"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מסע אל הסוד ש"בלב": לכל מי שגדל על הספר "הלב" ולכל מי שגדל על מרקו ועל סדרת הטלוויזיה המצוירת

Molti anni fa un ragazzo Genovese di tredici anni, figliuolo d’un operaio, ando da Genova in America , – solo, – per cercare sua madre

"לפני שנים רבות יצא ילד בן שלוש-עשרה, בנו של פועל, מעיר הולדתו גֶ'נובה לאמריקה – לבדו – כדי לחפש את אמו"

 

כך נפתח סיפורו של הנער מרקו, המוכר לנו מסדרת הטלוויזיה המצוירת, שמבוססת על סיפור מתוך אחד הספרים האהובים ביותר בעולם – "הלב". אמו של מרקו הייתה מהגרת עבודה שנסעה לארגנטינה כדי לעבוד בבית איש עשיר, כמו שעשו נשים איטלקיות רבות באותה התקופה. בבית בגנואה התקבל מארגנטינה מכתב אחרון ובו הודעה על מחלתה של האם, אחרי כן חדלו המכתבים להגיע. מרקו נוסע לבדו מג'נובה שבאיטליה אל בואנוס איירס, בירת ארגנטינה שבדרום אמריקה, כדי לחפש את אמו האבודה.

 

מרקו ישן בדרך. איור שהתפרסם בתוך: "מן האפנינים ועד האנדים", הוצאת "תושיה", ורשה, 1922

 

את "הלב – ספר לבני הנעורים" כתב אדמונדו דה אמיצ'יס בשנת 1886, כלומר, לפני למעלה ממאה שנה. האם לספר ישן כל כך יש עוד מה ללמד אותנו על חיינו ועל עולמנו? מה סוד קסמם של סיפורי "הלב" שקוראים בהם ומספרים אותם שוב ושוב ובצורות שונות: בספרים מאויירים, בסדרת טלוויזיה מצוירת ובתרגומים חדשים?

הסוד שבלב הוא יותר מסוד אחד כי יש דברים רבים, מרתקים ויוצאי דופן בספר הזה. קודם כל, "הלב" הוא הספר הראשון לילדים שנכתב בצורת יומן. יומן שכותב אנריקו, נער בכיתה ז', במשך שנת לימודים אחת, והוא נפתח ביום הראשון ללימודים.

1882 היא השנה שבה מתרחשים אירועי הספר ואנריקו, הגיבור, מתאר בין דפי יומנו את קורותיו בשנה הזו. הוא שוזר ביומן גם מכתבים ממשפחתו: מאביו, מאמו ומאחותו, ומוסיף סיפורים מבית הספר בטורינו שבו הוא לומד ואת הסיפורים שהוא שומע מפי מחנך הכיתה. בכל חודש מקבלים התלמידים מהמחנך, אדון פֶּרְבּוֹנִי, סיפור חדש שאותו הם קוראים ומעתיקים. "סיפורי החודש" האלה מלאים רגשי הקרבה וסיפורי גבורה של ילדים. סיפורו של מרקו היוצא לבד לדרום אמריקה כדי לחפש את אמו הוא המפורסם שבהם, והוא הסיפור שסיפר המורה לכיתה בחודש מאי של שנת 1882.

האיש שמאחורי "הלב", הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, נולד באיטליה בשנת 1846. הוא למד בבית ספר צבאי, התגייס לצבא האיטלקי וכתב את ספרו הראשון על חייו בתור חייל. הספר התפרסם והצליח ודה אמיצ'יס ביקש להשתחרר מהשירות הצבאי ולהתמסר לכתיבה. בגיל 24 עזב את הצבא ויצא למסעות בעולם. הוא כתב יומני מסע על המקומות שבהם טייל והם זכו להצלחה, אך אז קיבל דה אמיצ'יס הצעה מהמוציא לאור שלו, לכתוב ספר לילדים. עוד באותו ערב הסכים להצעה וכתב למוציא לאור: "הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי".

 

הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, 1908-1846

 

שבע שנים ארכה העבודה על הספר. דה אמיצ'יס אסף סיפורים, קטעי יומן ומכתבים. כתב ומחק. הוא החליט שהספר יתאר שנה בחיי ילד ויעסוק בעולמו: בחבריו, במוריו, בבעיות שמטרידות אותו. ואז החליט לכתוב את הסיפור בצורת יומן, כמו היומן שכתב בעצמו בילדותו וכמו זה שכתב באותה עת בנו, שהיה אז תלמיד בית-ספר.

