אמיל חביבי – מבט מקרוב על האופסימיסט הנצחי

נעים עריידי (2015-1950), פרופסור לספרות, משורר ומתרגם, מספר על אמיל חביבי.

אמיל חביבי בצעירותו

במשך שנים לא מעטות ליוויתי את אמיל חביבי במרבית ההופעות הספרותיות שלו, בעברית ובערבית. חביבי רצה תרגום אמין לדבריו ולדבריהם של בני-שיחו, ונעזר בי שכן ראה בי קורא שירד לעומק יצירתו ומחשבתו. באותם ימים עשיתי את צעדיי הראשונים באקדמיה. לימדתי באוניברסיטת חיפה, והערצתי את חביבי. דווקא הסיטואציה הפרדוקסלית שלו עוררה בי הערצה, שכן ראיתי לא רק את חביבי המנהיג רב-הכוח שהרתיע את הסובבים אותו אלא גם, ובעיקר אינטלקטואל נדיר ואדם אנושי ביותר, רך ורגיש כמעט כמו תינוק.

אמיל חביבי נעשה דמות מוכרת בקרב ציבור אוהבי הספרות קוראי העברית בעקבות פרסום "האופסימיסט" בתרגומו המופתי של אנטון שמאס. בגרסה העברית זכה הרומן לכותרת מצומצמת, שכן במקור הערבי נקרא הספר "האירועים המוזרים בהיעלמו של סעיד ביש המזל האופסימיסט". אמיל חביבי הרבה לנסוע ברחבי הארץ ולהופיע על במות שונות, ועוד יותר – לאחר פרסום הרומן שבעיני רבים נחשב לפסגת יצירתו הספרותית.

בתחילה, התפרסם הרומן בעיתון, בהמשכים, ורק לאחר מכן ראה אור כספר. לימים סיפר חביבי שהוא לא ידע כיצד יתגלגל העניין: לא הייתה לו תכנית מגובשת לגבי התפתחות המאורעות ואף לא הדמויות. "כל פעם ישבתי וכתבתי את החלק [הנוכחי], הדברים זרמו מאליהם, התאהבתי דווקא בעלילה המוזרה וראיתי איך היא בונה את הדמות המרכזית, ולא להיפך..".

והיו מי שכעסו עליו, בגלל דמות האנטי גיבור. קוראיו הערבים ציפו ממנו לכתוב יצירה ריאל-סוציאליסטית, שבמרכזה דמות הגיבור הפלסטיני הקומוניסט. אך היה זה אמיל תומא אשר עצר את הדיבורים כשכתב את מאמרו הריאל-סוציאליסטי על "האופסימיסט המעמיד את הנכבה הפלסטינית מתוך ראייה פנורמית..".

אמיל חביבי קנה לו מעריצים רבים ראשית תודות למאמר המהתל השבועי שלו בעיתון "אל-אתחאד, אוסבועיאת". רבים התאהבו בכותב השנון עוד לפני פרסום "האופסימיסט". קוראי הטור של חביבי ראו בדמות המשתקפת בה דיוקן אמיתי ומורכב הפלסטיני\הישראלי מלאחר קום המדינה ועד סוף שנות השמונים, ואולי עד היום, אם כי בשינויים קלים.

בתקופת הפרסטרויקה חביבי ראה את הנולד, בניגוד למה שחשבו עמיתיו במפלגה. הגמישות האנושית שבאישיותו, שאותה אנו מגלים ביצירתו הספרותית, בניגוד לכתביו הפוליטיים, היא שבסופו של דבר הכריע את דרכו של חביבי להעדיף את האמנות על העשייה הפוליטית: "אי אפשר לשאת שני אבטיחים בבת אחת, ומי שיש לו את השניים חייב לבחור באחד הקרוב יותר אל ליבו", נהג לומר.

ההומור שהופך במהרה לאירוניה צינית הוא התכונה הבולטת, הן באישיותו והן ביצירתו של אמיל חביבי, ובעיקר ביצירתו הפובליציסטית. ומדובר בהומור שמקורו בעצב חבוי.

עם זאת, חושיו החריפים והאינסטינקטים המחודדים, שחביבי ניחן בהם וידע להשתמש בהם כל עוד היה בר-סמכא במפלגתו ובקרב מעריציו הרבים, לא עזרו לו הרבה לאחר שעזב את המפלגה בעקבות התמורות בברית המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב. קבלת פרס ישראל נתנה לאויביו החדשים לגיטימציה למבקריו שהלכו ורבו עם השנים. אלא שדמותו ויצירתו שתורגמה בינתיים לשפות רבות בעולם הותירו אותו בראש הסולם הספרותי וגרמו לאליטה הספרותית להמשיך ולהעריך אותו, ובכך גם להבטיח את מקומו בתרבות המקומית והעולמית.

