לרקום סיפורים על אנשים רעבים ללחם, אבל המצלמה תגלה באופן מוחשי אם נפלו לזרועות היאוש או שנחלצו למלחמה נגד מר גורלם. עצמות הלחיים, מבט העיניים, קמט זעיר בפנים – לאלה לשון משלהם, ואך אמת ידברו. אפשר לספר על אנשים עליזים, אבל המצלמה תגלה עד מהרה אם שמחתם אמיתית היא או שמא מסתתרים מאחורי הצחוק המאונס צער ואכזבה."

כמה חבל, אם כך, שתמונת מייסדי ויוזמי העיתון, אותה "קבוצת עתונאים ואנשי כלכלה" שביקשו "למלא את החסר בעתון מסוגו בישראל", נעדרה לחלוטין מהגיליון. אולי כבר אז הייתה מתגלה האמת אודותיה, ובעיקר – על הקשר המשונה בינה לבין קברניטי המדינה.

 

הקדמת "רימון" לקוראיו, מתוך הגיליון הראשון של השבועון המצולם

 

מלחמת סיני "בעולם הזה"

את סיפור הקמת השבועון "רימון" נצטרך להתחיל שבע שנים קודם לכן, ברכישה שביצעו אורי אבנרי ושלום כהן. הרכש החדש של זוג העיתונאים – עיתון בעל תפוצה נמוכה בשם "העולם הזה". מהר מאוד השתנה מצב זה: באמצעות הכלאה של שני ז'אנרים שנחשבו לרוב למנוגדים – עיתונות צהובה וחצי פורנוגרפית יחד עם העיתונות החוקרת והמבקרת – ניסו שני העורכים מצד אחד להגדיל את תפוצת השבועון, ומצד שני – לנגח את שלטון מפא"י "בלי מורא, בלי משוא פנים".

 

חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ

 

התפוצה גדלה והניגוח עבד. הכתבות שהתפרסמו מדי שבוע על השחיתות של מפלגת השלטון, על הניוון שמעודד שלטונו של בן-גוריון ועל הזוועות שמבצעים לכאורה סוכני החרש של "מנגנון החושך" – הכינוי הלא מחמיא שהדביק אבנרי לשב"כ (שנקרא אז הש"ב), עוררו את זעמו של הממסד הישראלי. במשך שנים ארוכות סרב בן-גוריון לבטא את שם השבועון, וכינה אותו בזלזול בתור "השבועון המסוים".

הניסיונות להשתיק את השבועון לא צלחו ובשנת 1956 החליט איסר הראל, ראש השב"כ, להיאבק בשבועון החתרני בצורה אקטיבית יותר. הוא פנה לחברו הקרוב, העיתונאי והעורך שלמה טנאי, בהצעה מפתה: להקים שבועון מתחרה אשר ימומן בנדיבות מתקציב שירותי הביטחון. השבועון החדש יחקה לכאורה את הטון החופשי של "העולם הזה", אך למעשה ישמש שופר של הממסד הישראלי. תקוות מרבית העוסקים במלאכה הייתה שפרסום "רימון" ישכנע את קהל הקוראים לנטוש את "העולם הזה" ולהביאו לידיי פשיטת רגל.

 

לוי אשכול – "איש האגרוף הקמוץ", דוגמה לכתבות מחמיאות לממסד. הכתבה התפרסמה בגיליון השישי של "רימון"

 

סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957

 

ומדוע שלא כך יהיה הדבר? הרי מדובר בשבועון המודפס על נייר מהודר, מצויד בממון רב שימשוך את מיטב כותבי ישראל, וביניהם משורר צעיר ונחשק בשם דוד אבידן. לא רק שכר שמן הובטח לכותבים, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות היישר מהממשלה ומשירותי הביטחון החשאיים.

