כך נולד הנאום ששינה את העולם

"ספר להם על החלום, מרטין!", צעקה מהקהל זמרת הגוספל מהליה ג'קסון. והשאר? ייכתב ויירשם בספרי ההיסטוריה.

הנייר הלבן בהה בו באכזבה במשך מרבית הערב והלילה. היה זה יום לפני "המירוץ על וושינגטון" באוגוסט 1963, ומרטין לותר קינג הבן עדיין לא הכין את הנאום המסכם. גם בשעה שלוש בבוקר, כשכל האנשים סביבו קרסו מעייפות, עדיין עבד במרץ. או שמא בחרדה?

הלחץ רק הלך וגבר ככל שההמונים החלו לעשות את דרכם לכיוון האנדרטה של הנשיא לינקולן, המשחרר ש"בצלו הגדול אנו חוסים היום". כשהגיע תורו של קינג לעלות לבמה, זכו מיליוני אמריקנים לשמוע לראשונה את קולו של המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות האזרח. במיתולוגיה של אותה תנועה היסטורית טמן רגע זה הבטחה וציפייה אדירות שכמעט ולא מומשו.

 

כתבה שפורסמה ב"הצפה", 29.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

עוד בתחילת הנאום הבינו המאזינים שהכומר הצעיר לא מתכוון להסתפק בזמן הקצר שהוקצב לו. במשך דקות ארוכות שטח את צרותיו של האדם השחור ומנה את כל התלאות שעוברים אלפי פעילות ופעילים בתנועה שדרשה את המימוש של ההבטחה האמריקנית לחיים: חירות ורדיפה אחר האושר. היה זה מסר צודק, אך הוא היה גם מבולבל.

 

כתבה שפורסמה ב"קול העם", 28.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

שנות המאבק הארוכות, האכזבות והזמן שבילה בבתי מעצר שונים בדרום ניכרו בדבריו ובאנרגיה הכבויה שהקרין קינג. דווקא ברגע זה, מספרת אותה מיתולוגיה עיקשת, צעקה אישה לימינו של קינג. הייתה זו מהליה ג'קסון – זמרת הגוסטפל האהובה עליו וחברתו הוותיקה למאבק, שקראה את את הקריאה: "ספר להם על החלום, מרטין."

 

טקס חנוכת רחוב "מרטין לותר קינג" בירושלים, 20.1.1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני

 

וקינג, כמו מתעורר בעצמו מתוך חלום, התעשת ושינה את הכיוון של נאומו: לאחר שתיאר את הסבל שהיה והנו מנת חלקם של כל איש ואישה שחורים באמריקה, החל לשתף את מאות אלפי הצועדים ומיליוני המאזינים והצופים בחלום שלו: חלום של אחווה בין-גזעית ובין-דתית בו החירות תהדהד מכל גיא ועמק, עידן חדש בו אדם יישפט לא על פי צבע עורו, אלא על פי אופיו. תקופה בה נשב כולנו, בני עבדים ובני בעלי עבדים, יחד אל שולחן האחווה. היה זה חלום השואב את כוחו וחיוניותו ממסורת הנצרות השחורה, מחזונם האוניברסלי של נביאי ישראל ומתורות ההתנגדות הלא אלימה של מנהיגים והוגים דוגמת מהטמה גנדי והנרי דיוויד ת'ורו.

 

 

הנאום הזה נזכר ברשימה אחר רשימה כנאום הטוב ביותר של המאה העשרים, וייתכן של ההיסטוריה האנושית כולה. אבל, כמו שידע היטב הכומר שנשא אותו, הדרך אל "הארץ המובטחת" עוד רצופה במכשולים אימתניים אותם יש לצלוח. פחות מחמש שנים מאוחר יותר אף הבהיר בנאום האחרון שנשא, יום לפני שנורה למוות, "אני אולי לא אגיע לשם אתכם."

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

"ויום אחד, כך אמר, כתב שיר בשבילי. שוב לא הייתי צריכה לנחש בין השורות מה נכתב עלי ובשבילי, הפעם זה היה גלוי, פתוח." על הבת ועל אביה שדיברו ביניהם בשירים

נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני , הספרייה הלאומית

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ-כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

 

את "שיר משמר", אולי שירו היפה ביותר, ואחד השירים היפים והחשובים בעברית, כתב נתן אלתרמן לבתו, המשוררת תרצה אתר, שחיברה כמה מהלהיטים הגדולים בתולדות המדינה. הוא כתב לה את השיר בערב אחד שבו כמעט מתה.