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מסע אל הסוד ש"בלב": לכל מי שגדל על הספר "הלב" ולכל מי שגדל על מרקו ועל סדרת הטלוויזיה המצוירת

Molti anni fa un ragazzo Genovese di tredici anni, figliuolo d’un operaio, ando da Genova in America , – solo, – per cercare sua madre

"לפני שנים רבות יצא ילד בן שלוש-עשרה, בנו של פועל, מעיר הולדתו גֶ'נובה לאמריקה – לבדו – כדי לחפש את אמו"

 

כך נפתח סיפורו של הנער מרקו, המוכר לנו מסדרת הטלוויזיה המצוירת, שמבוססת על סיפור מתוך אחד הספרים האהובים ביותר בעולם – "הלב". אמו של מרקו הייתה מהגרת עבודה שנסעה לארגנטינה כדי לעבוד בבית איש עשיר, כמו שעשו נשים איטלקיות רבות באותה התקופה. בבית בגנואה התקבל מארגנטינה מכתב אחרון ובו הודעה על מחלתה של האם, אחרי כן חדלו המכתבים להגיע. מרקו נוסע לבדו מג'נובה שבאיטליה אל בואנוס איירס, בירת ארגנטינה שבדרום אמריקה, כדי לחפש את אמו האבודה.

 

מרקו ישן בדרך. איור שהתפרסם בתוך: "מן האפנינים ועד האנדים", הוצאת "תושיה", ורשה, 1922

 

את "הלב – ספר לבני הנעורים" כתב אדמונדו דה אמיצ'יס בשנת 1886, כלומר, לפני למעלה ממאה שנה. האם לספר ישן כל כך יש עוד מה ללמד אותנו על חיינו ועל עולמנו? מה סוד קסמם של סיפורי "הלב" שקוראים בהם ומספרים אותם שוב ושוב ובצורות שונות: בספרים מאויירים, בסדרת טלוויזיה מצוירת ובתרגומים חדשים?

הסוד שבלב הוא יותר מסוד אחד כי יש דברים רבים, מרתקים ויוצאי דופן בספר הזה. קודם כל, "הלב" הוא הספר הראשון לילדים שנכתב בצורת יומן. יומן שכותב אנריקו, נער בכיתה ז', במשך שנת לימודים אחת, והוא נפתח ביום הראשון ללימודים.

1882 היא השנה שבה מתרחשים אירועי הספר ואנריקו, הגיבור, מתאר בין דפי יומנו את קורותיו בשנה הזו. הוא שוזר ביומן גם מכתבים ממשפחתו: מאביו, מאמו ומאחותו, ומוסיף סיפורים מבית הספר בטורינו שבו הוא לומד ואת הסיפורים שהוא שומע מפי מחנך הכיתה. בכל חודש מקבלים התלמידים מהמחנך, אדון פֶּרְבּוֹנִי, סיפור חדש שאותו הם קוראים ומעתיקים. "סיפורי החודש" האלה מלאים רגשי הקרבה וסיפורי גבורה של ילדים. סיפורו של מרקו היוצא לבד לדרום אמריקה כדי לחפש את אמו הוא המפורסם שבהם, והוא הסיפור שסיפר המורה לכיתה בחודש מאי של שנת 1882.

האיש שמאחורי "הלב", הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, נולד באיטליה בשנת 1846. הוא למד בבית ספר צבאי, התגייס לצבא האיטלקי וכתב את ספרו הראשון על חייו בתור חייל. הספר התפרסם והצליח ודה אמיצ'יס ביקש להשתחרר מהשירות הצבאי ולהתמסר לכתיבה. בגיל 24 עזב את הצבא ויצא למסעות בעולם. הוא כתב יומני מסע על המקומות שבהם טייל והם זכו להצלחה, אך אז קיבל דה אמיצ'יס הצעה מהמוציא לאור שלו, לכתוב ספר לילדים. עוד באותו ערב הסכים להצעה וכתב למוציא לאור: "הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי".

 

הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, 1908-1846

 

שבע שנים ארכה העבודה על הספר. דה אמיצ'יס אסף סיפורים, קטעי יומן ומכתבים. כתב ומחק. הוא החליט שהספר יתאר שנה בחיי ילד ויעסוק בעולמו: בחבריו, במוריו, בבעיות שמטרידות אותו. ואז החליט לכתוב את הסיפור בצורת יומן, כמו היומן שכתב בעצמו בילדותו וכמו זה שכתב באותה עת בנו, שהיה אז תלמיד בית-ספר.

