כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר. יום אחד עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי. השיר נשאר שם.

מימין: אבות ישורון, תמונה מתוך ארכיון גנזים, על רקע מכתבו של ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית

…אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.

(אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970)

 

בגיל צעיר עזב יחיאל (אלתר) פרלמוטר את בית הוריו בפולין, עלה ארצה, שינה את שמו והמציא את עצמו מחדש בתור המשורר אבות ישורון. מכתב שמצאנו בספרייה מאבות ישורון אל חוקר הספרות גצל קרסל, מלא רשמים, סודות וזיכרונות של המראות ושל מראות הנפש שעשו את אבות ישורון למי שהוא.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם אבות ישורון, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם. תשובתו של אבות ישורון הגיעה בצורת מכתב בן שני עמודים שנכתב בפברואר 1962. ישורון מספר בו סיפורים קצרצרים, בני שורה או מעט יותר, על ילדותו, על משפחתו, על בואו לארץ ועל פרסומיו הראשונים. סיפורים מרגשים שדרכם מספר ישורון על עצמו ועל איך נעשה לאדם ששמו אבות ישורון.

והנה המסמך במלואו מתוך הארכיון של גצל קרסל [בסוגרים המרובעים הערות מחברת הכתבה – ה.ב.י]:

שם: אבות ישורון. מקודם: יחיאל (אלתר) פרלמוטר.

עיר הלידה: נֶסְכִיזְשְׁ, מחוז ווהלין (אוקראינה המערבית), ביום כיפור, שנת תרס"ה (1904), בבית "הרבי מנסכיזש" – אבי אמי.
"באמת, לא לוויתו ביום – "בלילה כמו ארון-אש בשמים וארבעה שרפים הכריזו: "פה מעבירין את לַייבוש הזקן לארץ-ישראל. ואין מקומו."

ילדות מוקדמת: בכפר פשדמישצ'ה ליד קרסניסטב, מחוז לובלין (פולין). בבית בעל טחנת-המים – אבי אבי.
זה סבי, בצאתו לבקש איש לבתו, ויקח חוט וימדוד את החתן.

ל"ימים נוראים" אמי הביאתני עמה לנֶסְכִיזְשׁ. שם הייתי נוכח בקיום מנהג ה"ארבעים חסר אחת" [מלקות] שנטלו כולם, קודם "כל נדרי", בבית ה"דאוונְשׁטוב" [בית תפילה]. השַמש מצליף כברד שלא מאיץ. נכנס דודי, דיין המקום, נטל גם הוא.

בהיותי בן חמש עברנו לגור לקרסניסטב, לביתו של לְבֶן שפם פולני, עושה ארונות מתים עם צלבים לבנים לגביהם. ממול הזדקרה כנסיה קתולית נישאה, ולנגדי קיר שיש חלק בלא דלת וחלון.


במלחמת העולם הראשונה היינו בשיירת פליטים יהודים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו ונדקר בחזהו. חבוש צמר-גפן כאשר הוא – הרי אף עכשיו וספל חלב בידו לאשתו, ועיניו לספל, הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.

דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ב י א ל י ק: "אשתי מותרת או אסורה?" [מתוך גיא ההריגה לביאליק], הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו והיהודי בשלו.

אחרי המלחמה חזרנו לקרסניסטב בעגלתנו ובסוסתנו. דוד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה "וַאשקה". הוא הדוד, אשר בימי סחר-מכר בוואלוטה [מטבע זר], מעלה-מטה, קנה גם הוא ששה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל-מערבי [גיליון מקומות קדושים שנשלח מירושלים לקראת ראש השנה, על נייר פשוט שבמרכזו ציור של הכותל המערבי, בשני קצותיו 'ברוש מזה וברוש מזה" הוא נשלח לקראת ראש השנה, נתלה בסוכה ואחרי כן נזרק], ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.


אֵם אבי בוכה ככל שעוברת לוויה נוצרית ליד ביתנו.

אמי חולצת שד לגדי נוטה למות.
בפולין עצמאית שמעתי תובע מקבל גזר מות לקטלן, והוא המבקש חנינה לקטלן.