באוקטובר 1886, בתחילת שנת הלימודים, התפרסם "הלב" לראשונה ונעשה מיד לספר האהוב ביותר על תלמידי בתי הספר באיטליה. הוא נדפס באותה שנה בעשרות מהדורות ונמכר בימי חייו של דה אמיצי'יס (שהיה כבר בן 42 כשהספר התפרסם) בלמעלה ממיליון עותקים באיטליה לבדה. הספר תורגם ללשונות רבות ונעשה אחד מספרי הילדים האהובים בעולם.

"הלב" נכתב והתפרסם בתקופה יוצאת דופן בדברי ימי העם האיטלקי: פחות מעשרים שנה מאז איחוד חלקי איטליה, כשבני איטליה זכו סוף סוף בעצמאות אחרי שבמשך אלף שנה ויותר שלטו בה זרים. איטליה של אותם הימים הייתה מדינה ענייה ורוב תושביה לא ידעו קרוא וכתוב. דה אמיצ'יס ביקש לכתוב ספר שיקרב בין חלקיה השונים, שיטפח במקום נאמנות לאל – נאמנות ללאום האיטלקי ולמשפחה, שינחיל ערכים של סובלנות לאחר, ערכים של אחווה.

שער המהדורה המוקדמת ביותר של "הלב" ששמורה בספרייה. מהדורה איטלקית משנה 1887, אוסף הרמן הכהן 

התרגום הראשון של "הלב" לעברית נעשה ב-1899. זה לא היה תרגום לספר כולו אלא רק לסיפור אחד, סיפורו של מרקו. הוא נקרא בעברית "הנודד הקטן", וכאן תוכלו לקרוא אותו.

 

"הנודד הקטן", "תושיה": סדרת חוברות "לבני הנעורים", תרגם א', לובושיצקי, פיאטרקוב, 1899 (הספר פורסם שוב בסדרה "ביביליותיקה לנערים" ורשה, 1913)
הספר הוא חלק מעזבון הד"ר יוסף חזנוביץ ז"ל שאוסף הספרים החשוב ויקר הערך שתרם היה הגרעין ליסוד הספרייה הלאומית.

בשנים 1904-1903 יכלו ילדים ונערים עבריים לקרוא סיפורים בעברית מתוך "הלב" בעיתון הילדים "עולם קטן" (הוצאת "תושיה", ורשה.)

בשנת 1922 ראה אור ספרון ובו סיפורו של מרקו שנקרא: "מן האפנינים ועד האנדים", באותה שנה ראה אור גם תרגום חדש לספר במלואו שעשה יום-טוב הלמן. שני הספרים התפרסמו בהוצאת "אמנות" (פרנקפורט ע"נ מיין-מוסקבה-אודיסה).

 

 

 

המתרגם אריה סמיאטיצקי הוסיף בסוף הספר לוח מילים כדי לבאר את המילים שחידש או שהמציא בשביל התרגום העברי:

 

 

ב-1923 תירגם מ' מבש"ן (מנחם מנדל ברונשטיין) את הספר מגרמנית לעברית. אפשר שזה התרגום המפורסם ביותר לספר. הוא נערך על ידי נ' טורוב ויצא בהוצאת "שטיבל" (ורשה, תרפ"ג). העורך, טורוב, שעבד מול המקור האיטלקי, הופתע מאוד לגלות שקטעים שלמים נשמטו מן התרגום לגרמנית, והוסיף אותם למען קוראי העברית. בשנות החמישים ראו אור בעברית שני תרגומים נוספים ל"הלב": ב-1950, ש' סקולסקי תרגם את הספר להוצאת "עמיחי" (ככל הנראה מרוסית), תל אביב, ובשנת 1959 תירגם א' בירמן את הספר להוצאת ברונפמן וספרי אייל.

כל התרגומים שנזכרו עד כה, נכתבו בעברית שנחשבת למיושנת היום. הם נשענים על העברית המקראית ומצטטים ממנה ברוח התרגומים שנעשו באותן שנים. בשנות השמונים והתשעים התפרסמו תרגומים חדשים לעברית הכתובים בשפה עברית ישראלית שגם ילדים היום יוכלו לקרוא וליהנות ממנה: תרגומו של גאיו שילוני (כתר, 1985) וזה של מרים שוסטרמן פדובאנו, (מחברות לספרות, 1991).