באוקטובר 1886, בתחילת שנת הלימודים, התפרסם "הלב" לראשונה ונעשה מיד לספר האהוב ביותר על תלמידי בתי הספר באיטליה. הוא נדפס באותה שנה בעשרות מהדורות ונמכר בימי חייו של דה אמיצי'יס (שהיה כבר בן 42 כשהספר התפרסם) בלמעלה ממיליון עותקים באיטליה לבדה. הספר תורגם ללשונות רבות ונעשה אחד מספרי הילדים האהובים בעולם.

"הלב" נכתב והתפרסם בתקופה יוצאת דופן בדברי ימי העם האיטלקי: פחות מעשרים שנה מאז איחוד חלקי איטליה, כשבני איטליה זכו סוף סוף בעצמאות אחרי שבמשך אלף שנה ויותר שלטו בה זרים. איטליה של אותם הימים הייתה מדינה ענייה ורוב תושביה לא ידעו קרוא וכתוב. דה אמיצ'יס ביקש לכתוב ספר שיקרב בין חלקיה השונים, שיטפח במקום נאמנות לאל – נאמנות ללאום האיטלקי ולמשפחה, שינחיל ערכים של סובלנות לאחר, ערכים של אחווה.

שער המהדורה המוקדמת ביותר של "הלב" ששמורה בספרייה. מהדורה איטלקית משנה 1887, אוסף הרמן הכהן 

התרגום הראשון של "הלב" לעברית נעשה ב-1899. זה לא היה תרגום לספר כולו אלא רק לסיפור אחד, סיפורו של מרקו. הוא נקרא בעברית "הנודד הקטן", וכאן תוכלו לקרוא אותו.

 

"הנודד הקטן", "תושיה": סדרת חוברות "לבני הנעורים", תרגם א', לובושיצקי, פיאטרקוב, 1899 (הספר פורסם שוב בסדרה "ביביליותיקה לנערים" ורשה, 1913)
הספר הוא חלק מעזבון הד"ר יוסף חזנוביץ ז"ל שאוסף הספרים החשוב ויקר הערך שתרם היה הגרעין ליסוד הספרייה הלאומית.

בשנים 1904-1903 יכלו ילדים ונערים עבריים לקרוא סיפורים בעברית מתוך "הלב" בעיתון הילדים "עולם קטן" (הוצאת "תושיה", ורשה.)

בשנת 1922 ראה אור ספרון ובו סיפורו של מרקו שנקרא: "מן האפנינים ועד האנדים", באותה שנה ראה אור גם תרגום חדש לספר במלואו שעשה יום-טוב הלמן. שני הספרים התפרסמו בהוצאת "אמנות" (פרנקפורט ע"נ מיין-מוסקבה-אודיסה).

 

 

 

המתרגם אריה סמיאטיצקי הוסיף בסוף הספר לוח מילים כדי לבאר את המילים שחידש או שהמציא בשביל התרגום העברי:

 

 

ב-1923 תירגם מ' מבש"ן (מנחם מנדל ברונשטיין) את הספר מגרמנית לעברית. אפשר שזה התרגום המפורסם ביותר לספר. הוא נערך על ידי נ' טורוב ויצא בהוצאת "שטיבל" (ורשה, תרפ"ג). העורך, טורוב, שעבד מול המקור האיטלקי, הופתע מאוד לגלות שקטעים שלמים נשמטו מן התרגום לגרמנית, והוסיף אותם למען קוראי העברית. בשנות החמישים ראו אור בעברית שני תרגומים נוספים ל"הלב": ב-1950, ש' סקולסקי תרגם את הספר להוצאת "עמיחי" (ככל הנראה מרוסית), תל אביב, ובשנת 1959 תירגם א' בירמן את הספר להוצאת ברונפמן וספרי אייל.

כל התרגומים שנזכרו עד כה, נכתבו בעברית שנחשבת למיושנת היום. הם נשענים על העברית המקראית ומצטטים ממנה ברוח התרגומים שנעשו באותן שנים. בשנות השמונים והתשעים התפרסמו תרגומים חדשים לעברית הכתובים בשפה עברית ישראלית שגם ילדים היום יוכלו לקרוא וליהנות ממנה: תרגומו של גאיו שילוני (כתר, 1985) וזה של מרים שוסטרמן פדובאנו, (מחברות לספרות, 1991).

"קראנו את כל הלב, שהיה באותה תקופה הספר המומלץ ביותר על מורים והורים והמתנה הרווחת ביותר לבר-המצווה. אפילו אם היה מייגע פה-ושם, שלא לומר פאתטי, שאבנו ממנו הרבה מזון רוחני, ערכים, חינוך, פשוטו כמשמעו. מן הספר נשבה למיטב הרגשתנו, רוח הומאנית של אהבת-אדם, אופטימיות ואמונה שחינוך יכול לשפר את בני-האדם ולהשביח את החיים בעולמנו. למדנו ממנו מהי אהבת מולדת, עד-כדי הקרבת החיים למענה. למדנו על היחס הנכון למבוגרים, להורים, לפועלים, לנכים, לעניים ולסתם עוברי-אורח. למדנו מהי חברות-אמת, איך החזק חייב להגן על החלש, איך ילד יכול להיות רגיש ולקחת אחריות". (יהודה אטלס, ילדים גדולים – האירופאיים, משכל, 2003).