הסופר יורם קניוק שהיה מיודד עם אלתרמן ועם אתר דיבר בהזדמנויות רבות על נסיבות כתיבת השיר, וכך סיפר באחד הראיונות איתו משנת 1996:

"תרצה הייתה שברירית, כעלה נידף. קראו לנו באותו לילה לביתה. מירנדה (אשתי) ואני רצנו לשם עם נתן. תרצה נעלה את הדלת מבפנים. ריח הגז הגיע אלינו מתוך הבית. זה היה ניסיון להתאבד. אמבולנס הוזעק. לאבא שלה סירבה לפתוח. קשה לחשוב על מצב כמו שהיה שם. ועוד יותר לתאר מה הוא עשה או אמר, מול הדלת הנעולה. בסוף נענתה למירנדה ופתחה. תרצה נלקחה לבית חולים וטופלה שם."

לחלק זה של סיפורו של קניוק היו עדים נוספים חוץ מקניוק עצמו ואין עליו עוררין. לגבי החלק השני של סיפורו, חוקרים וקרובים של גיבורי הסיפור, מטילים ספק בכך שהדברים התרחשו באופן הזה. וכך ממשיך סיפורו של קניוק:

"מאוחר יותר באותו לילה הלכתי עם נתן לביתו בשדרות נורדאו, בית שני או שלישי מדיזנגוף. הוא הושיב אותי על הספה בחדר העבודה שלו. כעס שתרצה פתחה לנו ולא לו. גידף אותי. אחר כך בכה וביקש סליחה. אני יושב על הספה הזאת. זכורה לי התמונה: הכורסא, הספרים, מכונת כתיבה קטנה. עליה הקיש באצבע אחת או שתיים. את השיר כתב בנוכחותי, כולו. קרא לי את הגרסה. השיר נכתב באחת. אולי שתינו אחר כך וכנראה היה שיכור. את השיר קרא לי באותו לילה כמדבר אליה. אל תרצה."

תרצה אתר. תמונה מתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. הצלם: מולה עשת.

 

את "שיר משמר" פרסם אלתרמן בספר "חגיגת קיץ" שיצא ב-1965, ספר שמתאר ערב-קיץ אחד בשכונה התל אביבית פלורנטין, או "סטמבול" כפי שקרא לה אלתרמן בספר. ערב קיץ מלא הרפתקאות ודמויות של עולים חדשים וגם עולים ותיקים. את המילים שכתב לבתו תרצה ב"שיר משמר" שם אלתרמן בפיו של האב ציבא תשובה, הפונה אל בתו מרים-הלן. הספר עובד למחזה ועלה על בימת תיאטרון הקאמרי ב-1972, שנתיים לאחר שהלך אלתרמן לעולמו.

כשהלחין את "שיר משמר" למחזה, בחר סשה ארגוב להלחין רק חלק מבתי השיר הארוך שכלל במקור 13 בתים.

 

כתב היד של הלחן מתוך ארכיון סשה ארגוב בספרייה
לצפייה בכל התווים

 

וכך סיפרה תרצה אתר בראיון לטלילה בן זכאי על "שיר משמר" שכתב לה אביה ושהושר בהצגה:

"ויום אחד, כך אמר, כתב שיר בשבילי. שוב לא הייתי צריכה לנחש בין השורות מה נכתב עלי ובשבילי, הפעם זה היה גלוי, פתוח. הייתי באותה תקופה במשבר, זה קורה אצל צעירים. אב אחר לוקח את בתו לשיחה, יושב איתה על כוס קפה או כוסית, ומשוחח. הוא אמר הכל בדרכו שלו, בשיר. […]

 

תרצה אתר ענתה לאביה על "שיר משמר" בשיר משלה – "שיר הנשמרת":

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ טַבַּעַת שְׁקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

 

אלתרמן מת ב-1970. כעבור שבע שנים, בשבעה בספטמבר 1977 נפלה תרצה אתר אל מותה מחלון דירתה שבקומה השישית. בת שלושים ושש הייתה במותה ואימא לשני ילדים.

 

שמרי נפשך / נתן אלתרמן

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ-כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.
עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וּמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוֹף וְרַעַד רַב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב?

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.
עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.

