1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

יפה בצורה בלתי רגילה, אבל פרט קטן נעדר מהדיפלומה שקיבל קופיליוס בן יוסף פיקטור

בשנת 1695 סיים קופיליוס בן יוסף פיקטור את לימודי הרפואה והפילוסופיה (אז שם כולל למדעים) באוניברסיטת פאדובה שבאיטליה. בדצמבר של אותה שנה הוענקה לו תעודת סיום הלימודים – דיפלומה מהודרת הבנויה כקונטרס ומורכבת משלושה דפי קלף מצוירים ומעוטרים בשלל צבעים ודמויות.

מלבד ציון עיר הולדתו של פיקטור (בינגן שבגרמניה), פרט חשוב הנוגע לזהותו של מקבלה נעדר מהדיפלומה – יהדותו של הרופא הטרי. אפילו השם שבו נזכר הרופא אינו אלא שם נוצרי-לטיני שהוענק לו – ככל הנראה לצורך הרישום ללימודים. שמו האמתי היה יעקב מהלר.

 

דיוקנו של הרופא הטרי יעקב בן יוסף מהלר

 

מהי הסיבה לאותה השמטה משונה?

עדויות מהמאה הרביעית לספירה והלאה חושפות עובדה מעניינת בהיסטוריה של איטליה: נוכחותם של רופאים יהודים. מעת לעת אכן אסרו אפיפיורים מסוימים על קבלת יהודים ללימודי הרפואה במקום, או שמנעו מהרופאים היהודיים לטפל בחולים נוצרים, אך נוכחתם של יהודים בעלי השכלה רפואית במגף האיטלקי, או של יהודים מקהילות אירופאיות שונות (דוגמת מהלר) שהשתלמו ברפואה באוניברסיטאות איטליה, הייתה קבועה. מקצוע הרפואה – חלומה הסטריאוטיפי של כל אם יהודייה – היה לאחד מהמקצועות היחידים שהיו פתוחים בפני יהודי איטליה, על אף שחייב שנים ארוכות של השכלה והשתלמות.

הדיפלומה המכובדת לה זכה יעקב מהלר חושפת משהו מהאמביוולנטיות ואולי אף מהמבוכה של הרוב הנוצרי בהתמודדותו עם המציאות של רופאים יהודיים באיטליה: צעירים יהודים הורשו ללמוד רפואה ולעסוק בה בקהילותיהם, אך כל זמן שהם לומדים באוניברסיטה נוצרית – עליהם לקחת על עצמם שם נוצרי ראוי ולהשיל כל סממן ליהדותם.

 

הדיפלומה המלאה של יעקב מהלר. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

***

לכתבות נוספות:

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

***

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

עדות מצחיקה-עצובה לייאוש שאחז בצעירי ארץ ישראל בתום המלחמה ש"שחררה" את ארץ ישראל מהדיכוי העות'מני.

אל ארץ ישראל הגיע משה פלדשטיין בן ה-17 בשנת 1913. החיים בארץ הענייה והלא מפותחת היו ודאי לא קלים לבחור שהגיע מאוקראינה, אך תנאים אלו לא מנעו ממנו לקחת חלק בבניית הארץ, וכשהגיעה השעה – להתגייס לשחרורה מידיי האימפריה העות'מנית.

יחד עם ששת חבריו הפועלים מ"קבוצת רחובות" בראשותו של בנימין מונטר, היה פלדשטיין בין המגויסים הראשונים לגדודים העבריים בארץ ישראל. ובדומה למרבית חיילי הגדודים העבריים, גם פלדשטיין לא זכה לראות קרבות של ממש.

 

בשנת 1919, שלח פלדשטיין איגרת לחבר מגויס אחר בשם דוד זונינשטיין. המלחמה הסתיימה שנה קודמת לכן ופלדשטיין, המוצב ברפיח, מצא את עצמו בעיקר משועמם. האיגרת ששלח הוא מסמך היסטורי מרתק – תיעוד מתקופה קריטית ביישוב העברי. אך לפני שנציץ לנפשו של חייל בגדודים העבריים בתום מלחמת העולם הראשונה, רצוי שנבהיר לעצמנו מה היו אותם גדודים ומי התגייס אליהם?