"קראנו את כל הלב, שהיה באותה תקופה הספר המומלץ ביותר על מורים והורים והמתנה הרווחת ביותר לבר-המצווה. אפילו אם היה מייגע פה-ושם, שלא לומר פאתטי, שאבנו ממנו הרבה מזון רוחני, ערכים, חינוך, פשוטו כמשמעו. מן הספר נשבה למיטב הרגשתנו, רוח הומאנית של אהבת-אדם, אופטימיות ואמונה שחינוך יכול לשפר את בני-האדם ולהשביח את החיים בעולמנו. למדנו ממנו מהי אהבת מולדת, עד-כדי הקרבת החיים למענה. למדנו על היחס הנכון למבוגרים, להורים, לפועלים, לנכים, לעניים ולסתם עוברי-אורח. למדנו מהי חברות-אמת, איך החזק חייב להגן על החלש, איך ילד יכול להיות רגיש ולקחת אחריות". (יהודה אטלס, ילדים גדולים – האירופאיים, משכל, 2003).

 

עטיפת הספר "סיפורי הלב". הוצאת א. זליקוביץ, תל אביב

 

למרות ש"הלב" הוא ספר אהוב מאוד, במשך השנים היו לו לא מעט מבקרים. הללו ראו בסיפורי "הלב" סיפורים עם סממנים לאומיים ופטריוטים. סיפורים סוחטי דמעות, שגיבוריהם הם ילדים שבראש מעיניהם האהבה למולדת ושמקריבים את חייהם בעבורה. אפשר שלכן זכה הספר להצלחה רבה כל כך בקרב קהל הקוראים העברי בארץ ובגולה, אלה שביקשו להגשים את כל התקוות בארץ חמדת אבות ואלה שהאמינו שטוב למות בעד ארצנו.

בתשובה למבקרים כדאי להזכיר ש"הלב" הוא תוצר מובהק של התקופה שבה ספרות הילדים נועדה לחנך, ושהתקופה בדברי ימי איטליה שבה נכתב, הייתה רק עשרים שנה אחרי האיחוד המגף האיטלקי, כאשר המטרה הלאומית הייתה ליצור תרבות אחת לכלל הלאומים שחיו באזור. לא זמן רב לפני כן היה העם האיטלקי שקוע במאבק עצמאות עיקש ודה אמיצ'יס באמת ביקש לטפח אצל הצעירים ערכים של חברות, אהבה ומסירות, גבורה ואומץ לב. הוא גם שם בכוונה את בית הספר בתור המקום שמנחיל את הערכים האלה ויוצר תרבות משותפת, מקום ותפקיד שהיו שמורים עד אז לכנסייה. אפשר שגם מהסיבות האלה היה קל לתרגם את הרעיונות של הספר לעברית ושהוא התקבל בקרב קוראי העברית באהבה.

"התרגומים היו ארכאיים, אבל הדמעות, כמו שאומרים, חנקו את גרוננו. דמעות הזדהות עם הצופה הלומברדי הקטן, שמקריב את חייב למען המולדת; עם מרקו בו ה-13, שיוצא מן האפנינים אל האנדים לחפש את אמו האבודה; עם המתופף הקטן מסרדיניה, שכדורי האוסטרים ניקבוהו ככברה; עם הלבלר הקטן, שאביו נוזף בו על שאינו די עירני בלימודים, ורק אנחנו, הקוראים, יודעים למה; והעיקר בגלל צ'יצ'יליו, שומר מיטת אביו. זהו, בביטחון גמור, הסיפור המרגש ביותר שקראתי בילדותי, ואולי גם בבגרותי." כותב יהודה אטלס בפרק על אדמונדו דה-אמיצ'יס ו"הלב" בספרו "ילדים גדולים – האירופאיים".

מה כל כך מרגש ב"סיפור החודש" של הספר "הלב" ובייחוד בסיפור שומר מיטת אביו? נשאיר אתכם במתח וניתן לכם לגלות בעצמכם. מובטחות דמעות בסוף.

 

https://www.youtube.com/watch?v=6teAXPRKy80&pbjreload=10

 

כְּמוֹ הַיָּם, כְּמוֹ לֶב הַיָּם
לִבּוֹ שֶׁל מַרְקוֹ סוֹעֵר בּוֹ,
הוּא יוֹרֵד לַחוֹף, יוֹרֵד לַחוֹף,
מַבִּיט לַמֶּרְחָק.
כִּי אִמּוֹ שֶׁלּוֹ
שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים
וְהַלֵּב – הוּא רוֹצֶה אֶל אִמָּא.

גַּם בַּלֵּב, כְּמוֹ בַּיָּם
סְעָרוֹת יֵשׁ וְגַם סוֹדוֹת
מִי יַגִּיד לוֹ, מִי יֵדַע
הַסּוֹד שֶׁבַּלֵּב?
הָלְאָה, אֶל הַמֶּרְחָב
אִמָּא, שָׁם בַּמֶּרְחָק
עוֹד מְצַפָּה לוֹ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ אִמָּא מְחַכָּה.

