…אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.
(אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970)
בגיל צעיר עזב יחיאל (אלתר) פרלמוטר את בית הוריו בפולין, עלה ארצה, שינה את שמו והמציא את עצמו מחדש בתור המשורר אבות ישורון. מכתב שמצאנו בספרייה מאבות ישורון אל חוקר הספרות גצל קרסל, מלא רשמים, סודות וזיכרונות של המראות ושל מראות הנפש שעשו את אבות ישורון למי שהוא.
גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם אבות ישורון, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם. תשובתו של אבות ישורון הגיעה בצורת מכתב בן שני עמודים שנכתב בפברואר 1962. ישורון מספר בו סיפורים קצרצרים, בני שורה או מעט יותר, על ילדותו, על משפחתו, על בואו לארץ ועל פרסומיו הראשונים. סיפורים מרגשים שדרכם מספר ישורון על עצמו ועל איך נעשה לאדם ששמו אבות ישורון.
והנה המסמך במלואו מתוך הארכיון של גצל קרסל [בסוגרים המרובעים הערות מחברת הכתבה – ה.ב.י]:
שם: אבות ישורון. מקודם: יחיאל (אלתר) פרלמוטר.
עיר הלידה: נֶסְכִיזְשְׁ, מחוז ווהלין (אוקראינה המערבית), ביום כיפור, שנת תרס"ה (1904), בבית "הרבי מנסכיזש" – אבי אמי.
"באמת, לא לוויתו ביום – "בלילה כמו ארון-אש בשמים וארבעה שרפים הכריזו: "פה מעבירין את לַייבוש הזקן לארץ-ישראל. ואין מקומו."
ילדות מוקדמת: בכפר פשדמישצ'ה ליד קרסניסטב, מחוז לובלין (פולין). בבית בעל טחנת-המים – אבי אבי.
זה סבי, בצאתו לבקש איש לבתו, ויקח חוט וימדוד את החתן.
ל"ימים נוראים" אמי הביאתני עמה לנֶסְכִיזְשׁ. שם הייתי נוכח בקיום מנהג ה"ארבעים חסר אחת" [מלקות] שנטלו כולם, קודם "כל נדרי", בבית ה"דאוונְשׁטוב" [בית תפילה]. השַמש מצליף כברד שלא מאיץ. נכנס דודי, דיין המקום, נטל גם הוא.
בהיותי בן חמש עברנו לגור לקרסניסטב, לביתו של לְבֶן שפם פולני, עושה ארונות מתים עם צלבים לבנים לגביהם. ממול הזדקרה כנסיה קתולית נישאה, ולנגדי קיר שיש חלק בלא דלת וחלון.
במלחמת העולם הראשונה היינו בשיירת פליטים יהודים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו ונדקר בחזהו. חבוש צמר-גפן כאשר הוא – הרי אף עכשיו וספל חלב בידו לאשתו, ועיניו לספל, הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.
דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ב י א ל י ק: "אשתי מותרת או אסורה?" [מתוך גיא ההריגה לביאליק], הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו והיהודי בשלו.
אחרי המלחמה חזרנו לקרסניסטב בעגלתנו ובסוסתנו. דוד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה "וַאשקה". הוא הדוד, אשר בימי סחר-מכר בוואלוטה [מטבע זר], מעלה-מטה, קנה גם הוא ששה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל-מערבי [גיליון מקומות קדושים שנשלח מירושלים לקראת ראש השנה, על נייר פשוט שבמרכזו ציור של הכותל המערבי, בשני קצותיו 'ברוש מזה וברוש מזה" הוא נשלח לקראת ראש השנה, נתלה בסוכה ואחרי כן נזרק], ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.
אֵם אבי בוכה ככל שעוברת לוויה נוצרית ליד ביתנו.
אמי חולצת שד לגדי נוטה למות.
בפולין עצמאית שמעתי תובע מקבל גזר מות לקטלן, והוא המבקש חנינה לקטלן.
יום אחד חיברתי שיר ארוך ביידיש: "די נבואה אין געדאַנג" [הנבואה במחשבה], נביאים מתנבאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוזים של הבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם.
יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר.
יום אחד (14.10.1925) עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי.
השיר נשאר שם.
עבדתי בכפר ובעיר – בפרדס ובכביש ובבנין ובחרושת חמרי בנין. ושמירה בכרמים.
י"ט תשרי תרצ"ב 17 ספטמבר 1931 קבלתי אזרחותי הארצישראלית.
23 באוקטובר 1941 התגייסתי ל"בּאַפס" ["באפס" – Buffs יחידת חיל רגלים במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]. בבואי לסרפנד נפל עלי פחד. בקשתי להשתחרר והבטחתי לשוב. לא קיימתי הבטחתי.
יום השבעת הצבא, 28.6.48, שִניתי שמי.
בתמוז תרצ"ד 15.6.34, בשבועון "טורים" בעריכת א. שלונסקי, נדפס שירי הראשון: "צוֹם וְצִמָאון". כן נדפסו במוספים לספרות של "דבר", "הארץ", "על המשמר", "זמנים", "למרחב" ("משא"). וכמו כן: ב"גליונות", ב"אורלוגין", ב"מחברות לספרות" (למן מחברת תשרי תש"י – בשמי העברי).
ספרים: "על חכמות דרכים", שירים, הוצאת "מחברות לספרות", תש"ב, דפוס הארץ, תל אביב; "רְעֵם", שירים, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א, דפוס "אחדות", ת"א.
י"ח אדר א' תשכ"ב 22.2.1962 ברדיצ'בסקי 8
עמוד ראשון ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית
לחצו להגדלה
עמוד שני ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית,
לחצו להגדלה
שי צברי שר "איך נקרא" מאת אבות ישורון
אֵיךְ נִקְרָא / אבות ישורון
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?
אֵיךְ נִקְרָא שֶמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?
עטיפת הספר "מִלְּבַדְאַתָּה", מחבר משיריו של אבות ישרון 1991-1934
הקיבוץ המאוחד ועזבון המחבר, 2009
עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן
***
כתבות נוספות:
"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"
***