 

עטיפת הספר "סיפורי הלב". הוצאת א. זליקוביץ, תל אביב

 

למרות ש"הלב" הוא ספר אהוב מאוד, במשך השנים היו לו לא מעט מבקרים. הללו ראו בסיפורי "הלב" סיפורים עם סממנים לאומיים ופטריוטים. סיפורים סוחטי דמעות, שגיבוריהם הם ילדים שבראש מעיניהם האהבה למולדת ושמקריבים את חייהם בעבורה. אפשר שלכן זכה הספר להצלחה רבה כל כך בקרב קהל הקוראים העברי בארץ ובגולה, אלה שביקשו להגשים את כל התקוות בארץ חמדת אבות ואלה שהאמינו שטוב למות בעד ארצנו.

בתשובה למבקרים כדאי להזכיר ש"הלב" הוא תוצר מובהק של התקופה שבה ספרות הילדים נועדה לחנך, ושהתקופה בדברי ימי איטליה שבה נכתב, הייתה רק עשרים שנה אחרי האיחוד המגף האיטלקי, כאשר המטרה הלאומית הייתה ליצור תרבות אחת לכלל הלאומים שחיו באזור. לא זמן רב לפני כן היה העם האיטלקי שקוע במאבק עצמאות עיקש ודה אמיצ'יס באמת ביקש לטפח אצל הצעירים ערכים של חברות, אהבה ומסירות, גבורה ואומץ לב. הוא גם שם בכוונה את בית הספר בתור המקום שמנחיל את הערכים האלה ויוצר תרבות משותפת, מקום ותפקיד שהיו שמורים עד אז לכנסייה. אפשר שגם מהסיבות האלה היה קל לתרגם את הרעיונות של הספר לעברית ושהוא התקבל בקרב קוראי העברית באהבה.

"התרגומים היו ארכאיים, אבל הדמעות, כמו שאומרים, חנקו את גרוננו. דמעות הזדהות עם הצופה הלומברדי הקטן, שמקריב את חייב למען המולדת; עם מרקו בו ה-13, שיוצא מן האפנינים אל האנדים לחפש את אמו האבודה; עם המתופף הקטן מסרדיניה, שכדורי האוסטרים ניקבוהו ככברה; עם הלבלר הקטן, שאביו נוזף בו על שאינו די עירני בלימודים, ורק אנחנו, הקוראים, יודעים למה; והעיקר בגלל צ'יצ'יליו, שומר מיטת אביו. זהו, בביטחון גמור, הסיפור המרגש ביותר שקראתי בילדותי, ואולי גם בבגרותי." כותב יהודה אטלס בפרק על אדמונדו דה-אמיצ'יס ו"הלב" בספרו "ילדים גדולים – האירופאיים".

מה כל כך מרגש ב"סיפור החודש" של הספר "הלב" ובייחוד בסיפור שומר מיטת אביו? נשאיר אתכם במתח וניתן לכם לגלות בעצמכם. מובטחות דמעות בסוף.

 

https://www.youtube.com/watch?v=6teAXPRKy80&pbjreload=10

 

כְּמוֹ הַיָּם, כְּמוֹ לֶב הַיָּם
לִבּוֹ שֶׁל מַרְקוֹ סוֹעֵר בּוֹ,
הוּא יוֹרֵד לַחוֹף, יוֹרֵד לַחוֹף,
מַבִּיט לַמֶּרְחָק.
כִּי אִמּוֹ שֶׁלּוֹ
שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים
וְהַלֵּב – הוּא רוֹצֶה אֶל אִמָּא.

גַּם בַּלֵּב, כְּמוֹ בַּיָּם
סְעָרוֹת יֵשׁ וְגַם סוֹדוֹת
מִי יַגִּיד לוֹ, מִי יֵדַע
הַסּוֹד שֶׁבַּלֵּב?
הָלְאָה, אֶל הַמֶּרְחָב
אִמָּא, שָׁם בַּמֶּרְחָק
עוֹד מְצַפָּה לוֹ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ אִמָּא מְחַכָּה.

מֵעֵבֶר הַר וָיָם
הַלֵּב מוֹשֵׁךְ לְשָׁם
רוֹצֶה לָעוּף אֶל אִמָּא
לַמֶּרְחָק.