מֵעֵבֶר הַר וָיָם
הַלֵּב מוֹשֵׁךְ לְשָׁם
רוֹצֶה לָעוּף אֶל אִמָּא
לַמֶּרְחָק.

 

שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הלב" – מילים: קנזו פוקזאווה, לחן: יקויצ'י סקטה, תרגום: לאה נאור. שרה: אילנית

***

כתבות נוספות:

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

***

 

ניגון געגועים לאמא

"אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי". על האישה אצילת הרוח שהקריבה את חייה ועל ניגון הדבקות והגעגועים ששר בנה מעל קברה ושמושר עד היום.

נשים מתפללות על קברה של הרבנית חיה מושקא אשתו של הרבי מליובאוויטש צילום: חוי קאניקאוו

זהו סיפור על אישה גדולה. על אנשים גדולים. וניגון.

נחזור אחורנית 319 שנה לשנת ה'תנ"ח (1698). בתאריך י"ח באלול תנ"ח נולד רבי ישראל בעל שם טוב להוריו אליעזר ושרה. רבי ישראל בעל שם טוב, שמוכר גם בכינויו הבעש"ט (שהם ראשי התיבות של שמו), נחשב לאבי התנועה החסידית. השיטה החסידית מבקשת בין השאר להפיח חיות בקיום תורה ומצוות בחייו של יהודי. 47 שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו היום, בתאריך י"ח באלול תק"ה (1745), בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה נולד שניאור זלמן להוריו ברוך ורבקה. בדיוק שנה קודם לכן בורכו בני הזוג בידי הבעש"ט שיזכו לחבוק בן. עוד משחר ילדותו נודע כבעל כשרונות מיוחדים ובהוראת הבעש"ט הונחו הוריו של שניאור זלמן לשמור את הדבר בסוד. שניאור זלמן הקטן גדל והפך תלמיד חכם גדול וברבות הימים נודע כמייסד שיטת חסידות חב"ד. בשיטתו, תורת חב"ד (חכמה, בינה, דעת), ביקש רבי שניאור זלמן להדגיש את צד העבודה השכלי, האינטלקטואלי, נוסף לעבודת הלב החסידית. כבר מימיה הראשונים של החסידות 'זכתה' התנועה להתנגדות (כשברקע צמיחת משיחויות השקר של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק) מצד הממסד הרבני וקהילות יהודיות שונות שכונו "מתנגדים".

 

רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

בקיץ של שנת תקנ"ב (1792) הרגיש רבי שניאור זלמן כי "עת כבדה היא והקטרוג גדול במאוד, ויצטער במאוד על מצב החסידים ותורת הבעש"ט". הוא קרא לאחת מבנותיו, דבורה לאה שמה, וסיפר לה על כך. דבורה לאה הבינה כי "המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של רבינו הגדול, וימים אחדים הייתה מבולבלה מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חייה בעד חיי רבנו הגדול".

בשיחות ורשימות שכתב רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד מובא סיפור המעשה בפירוט. בערב ראש השנה של שנת תקנ"ג (1792), קראה דבורה לאה לשלושה מזקני החסידים ודרשה מהם "לשמוע בכל אשר תצוה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר ישאר הכל בסוד גמור עד אשר אפשר יהיה לגלות". החסידים שנבהלו מהבקשה ביקשו פרק זמן לחכוך בדבר. במהלך היום והלילה שלאחריו התייעצו החסידים בינם לבין עצמם. לבסוף החליטו "כי בת רבנו הגדול יודעת היא מכל הנעשה מאשר יודעים המה ואשר על כן מוכרחים המה למלאות התנאים ובהחלט זה באו אליה בזמן אשר יעדה להם". גם בפעם זו בקשה דבורה לאה מהחסידים כי ישבעו ב"שבועה חמורה שאין לה הפרה" לקיים את כל שתאמר. היא נגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו לרווחה ואמרה בקול: "כל הקהל, הנכם עדים שאני אומרת בפני ספרי התורה הקדושים שאני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי ר' שניאור זלמן בן רבקה ושהוא יישאר בחיים".

בדיוק באותו היום, ערב ראש השנה, מלאו שלוש שנים לבנה היחיד של דבורה לאה – מנחם מנדל. מנהג היה לו לרבי שניאור זלמן למעט בדיבור בימי ראש השנה. בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית שינה רבי שניאור זלמן ממנהגו ושאל "היכן דבורה לאה?". כשראה אותה ביקש לברכה והחל לומר "לשנה..", בעודו מבקש להמשיך ולברך קפצה דבורה לאה ואמרה "לשנה טובה תכתב ותחתם". ביום שני של ראש השנה חלתה דבורה לאה ולמחרת ב-ג' בתשרי תקנ"ג בעיצומו של "צום גדליה" הלכה לעולמה והיא בת 27 שנים בלבד.