 

"בעד עמנו ובעד ארצנו": מגדוד נהגי הפרדות לגדודים העבריים

הגלגול הראשון של הגדודים העבריים זכה לשם לא מרשים בעליל, הוא נודע בתור "גדוד נהגי הפרדות". יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, שני הוגי רעיון הקמת הגדוד בסוף השנה הראשונה ל"מלחמה הגדולה", היו חלוקים ביניהם לגבי גודל ההישג. טרומפלדור היה מרוצה, ז'בוטינסקי – הרבה פחות.

 

מחנה גדוד נהגי הפרדות באלכסנדריה, מצרים. תמונה משנת 1915. התמונה לקוחה מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

מעל לשנתיים וחצי המשיך ז'בוטינסקי את מאבקו למען הקמתה של יחידה צבאית יהודית לוחמת. בניגוד לגדוד נהגי הפרדות המוצב בגליפולי בתפקידים תומכי לחימה, ראה ז'בוטינסקי בדמיונו יחידה יהודית שתלחם ותשחרר את ארץ ישראל בעצמה.

באוגוסט 1917 נענו חלק מדרישותיו של ז'בוטינסקי, כשזכה להיות בין מקימי הגדוד היהודי הראשון במסגרת הצבא הבריטי. כיבוש דרומה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בדצמבר 1917 סיפק את הדחיפה שחיפש. מינואר 1918 התגייסו המוני צעירים בארץ ישראל אל יחידות שזכו לשם "הגדודים העבריים", אך גם עתה – כשגלי ההתלהבות מהצהרת בלפור וכניעת ירושלים טרם שככו – החיילים הנלהבים לא זכו להגשים את החזון שהועידו לעצמם. הם ביצעו שורה של תפקידים תומכי לחימה: שמרו על שבויי מלחמה, ביצעו פטרולים לא קרביים במיוחד ובעיקר – זכו ללבוש מדים ולדבר בעברית בזמן שהם משחקים במלחמה.

 

ומה באיגרת?

 

אגרות שחולקו לחיילי הגדודים העבריים, האיגרת מכילה את מפת ארץ-ישראל ומפת ירושלים מוקטנת, יחד עם דיוקנו של הרצל ואמרתו הידועה. האיגרת שמורה בספרייה הלאומית

 

הגלויה עצמה

"שלום רב לדוד!

אני בריא ונמצא ברפה. אני עובד כעת בספריה. לפני זמן חשבתי להיות במקוה, אולם מסיבה לא תלויה בי לא נסענו. סיבת שתיקתי היא מפני שבזמן האחרון הייתי בסמח ומשמה אי אפשר היה לכתוב. אצלנו מצב רוח מדוכא.

כעת חושבים לא לבטוח על ועד הצירים שלנו בכלום ושוב פעם להתחיל לפעול בלי ועד הצירים הישן. אנחנו חושבים בקרוב לכתוב ממורנדום (תזכיר) ולהזכיר את הדקלרציה שרק הבטיחו ומיום ליום דוחים ולא מקיימים. חושבני שגם אצלכם לא הכל "שמח"…

מה עכשיו בגדודכם? האם בקרוב יסעו מכאן, ומה חושבים לעשות? הישארו חלק מ(גדוד) 39 או שכולם יסעו לאמריקה? תכתוב לי בפרוטרוט אודות מצב רוח שב-39. אצלנו שמים וחול. עבודה לא קשה, אולם משעמם… אני בקשתי חופש לאיזה יומים. אם אקבל, אולי אבקר גם את 39 ואז נתראה. מה עם מחלתך או קדחת שלך. איפה אתה נמצא? איפה נמצא 38 ומה תפקידיו? תמסור שלום לכל מכריי.
.
יש קריקטורה שמציירת את בלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים? בלפור מתעקם ועונה: "מי מיסטיק ׁ(My Mistake)".

לאיזו דקלרציה מתכוון פלדשטיין? חיזוק להשערתנו שמדובר בהצהרת בלפור, אנו מוצאים במשפט שכתב בצד האיגרת: "יש קַרְרִיקַטוּרַה שמצַיֶרֶת את בַלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים?" בלפור מתעקֵם ועונה: "מַי מִיסטיק"…".

