באחד באוגוסט 1956 התווסף שבועון חדש אל דוכני העיתונים בקיוסקי המדינה הצעירה. בתקופה בה הודפסה מרבית עיתונות ארצנו בשחור-לבן, הזכיר "רימון" בשעריו הצבעוניים ובתוכן הסנסציוני של כתבותיו מתחרה אחר – ותיק ומבוסס בהרבה – בשם "העולם הזה".
הגיליון הראשון של השבועון המצולם "רימון" ראה אור באחד באוגוסט 1956, לפריט בקטלוג הספרייה לחצו
הדגש של השבועון החדש, כפי שהבהירה כותרת המשנה שלו, היה היותו "שבועון מצולם" המוקדש, ואת זה כבר מבהירה הקדמת העורך, "בראש ובראשונה – למצוא אמת". עבור שבועון שהציב את חשיפת האמת כנר לרגליו, אמורים היו התצלומים לחדור מבעד להצהרות הרשמיות ולהעמדת הפנים של מושאי הכתבות. "אפשר", למשל, "לרקום סיפורים על אנשים רעבים ללחם, אבל המצלמה תגלה באופן מוחשי אם נפלו לזרועות היאוש או שנחלצו למלחמה נגד מר גורלם. עצמות הלחיים, מבט העיניים, קמט זעיר בפנים – לאלה לשון משלהם, ואך אמת ידברו. אפשר לספר על אנשים עליזים, אבל המצלמה תגלה עד מהרה אם שמחתם אמיתית היא או שמא מסתתרים מאחורי הצחוק המאונס צער ואכזבה."
כמה חבל, אם כך, שתמונת מייסדי ויוזמי העיתון, אותה "קבוצת עתונאים ואנשי כלכלה" שביקשו "למלא את החסר בעתון מסוגו בישראל", נעדרה לחלוטין מהגיליון. אולי כבר אז הייתה מתגלה האמת אודותיה, ובעיקר – על הקשר המשונה בינה לבין קברניטי המדינה.
הקדמת "רימון" לקוראיו, מתוך הגיליון הראשון של השבועון המצולם
מלחמת סיני "בעולם הזה"
את סיפור הקמת השבועון "רימון" נצטרך להתחיל שבע שנים קודם לכן, ברכישה שביצעו אורי אבנרי ושלום כהן. הרכש החדש של זוג העיתונאים – עיתון בעל תפוצה נמוכה בשם "העולם הזה". מהר מאוד השתנה מצב זה: באמצעות הכלאה של שני ז'אנרים שנחשבו לרוב למנוגדים – עיתונות צהובה וחצי פורנוגרפית יחד עם העיתונות החוקרת והמבקרת – ניסו שני העורכים מצד אחד להגדיל את תפוצת השבועון, ומצד שני – לנגח את שלטון מפא"י "בלי מורא, בלי משוא פנים".
חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ
התפוצה גדלה והניגוח עבד. הכתבות שהתפרסמו מדי שבוע על השחיתות של מפלגת השלטון, על הניוון שמעודד שלטונו של בן-גוריון ועל הזוועות שמבצעים לכאורה סוכני החרש של "מנגנון החושך" – הכינוי הלא מחמיא שהדביק אבנרי לשב"כ (שנקרא אז הש"ב), עוררו את זעמו של הממסד הישראלי. במשך שנים ארוכות סרב בן-גוריון לבטא את שם השבועון, וכינה אותו בזלזול בתור "השבועון המסוים".
הניסיונות להשתיק את השבועון לא צלחו ובשנת 1956 החליט איסר הראל, ראש השב"כ, להיאבק בשבועון החתרני בצורה אקטיבית יותר. הוא פנה לחברו הקרוב, העיתונאי והעורך שלמה טנאי, בהצעה מפתה: להקים שבועון מתחרה אשר ימומן בנדיבות מתקציב שירותי הביטחון. השבועון החדש יחקה לכאורה את הטון החופשי של "העולם הזה", אך למעשה ישמש שופר של הממסד הישראלי. תקוות מרבית העוסקים במלאכה הייתה שפרסום "רימון" ישכנע את קהל הקוראים לנטוש את "העולם הזה" ולהביאו לידיי פשיטת רגל.