בטרם נפטרה בקשה דבורה לאה מאביה שישגיח וידאג לחינוכו של בנה הקטן מנחם מנדל. ימים ספורים לאחר פטירתה, בערב יום כיפור של אותה השנה הורה רבי שניאור זלמן לקחת את מנחם מנדל הקטן אל קבר אמו. כשהוא עומד ליד קברה, פתח ואמר "כשם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כך גדולה ברכתם של צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. דבורה לאה בת שטערנא היום ערב יום כיפור, ברכי את בנך יחידך היתום מנחם מנדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורה בנגלה ובנסתר בהצלחה במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים, בקשי רחמים עבורי ועבור קהל עדת החסידים ועבור תורת הבעל שם טוב נשמתו עדן". בהתאם לבקשתה גדל הילד מנחם מנדל בצלו של סבו הגדול רבי שניאור זלמן וברבות הימים אף הפך להיות האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד שנודע בכינויו האדמו"ר "הצמח-צדק".

 

עמוד מתוך כתב-יד האדמו"ר הצמח צדק. אוסף הספרייה הלאומית
קישור לכתב היד באתר "כתיב"

 

בספר הניגונים של חסידות חב"ד מופיע ניגון מס' 32 וכותרתו "ניגון דבקות". בכותרת המשנה נכתב "מיוחס לכ"ק [כבוד קדושת] אדמו"ר [אדוננו מורנו ורבנו] הצמח-צדק נ"ע [נשמתו עדן] בעת השתטחות על קבר אמו הרבנית דבורה לאה נ"ע [נשמתה עדן]". ועוד נכתב שם: "ניגון זה הוא 'תנועה' קצרה שכולה דביקות, געגועים נפשיים ורטט חרישי מתעלומות נקודות הלב. הניגון הזה נמסר לספרנו על-ידי הרב יצחק דוב אושפאל שקיבלו מזקני חסידי חב"ד בעיר קורעניץ, פלך וווילנא". 

בהקלטה משנת 2000 שערכו החוקרים יעקב מזור, רפי בן-משה וזאב פלדמן נשמע קולו של החסיד ר' דוד הלוי הורביץ שר את הניגון. "יש את ה'השתטחות', זה משהו משהו…" אמר הורביץ, "ניגון ההשתטחות… כשהוא הלך לקבר של אמא שלו". הורביץ מתחיל לנגן את הניגון ושב ומתחיל בשנית כשהוא מוסיף "האמת שזה מתחיל כך…". כשהורביץ סיים לשיר אמר: "זה משהו. הקטע הזה מזכיר קצת את הניגון של הרוז'ינר [רבי ישראל מרוז'ין]… והקטע השני מזכיר קצת את הניגון של האדמו"ר הזקן את הארבעה בבות…".

 

 

אלו מבין הקוראים המיומנים בקריאת תווים יוכלו להבחין בהבדלים הגדולים שבין תווי הניגון לביצוע של הורביץ. בארכיון הצליל מצויה הקלטה נוספת של הניגון שמבצע הכנר מרדכי ברוצקי. ברוצקי נאמן בנגינתו לתווים כפי שהם מופיעים בספר הניגונים – גרסה שבאופן מפתיע מוכרת פחות מזו שהושרה על ידי הורביץ. לניגון שלושה חלקים ובשניים מהם קיימים הבדלים בין הביצועים. מעניין לשים לב שהמוטיב שמזכיר הורביץ בדבריו ומופיע בשתי הגרסאות, דומה למוטיב שמופיע בניגון הידוע "ארבע בבות" שמיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי.