 

הערת המחברת: אחרי פרסום הכתבה, קיבלתי עליה תגובות רבות, המרתקת שבהן הגיעה מאקי להב, בן דודה של תרצה אתר, והוא מטיל ספק בכך שהדברים קרו באופן שקניוק תיאר אותם:

הסיבה שאני חושב שהסיפור מצוץ מן האצבע היא קודם כל כי זה לא מתאים לדמות של נתן כפי שאני היכרתי אותה, וגם כפי שרוב מכיריו האמיתיים מדווחים. אני מתכוון בעיקר למנחם דורמן, יעקב אורלנד, אבי: משה להב, ואפילו פרופ' דן מירון.

אליבא דכל אלה "כבשון" היצירה של אלתרמן היה כשמו: סוד שמור לבעליו בלבד. אלתרמן מעולם לא נתן לאיש דריסת רגל בתוכו. זה כלל את האנשים הקרובים לו ביותר, הן מהבראנז'ה, הן מהמשפחה ואחרים. אני לא מעלה על הדעת תמונה שבה נתן יושב וכותב את אחת היצירות "זבות הדם" ביותר שלו, בנוכחותו של קניוק דווקא.

זה פשוט לא יתכן.

גם התיאור של קניוק כאילו נתן "שירוול" את כל השיר הַסּוּפֶּר מלוטש הזה ב"מכה אחת", נשמע מופרך לגמרי. לי ברור שהוא עבד עליו הרבה מאד. האיש היה אולי "גאון" אבל לא אלוהים.

בנוסף יש לנו גם עדות לירית שלו עצמו לדרכו בכתיבת ליריקה:
"אהבו המלים היפות כמו וריד
המפַכּוֹת בסוּבְּכֵי מליצה וָשַיִת
לבלי יגע רַדְפוּן עד קצווי העברית
גררון בצמות אל הבית"

(הבקתה, שיר עשרה אחים, עיר היונה)

כך אלתרמן כותב ליריקה: גורר כל מילה אל הבית בצמותיה. לא "משרוול".

סיבה נוספת שמחזקת את דעתי זאת, היא וידוי של קניוק עצמו, שאמר פעם שהוא עצמו לא בטוח שלא דמיין את הסצינה.
לצערי אני לא זוכר כרגע איפה אמר זאת.

(סוף ציטוט).

את הסיפור של קניוק על "שיר משמר" שמעתי מקניוק עצמו. היה או לא היה? מה שבטוח הוא שקניוק חזר על הסיפור שוב ושוב וחשב והאמין שככה זה קרה.

 

תודה לירון סחיש ממחלקת הארכיונים על עזרתו.

שירי האהבה של הגיבורות הנעזבות

כיצד נעשתה פנלופה, אשת אודיסאוס, לגיבורה הראויה?

Penelope Weeping over the Bow of Ulysses by Angelica Kauffmann (1741-1807), Wolverhampton Art Gallery

"האם בעבר לא פחדתי מסכנות כבדות מאלו שפקדו את חיי? אהבה היא דבר המלא תמיד בספקות ופחדים"

 

מה הופך אישה לגיבורה?

לאובידיוס, המשורר הרומי ש"קיבץ" מכתבים של דמויות נשיות מהמיתולוגיה, הייתה תשובה ברורה: כדי שאישה תיחשב לגיבורה, עליה להיות אהובה שנעזבה.

קובץ המכתבים Heroides (בלטינית: Epistulae Heroidum), שנכתב בידי המשורר אובידיוס בשנת חמש עשרה לפני הספירה, מגולל את סיפורי נטישתן של חמש עשרה נשים אשר דמויותיהן מוכרות לנו מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הסיפורים נכתבו כפרי עטן של הנשים עצמן, שחיברו מעיין "מכתבי-שיר" לאהוביהן שעזבו. נקודת המוצא של מרבית המכתבים מייאשת, שכן מרחפת סביבם הידיעה שהם מיועדים לנוכחות נעדרת, וספק אם יגיעו או אף יישלחו אי פעם ליעדם. למרות האפשרות לקטלג את הקובץ בפשטות ככזה המכיל "מכתבי אהבה", לרוב חורגים המכתבים מהגדרה חלקית זו. רובם ככולם כוללים גם ביטויי כעס והטחות אשמה באהובים הנוטשים, אשר גם דמויותיהם מוכרות היטב מסיפורי המיתולוגיה, לרוב בתור גיבורים.

