זהו סיפור על אישה גדולה. על אנשים גדולים. וניגון.
נחזור אחורנית 319 שנה לשנת ה'תנ"ח (1698). בתאריך י"ח באלול תנ"ח נולד רבי ישראל בעל שם טוב להוריו אליעזר ושרה. רבי ישראל בעל שם טוב, שמוכר גם בכינויו הבעש"ט (שהם ראשי התיבות של שמו), נחשב לאבי התנועה החסידית. השיטה החסידית מבקשת בין השאר להפיח חיות בקיום תורה ומצוות בחייו של יהודי. 47 שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו היום, בתאריך י"ח באלול תק"ה (1745), בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה נולד שניאור זלמן להוריו ברוך ורבקה. בדיוק שנה קודם לכן בורכו בני הזוג בידי הבעש"ט שיזכו לחבוק בן. עוד משחר ילדותו נודע כבעל כשרונות מיוחדים ובהוראת הבעש"ט הונחו הוריו של שניאור זלמן לשמור את הדבר בסוד. שניאור זלמן הקטן גדל והפך תלמיד חכם גדול וברבות הימים נודע כמייסד שיטת חסידות חב"ד. בשיטתו, תורת חב"ד (חכמה, בינה, דעת), ביקש רבי שניאור זלמן להדגיש את צד העבודה השכלי, האינטלקטואלי, נוסף לעבודת הלב החסידית. כבר מימיה הראשונים של החסידות 'זכתה' התנועה להתנגדות (כשברקע צמיחת משיחויות השקר של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק) מצד הממסד הרבני וקהילות יהודיות שונות שכונו "מתנגדים".
רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. אוסף שבדרון הספרייה הלאומית
בקיץ של שנת תקנ"ב (1792) הרגיש רבי שניאור זלמן כי "עת כבדה היא והקטרוג גדול במאוד, ויצטער במאוד על מצב החסידים ותורת הבעש"ט". הוא קרא לאחת מבנותיו, דבורה לאה שמה, וסיפר לה על כך. דבורה לאה הבינה כי "המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של רבינו הגדול, וימים אחדים הייתה מבולבלה מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חייה בעד חיי רבנו הגדול".
בשיחות ורשימות שכתב רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד מובא סיפור המעשה בפירוט. בערב ראש השנה של שנת תקנ"ג (1792), קראה דבורה לאה לשלושה מזקני החסידים ודרשה מהם "לשמוע בכל אשר תצוה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר ישאר הכל בסוד גמור עד אשר אפשר יהיה לגלות". החסידים שנבהלו מהבקשה ביקשו פרק זמן לחכוך בדבר. במהלך היום והלילה שלאחריו התייעצו החסידים בינם לבין עצמם. לבסוף החליטו "כי בת רבנו הגדול יודעת היא מכל הנעשה מאשר יודעים המה ואשר על כן מוכרחים המה למלאות התנאים ובהחלט זה באו אליה בזמן אשר יעדה להם". גם בפעם זו בקשה דבורה לאה מהחסידים כי ישבעו ב"שבועה חמורה שאין לה הפרה" לקיים את כל שתאמר. היא נגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו לרווחה ואמרה בקול: "כל הקהל, הנכם עדים שאני אומרת בפני ספרי התורה הקדושים שאני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי ר' שניאור זלמן בן רבקה ושהוא יישאר בחיים".
בדיוק באותו היום, ערב ראש השנה, מלאו שלוש שנים לבנה היחיד של דבורה לאה – מנחם מנדל. מנהג היה לו לרבי שניאור זלמן למעט בדיבור בימי ראש השנה. בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית שינה רבי שניאור זלמן ממנהגו ושאל "היכן דבורה לאה?". כשראה אותה ביקש לברכה והחל לומר "לשנה..", בעודו מבקש להמשיך ולברך קפצה דבורה לאה ואמרה "לשנה טובה תכתב ותחתם". ביום שני של ראש השנה חלתה דבורה לאה ולמחרת ב-ג' בתשרי תקנ"ג בעיצומו של "צום גדליה" הלכה לעולמה והיא בת 27 שנים בלבד.