יום אחד חיברתי שיר ארוך ביידיש: "די נבואה אין געדאַנג" [הנבואה במחשבה], נביאים מתנבאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוזים של הבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם.


יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר.


יום אחד (14.10.1925) עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי.

השיר נשאר שם.

עבדתי בכפר ובעיר – בפרדס ובכביש ובבנין ובחרושת חמרי בנין. ושמירה בכרמים.


י"ט תשרי תרצ"ב 17 ספטמבר 1931 קבלתי אזרחותי הארצישראלית.

23 באוקטובר 1941 התגייסתי ל"בּאַפס" ["באפס" – Buffs יחידת חיל רגלים במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]. בבואי לסרפנד נפל עלי פחד. בקשתי להשתחרר והבטחתי לשוב. לא קיימתי הבטחתי.
יום השבעת הצבא, 28.6.48, שִניתי שמי.

בתמוז תרצ"ד 15.6.34, בשבועון "טורים" בעריכת א. שלונסקי, נדפס שירי הראשון: "צוֹם וְצִמָאון". כן נדפסו במוספים לספרות של "דבר", "הארץ", "על המשמר", "זמנים", "למרחב" ("משא"). וכמו כן: ב"גליונות", ב"אורלוגין", ב"מחברות לספרות" (למן מחברת תשרי תש"י – בשמי העברי).


ספרים: "על חכמות דרכים", שירים, הוצאת "מחברות לספרות", תש"ב, דפוס הארץ, תל אביב; "רְעֵם", שירים, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א, דפוס "אחדות", ת"א.

י"ח אדר א' תשכ"ב 22.2.1962 ברדיצ'בסקי 8

עמוד ראשון ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית
לחצו להגדלה

 

עמוד שני ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית,
לחצו להגדלה

 

שי צברי שר "איך נקרא" מאת אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא / אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

 

עטיפת הספר "מִלְּבַדְאַתָּה", מחבר משיריו של אבות ישרון 1991-1934
הקיבוץ המאוחד ועזבון המחבר, 2009

עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן

 

***

כתבות נוספות:

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"

***

יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

חשיפה מארכיון גנזים: המכתב ששינה את גורל השירה העברית.

יונה וולך בצעירותה. צילום: עזה צבי

לפני מספר חודשים פרסמנו כתבה המספרת על פגישתם הראשונה והגורלית לתולדות הספרות העברית, של המשוררות השונות כל כך בשירתן ובאופיין – זלדה ויונה וולך. באותה כתבה מובאים דבריה המרגשים של חוקרת הספרות והמסאית עזה צבי, מי ששידכה בין שתי המשוררת:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

עד כה לא היה לנו תיעוד נוסף של אותה הפגישה, אך בימים האחרונים הגיעו אל ארכיון גנזים שני מכתבים מרתקים הכתובים בכתב ידה של יונה וולך עצמה. האחד מופנה לזלדה, השני לעזה צבי.

המכתב הראשון, לזלדה, הוא המרגש מבין השניים וכנראה גם המאוחר. במכתב זה חושפת וולך את הרושם העצום שהשאיר עליה המפגש עם זלדה, ובעיקר – הקריאה בשיריה.

 

המכתב המרגש של וולך לזלדה

 

"ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שארעו בי שיריך. רק היום הצלחתי לקראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות…" למרות שהייתה רק בשנות העשרים לחייה, ובטרם פרסמה ספר שירים בעצמה, הרגישה וולך בטוחה מספיק לחזק את חברתה ולהסביר לה שעמדה במטרה הגבוהה ביותר, ואולי היחידה באמת, המוטלת על המשורר: "את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות". והוא לא סתם עולם, הסבירה וולך, "והעולם הזה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר איתי כמיהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודיה והספר הזה מביא אותי למעשים ולא רק לקריאה רבה ולא צריך רק ידיעה ולא רק ראיה."

המכתב השני פרקטי יותר ומופנה לעזה צבי. באמצעותו מבקשת וולך להסביר לצבי כיצד לתפעל את מכונת הכתיבה שהשאילה וולך לצבי על מנת להפוך את שירי זלדה (המאוגדים פתקאות פתקאות ברחבי ביתה) לדפוס.

