"האם בעבר לא פחדתי מסכנות כבדות מאלו שפקדו את חיי? אהבה היא דבר המלא תמיד בספקות ופחדים"

מה הופך אישה לגיבורה?

לאובידיוס, המשורר הרומי ש"קיבץ" מכתבים של דמויות נשיות מהמיתולוגיה, הייתה תשובה ברורה: כדי שאישה תיחשב לגיבורה, עליה להיות אהובה שנעזבה.

קובץ המכתבים Heroides (בלטינית: Epistulae Heroidum), שנכתב בידי המשורר אובידיוס בשנת חמש עשרה לפני הספירה, מגולל את סיפורי נטישתן של חמש עשרה נשים אשר דמויותיהן מוכרות לנו מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הסיפורים נכתבו כפרי עטן של הנשים עצמן, שחיברו מעיין "מכתבי-שיר" לאהוביהן שעזבו. נקודת המוצא של מרבית המכתבים מייאשת, שכן מרחפת סביבם הידיעה שהם מיועדים לנוכחות נעדרת, וספק אם יגיעו או אף יישלחו אי פעם ליעדם. למרות האפשרות לקטלג את הקובץ בפשטות ככזה המכיל "מכתבי אהבה", לרוב חורגים המכתבים מהגדרה חלקית זו. רובם ככולם כוללים גם ביטויי כעס והטחות אשמה באהובים הנוטשים, אשר גם דמויותיהם מוכרות היטב מסיפורי המיתולוגיה, לרוב בתור גיבורים.

פרשנות שמו של הקובץ, שמקורו בשפה הלטינית, אינה ברורה לחלוטין מבחינת תרגומו, והצעות שונות עלו בחלוף השנים באשר לפענוח כותרתו. אחת מן ההצעות מגדירה את המילה "Heroid" ככזו המלחימה יחדיו שתי מילים: "שיר הגיבור".

איור מתוך כתב יד של תרגום של אובידיוס, "פנלופה"

מילה זו מתייחסת הן לתואר האדם – הגיבור הלוחם, והן לפעולתו – כתיבת השיר (או המכתב). ההגדרה המובאת מעלה מולידה משמעות כפולה; היא טומנת בחובה שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהות דמויות הגיבורים בשיר. אפשר היה להציע כי הקובץ מכיל "שירים על הגיבורים": הגברים שלהם מוקדשים המכתבים הם גיבורים ידועים, המוזכרים במסגרת סיפורי המיתולוגיה: אודיסאוס, פריס, אכילס ואינאס הם רק מקצת האהובים העוזבים שלהם מיועדים כתבים אלו, אשר שמותיהם מתקשרים לסיפורי מלחמה, גבורה ואומץ.

לפי הצעה זו, אפשר שהגדרת הגיבור המצויה בכותרת הספר מזוהה עם נמעני המכתבים, הלוא הן דמויות הגברים. עם זאת, ההיפוך המגדרי שמבצע המשורר בכתיבתו, שבמסגרתו הוא משנה את סדר ה"מוען-נמען" הנפוץ לאותה התקופה (הנשים הן הכותבות או המשוררות, ואילו הגברים הם האהובים), מחזק את הפרשנות שנעשתה רווחת בתרגום שם הקובץ, לפיה אין הגברים הם הגיבורים האמיתיים של המכתבים. תרגום הכותרת המקובל יותר, המכוון ל"שירים שנכתבו בידי גיבורים", או למעשה – "מכתבי הגיבורות", הופך את המוענות – דמויות הנשים, לגיבורות האמיתיות של הקובץ. אובידיוס מזהה בנשים הנבחרות הן גיבורות הן יוצרות ומשוררות, המבקשות לספר את סיפור נטישתן האישי ומביעות את כאבן באמצעות מדיום הכתיבה.

קורבנות הרצוי או המצוי?

האישה שמכתבה פותח את האוסף, באופן מפתיע מעט, היא פנלופה. פנלופה היא בת זוגו של אודיסאוס, מלך איתקה, אשר סיפור מסעותיו מתואר באריכות במסגרת האפוס ההומרי, האודיסיה. לקראת סוף האפוס שב אודיסאוס לזרועותיה של אשתו האוהבת לאחר עשרים שנים של המתנה ממושכת מצידה:

"[…]וכשלו ברכיה ולבבה החביב, יען הכירה הסימן הנאמן לה נתן אודיסס, נגרו דמעיה, קפצה ותרץ ותפל על-צואר אודיסס האלהי ותישק את ראשו[…]"

הדמות הנשית החזקה שעולה מעלילת האפוס הפכה את פנלופה לסמל ומופת של אישה אוהבת ונאמנה בקרב חובבי הספרות. האפוס עוסק בין השאר בסיפורה של פנלופה בזמן היעדרו של אודיסאוס, ומציג אותה כאישה מבריקה הדוחה את מחזריה בשלל תחבולות כדי להתחזק מבחינה פוליטית, ובד בבד מתאר גם את התלבטויותיה הרבות, את בדידותה הבלתי נסבלת, מחשבותיה על המוות וגם את שיקוליה להינשא בשנית. למרות מורכבותה, האפוס משכיח את חולשותיה של פנלופה, והדמות שנחקקת בזיכרון הקוראים היא כזו המתאפיינת בחוזק נפשי, איפוק וחוכמה.