 

שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הלב" – מילים: קנזו פוקזאווה, לחן: יקויצ'י סקטה, תרגום: לאה נאור. שרה: אילנית

***

כתבות נוספות:

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

***

 

"נלקחו להרג אחד-עשר כוכביא"

זוכרים את י"א חללי אולימפיאדת מינכן בתמונות ובציטוטים של בני המשפחה וקברניטי המדינה.

הם היו נציגי ישראל באירוע הספורט החשוב בעולם – האולימפיאדה. שחקנים, מאמנים ושופטים ישראליים שנרצחו על ידי מחבלים פלסטינים באחד מאירועי הטרור המסוקרים ביותר בעולם. כשעיני העולם כולו בוחנות ומסתכלות על האירוע שאמור לסמל את האחווה האנושית, הטרור והשנאה הרימו את ראשם. חזרנו אל התמונות והציטוטים של אותם ימים אפלים בספטמבר 1972, כאשר מדינת ישראל קיבלה תזכורת נוספת לכך שבסופו של יום אין לה לסמוך על אף אחד מלבד עצמה. רגעי השבר היו גם פתיחתה של שורת פעולות צבאיות נועזות בעומק שטח האויב, עם מטרה צודקת אחת: למגר את הטרור.

 

 

"רצח של ספורטאים באולימפיאדה ספורטיווית – איזו סתירה ואיזה צירוף איום. האולימפיאדה – שמראשית ההיסטוריה נועדה להיות מיפגש של אחווה בין כל בני הקשת האנושית ולהוכיח כי רעיון השיתוף והשלום הוא לא רק משאת נפש נשגבה אלא גם דבר אפשרי. והנה דווקא באולימפיאדה מצאה לנכון כת טמאה של ערבים קיצוניים – כת שהפכה את הרצח לפולחן ואת ההרג העיוור לעקרון, לרצוח 11 מבחירי ספורטאינו ביחד עמם את הרוח האולימפית"

(סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון. 7.9.1972)

 

 

בני משפחתו של אחד הנרצחים עם הגעת גופת יקיריהם לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

"שלום הורים יקרים. קודם כל אני רוצה לברך אתכם לשנה טובה. אני מרגיש כאן טוב. רק אני מאד מאוכזב על זה שלא הצלחתי בהאבקות.. כאן מאד יפה. אי אפשר לכתוב על הכל"

(מתוך גלויה ברוסית ששלח אליעזר חלפין ז"ל מהכפר האולימפי במינכן לבני משפחתו בתל אביב ימים ספורים לפני הטבח)

 

שר הביטחון משה דיין. צילום: אוסף דן הדני 7.9.1972

 

 

"על קבר רענן זה עומד עם אבל, אך נחוש שידע להתמודד עם זרועות החבלה, שלא ישקוט עד שהטרור יבוער משורשו ויוכרעו אירגוני פרא אלה, שולחיהם ובסיסהם. ישראל לא תהסס מלנקוט את האמצעים הדרושים שלרשותם כדי לשים קץ לטרור"

(שר התקשורת שמעון פרס בהלוויתו של יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

אילנו רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל, עם הגעת גופת יקירה לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הוא העמיד את נבחרת הקלעים של ישראל על הרגליים. תמיד היה עליז, מלא חוש הומור. אף פעם לא ראיתי אותו עצוב. היה בעל ידע עצום. נפרדתי ממנו ביום שיצא לגרמניה. עתה שוב לא נראה אותו. זו אבידה עצומה. הוא הקים את דור הקלעים החדש. הצעירים גדלו ממש על ברכיו"

(נחמיה סירקיס חבר לנבחרת הקלעים סופד לחברו יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הצבי ישראל – על במותינו שוב חללים. והפעם מעל במת שליחי העולם, צביי כל הלאומים המצויינים בגבורה ובחן ובתפארת לעיני רבבות רבים נבחרי כל העמים, ולאזני מיליונים מרובים של צופי כל העולם, נלקחו להרג אחד עשר כוכביא, שככבו על שמי הספורט בישראל ונרצחו בדם קר, כפותים ומופקרים בידי חדלי אדם שאבדו כל זיק של צלם האלהים, הפעם כל עמי עולם קרובים אל החלל. מצפון כל העולם – אל דמי לך. עד שתגדע זרוע המחבלים של רשעי צוררינו"

(נשיא המדינה זלמן שזר. 8.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"כל כך טוב היה לנו ושמחנו להצלחותיו של עמיצור בתחום הספורט אשר לו הקדיש עשרות בשנים. רק בן 40 היה וכל חייו עדיין היו לפניו, כך שקשה לשלים עם האסון. איך אגדל את ילדי? התינוקת בת 7 חודשים לא תבין, אולם הילד בן ה-5 ירגיש היטב את חסרון אבא"

(שושנה עמיצור סופדת לבעלה שפירא עמיצור ז"ל. 6.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