 

נבחרת הכותבים המרשימה של "רימון", כתבה מה-30 ביולי 1957

 

הופעת "רימון" לוותה בפרסום רב בעיתונות ובקולנוע, וחברה חדשה בשם "עין וספר בע"מ" הוקמה כדי לשמש בתור המוציאה לאור. אולם, בביצה העיתונאית הקטנה שהיא ישראל, החזיקה ההצגה חודשים ספורים וזהותם של המושכים בחוטים הפכה לסוד גלוי לכל. בשלב הזה, מציין אבנרי בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, הוסרו הכפפות ו"רימון" פתח בהתקפה חזיתית על "העולם הזה". חזי לופמן, העורך בפועל של "רימון", השווה את מלחמת החורמה של השבועון ב"עולם הזה" למלחמת סיני והפציר בכל מי שהסכים לשמוע – "אל תיגע בארס זה!" "מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו", נזכר אבנרי.

 

ההתקפה החזיתית של העורך בפועל, חזי לופבן. הכתבה התפרסמה ב-3 ביולי 1957

 

היוזמה של הראל כשלה נחרצות. אפשר שהאירוניה שבקריאת עיתון אנטי ממסדי הנשלט על-ידי הממסד הייתה מטרידה מדי עבור קוראי השבועון. באפריל 1958 הודו העוסקים במלאכה שמכירות גיליונות השבועון הידרדרו לשפל שלא הצדיק עוד את ההשקעה העצומה ו"רימון" נפח את נשמתו. רק אז טרחו עורכי "העולם הזה" להתייחס אל המתחרה שלהם בשמו, "בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה" (עמ' 386 אצל אבנרי).

בסופו של דבר, שרד "העולם הזה" את הופעת מתחרו, את כהונת בן-גוריון ואיסר הראל ואפילו את שלטון מפא"י. הוא נסגר סופית בשנת 1993.

 

"העולם הזה" מסיר את "מסך השקרים" מאחורי השבועון המצולם

 

מחשבה לסיום, עמוסה חוכמה שבדיעבד

לא שאנחנו מאשימים איש, אך ייתכן שהקוראים היו צריכים להבחין במשהו חשוד כבר בהקדמת העורכים שהתפרסמה בגיליון הראשון של "רימון". שם נכתב שחור על גבי לבן:

"הצורך לראות ולדעת טבוע בכל אחד מאתנו. לידתו של העתון היא תוצאה של צורך זה. אנו נושאים בתוכנו צמאון לדעת את המתרחש בבית הסמוך ממול, בשכונה שמעבר לכביש, בעיר הסמוכה, במדינה השכנה, או בעברו השני של כדור-הארץ. ולא רק המתרחש והמתהווה בלבד מלבה את סקרנותנו, אלא גם כל מה שאירע בעבר ומה שצופן לנו העתיד. הצורך והרצון לראות כל אותם דברים הם שחוללו את העתון המצולם. הצורך והרצון להראות את החיים בישראל ובעולם הם שהולידו את "רימון"."

האם זו לא אותה סקרנות שהיינו מצפים למצוא בארגון ביון דוגמת שירות הביטחון הכללי?

***

כתבות נוספות:

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

***

הכומר שקרא לאפיפיור "נציג השטן"

לפני 500 שנה יצא נזיר וכומר אלמוני בכתב אישום חריף נגד הכנסייה הקתולית. המחאה המקומית שתכנן מרטין לותר התפשטה במהרה ברחבי גרמניה. בתוך שנים ספורות שיסעה המחלוקת את יבשת אירופה כולה לשני מחנות יריבים. העולם הנוצרי מעולם לא התאושש משבר זה.

​בשניים ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).

אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקות בנו בה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שנפשו ביקשה.

במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר שבה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.

בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.

ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, שלהן העניק את השם "על הכוח של אינדולגנציות". אף על פי שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם היכו גלים: בתוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.

 

הדפסה מקורית משנת 1517 של 95 התזות מאת מרטין לותר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה טעות גדולה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.

 

ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה

הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדו את מרטין לותר לקדם את רעיונותיו. עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור שבראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.