 

 

מה הסיבה לשוני הגדול בין שתי הגרסאות? "'ספר הניגונים' החב"די הוא מפעל יוצא דופן וחשוב מאין כמותו" אומר עובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל וחוקר הניגון החסידי מתן ויגודה "מדובר במשימה שהטיל הרבי הקודם, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) על חסיד בשם שמואל זלמנוב. זלמנוב נדרש לעבודה של איסוף, עריכה והכרעה. צריך להבין שחסידי חב"ד היו מפוזרים במרחב גיאוגרפי רחב. אנו יודעים שיש מסורות מקומיות לחלק מהקיבוצים החב"דיים, אנשים שחיו במקומות יחסית מרוחקים ועם זאת היה להם אופי. בין אם מדובר בבית כנסת או בית מדרש או עיירה שלמה שהייתה קשורה לחב"ד. כך ישנן מסורות מקומיות וגרסאות מקומיות. דוגמה טובה לכך הוא החסיד ר' זלמן לוין מנעוול. את 'ספר הניגונים' צריך ללמוד. המשימה שהטיל האדמו"ר הריי"ץ על זלמנוב, הייתה משימה מורכבת שדרשה למעשה פעמים רבות להכריע ולבחור בנוסח אחד שיכלל בקובץ. עדות ללבטים אלו אנו רואים ב'ספר הניגונים' עצמו שבו זלמנוב הביא גרסאות נוספות לאותם הניגונים בכרך השני של הספר. העובדה שקיימות שתי גרסאות מקבילות עד היום  היא מעניינת ומעט חריגה. זלמנוב בחר גרסה שפחות מוכרת בקרב חסידי חב"ד וסיבותיו עמו, ובמקביל הגרסה השניה עדיין נפוצה למרות שברוב הפעמים הגרסאות שהשתרשו הן הגרסאות של ספר הניגונים.

"בחסידות לא מתייחסים אל הניגונים כאל תרבות פנאי מוזיקלית. הניגון הוא כלי רוחני והוא חלק מהותי מעבודת השם של החסיד. על אחת כמה וכמה כשאנו מדברים על ניגונים שמיוחסים לאדמו"רים שבחסידות חב"ד נקראים 'ניגונים מכוונים'. 'ניגונים מכוונים' הם ניגונים שמיוחסים לנשיאי חב"ד. ההבנה היא שהניגונים הללו תכליתם להביא את האדם לידי קרבת א-להים, לדבקות, ושהם טומנים בחובם מערכת של כוונות שלא תמיד גלויות וחשופות בפני החסידים. זו הסיבה לדעתי שבגללה חשוב היה לזלמנוב לא להישאר תלוי על בלימה ולהכריע מכח הסמכות שקיבל מהרבי הריי"צ באיזו גרסה לבחור. יש סוד בניגון וקיימת חשיבות גדולה לדייק ב'סוד' הזה. משום כך, עלינו ללמוד את הניגונים, לא רק במובן של לזהות או לשיר אותם, אלא יש ללמוד את הניגונים כפי שלומדים תורות חסידיות, ממש כך, ואף למעלה מזה.

"בניגון הזה 'ניגון ההשתטחות' מעניין שישנו מוטיב שחוזר בשתי הגרסאות והמוטיב הזה הוא מוטיב מתוך ניגון 'ארבע בבות' שהוא אחד הניגונים החשובים והמרכזיים בחסידות חב"ד, אם לא החשוב והמקודש שבהם, שמיוחס למייסד החסידות רבי שניאור זלמן מליאדי – האדמו"ר הזקן. גם אפשר לומר שהניגון הזה ברוחו של האדמו"ר הזקן ושניתן לשמוע את האדמו"ר הזקן בתוכו. אולי לכך התכוון זלמנוב כשכתב 'תנועה מלאת געגועים'. רואים את דמות דיוקנו של האדמו"ר הזקן בעיניו של האדמו"ר הצמח-צדק דרך הניגון".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר ה"צמח צדק". אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

סיפורו של "ניגון הדבקות – ההשתטחות" ("השתטחות" במשמעות מיוחדת שמציינת הליכה לקברו של צדיק) טווה בצלילים קשר משולש בין-דורי עמוק בין אב, בת ונכד שהקדישו את חייהם, כל אחד בדרכו, למען הכלל ולמען דרך חיים שהאמינו בה בכל מאודם. סיפור חייה ודמותה האצילית של דבורה לאה הפכו שם דבר במסורת החב"דית וכפי שסיכם זאת רבי יוסף יצחק שניאורסון ברשימותיו:

"הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה, בתו של רבנו הזקן ואמו של כבוד קדושת האדמו"ר הצמח-צדק היתה כפי שסיפר הרב יצחק אייזל מהאמיל – אישה גדולה בדעת ויראת אלקים ומסורה לרבינו הגדול כאחד החסידים הגדולים. בחשיבות גדולה ובחרדת קודש מזכירים כל החסידים הגדולים את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד יודע היטב אשר מסירת נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחיי (אילן החיים = תורת החסידות)".  

 

תודה לעזרא שבט ויעקב פוקס ממחלקת כתבי-יד על עזרתם באיתור כתב-יד ה"צמח צדק".