 

הפתק ששלחה וולך לעזה צבי

 

על הפתק הזה כתבה עזה צבי לימים כי "זה היה פתק היסטורי".

הציטוטים של עזה צבי בכתבה לקוחים מתוך המסה "זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

***

לכתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול

***

אמיל חביבי – מבט מקרוב על האופסימיסט הנצחי

נעים עריידי (2015-1950), פרופסור לספרות, משורר ומתרגם, מספר על אמיל חביבי.

אמיל חביבי בצעירותו

במשך שנים לא מעטות ליוויתי את אמיל חביבי במרבית ההופעות הספרותיות שלו, בעברית ובערבית. חביבי רצה תרגום אמין לדבריו ולדבריהם של בני-שיחו, ונעזר בי שכן ראה בי קורא שירד לעומק יצירתו ומחשבתו. באותם ימים עשיתי את צעדיי הראשונים באקדמיה. לימדתי באוניברסיטת חיפה, והערצתי את חביבי. דווקא הסיטואציה הפרדוקסלית שלו עוררה בי הערצה, שכן ראיתי לא רק את חביבי המנהיג רב-הכוח שהרתיע את הסובבים אותו אלא גם, ובעיקר אינטלקטואל נדיר ואדם אנושי ביותר, רך ורגיש כמעט כמו תינוק.

אמיל חביבי נעשה דמות מוכרת בקרב ציבור אוהבי הספרות קוראי העברית בעקבות פרסום "האופסימיסט" בתרגומו המופתי של אנטון שמאס. בגרסה העברית זכה הרומן לכותרת מצומצמת, שכן במקור הערבי נקרא הספר "האירועים המוזרים בהיעלמו של סעיד ביש המזל האופסימיסט". אמיל חביבי הרבה לנסוע ברחבי הארץ ולהופיע על במות שונות, ועוד יותר – לאחר פרסום הרומן שבעיני רבים נחשב לפסגת יצירתו הספרותית.

בתחילה, התפרסם הרומן בעיתון, בהמשכים, ורק לאחר מכן ראה אור כספר. לימים סיפר חביבי שהוא לא ידע כיצד יתגלגל העניין: לא הייתה לו תכנית מגובשת לגבי התפתחות המאורעות ואף לא הדמויות. "כל פעם ישבתי וכתבתי את החלק [הנוכחי], הדברים זרמו מאליהם, התאהבתי דווקא בעלילה המוזרה וראיתי איך היא בונה את הדמות המרכזית, ולא להיפך..".

והיו מי שכעסו עליו, בגלל דמות האנטי גיבור. קוראיו הערבים ציפו ממנו לכתוב יצירה ריאל-סוציאליסטית, שבמרכזה דמות הגיבור הפלסטיני הקומוניסט. אך היה זה אמיל תומא אשר עצר את הדיבורים כשכתב את מאמרו הריאל-סוציאליסטי על "האופסימיסט המעמיד את הנכבה הפלסטינית מתוך ראייה פנורמית..".

אמיל חביבי קנה לו מעריצים רבים ראשית תודות למאמר המהתל השבועי שלו בעיתון "אל-אתחאד, אוסבועיאת". רבים התאהבו בכותב השנון עוד לפני פרסום "האופסימיסט". קוראי הטור של חביבי ראו בדמות המשתקפת בה דיוקן אמיתי ומורכב הפלסטיני\הישראלי מלאחר קום המדינה ועד סוף שנות השמונים, ואולי עד היום, אם כי בשינויים קלים.

בתקופת הפרסטרויקה חביבי ראה את הנולד, בניגוד למה שחשבו עמיתיו במפלגה. הגמישות האנושית שבאישיותו, שאותה אנו מגלים ביצירתו הספרותית, בניגוד לכתביו הפוליטיים, היא שבסופו של דבר הכריע את דרכו של חביבי להעדיף את האמנות על העשייה הפוליטית: "אי אפשר לשאת שני אבטיחים בבת אחת, ומי שיש לו את השניים חייב לבחור באחד הקרוב יותר אל ליבו", נהג לומר.