מדובר בהכרזה שהיא לא פחות ממדהימה – פחות משנתיים מאז קבלת הצהרת בלפור שהבטיחה כי "ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", והארץ כולה נכבשה על ידי הצבא הבריטי. על אף ההתפתחויות ההיסטוריות הללו, צעירי המחנה ברפיח התפקחו כליל מגלי ההתלהבות שסחפו את העולם היהודי כולו.

האם ביטאו תחושה רווחת ביישוב בשלב מוקדם כל כך של השלטון הבריטי בארץ, עוד לפני ביסוס המנדט? או שמא יש לתלות את הסיבה לספקותיהם בגורם אחר? איגרתו של פלדשטיין לא מספקת תשובה לשאלה היסטורית זו, אך לנו מותר לשער.

שוו בנפשכם אסופת צעירים עבריים חדורי מטרה ותחושת שליחות היוצאים לשדה הקרב במטרה לשחרר את מה שנותר לשחרר מארץ ישראל. חכו מספר חודשים עד שתסתיים "המלחמה הגדולה". כעת, משהסתיימה, אנחנו מוצאים אותם מפוזרים במחנות רחוקים מהבית – בלי מדינה או אפילו סיפור גבורה אחד להרשים את החברות שבבית. מי לא היה מדוכא?

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

חשיפה ראשונה: עותק מקורי של יומן יחידת המקלענים במלחמת העולם הראשונה

עוד בשלבי הקמת יחידת המקלענים מס' 20 (Machine Gun Squadron) בארבעה ביולי 1917, נאלצו מפקדיה להתמודד עם מכשול לא צפוי: מתוך 121 הלוחמים ביחידה, רק 30 הוכשרו להפעלת כלי הנשק החדישים. שאר החיילים מעולם לא הוצבו ביחידה דומה.

המערכה הקרבה לכיבוש ארץ ישראל לא אפשרה התמהמהות מיותרת, והוראה חדשה שהתקבלה ימים ספורים קודם לכן סיפקה ללוחמי היחידה החדשה הצצה לגודל האתגר העומד בפניהם. ב-12 באוגוסט, תוך חודש ימים מהקמתה, יצאה היחידה אל החזית הצבאית החדשה: ארץ ישראל.

סיפורה של היחידה תועד בספר "דרך ארץ ישראל עם יחידת המקלענים מס' 20", שחולק לאחר המלחמה לחיילי היחידה. אחד מחיילי היחידה החליט להדביק בתוך הספר צילומים שהוא ערך במהלך מסעה של היחידה לארץ ישראל.

 

ככל הנראה בעליו של הספר והלוחם שצילם את התמונות. זהותו אינה ידועה

 

וכך השתמר בספרייה הלאומית, תיעוד מרתק של מעללי היחידה כפי שהשתקפו דרך עיניו של אחד הלוחמים.

 

צפו פה בספר המלא ובתמונות הנדירות

 

 

סיפורה של היחידה תועד בספר Through Palestine with the 20th Machine Gun Squadron

 

תחת שמש קופחת, בכתפיים כואבות, ועם חשש מתמיד מחיסולה של אספקת המים היומית, חצו לוחמי היחידה את סיני במשך 18 ימים. הם ניצלו את השהות במחנה הבריטי להמשך האימונים – במחצית היום הם התאמנו בהפעלת כלי הנשק שהיו חדשים לרובם, ובמחציתו השנייה – ברכיבה על סוסים.

 

חיילי היחידה. מלבד הציורים המעטים המלווים את הספר, בעותק הנמצא בספרייה הודבקו תמונות בעמודים הראשונים של הספר

 

נשות ירושלים בכותל

 

דמשק

 

דוגמא לחלק מהציורים המלווים את דפי הספר

 

כשבעה מיילים מדרומה של העיר באר שבע, נתקלו הלוחמים בקרב הראשון שלהם כיחידה. כשכוחות התגבור לשמאלם ויחידות האוסטרליות לימינם, תקפו לוחמי יחידת המקלענים את הביצורים האימתניים שהעמידו התורכים בדרך לעיר: כל הבוקר והצהריים נאבקו הכוחות התוקפים והמגינים.