 

לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול הפקידה את ארכיונה בספרייה הלאומית

אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'

"כשפנו אלי בבקשה להעביר את הארכיון שלי לספרייה הלאומית בירושלים, נבהלתי קצת כי 'ארכיון' נקשר אצלי תמיד עם אנשים שכבר אינם בחיים, אבל מצא חן בעיני שהספרייה פונה גם ליוצרים חיים כמו דויד גרוסמן וא.ב. יהושע ועוד.

כשהתחלתי לאסוף את החומרים בקרטונים שקיבלתי, עברתי תהליך רגשי מעניין. אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'.

שאלתי את עצמי איך אוכל להיפרד מכל זה ומה יהא על הזיכרונות שאוכל לעיין בהם בימי זקנתי, ואיך אוציא הכל מרשותי והאם כדברי רחל המשוררת מעתה 'יד כל במנוחה תמשש' את הדברים. עם זאת, כמשוררת אני משתדלת לא לקחת את עצמי באופן אישי ולאט לאט התרחש דבר הפוך: התמלאתי תחושת שחרור בודהיסטית שלפיה טוב לא להיקשר לדברים, טוב לוותר, לשחרר ולפנות מקום, כמו שכותב פרננדו פסואה בשירו 'מהחלון הגבוה ביותר' בו הוא מנופף לשיריו היוצאים לעולם ואומר להם 'לכו, לכו ממני', מה עוד שמדובר בספרייה הלאומית, שם נשמר החומר ויתקיים לצרכי מחקר ותיעוד. נרגעתי גם מהסעיף שלפיו אוכל לגנוז חומרים עד אחרי שאקרא לישיבה של מעלה (מעניינת הייתה ההתפתלות סביב מושג המוות) ושכל תצוגה או פנייה לעיון בחומרים נבדקת גם איתי.

עדיין מצויים אצלי כמובן חומרים רבים שמעכשיו בהדרגה אמשיך להעביר לבית השני שלי – הארכיון של הספרייה הלאומית. זה ממלא אותי שמחה כי זוהי האוניברסיטה שבה למדתי ובספרייה של גבעת רם ביליתי הרבה מאד שעות בתקופת לימודי בחוגים לספרות ולשון עברית."

אגי משעול בילדותה

 

 

אגי משעול, מהמשוררות החשובות והבולטות בישראל, מצטרפת למשוררים ולסופרים שמסרו את ארכיוניהם לספרייה הלאומית עוד בחייהם ובהם: דויד גרוסמן, א.ב יהושע, חיים באר, אורי אבנרי ואף ש"י עגנון.

בארכיונה של אגי משעול שמורים כתבי יד של שיריה (שפורסמו ושטרם פורסמו), יומני חלום, תרגומים פרי עטה, ביקורות על יצירתה, מכתבים שקיבלה בעקבות פרסום ספרי שיריה מאנשי ספרות שונים ומכתבים הכוללים הודעות רשמיות על זכייתה בפרסים ספרותיים ובתארי דוקטור לשם כבוד. יש בו חומרים על פעילותה כמרצה אורחת באוניברסיטאות, בהנחיית סדנאות שירה ועבודתה בניהול בית הספר לשירה של 'הליקון'. בארכיון נמצאים גם כתבי יד שטרם פורסמו של מי שהיו חבריה הקרובים של  משעול, יזהר סמילנסקי ונעמי סמילנסקי.

היומנים והחומרים האישיים של משעול יהיו גנוזים למשך כמה עשרות שנים, אך הארכיון הכולל את טיוטות כתבי היד וחלק ניכר מההתכתבויות יהיה נגיש לציבור הרחב, לסטודנטים ולחוקרים בבניין הספרייה וגם  באתר ספרייה.

 

 

 

עמוד מתוך מחברת חלום של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

עמוד מתוך יומן שירה של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, אמר במעמד חתימת ההסכם למסירת הארכיון, כי לספרייה הלאומית תפקיד חשוב ומרכזי ביותר בשימור והנגשת יצירה מקורית ישראלית. הוא הבטיח שהארכיון, שמצטרף לעוד מאות ארכיונים של אנשי רוח והגות שנמצאים בספרייה, יזכה לטיפול מסור ומקצועי, כפי שראוי לארכיונה של משוררת חשובה ומוערכת.

המשוררת אגי משעול יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג
(צילם: חנן כהן)

 

מנהל הספרייה, אורן וינברג, סיפר שארכיונה של אגי משעול מצטרף לאתגר הגדול שעומד בפני עולם הארכיונאות כולו: אירכוב מחשבים אישיים, הכוללים מיילים וטיוטות דיגיטליות, באופן המאפשר מעקב אחרי שלבי היצירה. הוא הביע תקווה שסופרים ויוצרים נוספים ילכו בדרכה וימסרו את ארכיוניהם בעודם בחיים ובכך יוכלו להיות שותפים לתהליכי העבודה על הארכיון ולהנגשתו לציבור.