לותר, שהתחיל בתור מבקר פנימי של הכנסייה, הכריז בשנת 1520 שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידי האל לבדו. תפקידו של האדם, בעיני לותר, הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.

 

תרגום הביבלייה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל זרמיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנים של מלחמות דת נוראיות.

***

כתבות נוספות:

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

 

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

 

 

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

כך תרדימו אזרחים סוציאליסטיים קטנים ביידיש

ספר שירי ערש ביידיש משנת 1940 מהווה עדות נדירה לקיומה של היידיש בברית המועצות.

ספר שירי הערש של משוררת היידיש דבורה חורול שהתפרסם במוסקבה של שנת 1940

המהפכה הבולשביקית שפרצה באוקטובר 1917 דרשה מנתיני הצאר המשתחררים (במרכאות, או שלא) דבר מרכזי אחד: נאמנות שלמה ומוחלטת. הדרישה מיהודי ברית המועצות שהוקמה לא מכבר לא הייתה שונה. התעמולה האנטי-דתית שהופנתה כלפי היהודים קראה להם לזנוח את דתם, יחד עם כל שאיפה לאומית יהודית – בין אם באמצעות תמיכה בציונות, בין אם בעצם ההחלטה לדבר עברית. הדרך היחידה שנותרה ליהודי הסובייטי החדש לתת ביטוי ליהדותם הייתה שפת היידיש.

בשני העשורים הראשונים של המהפכה הסובייטית, נתפסה היידיש גם בתור הכלי הטוב ביותר שבאמצעותו תבטיח הרפובליקה את נאמנות אזרחיה היהודיים, בו בזמן שתחנך אותם בצל ערכיה הקומוניסטיים.

כדי לקיים את חזון התרבות היהודית החילונית דוברת היידיש, תמכה ברית המועצות בהקמת איגודי עובדים דוברי יידיש במפעלים בהם עבדו יהודים, וסייעה במימונם של אלפי מועדוני יידיש שהחלו צצים בערים ובעיירות רבות. גם בתקופת הטיהורים הגדולים שביצע סטלין בשנות השלושים, שנים בהן נעצרו והוצאו להורג מספר רב של יוצרי יידיש, המשיכו מרבית המועדונים הללו לפעול ברחבי המדינה. ככל שהתקדם העשור – השתנתה גם מדיניות זו.

 

שער ספרה של דבורה חורול (כאראל), הספר התפרסם במוסקבה בשנת 1940. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

שנה מפרוץ מלחמת העולם השנייה שהשמידה את מרבית דוברי היידיש ביבשת אירופה, אנו עדיין מוצאים עדות לנוכחות היידיש ברפובליקה הסובייטית אדירת הממדים. בשנת 1940 הודפס במוסקבה ספר המאגד מספר שירי ערש יידים שחיברה המשוררת היהודייה-אוקראינית דבורה חורול.

בעזרתו של חיים כהן מהקטלוג העברי, הצלחנו לתרגם את שירי הערש בספר וגילינו (לא ממש להפתעתנו) את הדרך שבה הרדימו הורים מהפכנים את ילדיהם בלילה: הקראת סיפורי גיבורים סובייטים.

השיר הראשון בספר, למשל, מספר את סיפורם הידוע (והאמיתי) של ארבעה חוקרים שיצאו בשנת 1937 לקוטב הצפוני כדי לחקור את האזור. מנהיג המשלחת שגם זכה לתואר "גיבור ברית המועצות", איוואן פאפאנין, העניק את שמו ליצירה כולה. מדובר בסיפור כה ידוע, עד שגם הילדים שבשיר מכירים אותו. זה כמובן לא מונע מהם לדרוש מאמא לספר אותו פעם אחת אחרונה, לפני השינה.