האבק שנפוץ לכל עבר מנע משני הצדדים את האפשרות לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. אחרי מספר שעות של לחימה גילו החיילים כי, להפתעתם הגמורה, התורכים נסוגו אל העיר. בארבע בצהריים הגיעה הפקודה: לתקוף את באר שבע, שהתגלתה גם היא כריקה מחיילי האויב.

 

הדרך ליריחו

 

ציור של אחד מחברי היחידה

 

לוחם היחידה מתעד "נשים ילידות"

 

"באר שבע", כתבו הלוחמים בספר היחידה, "הייתה מאכזבת מאוד. קשה להגיד שמדובר בעיירה, כפי שאירופאים מבינים מונח זה – מקום בו אפשר לקנות סיגריות ומשהו לאכול, לא יכולנו להשיג דבר והמבנים היחידים בה, אלו שלא היו בקתות עץ, היו ריקים מאדם." כשסיירו הלוחמים בסביבה, התקשו להתרשם מהמדבר הצחיח המקיף אותם, ומהיעדר הדרכים השמישות.

גם אל עזה הגיעו הלוחמים לאחר הנסיגה התורכית מהעיר – הדבר לא מצוין בשום מקום בספר, אך ככל הנראה לא לקחו הלוחמים חלק בקרבות הקשים לכיבוש עזה. על אף המרחק הקצר מבאר שבע, הם פגשו בהתיישבות מסוג שונה – כפרים בצדי הדרך, ובהם חקלאים המעבדים את אדמותיהם. ככל שהתקרבו גילו שהמראה מתעתע: לכלוך וזוהמה, גברים שנחים בזמן שהנשים מבצעות את העבודה הקשה. גם על עיר זו היה ללוחמים רק דברים רעים להגיד.

 

מפה בצירוף נתיב ההתקדמות של היחידה

 

מעזה המשיכו החיילים לרמאללה, מרמאללה אל הכפר הערבי קזזה, ומשם בעקבות מסילת הרכבת אל ירושלים. חיילי האויב חזו את נתיב ההתקדמות הזה, והתחפרו לאורכה של הדרך. הקרבות הקשים הובילו לשורת אבדות. מפקדי היחידה החליטו על נסיגה והתארגנות מחדש באזור יפו. בדרכם ליפו, פגשו החיילים לראשונה את רחובות.

המפגש עם רחובות הזכיר ללוחמים משהו מהחיים שהשאירו בבריטניה. החיילים פגשו במתיישבים הציוניים, רכשו מהם שקים מלאים בתפוזי יפו העסיסיים. מי שלא היה ברשותו סכום מספק, החליף בתמורה את אספקת הבשר המשומר שקיבל ביחידה. המפגש עם המתיישבים העבריים ריגש את החיילים שראו בהם את התחלת בנייתה המחודשת של האומה העברית.

 

מערות בקרבת הים האדום

 

לאחר המנוחה הקצרה חידשו החיילים את ההתקדמות לירושלים. החשיבות של עיר הקודש לא נעלמה מעיניי המגנים העות'מניים: את מרבית הכוח המוצב בארץ שלחו להגן על הדרך לירושלים. עם כל מטר נוסף שהצליחו חיילי יחידת המקלענים להשיג מידי האויב, התרכז המאמץ המרכזי של הלוחמים בהצבת מכונות הירי האימתניות במיקום הגבוה ביותר באזור הלחימה. הם ניצלו כל יתרון שהצליחו להשיג: חיפוי מיחידות אחרות, שימוש בצלפים, התקדמות חרישית בלילה או – במידה שלא נשארה אופציה אחרת – הטחת אש רותחת על האויב כדי להניסו מהעמדה שתפס.

וכך, בשמונה בדצמבר 1917 – למרות הדרכים המשובשות, המחסור התמידי במים וההתנגדות התורכית והגרמנית לכל אורכה של הדרך, הצליחו לוחמי יחידת המקלענים, יחד עם שאר כוחותיו של אלנבי, לפרוץ את הדרך לירושלים.

 

שער יפו

 

שער דמשק

 

רוכבים בדואים

 

יום לאחר מכן הסתיימו מעל ארבע מאות שנה של שלטון עות'מאני בארץ הקודש עם כניעתה של העיר ירושלים. היה זה תאריך סמלי, היות שמרבית צפון הארץ הייתה עדיין תחת שליטה עות'מאנית, שליטה שתתפורר בחודשים הקרובים.