בטרם נפטרה בקשה דבורה לאה מאביה שישגיח וידאג לחינוכו של בנה הקטן מנחם מנדל. ימים ספורים לאחר פטירתה, בערב יום כיפור של אותה השנה הורה רבי שניאור זלמן לקחת את מנחם מנדל הקטן אל קבר אמו. כשהוא עומד ליד קברה, פתח ואמר "כשם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כך גדולה ברכתם של צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. דבורה לאה בת שטערנא היום ערב יום כיפור, ברכי את בנך יחידך היתום מנחם מנדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורה בנגלה ובנסתר בהצלחה במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים, בקשי רחמים עבורי ועבור קהל עדת החסידים ועבור תורת הבעל שם טוב נשמתו עדן". בהתאם לבקשתה גדל הילד מנחם מנדל בצלו של סבו הגדול רבי שניאור זלמן וברבות הימים אף הפך להיות האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד שנודע בכינויו האדמו"ר "הצמח-צדק".
עמוד מתוך כתב-יד האדמו"ר הצמח צדק. אוסף הספרייה הלאומית
קישור לכתב היד באתר "כתיב"
בספר הניגונים של חסידות חב"ד מופיע ניגון מס' 32 וכותרתו "ניגון דבקות". בכותרת המשנה נכתב "מיוחס לכ"ק [כבוד קדושת] אדמו"ר [אדוננו מורנו ורבנו] הצמח-צדק נ"ע [נשמתו עדן] בעת השתטחות על קבר אמו הרבנית דבורה לאה נ"ע [נשמתה עדן]". ועוד נכתב שם: "ניגון זה הוא 'תנועה' קצרה שכולה דביקות, געגועים נפשיים ורטט חרישי מתעלומות נקודות הלב. הניגון הזה נמסר לספרנו על-ידי הרב יצחק דוב אושפאל שקיבלו מזקני חסידי חב"ד בעיר קורעניץ, פלך וווילנא".
בהקלטה משנת 2000 שערכו החוקרים יעקב מזור, רפי בן-משה וזאב פלדמן נשמע קולו של החסיד ר' דוד הלוי הורביץ שר את הניגון. "יש את ה'השתטחות', זה משהו משהו…" אמר הורביץ, "ניגון ההשתטחות… כשהוא הלך לקבר של אמא שלו". הורביץ מתחיל לנגן את הניגון ושב ומתחיל בשנית כשהוא מוסיף "האמת שזה מתחיל כך…". כשהורביץ סיים לשיר אמר: "זה משהו. הקטע הזה מזכיר קצת את הניגון של הרוז'ינר [רבי ישראל מרוז'ין]… והקטע השני מזכיר קצת את הניגון של האדמו"ר הזקן את הארבעה בבות…".
אלו מבין הקוראים המיומנים בקריאת תווים יוכלו להבחין בהבדלים הגדולים שבין תווי הניגון לביצוע של הורביץ. בארכיון הצליל מצויה הקלטה נוספת של הניגון שמבצע הכנר מרדכי ברוצקי. ברוצקי נאמן בנגינתו לתווים כפי שהם מופיעים בספר הניגונים – גרסה שבאופן מפתיע מוכרת פחות מזו שהושרה על ידי הורביץ. לניגון שלושה חלקים ובשניים מהם קיימים הבדלים בין הביצועים. מעניין לשים לב שהמוטיב שמזכיר הורביץ בדבריו ומופיע בשתי הגרסאות, דומה למוטיב שמופיע בניגון הידוע "ארבע בבות" שמיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי.
מה הסיבה לשוני הגדול בין שתי הגרסאות? "'ספר הניגונים' החב"די הוא מפעל יוצא דופן וחשוב מאין כמותו" אומר עובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל וחוקר הניגון החסידי מתן ויגודה "מדובר במשימה שהטיל הרבי הקודם, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) על חסיד בשם שמואל זלמנוב. זלמנוב נדרש לעבודה של איסוף, עריכה והכרעה. צריך להבין שחסידי חב"ד היו מפוזרים במרחב גיאוגרפי רחב. אנו יודעים שיש מסורות מקומיות לחלק מהקיבוצים החב"דיים, אנשים שחיו במקומות יחסית מרוחקים ועם זאת היה להם אופי. בין אם מדובר בבית כנסת או בית מדרש או עיירה שלמה שהייתה קשורה לחב"ד. כך ישנן מסורות מקומיות וגרסאות מקומיות. דוגמה טובה לכך הוא החסיד ר' זלמן לוין מנעוול. את 'ספר הניגונים' צריך ללמוד. המשימה שהטיל האדמו"ר הריי"ץ על זלמנוב, הייתה משימה מורכבת שדרשה למעשה פעמים רבות להכריע ולבחור בנוסח אחד שיכלל בקובץ. עדות ללבטים אלו אנו רואים ב'ספר הניגונים' עצמו שבו זלמנוב הביא גרסאות נוספות לאותם הניגונים בכרך השני של הספר. העובדה שקיימות שתי גרסאות מקבילות עד היום היא מעניינת ומעט חריגה. זלמנוב בחר גרסה שפחות מוכרת בקרב חסידי חב"ד וסיבותיו עמו, ובמקביל הגרסה השניה עדיין נפוצה למרות שברוב הפעמים הגרסאות שהשתרשו הן הגרסאות של ספר הניגונים.