דוד ברגר, מרים משקולות, 28, רווק, קליבלנד

יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות, 40, נשוי + 2 בנות, גבעת שאול

משה ויינברג, מאמן היאבקות, 33, נשוי + תינוק, פתח תקווה

אליעזר חלפין, מתאבק, 24, רווק, קריית שאול, תל אביב

מארק סלבין, מתאבק, 18, רווק, קריית שאול, תל אביב

זאב פרידמן, מרים משקולות, 28, רווק, חיפה

יוסף רומנו, מרים משקולות, 32, נשוי + 3 בנות, הרצליה

קהת שור, מאמן קליעה, 53, נשוי + בת, קריית שאול, תל אביב

אנדריי שפיצר, מאמן סייף, 27, נשוי + תינוקת, קריית שאול

עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה, 40, נשוי + 4 ילדים, קריית שאול

יעקב שפרינגר, שופט הרמת משקולות, 51, נשוי + 2 ילדים, בת ים-חולון

יהי זכרם ברוך

ניגון געגועים לאמא

"אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי". על האישה אצילת הרוח שהקריבה את חייה ועל ניגון הדבקות והגעגועים ששר בנה מעל קברה ושמושר עד היום.

נשים מתפללות על קברה של הרבנית חיה מושקא אשתו של הרבי מליובאוויטש צילום: חוי קאניקאוו

זהו סיפור על אישה גדולה. על אנשים גדולים. וניגון.

נחזור אחורנית 319 שנה לשנת ה'תנ"ח (1698). בתאריך י"ח באלול תנ"ח נולד רבי ישראל בעל שם טוב להוריו אליעזר ושרה. רבי ישראל בעל שם טוב, שמוכר גם בכינויו הבעש"ט (שהם ראשי התיבות של שמו), נחשב לאבי התנועה החסידית. השיטה החסידית מבקשת בין השאר להפיח חיות בקיום תורה ומצוות בחייו של יהודי. 47 שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו היום, בתאריך י"ח באלול תק"ה (1745), בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה נולד שניאור זלמן להוריו ברוך ורבקה. בדיוק שנה קודם לכן בורכו בני הזוג בידי הבעש"ט שיזכו לחבוק בן. עוד משחר ילדותו נודע כבעל כשרונות מיוחדים ובהוראת הבעש"ט הונחו הוריו של שניאור זלמן לשמור את הדבר בסוד. שניאור זלמן הקטן גדל והפך תלמיד חכם גדול וברבות הימים נודע כמייסד שיטת חסידות חב"ד. בשיטתו, תורת חב"ד (חכמה, בינה, דעת), ביקש רבי שניאור זלמן להדגיש את צד העבודה השכלי, האינטלקטואלי, נוסף לעבודת הלב החסידית. כבר מימיה הראשונים של החסידות 'זכתה' התנועה להתנגדות (כשברקע צמיחת משיחויות השקר של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק) מצד הממסד הרבני וקהילות יהודיות שונות שכונו "מתנגדים".

 

רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

בקיץ של שנת תקנ"ב (1792) הרגיש רבי שניאור זלמן כי "עת כבדה היא והקטרוג גדול במאוד, ויצטער במאוד על מצב החסידים ותורת הבעש"ט". הוא קרא לאחת מבנותיו, דבורה לאה שמה, וסיפר לה על כך. דבורה לאה הבינה כי "המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של רבינו הגדול, וימים אחדים הייתה מבולבלה מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חייה בעד חיי רבנו הגדול".

בשיחות ורשימות שכתב רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד מובא סיפור המעשה בפירוט. בערב ראש השנה של שנת תקנ"ג (1792), קראה דבורה לאה לשלושה מזקני החסידים ודרשה מהם "לשמוע בכל אשר תצוה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר ישאר הכל בסוד גמור עד אשר אפשר יהיה לגלות". החסידים שנבהלו מהבקשה ביקשו פרק זמן לחכוך בדבר. במהלך היום והלילה שלאחריו התייעצו החסידים בינם לבין עצמם. לבסוף החליטו "כי בת רבנו הגדול יודעת היא מכל הנעשה מאשר יודעים המה ואשר על כן מוכרחים המה למלאות התנאים ובהחלט זה באו אליה בזמן אשר יעדה להם". גם בפעם זו בקשה דבורה לאה מהחסידים כי ישבעו ב"שבועה חמורה שאין לה הפרה" לקיים את כל שתאמר. היא נגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו לרווחה ואמרה בקול: "כל הקהל, הנכם עדים שאני אומרת בפני ספרי התורה הקדושים שאני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי ר' שניאור זלמן בן רבקה ושהוא יישאר בחיים".