ראו איזה פלא, קבעו הלוחמים הנרגשים שזכו לחזות סוף סוף בירושלים. השחרור של ארץ הקודש התרחש ערב חג החנוכה, ובזמן שהתורכים נסים מירושלים, חוגגים היהודים את ניצחון המכבים על הכובש היווני הקדום.

במהלך המסע לכיבוש הארץ איבדה היחידה 3 קצינים ו-67 לוחמים.

***

כתבות נוספות:

 

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

האיש שלא שם זין חוגג את המוות של עצמו

מה עושה בוהמיין נצחי כשהוא עומד מול המוות הקרב? חוגג כמובן!

דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן

באפריל 1989 הדהים העיתונאי, המתרגם, הסופר והשחקן דן בן אמוץ בפעם המי יודע כמה את החברה הישראלית כשהחליט לחגוג את המאורע שמעט מאוד ישקלו לחגוג: פרידה מהחיים. לא הייתה זו חגיגה המציינת את מותו המשוער אך הבלתי נמנע של הבוהמיין הנצחי. חמוש בדיאגנוזה חד משמעית על סרטן סופני הזמין בן אמוץ את חבריו הקרובים להרפתקה אחרונה.

הייתה זו הפקה מדוקדקת עליה ניצח לא אחר מחתן השמחה. בן אמוץ ניהל ישיבות עם חברים, ראיין את רופאיו על מצבו והרכיב תוכנית אומנותית פרועה המורכבת ממערכונים, קטעי שירה, קטעי הומור ורגש – ערב שכולו זעזוע משעשע, או שעשוע מזעזע. הוא ידע שאירוע כזה מחייב צוות הפקה מושחז, ולצורך זה פנה למפיקו הוותיק יעקב אגמון.

על אף הניסיון (המגומגם משהו) להשאיר את כל העניין בסוד, נפוצה לה השמועה על הערב הנוצץ. היה זה כנראה לטובה, כיוון שהצעות הסיוע החלו לזרום. מועדון החמאם ביפו הציע לארח את האירוע בחינם, מספר מסעדות התנדבו לספק את המזון בלי תשלום וליד האומנים שינעימו את הערב – כולם חברים – מילים כמו "תשלום" או "כסף" הפכו למילים גסות.

 

ריאיון שניהל אורי אבנרי עם חברו דן בן אמוץ בשנת 1968. תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

את ההזמנה המקורית למה שהייתה אמורה להיות מסיבת הפרידה מהחיים של בן אמוץ, אנו מוצאים בארכיון אורי אבנרי. וזה לשון ההזמנה:

אורי ורחלי אבנרי,

מחמל לבבי המשופץ ועטרת ראשי המקריח,

לאור המצב (כפי שהוא משתקף גם בשיקפי הרנטגן שלי), החלטתי לא לדחות לרגע האחרון את הפרידה ממך ולערוך בהקדם האפשרי מסיבה קטנה, שאליה אני מזמין (קודם כל) את מי שהפתיע אותי כאשר שכבתי (לצערי לבד) באיכילוב ובהדסה, כמה נשמות טובות שנשבעו לבקר אותי באשפוז הבא וכמה אנשים שאותם אני אוהב משם שהם איפשהו איכשהו את המשך קיומי (נכון לרגע זה) או משום שהם העשירו במשהו את החיים יפים שחייתי.

כמובן שבאנשים כאלה הייתי יכול בקלות למלא את בלומפילד, אבל כדי להבטיח מידה מינימלית של אינטימיות (הדרושה להצלחתה של מסיבת פרידה מהחיים), אני נאלץ לדחות (בכאב לב, כמובן, ובסיורי מצפון, ללא ספק) את הזמנתם של רבים וטובים ולהסתפק (לפחות בפעם הראשונה, בחזרה הגנרלית הזו למסיבת הפרידה האמיתית), בתאטרון החמאם, ביפו, שכבר ראה הרבה חגיגות יפות, אבל לא בדיוק כמו החגיגה המזומנת לך בשם בשבת, השמונה באפריל, 1989, החל משעה 4 וחצי אחה"צ ומי יודע עד מתי.