 

"פתאום מגיעים ארבעה אנשים נועזים", הגעת חברי המשלחת לקוטב הצפוני

 

איוואן פאפאנין בשנת 1937, מקור התמונה: ויקיפדיה

 

דוברי יידיש לא סובייטית שיעיינו בספר יבחינו מיד בהבדלים המהותיים באיותן של מילים שמקורן בעברית: המילה "צפון", למשל, המופיעה מספר פעמים בשיר הראשון, מאויתת בספר כ"צאפנ" – כדי להרחיקה ככל האפשר מן המקור העברי. זהו הדין במילים נוספות בספר, ובאיות של היידיש הסובייטית בכלל. במסגרת הדרישה הסובייטית לניפוץ כל נאמנות שהיא לא נאמנות למהפכה – גם האותיות מגויסות למאבק.

 

"עצמו עיניים חזק, תשנו טוב, לילה טוב", מפצירה אמא בסוף השיר הראשון

 

"לילה טוב", השיר השלישי בספר

***

כתבות נוספות:

"ציון הטרופית" נחשפת

לתרגם את ההוביט בשבי

כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית

***

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

נעמי שמר לא הייתה חברה ב"חברה להגנת הטבע" ואת השיר שמחזיר אותנו לילדות ולימי התום, היא לא כתבה על פרחים מוגנים

ירדנה ארזי שרה את ה"ואלס להגנת הצומח"

כְּבָר פּוֹרְחִים נַרְקִיסִים בִּשְׁמוּרוֹת-הַטֶּבַע
מַרְבַדִּים נִפְרָשִׂים בִּשְׁפֵלַת הַחוֹף
כַּלָּנִית וְכַרכֹּם, אֶלֶף גּוֹן וָצֶבַע
וְהַחֹק שֶׁאוֹמֵר – כָּאן אָסוּר לִקְטֹף!

רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ
רַק עָלַי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵר
לוֹ הָיוּ לִי עָלֵי-גָּבִיעַ
אָז, הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!

צִפֳּרִים נְדִירוּת כְּבָר דוֹגְרוֹת בַּסֶּלַע
אִילָנוֹת נְדִירִים נִשְׁמָרִים לְחוּד
אַיָּלוֹת נִבְהָלוֹת מִסְתַּכְּלוֹת בַּשֶׁלֶט
בּוֹ כָּתוּב בְּפֵרוּש שֶׁאָסוּר לָצוּד

רַק עָלַי עוֹד לֹא שָׂמוֹ שֶׁלֶט
מִסָּבִיב אֵין לִי כָּל גָּדֵר
לוּ הָיִיתִי, נֹאמַר – אַיֶּלֶת
אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!

אֲדוֹנִי, הִזָּהֵר, אַל תִּגַּע בָּאִירִיס!
צִבְעוֹנִי-הֶהָרִים הוּא מִחוּץ לַתְּחוּם!
כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה בְּשׁוּלֵי-הָעִיר הִיא
שֶׁטַח בָּר מְגֻּדָּר וְאֵזוֹר רָשׁוּם!

– אָז אֲנִי לִפְעָמִים חוֹשֶׁבֶת
כִּי הָיָה זֶה אוּלַי רָצוּי
לוֹ הָיִיתִי נַרְקִיס אוֹ רַקֶּפֶת
אוֹ אֲפִילּוּ אֵיזֶה בֶּן-חָצָב מָצוּי

הִסְתַּכְּלוּ מַה שֶּׁקּוֹרֶה לִי בַּדֶּרֶך:
כָּל אֶחָד עוֹבֵר-חוֹטֵף-קוֹטֵף-קוֹלֵעַ לוֹ זֵר –
לוֹ הָיִיתִי חַיָּה אוֹ פֶּרַח
אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!

 

ה"ואלס להגנת הצומח" שכתבה נעמי שמר ושלמדנו בילדות בהקשר של אהבת הטבע ושמירה על הפרחים המוגנים, השיר שנחשב לאחד השירים הירוקים האהובים בישראל הוא בעצם שיר נגד תופעת ההטרדות המיניות של נשים, נערות וחיילות בארץ בשנות הששים.