בדיוק באותו היום, ערב ראש השנה, מלאו שלוש שנים לבנה היחיד של דבורה לאה – מנחם מנדל. מנהג היה לו לרבי שניאור זלמן למעט בדיבור בימי ראש השנה. בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית שינה רבי שניאור זלמן ממנהגו ושאל "היכן דבורה לאה?". כשראה אותה ביקש לברכה והחל לומר "לשנה..", בעודו מבקש להמשיך ולברך קפצה דבורה לאה ואמרה "לשנה טובה תכתב ותחתם". ביום שני של ראש השנה חלתה דבורה לאה ולמחרת ב-ג' בתשרי תקנ"ג בעיצומו של "צום גדליה" הלכה לעולמה והיא בת 27 שנים בלבד.

בטרם נפטרה בקשה דבורה לאה מאביה שישגיח וידאג לחינוכו של בנה הקטן מנחם מנדל. ימים ספורים לאחר פטירתה, בערב יום כיפור של אותה השנה הורה רבי שניאור זלמן לקחת את מנחם מנדל הקטן אל קבר אמו. כשהוא עומד ליד קברה, פתח ואמר "כשם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כך גדולה ברכתם של צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. דבורה לאה בת שטערנא היום ערב יום כיפור, ברכי את בנך יחידך היתום מנחם מנדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורה בנגלה ובנסתר בהצלחה במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים, בקשי רחמים עבורי ועבור קהל עדת החסידים ועבור תורת הבעל שם טוב נשמתו עדן". בהתאם לבקשתה גדל הילד מנחם מנדל בצלו של סבו הגדול רבי שניאור זלמן וברבות הימים אף הפך להיות האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד שנודע בכינויו האדמו"ר "הצמח-צדק".

 

עמוד מתוך כתב-יד האדמו"ר הצמח צדק. אוסף הספרייה הלאומית
קישור לכתב היד באתר "כתיב"

 

בספר הניגונים של חסידות חב"ד מופיע ניגון מס' 32 וכותרתו "ניגון דבקות". בכותרת המשנה נכתב "מיוחס לכ"ק [כבוד קדושת] אדמו"ר [אדוננו מורנו ורבנו] הצמח-צדק נ"ע [נשמתו עדן] בעת השתטחות על קבר אמו הרבנית דבורה לאה נ"ע [נשמתה עדן]". ועוד נכתב שם: "ניגון זה הוא 'תנועה' קצרה שכולה דביקות, געגועים נפשיים ורטט חרישי מתעלומות נקודות הלב. הניגון הזה נמסר לספרנו על-ידי הרב יצחק דוב אושפאל שקיבלו מזקני חסידי חב"ד בעיר קורעניץ, פלך וווילנא". 

בהקלטה משנת 2000 שערכו החוקרים יעקב מזור, רפי בן-משה וזאב פלדמן נשמע קולו של החסיד ר' דוד הלוי הורביץ שר את הניגון. "יש את ה'השתטחות', זה משהו משהו…" אמר הורביץ, "ניגון ההשתטחות… כשהוא הלך לקבר של אמא שלו". הורביץ מתחיל לנגן את הניגון ושב ומתחיל בשנית כשהוא מוסיף "האמת שזה מתחיל כך…". כשהורביץ סיים לשיר אמר: "זה משהו. הקטע הזה מזכיר קצת את הניגון של הרוז'ינר [רבי ישראל מרוז'ין]… והקטע השני מזכיר קצת את הניגון של האדמו"ר הזקן את הארבעה בבות…".

 

 

אלו מבין הקוראים המיומנים בקריאת תווים יוכלו להבחין בהבדלים הגדולים שבין תווי הניגון לביצוע של הורביץ. בארכיון הצליל מצויה הקלטה נוספת של הניגון שמבצע הכנר מרדכי ברוצקי. ברוצקי נאמן בנגינתו לתווים כפי שהם מופיעים בספר הניגונים – גרסה שבאופן מפתיע מוכרת פחות מזו שהושרה על ידי הורביץ. לניגון שלושה חלקים ובשניים מהם קיימים הבדלים בין הביצועים. מעניין לשים לב שהמוטיב שמזכיר הורביץ בדבריו ומופיע בשתי הגרסאות, דומה למוטיב שמופיע בניגון הידוע "ארבע בבות" שמיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי.