פרשנות שמו של הקובץ, שמקורו בשפה הלטינית, אינה ברורה לחלוטין מבחינת תרגומו, והצעות שונות עלו בחלוף השנים באשר לפענוח כותרתו. אחת מן ההצעות מגדירה את המילה "Heroid" ככזו המלחימה יחדיו שתי מילים: "שיר הגיבור".

 

איור מתוך כתב יד של תרגום של אובידיוס, "פנלופה"

 

מילה זו מתייחסת הן לתואר האדם – הגיבור הלוחם, והן לפעולתו – כתיבת השיר (או המכתב). ההגדרה המובאת מעלה מולידה משמעות כפולה; היא טומנת בחובה שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהות דמויות הגיבורים בשיר. אפשר היה להציע כי הקובץ מכיל "שירים על הגיבורים": הגברים שלהם מוקדשים המכתבים הם גיבורים ידועים, המוזכרים במסגרת סיפורי המיתולוגיה: אודיסאוס, פריס, אכילס ואינאס הם רק מקצת האהובים העוזבים שלהם מיועדים כתבים אלו, אשר שמותיהם מתקשרים לסיפורי מלחמה, גבורה ואומץ.

לפי הצעה זו, אפשר שהגדרת הגיבור המצויה בכותרת הספר מזוהה עם נמעני המכתבים, הלוא הן דמויות הגברים. עם זאת, ההיפוך המגדרי שמבצע המשורר בכתיבתו, שבמסגרתו הוא משנה את סדר ה"מוען-נמען" הנפוץ לאותה התקופה (הנשים הן הכותבות או המשוררות, ואילו הגברים הם האהובים), מחזק את הפרשנות שנעשתה רווחת בתרגום שם הקובץ, לפיה אין הגברים הם הגיבורים האמיתיים של המכתבים. תרגום הכותרת המקובל יותר, המכוון ל"שירים שנכתבו בידי גיבורים", או למעשה – "מכתבי הגיבורות", הופך את המוענות – דמויות הנשים, לגיבורות האמיתיות של הקובץ. אובידיוס מזהה בנשים הנבחרות הן גיבורות הן יוצרות ומשוררות, המבקשות לספר את סיפור נטישתן האישי ומביעות את כאבן באמצעות מדיום הכתיבה.

 

קורבנות הרצוי או המצוי?

האישה שמכתבה פותח את האוסף, באופן מפתיע מעט, היא פנלופה. פנלופה היא בת זוגו של אודיסאוס, מלך איתקה, אשר סיפור מסעותיו מתואר באריכות במסגרת האפוס ההומרי, האודיסיה. לקראת סוף האפוס שב אודיסאוס לזרועותיה של אשתו האוהבת לאחר עשרים שנים של המתנה ממושכת מצידה:

 

"[…]וכשלו ברכיה ולבבה החביב, יען הכירה הסימן הנאמן לה נתן אודיסס, נגרו דמעיה, קפצה ותרץ ותפל על-צואר אודיסס האלהי ותישק את ראשו[…]"

 

הדמות הנשית החזקה שעולה מעלילת האפוס הפכה את פנלופה לסמל ומופת של אישה אוהבת ונאמנה בקרב חובבי הספרות. האפוס עוסק בין השאר בסיפורה של פנלופה בזמן היעדרו של אודיסאוס, ומציג אותה כאישה מבריקה הדוחה את מחזריה בשלל תחבולות כדי להתחזק מבחינה פוליטית, ובד בבד מתאר גם את התלבטויותיה הרבות, את בדידותה הבלתי נסבלת, מחשבותיה על המוות וגם את שיקוליה להינשא בשנית. למרות מורכבותה, האפוס משכיח את חולשותיה של פנלופה, והדמות שנחקקת בזיכרון הקוראים היא כזו המתאפיינת בחוזק נפשי, איפוק וחוכמה.