"בחסידות לא מתייחסים אל הניגונים כאל תרבות פנאי מוזיקלית. הניגון הוא כלי רוחני והוא חלק מהותי מעבודת השם של החסיד. על אחת כמה וכמה כשאנו מדברים על ניגונים שמיוחסים לאדמו"רים שבחסידות חב"ד נקראים 'ניגונים מכוונים'. 'ניגונים מכוונים' הם ניגונים שמיוחסים לנשיאי חב"ד. ההבנה היא שהניגונים הללו תכליתם להביא את האדם לידי קרבת א-להים, לדבקות, ושהם טומנים בחובם מערכת של כוונות שלא תמיד גלויות וחשופות בפני החסידים. זו הסיבה לדעתי שבגללה חשוב היה לזלמנוב לא להישאר תלוי על בלימה ולהכריע מכח הסמכות שקיבל מהרבי הריי"צ באיזו גרסה לבחור. יש סוד בניגון וקיימת חשיבות גדולה לדייק ב'סוד' הזה. משום כך, עלינו ללמוד את הניגונים, לא רק במובן של לזהות או לשיר אותם, אלא יש ללמוד את הניגונים כפי שלומדים תורות חסידיות, ממש כך, ואף למעלה מזה.
"בניגון הזה 'ניגון ההשתטחות' מעניין שישנו מוטיב שחוזר בשתי הגרסאות והמוטיב הזה הוא מוטיב מתוך ניגון 'ארבע בבות' שהוא אחד הניגונים החשובים והמרכזיים בחסידות חב"ד, אם לא החשוב והמקודש שבהם, שמיוחס למייסד החסידות רבי שניאור זלמן מליאדי – האדמו"ר הזקן. גם אפשר לומר שהניגון הזה ברוחו של האדמו"ר הזקן ושניתן לשמוע את האדמו"ר הזקן בתוכו. אולי לכך התכוון זלמנוב כשכתב 'תנועה מלאת געגועים'. רואים את דמות דיוקנו של האדמו"ר הזקן בעיניו של האדמו"ר הצמח-צדק דרך הניגון".
רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר ה"צמח צדק". אוסף שבדרון הספרייה הלאומית
סיפורו של "ניגון הדבקות – ההשתטחות" ("השתטחות" במשמעות מיוחדת שמציינת הליכה לקברו של צדיק) טווה בצלילים קשר משולש בין-דורי עמוק בין אב, בת ונכד שהקדישו את חייהם, כל אחד בדרכו, למען הכלל ולמען דרך חיים שהאמינו בה בכל מאודם. סיפור חייה ודמותה האצילית של דבורה לאה הפכו שם דבר במסורת החב"דית וכפי שסיכם זאת רבי יוסף יצחק שניאורסון ברשימותיו:
"הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה, בתו של רבנו הזקן ואמו של כבוד קדושת האדמו"ר הצמח-צדק היתה כפי שסיפר הרב יצחק אייזל מהאמיל – אישה גדולה בדעת ויראת אלקים ומסורה לרבינו הגדול כאחד החסידים הגדולים. בחשיבות גדולה ובחרדת קודש מזכירים כל החסידים הגדולים את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד יודע היטב אשר מסירת נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחיי (אילן החיים = תורת החסידות)".
תודה לעזרא שבט ויעקב פוקס ממחלקת כתבי-יד על עזרתם באיתור כתב-יד ה"צמח צדק".