אגי משעול (70) נולדה בטרנסילבניה למשפחה הונגרית להורים ניצולי שואה ועלתה איתם לארץ בגיל 4. היא כתבה 16 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה והפרס ע"ש יהודה עמיחי, וכן קיבלה תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן למדע ועוד. היא מוצאת את ההשראה שלה ביום יום ובעולם החלומות וכותבת שירה מלאת פליאה, חוכמה, הומניזם והומור.

אגי משעול

כך נולד הנאום ששינה את העולם

"ספר להם על החלום, מרטין!", צעקה מהקהל זמרת הגוספל מהליה ג'קסון. והשאר? ייכתב ויירשם בספרי ההיסטוריה.

הנייר הלבן בהה בו באכזבה במשך מרבית הערב והלילה. היה זה יום לפני "המירוץ על וושינגטון" באוגוסט 1963, ומרטין לותר קינג הבן עדיין לא הכין את הנאום המסכם. גם בשעה שלוש בבוקר, כשכל האנשים סביבו קרסו מעייפות, עדיין עבד במרץ. או שמא בחרדה?

הלחץ רק הלך וגבר ככל שההמונים החלו לעשות את דרכם לכיוון האנדרטה של הנשיא לינקולן, המשחרר ש"בצלו הגדול אנו חוסים היום". כשהגיע תורו של קינג לעלות לבמה, זכו מיליוני אמריקנים לשמוע לראשונה את קולו של המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות האזרח. במיתולוגיה של אותה תנועה היסטורית טמן רגע זה הבטחה וציפייה אדירות שכמעט ולא מומשו.

 

כתבה שפורסמה ב"הצפה", 29.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

עוד בתחילת הנאום הבינו המאזינים שהכומר הצעיר לא מתכוון להסתפק בזמן הקצר שהוקצב לו. במשך דקות ארוכות שטח את צרותיו של האדם השחור ומנה את כל התלאות שעוברים אלפי פעילות ופעילים בתנועה שדרשה את המימוש של ההבטחה האמריקנית לחיים: חירות ורדיפה אחר האושר. היה זה מסר צודק, אך הוא היה גם מבולבל.

 

כתבה שפורסמה ב"קול העם", 28.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

שנות המאבק הארוכות, האכזבות והזמן שבילה בבתי מעצר שונים בדרום ניכרו בדבריו ובאנרגיה הכבויה שהקרין קינג. דווקא ברגע זה, מספרת אותה מיתולוגיה עיקשת, צעקה אישה לימינו של קינג. הייתה זו מהליה ג'קסון – זמרת הגוסטפל האהובה עליו וחברתו הוותיקה למאבק, שקראה את את הקריאה: "ספר להם על החלום, מרטין."

 

טקס חנוכת רחוב "מרטין לותר קינג" בירושלים, 20.1.1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני

 

וקינג, כמו מתעורר בעצמו מתוך חלום, התעשת ושינה את הכיוון של נאומו: לאחר שתיאר את הסבל שהיה והנו מנת חלקם של כל איש ואישה שחורים באמריקה, החל לשתף את מאות אלפי הצועדים ומיליוני המאזינים והצופים בחלום שלו: חלום של אחווה בין-גזעית ובין-דתית בו החירות תהדהד מכל גיא ועמק, עידן חדש בו אדם יישפט לא על פי צבע עורו, אלא על פי אופיו. תקופה בה נשב כולנו, בני עבדים ובני בעלי עבדים, יחד אל שולחן האחווה. היה זה חלום השואב את כוחו וחיוניותו ממסורת הנצרות השחורה, מחזונם האוניברסלי של נביאי ישראל ומתורות ההתנגדות הלא אלימה של מנהיגים והוגים דוגמת מהטמה גנדי והנרי דיוויד ת'ורו.

 

 

הנאום הזה נזכר ברשימה אחר רשימה כנאום הטוב ביותר של המאה העשרים, וייתכן של ההיסטוריה האנושית כולה. אבל, כמו שידע היטב הכומר שנשא אותו, הדרך אל "הארץ המובטחת" עוד רצופה במכשולים אימתניים אותם יש לצלוח. פחות מחמש שנים מאוחר יותר אף הבהיר בנאום האחרון שנשא, יום לפני שנורה למוות, "אני אולי לא אגיע לשם אתכם."