 Penelope awaiting Ulysses by Rudolph von Deutsch

"הו אז, שספינתו הייתה בדרכה ללאקיידמון, המאהב הנואף היה מוצף במים זועמים! אז לא הייתי שוכבת במיטתי הנטושה, ולא הייתי נותרת לבדי ומתלוננת על הימים החולפים לאיטם…"

בשונה מדמותה באפוס, המכתב של פנלופה בקובץ חושף אישה פגועה, מפוחדת ובודדה, המצויה בסכנה מתמדת. למרות שמכתבה ב-Heroides טומן בחובו את אפשרות החזרה של אודיסאוס, אולי מתוך נאמנות מה למתרחש בסוף האודיסיה, פנלופה בוחרת לסיים במילים הנכתבות בידי אישה שעדיין רואה ומגדירה את עצמה ככזו שננטשה. המכתב כמו נקטע בידיה לפני חזרתו של האהוב, ומותיר את הקורא, אשר לא מכיר את עלילת המקור, במחשבה שהנטישה – היא-היא מוקדו ועינינו של הסיפור. הסוף החיובי של האודיסיה שמסתיימת בחזרתו של אודיסאוס, והדגש על איחוד האוהבים, עובר כאן שינוי לסיום מעורפל ופתוח, שבמסגרתו יכול הקורא רק לקוות, יחד עם פנלופה, לחזרתו של האהוב. כאשר היא הדוברת היחידה, השורות החותמות את המכתב יכולות להיקרא כפנטזיה ציורית של אישה נאמנה, שהקדישה את כל חייה לציפייה בלתי ממומשת ולחריצת גורלה ככלה עזובה:

"ובאשר לי, אותי עזבת בעודי רק נערה, על אף שאמור היית לחזור מיד – לבטח אראה לך גבירה קשישה"

אובידיוס מבקש להגדיר את מושג הגבורה מחדש, תוך שההמתנה האין סופית והאהבה חסרת הגבולות לאהוב שספק אם ישוב, מוצגות כאבני בוחן ומוצגות כאידיאל בעיצוב דמות "הגיבורה החדשה" של המשורר. עובדת חזרתו של אודיסאוס נעשית זניחה, בזמן שמוקד הסיפור עובר לתרחיש הנטישה עצמה ולשנים שהעבירה פנלופה בגפה.

גבורתה של פנלופה בראי האפוס הונחה בצד, תוך שאובידיוס מכניס ליצירתו את נקודת הראות הנשית, לכאורה, לשאלת הגדרת הגבורה. לאור הדגשים השונים והבחירה בשכתוב או בקטיעת סיפורה של פנלופה בידיה שלה, נראה שהקובץ לא מגולל את סיפוריהן של נשים שננטשו, אלא של נשים שבחרו לספר את סיפורן ככאלה שננטשו. אובידיוס נותן את התחושה כי בעיניהן של הנשים עצמן אַמות המידה משתנות, תוך שסבל, יגון ואי וודאות הופכים להיות למופת לגיבורה החדשה, הממתינה והמאוהבת.

Penelope by Jacopo d'Andrea, 1849

שמיעת הסיפור מפי הנשים בלבד מתעתעת בנו להאמין כי כולן אכן ננטשו, ויגונן הכבד גורם לנו לצאת מנקודת ההנחה שהן דוברות אמת. נראה שהנשים עשו כל שביכולתן כדי להצדיק את נוכחותן ככותבות באוסף מכתבים זה, עד שקשה להבחין אם ההיסטוריה היא זו שקבעה את גורל חייהן המר, או שמא – הן שעשו זאת בעצמן.

"אבל כעת, ממה אני פוחדת – אינני יודעת, ועם זאת – פוחדת אני מהדברים כולם"

אך למרות אותו תעתוע שנוצר בקריאת השירים, תוך שהם מובאים בגוף ראשון, כמו מפי הנשים עצמן – יש לזכור שהקובץ נכתב, אחרי הכל, בידי אובידיוס ­– ששאל את דמויותיהן ואת קולן של נשות הגיבורים ושם את גרסתו בפיהן. דמותו של אובידיוס אף היא בגדר חידה עבורנו, וידוע לנו, בעיקר, שהיה משורר גדול ומוערך וכתב בכישרון רב. עם זאת, ידוע גם בוודאות כי בהחלט לא היה אישה מאוהבת.