"ספר להם על החלום, מרטין!", צעקה מהקהל זמרת הגוספל מהליה ג'קסון. והשאר? ייכתב ויירשם בספרי ההיסטוריה.
הנייר הלבן בהה בו באכזבה במשך מרבית הערב והלילה. היה זה יום לפני "המירוץ על וושינגטון" באוגוסט 1963, ומרטין לותר קינג הבן עדיין לא הכין את הנאום המסכם. גם בשעה שלוש בבוקר, כשכל האנשים סביבו קרסו מעייפות, עדיין עבד במרץ. או שמא בחרדה?
הלחץ רק הלך וגבר ככל שההמונים החלו לעשות את דרכם לכיוון האנדרטה של הנשיא לינקולן, המשחרר ש"בצלו הגדול אנו חוסים היום". כשהגיע תורו של קינג לעלות לבמה, זכו מיליוני אמריקנים לשמוע לראשונה את קולו של המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות האזרח. במיתולוגיה של אותה תנועה היסטורית טמן רגע זה הבטחה וציפייה אדירות שכמעט ולא מומשו.
עוד בתחילת הנאום הבינו המאזינים שהכומר הצעיר לא מתכוון להסתפק בזמן הקצר שהוקצב לו. במשך דקות ארוכות שטח את צרותיו של האדם השחור ומנה את כל התלאות שעוברים אלפי פעילות ופעילים בתנועה שדרשה את המימוש של ההבטחה האמריקנית לחיים: חירות ורדיפה אחר האושר. היה זה מסר צודק, אך הוא היה גם מבולבל.
כתבה שפורסמה ב"קול העם", 28.9.1963. לחצו לכתבה המלאה
שנות המאבק הארוכות, האכזבות והזמן שבילה בבתי מעצר שונים בדרום ניכרו בדבריו ובאנרגיה הכבויה שהקרין קינג. דווקא ברגע זה, מספרת אותה מיתולוגיה עיקשת, צעקה אישה לימינו של קינג. הייתה זו מהליה ג'קסון – זמרת הגוסטפל האהובה עליו וחברתו הוותיקה למאבק, שקראה את את הקריאה: "ספר להם על החלום, מרטין."
וקינג, כמו מתעורר בעצמו מתוך חלום, התעשת ושינה את הכיוון של נאומו: לאחר שתיאר את הסבל שהיה והנו מנת חלקם של כל איש ואישה שחורים באמריקה, החל לשתף את מאות אלפי הצועדים ומיליוני המאזינים והצופים בחלום שלו: חלום של אחווה בין-גזעית ובין-דתית בו החירות תהדהד מכל גיא ועמק, עידן חדש בו אדם יישפט לא על פי צבע עורו, אלא על פי אופיו. תקופה בה נשב כולנו, בני עבדים ובני בעלי עבדים, יחד אל שולחן האחווה. היה זה חלום השואב את כוחו וחיוניותו ממסורת הנצרות השחורה, מחזונם האוניברסלי של נביאי ישראל ומתורות ההתנגדות הלא אלימה של מנהיגים והוגים דוגמת מהטמה גנדי והנרי דיוויד ת'ורו.
הנאום הזה נזכר ברשימה אחר רשימה כנאום הטוב ביותר של המאה העשרים, וייתכן של ההיסטוריה האנושית כולה. אבל, כמו שידע היטב הכומר שנשא אותו, הדרך אל "הארץ המובטחת" עוד רצופה במכשולים אימתניים אותם יש לצלוח. פחות מחמש שנים מאוחר יותר אף הבהיר בנאום האחרון שנשא, יום לפני שנורה למוות, "אני אולי לא אגיע לשם אתכם."
תגובות על כתבה זו