(ובכתב ידו הוסיף) אני מזהיר אותכם, לפני שעה 10:00 לא תצאו משם.

שלכם באהבה, בלי חוכמות

דן בן אמוץ

 

ההזמנה ששלח דן בן אמוץ לחבריו הקרובים (כ-300 במספר). ההזמנה לקוחה מתוך ארכיון אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית

 

בן אמוץ עשה לעצמו לא מעט חברים במהלך חייו, כפי שאכן ציין בהזמנה. והמסיבה הפרטית והאינטימית שתכנן הפכה לאירוע המבוקש ביותר בעיר – מעל ל-300 איש נדחסו לתאטרון החמאם. רשימה חלקית של המשתתפים (אותה סחבנו מכתבה ישנה של עיתון ידיעות אחרונות) מלמדת משהו על הפופולריות של האיש. הגיעו לשם: דן מרגלית, אמנון דנקנר, עמוס עוז, דוד קוליץ, נורית גלרון, יהודית רביץ, אייבי נתן, ריטה ורמי קליינשטיין, עמוס קינן, חיים חפר, עמוס איילון, גברי בנאי, שלמה ארצי, אלכס אנסקי, בני אמודרסקי, אריק לביא, יהונתן גפן, אהוד מנור, שולמית אלוני, תיקי דיין, צ'רלי ביטון, חיים טופול, נתן זהבי, אמנון אברמוביץ, גדעון סמאט, גילה אלמגור ויעקב אגמון.

את הסיפור האמיתי והמלא על המתרחש באותה מסיבה לא נדע כנראה לעולם. אך מהסרט שהופק ומזיכרונות חברים – הייתה זו פרידה ראויה לאדם שדיבר תמיד בשבחם של החיים. ההזמנה שצירפו חבריו של בן אמוץ להזמנה שלו עצמו מאירת עיניים.

"דן עצמו הפסיק לשתות," כתבו אמנון דנקנר, חיים חפר ואלכס אנסקי, "אבל בשבילנו ובשבילך, המסיבה הזאת לא תהיה מסיבה, אם כל שניים לא יביאו לפחות בקבוק ויסקי, או קוניאק, או וודקה, או ג'ין, או אקוויט (תודה – יין יש לנו מספיק)."

דן בן אמוץ החזיק מעמד זמן רב יותר משחזו רופאיו. הוא נפטר ב-20 באוקטובר 1989 והוא בן 66 בלבד.

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: הצייר משה ברנשטיין. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: בנימין נתניהו. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: יוסי בנאי וגילה אלמגור. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

בצוואתו הוריש בן אמוץ את הבית הקטן, שעמד בצמוד לבית הגדול יותר בו התגורר. הוא רצה להפוך אותו משכן לאמנים צעירים שיקבלו מלגה מקרן שתוקם. את העזבון האמנותי הנכבד שלו (הכולל ציורים שלו עצמו, כמו גם יצירות של מאן ריי, יוסל ברגנר, נחום גוטמן ואחרים) התבקש הצייר שלמה צפריר לנהל ולהציג. הכסף שיושג אמור היה להיות קודש להפעלת הקרן. לסיום רכש בן אמוץ מבעוד מועד 36 בקבוקי ויסקי והורה למסור אחד בשבוע לחברו נתן זהבי.

רק החלק האחרון בצוואתו התגשם בסופו של דבר. הבית שהוריש נמכר, העיזבון לא הוצג ברבים והקרן דעכה עד שנפחה את נשמתה.

כבר בשנת 1959 חזה דן בן אמוץ את השכחה הצפויה לו עם מותו. במערכון "ההספד" שהוצג לראשונה בסדרה המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", פנה אל עצמו בקינה לא צפויה ואמר: "הוך, דן, דן, דן, כתוב בתורה חכם שמת, הכל קרוביו. אבל אתה, מסכן, גלמוד היית וגלמוד תישאר".

 

כתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות ב-11 באוקטובר 1998

 

דן בן אמוץ יחד עם אשתו השנייה הציירת בתיה אפולו, תמונה משנת 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

***

כתבות נוספות

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

***