לוי אשכול – "איש האגרוף הקמוץ", דוגמה לכתבות מחמיאות לממסד. הכתבה התפרסמה בגיליון השישי של "רימון"
סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957
ומדוע שלא כך יהיה הדבר? הרי מדובר בשבועון המודפס על נייר מהודר, מצויד בממון רב שימשוך את מיטב כותבי ישראל, וביניהם משורר צעיר ונחשק בשם דוד אבידן. לא רק שכר שמן הובטח לכותבים, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות היישר מהממשלה ומשירותי הביטחון החשאיים.
נבחרת הכותבים המרשימה של "רימון", כתבה מה-30 ביולי 1957
הופעת "רימון" לוותה בפרסום רב בעיתונות ובקולנוע, וחברה חדשה בשם "עין וספר בע"מ" הוקמה כדי לשמש בתור המוציאה לאור. אולם, בביצה העיתונאית הקטנה שהיא ישראל, החזיקה ההצגה חודשים ספורים וזהותם של המושכים בחוטים הפכה לסוד גלוי לכל. בשלב הזה, מציין אבנרי בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, הוסרו הכפפות ו"רימון" פתח בהתקפה חזיתית על "העולם הזה". חזי לופמן, העורך בפועל של "רימון", השווה את מלחמת החורמה של השבועון ב"עולם הזה" למלחמת סיני והפציר בכל מי שהסכים לשמוע – "אל תיגע בארס זה!" "מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו", נזכר אבנרי.
ההתקפה החזיתית של העורך בפועל, חזי לופבן. הכתבה התפרסמה ב-3 ביולי 1957
היוזמה של הראל כשלה נחרצות. אפשר שהאירוניה שבקריאת עיתון אנטי ממסדי הנשלט על-ידי הממסד הייתה מטרידה מדי עבור קוראי השבועון. באפריל 1958 הודו העוסקים במלאכה שמכירות גיליונות השבועון הידרדרו לשפל שלא הצדיק עוד את ההשקעה העצומה ו"רימון" נפח את נשמתו. רק אז טרחו עורכי "העולם הזה" להתייחס אל המתחרה שלהם בשמו, "בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה" (עמ' 386 אצל אבנרי).
בסופו של דבר, שרד "העולם הזה" את הופעת מתחרו, את כהונת בן-גוריון ואיסר הראל ואפילו את שלטון מפא"י. הוא נסגר סופית בשנת 1993.
"העולם הזה" מסיר את "מסך השקרים" מאחורי השבועון המצולם
מחשבה לסיום, עמוסה חוכמה שבדיעבד
לא שאנחנו מאשימים איש, אך ייתכן שהקוראים היו צריכים להבחין במשהו חשוד כבר בהקדמת העורכים שהתפרסמה בגיליון הראשון של "רימון". שם נכתב שחור על גבי לבן:
"הצורך לראות ולדעת טבוע בכל אחד מאתנו. לידתו של העתון היא תוצאה של צורך זה. אנו נושאים בתוכנו צמאון לדעת את המתרחש בבית הסמוך ממול, בשכונה שמעבר לכביש, בעיר הסמוכה, במדינה השכנה, או בעברו השני של כדור-הארץ. ולא רק המתרחש והמתהווה בלבד מלבה את סקרנותנו, אלא גם כל מה שאירע בעבר ומה שצופן לנו העתיד. הצורך והרצון לראות כל אותם דברים הם שחוללו את העתון המצולם. הצורך והרצון להראות את החיים בישראל ובעולם הם שהולידו את "רימון"."
האם זו לא אותה סקרנות שהיינו מצפים למצוא בארגון ביון דוגמת שירות הביטחון הכללי?
***
כתבות נוספות:
***