 

 Penelope awaiting Ulysses by Rudolph von Deutsch

 

"הו אז, שספינתו הייתה בדרכה ללאקיידמון, המאהב הנואף היה מוצף במים זועמים! אז לא הייתי שוכבת במיטתי הנטושה, ולא הייתי נותרת לבדי ומתלוננת על הימים החולפים לאיטם…"

 

בשונה מדמותה באפוס, המכתב של פנלופה בקובץ חושף אישה פגועה, מפוחדת ובודדה, המצויה בסכנה מתמדת. למרות שמכתבה ב-Heroides טומן בחובו את אפשרות החזרה של אודיסאוס, אולי מתוך נאמנות מה למתרחש בסוף האודיסיה, פנלופה בוחרת לסיים במילים הנכתבות בידי אישה שעדיין רואה ומגדירה את עצמה ככזו שננטשה. המכתב כמו נקטע בידיה לפני חזרתו של האהוב, ומותיר את הקורא, אשר לא מכיר את עלילת המקור, במחשבה שהנטישה – היא-היא מוקדו ועינינו של הסיפור. הסוף החיובי של האודיסיה שמסתיימת בחזרתו של אודיסאוס, והדגש על איחוד האוהבים, עובר כאן שינוי לסיום מעורפל ופתוח, שבמסגרתו יכול הקורא רק לקוות, יחד עם פנלופה, לחזרתו של האהוב. כאשר היא הדוברת היחידה, השורות החותמות את המכתב יכולות להיקרא כפנטזיה ציורית של אישה נאמנה, שהקדישה את כל חייה לציפייה בלתי ממומשת ולחריצת גורלה ככלה עזובה:

 

"ובאשר לי, אותי עזבת בעודי רק נערה, על אף שאמור היית לחזור מיד – לבטח אראה לך גבירה קשישה"

 

אובידיוס מבקש להגדיר את מושג הגבורה מחדש, תוך שההמתנה האין סופית והאהבה חסרת הגבולות לאהוב שספק אם ישוב, מוצגות כאבני בוחן ומוצגות כאידיאל בעיצוב דמות "הגיבורה החדשה" של המשורר. עובדת חזרתו של אודיסאוס נעשית זניחה, בזמן שמוקד הסיפור עובר לתרחיש הנטישה עצמה ולשנים שהעבירה פנלופה בגפה.

גבורתה של פנלופה בראי האפוס הונחה בצד, תוך שאובידיוס מכניס ליצירתו את נקודת הראות הנשית, לכאורה, לשאלת הגדרת הגבורה. לאור הדגשים השונים והבחירה בשכתוב או בקטיעת סיפורה של פנלופה בידיה שלה, נראה שהקובץ לא מגולל את סיפוריהן של נשים שננטשו, אלא של נשים שבחרו לספר את סיפורן ככאלה שננטשו. אובידיוס נותן את התחושה כי בעיניהן של הנשים עצמן אַמות המידה משתנות, תוך שסבל, יגון ואי וודאות הופכים להיות למופת לגיבורה החדשה, הממתינה והמאוהבת.

 

Penelope by Jacopo d'Andrea, 1849

 

שמיעת הסיפור מפי הנשים בלבד מתעתעת בנו להאמין כי כולן אכן ננטשו, ויגונן הכבד גורם לנו לצאת מנקודת ההנחה שהן דוברות אמת. נראה שהנשים עשו כל שביכולתן כדי להצדיק את נוכחותן ככותבות באוסף מכתבים זה, עד שקשה להבחין אם ההיסטוריה היא זו שקבעה את גורל חייהן המר, או שמא – הן שעשו זאת בעצמן.

 

"אבל כעת, ממה אני פוחדת – אינני יודעת, ועם זאת – פוחדת אני מהדברים כולם"

 

אך למרות אותו תעתוע שנוצר בקריאת השירים, תוך שהם מובאים בגוף ראשון, כמו מפי הנשים עצמן – יש לזכור שהקובץ נכתב, אחרי הכל, בידי אובידיוס ­– ששאל את דמויותיהן ואת קולן של נשות הגיבורים ושם את גרסתו בפיהן. דמותו של אובידיוס אף היא בגדר חידה עבורנו, וידוע לנו, בעיקר, שהיה משורר גדול ומוערך וכתב בכישרון רב. עם זאת, ידוע גם בוודאות כי בהחלט לא היה אישה מאוהבת.

אוהבים כמו בספרים? בחנו את עצמכם!

חידון האהבה הגדול של הספרייה הלאומית!

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

אהבה. האם היו יכולים להיות ספרים בעולם ללא האהבה? מבחר ציטוטים מהספרות העברית על אהבה מרגשת, על אהבה נכזבת, על אהבה מטורפת ועל אהבה שמסתיימת לא פעם בדמעות.

האם תצליחו לזהות מאילו ספרים הם לקוחים?

לחצו על התמונות כדי לחשוף את התשובות

כמה ידעתם נכון? שתפו עם בן/בת הזוג!