 

 

מה הסיבה לשוני הגדול בין שתי הגרסאות? "'ספר הניגונים' החב"די הוא מפעל יוצא דופן וחשוב מאין כמותו" אומר עובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל וחוקר הניגון החסידי מתן ויגודה "מדובר במשימה שהטיל הרבי הקודם, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) על חסיד בשם שמואל זלמנוב. זלמנוב נדרש לעבודה של איסוף, עריכה והכרעה. צריך להבין שחסידי חב"ד היו מפוזרים במרחב גיאוגרפי רחב. אנו יודעים שיש מסורות מקומיות לחלק מהקיבוצים החב"דיים, אנשים שחיו במקומות יחסית מרוחקים ועם זאת היה להם אופי. בין אם מדובר בבית כנסת או בית מדרש או עיירה שלמה שהייתה קשורה לחב"ד. כך ישנן מסורות מקומיות וגרסאות מקומיות. דוגמה טובה לכך הוא החסיד ר' זלמן לוין מנעוול. את 'ספר הניגונים' צריך ללמוד. המשימה שהטיל האדמו"ר הריי"ץ על זלמנוב, הייתה משימה מורכבת שדרשה למעשה פעמים רבות להכריע ולבחור בנוסח אחד שיכלל בקובץ. עדות ללבטים אלו אנו רואים ב'ספר הניגונים' עצמו שבו זלמנוב הביא גרסאות נוספות לאותם הניגונים בכרך השני של הספר. העובדה שקיימות שתי גרסאות מקבילות עד היום  היא מעניינת ומעט חריגה. זלמנוב בחר גרסה שפחות מוכרת בקרב חסידי חב"ד וסיבותיו עמו, ובמקביל הגרסה השניה עדיין נפוצה למרות שברוב הפעמים הגרסאות שהשתרשו הן הגרסאות של ספר הניגונים.

"בחסידות לא מתייחסים אל הניגונים כאל תרבות פנאי מוזיקלית. הניגון הוא כלי רוחני והוא חלק מהותי מעבודת השם של החסיד. על אחת כמה וכמה כשאנו מדברים על ניגונים שמיוחסים לאדמו"רים שבחסידות חב"ד נקראים 'ניגונים מכוונים'. 'ניגונים מכוונים' הם ניגונים שמיוחסים לנשיאי חב"ד. ההבנה היא שהניגונים הללו תכליתם להביא את האדם לידי קרבת א-להים, לדבקות, ושהם טומנים בחובם מערכת של כוונות שלא תמיד גלויות וחשופות בפני החסידים. זו הסיבה לדעתי שבגללה חשוב היה לזלמנוב לא להישאר תלוי על בלימה ולהכריע מכח הסמכות שקיבל מהרבי הריי"צ באיזו גרסה לבחור. יש סוד בניגון וקיימת חשיבות גדולה לדייק ב'סוד' הזה. משום כך, עלינו ללמוד את הניגונים, לא רק במובן של לזהות או לשיר אותם, אלא יש ללמוד את הניגונים כפי שלומדים תורות חסידיות, ממש כך, ואף למעלה מזה.

"בניגון הזה 'ניגון ההשתטחות' מעניין שישנו מוטיב שחוזר בשתי הגרסאות והמוטיב הזה הוא מוטיב מתוך ניגון 'ארבע בבות' שהוא אחד הניגונים החשובים והמרכזיים בחסידות חב"ד, אם לא החשוב והמקודש שבהם, שמיוחס למייסד החסידות רבי שניאור זלמן מליאדי – האדמו"ר הזקן. גם אפשר לומר שהניגון הזה ברוחו של האדמו"ר הזקן ושניתן לשמוע את האדמו"ר הזקן בתוכו. אולי לכך התכוון זלמנוב כשכתב 'תנועה מלאת געגועים'. רואים את דמות דיוקנו של האדמו"ר הזקן בעיניו של האדמו"ר הצמח-צדק דרך הניגון".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר ה"צמח צדק". אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

סיפורו של "ניגון הדבקות – ההשתטחות" ("השתטחות" במשמעות מיוחדת שמציינת הליכה לקברו של צדיק) טווה בצלילים קשר משולש בין-דורי עמוק בין אב, בת ונכד שהקדישו את חייהם, כל אחד בדרכו, למען הכלל ולמען דרך חיים שהאמינו בה בכל מאודם. סיפור חייה ודמותה האצילית של דבורה לאה הפכו שם דבר במסורת החב"דית וכפי שסיכם זאת רבי יוסף יצחק שניאורסון ברשימותיו:

"הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה, בתו של רבנו הזקן ואמו של כבוד קדושת האדמו"ר הצמח-צדק היתה כפי שסיפר הרב יצחק אייזל מהאמיל – אישה גדולה בדעת ויראת אלקים ומסורה לרבינו הגדול כאחד החסידים הגדולים. בחשיבות גדולה ובחרדת קודש מזכירים כל החסידים הגדולים את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד יודע היטב אשר מסירת נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחיי (אילן החיים = תורת החסידות)".  

 

תודה לעזרא שבט ויעקב פוקס ממחלקת כתבי-יד על עזרתם באיתור כתב-יד ה"צמח צדק".