הדוברת בשיר היא לא פרח מוגן אלא אישה שמספרת: "רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ", "רַק עָלַי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵר" ו"לוֹ הָיוּ לִי עָלֵי-גָּבִיעַ" (עלים חיצוניים שמגנים על חלקי הפרח הפנימיים) "אָז, הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!". היא זועקת: "הִסְתַּכְּלוּ מַה שֶּׁקּוֹרֶה לִי בַּדֶּרֶך: כָּל אֶחָד עוֹבֵר-חוֹטֵף-קוֹטֵף-קוֹלֵעַ לוֹ זֵר – לוֹ הָיִיתִי חַיָּה אוֹ פֶּרַח אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!"

שנים אחרי שכתבה את השיר, נשאלה נעמי שמר על ידי המראיין יצחק שמעוני אם היא חברה ב"חברה להגנת הטבע", והשיבה לו: "החי מעניין אותי בשיר הזה, החי ולא הצומח. תמיד שִיעשע אותי לראות פלקטים של פרחי בר מוגנים וליד זה באותו עיתון כתבה על מעשים מגונים. הקונטרסט הזה בין הנערות הבלתי מוגנות לפרחים המוגנים היה מאוד בולט וקרא לי להגיב עליו וזהו השיר."

את ה"ואלס להגנת הצומח" שרה לראשונה רביעיית הבנות "האחיות שמר", והוא נכלל בתוכניתן "איפה הגברים?" משנת 1966.


הנה ההקלטה הראשונה של השיר בביצוע "האחיות שמר"

 

השיר התפרסם ממש רק כאשר ביצעה אותו שנה מאוחר יותר הלהקה הצבאית – להקת הנח"ל, בתוכניתה העשרים "הנחלאים באים, הנחלאים באים".

 

הנה הביצוע המפורסם של להקת הנח"ל עם הסולנית שולה חן

 

 

בחודש מאי 1970, שלוש שנים מאוחר יותר, לקחה נעמי שמר את הבמאי יכין הירש לסיור בתחנות חייה. הם ביקרו בקבוצת כנרת, פגשו את משפחתה של שמר וגם תיעדו את החזרות של להקת הנח"ל על "הואלס להגנת הצומח".

בסרטון הבא אפשר לצפות בתיעוד היפה של החזרות, בתגובה של שמר ובפניהם של הזמרת ירדנה ארזי, הבמאי דני ליטאי והמלחין והמעבד המוזיקלי יאיר רוזנבלום. אפשר לנחש את הכוונה שעומדת מאחורי השיר מהאופן שבו מנחה שמר את הזמרת ירדנה ארזי ומדבריה בחזרות ("שבאמת יצטרך מישהו לשמור עליה"). ירדנה ארזי שמבצעת את הסולו בשיר, נראית פגיעה ואומללה במעמד הזה.

 

 

עפר גביש, מוזיקאי שעוסק בחקר הזמר העברי כותב באתר שלו ששמע מנעמי שמר את הסיפור הבא: "אני מקבלת הרבה טלפונים ממבצעים של שירַי, ממדריכי נוער, ממרצים וגם מגננות. ויום אחד התקשרה אלי גננת ושאֵלה בפיה: 'אני יודעת איך להלביש את האיילה שבשיר, את הרקפת, את הצבעוני, אבל יש בסוף אחת שאומרת שהיא לא חיה ולא פרח, איך להלביש אותה?' אמרתי לה," מספרת שמר, "שתלביש את הילדה ששרה בסוף במדים של חיילת"

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

תופעת ההטרדות המיניות והפגיעות המיניות לא התחילה ולא נגמרה בשנות הששים. החוק שמשגיח, "הַחֹק שֶׁאוֹמֵר – כָּאן אָסוּר לִקְטֹף!" הוא החוק למניעת הטרדה מינית, שאושר בכנסת רק בשנת 1998, למעלה מ-30 שנה אחרי שנעמי שמר כתבה את השיר.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

***

כתבות נוספות

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 

***