ההומור שהופך במהרה לאירוניה צינית הוא התכונה הבולטת, הן באישיותו והן ביצירתו של אמיל חביבי, ובעיקר ביצירתו הפובליציסטית. ומדובר בהומור שמקורו בעצב חבוי.

עם זאת, חושיו החריפים והאינסטינקטים המחודדים, שחביבי ניחן בהם וידע להשתמש בהם כל עוד היה בר-סמכא במפלגתו ובקרב מעריציו הרבים, לא עזרו לו הרבה לאחר שעזב את המפלגה בעקבות התמורות בברית המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב. קבלת פרס ישראל נתנה לאויביו החדשים לגיטימציה למבקריו שהלכו ורבו עם השנים. אלא שדמותו ויצירתו שתורגמה בינתיים לשפות רבות בעולם הותירו אותו בראש הסולם הספרותי וגרמו לאליטה הספרותית להמשיך ולהעריך אותו, ובכך גם להבטיח את מקומו בתרבות המקומית והעולמית.

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

מכתב עצוב ומרגש של רחל חושף את תחושת הבדידות והנדודים בימים שלאחר גירושה מהקיבוץ בשל מחלתה הקשה.

רחל המשוררת על רקע המכתב ששלחה לשפרה ירובסקי

אל ארץ ישראל חזרה רחל בלובשטיין בסוף מלחמת העולם הראשונה בתום שנים רבות של נדודים. חלומה הגדול היה לחזור אל החיים שניהלה בחוות כנרת, אל החברים חדורי האידאולוגיה שהקיפו אותה, אל העברית שאהבה ואל האגם שכה הקסים אותה.

לאחר תקופה קצרה בדגניה, בה עבדה עם ילדי החברים בקבוצה, התגלו אצלה סימנים למחלת השחפת. הפחד האיום מהמחלה, שנחשבה חשוכת מרפא באותה תקופה, הובילה את חברי הקבוצה להחלטה לגרש את רחל מקרבם. על מנת למצוא מזור למחלתה המחריפה, נאלצה רחל לנדוד בין דירות ובתי הבראה שונים בצפת, ירושלים ותל אביב – העיר בה מצאה את מותה בשנת 1931.

על אף הפניית העורף של חברי דגניה, המשיכה רחל לשמור על קשר עם כמה מחברי הקבוצה עד יום מותה, ובראשם עם שפרה ירובסקי. במכתב ששלחה רחל לירובסקי בשנות העשרים מתגלה רחל כאישה רגישה ודעתנית המייחלת למצוא לה מקום של קבע בתום שנים ארוכות של נדודים כפויים.

 

מכתבה של רחל המשוררת לשפרה ירובסקי, מתוך ארכיון גנזים

 

"מפליאים אותי אנשים שיש להם און לנסוע למרחקים", כותבת רחל לחברתה ומסבירה כי "אני כל כך עיפתי מנדודים, מנדודי אני ונדודי אבות אבותי גם יחד, כי לזוועה לי אף נסיעת זולתי". רחל גם מספרת על מצבה הבריאותי הקשה, "ומה שלומי אם תשאלוני?", כותבת רחל, "אני הולכת בטל ולאט. הרגשה גופנית עצמית לא רעה כלל וכלל, רק עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות. את בוודאי שמעת על תוצאות עצובות של הבדיקה הרנטגנית".

היא מספקת מענה לכל המייחלים לקום ולעזוב למקומות רחוקים: "את הרצון לראות ארצות צבי, פלאי טבע וכדומה, יש למלאות על צד היותר טוב בראינוע (סינמה בלע"ז) עדן שבתל אביב העיר, האין זאת?".

במכתב מתגלה גם חיבתה של רחל – אשר לא הורשתה לצאת אל קולנוע עדן בתל אביב בגלל מחלתה – לאותם "ערבי חורף ארוכים", בהם "החדר חם ומואר, והספר אשר אקרא בו יהיה בכחו להשכיחנו את העולם ומלואו. כאן זה אפשרי. אחי ספרן, כידוע לך, ואני, אם כן, אחות ספרן עם כל הפריוויליגיות הכרוכות בזה."

 

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.