לקראת סוף שנת 1893, פורסמה בעיתון "הצבי" הירושלמי כתבה תחת הכותרת "מצוות צריכות כוונה". הכתבה, חתומה בידי חתנו של אליעזר בן יהודה – שלמה-נפתלי הרץ יונאס, נכתבה לכבוד חג החנוכה הממשמש ובא.
המחבר ביקש לשבח את גבורתו של יהודה המכבי, וחיפש גם בדורו, בתקופה של התעוררות ציונית, את יהודה המכבי החדש שידע "לאסוף חיל ללכת קדימה". מלחמות יהודים, היו גם בימי היישוב הישן, ומתנגדיו החרדים של אליעזר בן יהודה, הלשינו עליו לטורקים וטענו כי מדובר בלא פחות מקריאה למרד בשלטון שמאחוריה עומד אליעזר בן יהודה! בכתבה שהועברה לטורקים, תורגמה המילה "חיל" ל"צבא" והביטוי "ללכת קדימה" תורגם ל"כיבוש המזרח", וכך פורשה מליצה תמימה שהופיעה בסוף כתבה בעיתונו של בן-יהודה בתור כוונה להקים צבא שימרוד בטורקים. בן-יהודה נעצר ונידון לשנה של מאסר.
למזלו של בן-יהודה, בזכותם של יהודים רבי השפעה, הוחלט שעניינו יובא שוב לפני שופט, בתקווה שזה יבין את העלילה וישחרר אותו.
בערב לפני המשפט, כתב בן-יהודה מבית האסורים מכתב אהבה מרגש לאשתו (השנייה) חמדה:
חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי,
מחר יום הדין. לבי אומר לי, תקותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי;
אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים, למחר בעת הזאת נהיה יחד בבתינו. מה אחבקך, בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה!
מה נעים לי בית האסורים הלילה הזה, מה יקר לי חדר כלאי, בתקותי להיות מחר אתך יחד! אבל, רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היתר קל יוכל לגרם איזה בלבול, איזה עכוב קטן, ודי בזה להשיבני שנית אל חדרי לאיזה ימים.
עלינו לחשב תמיד היתר רע, ולהיות נכונים לקבל את הרע באמץ רוח, כיאות לאנשים כמונו, כיאות לאשה כמוך.
ועל כן, חמדתי היקרה, בכל תקותנו להתראות מחר בביתנו, נהיה נא נכונים ומזמנים גם להרע. אל נא יפול לבנו, נתחזק בההכרה הזאת, כי מפני חבתנו ועבודתינו לטובת עמנו ולטובת הקדמה התגוללו שונאינו עלינו והעלילו עלינו עלילות שקר.
ההכרה הזאת דיה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח. ועל כן רעיתי היקרה, חזקי ואמצי, ודעי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני ובדעתי כי את תגברי על כל הצרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה, אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולשוב לעבודתנו הגדולה לטובת הקדמה כמקדם. אחבקך בתי הנעימה ואנשקך.
אליעזר בן יהודה
מכתב האהבה המקורי השמור בספרייה הלאומית, לחצו על המכתב לגודל מלא
לשמחתם של אליעזר בן-יהודה וחמדתה רעייתו, החליטו השופטים לשחרר אותו והוא שב לחיק משפחתו. זה היה נס החנוכה שלו.
Nimrud ivory plaque, with original gold leaf and paint, depicting a lion devouring a human, British Museum
תרגם משומרית והוסיף הקדמה: אורי גבאי
קטע הקינה שלפנינו הוא הבית הרביעי של הקינה "עירי אשר נבזזה", אחת הקינות הארוכות ביותר שהגיעו לידינו מן הספרות השומרית, אם לא הארוכה שבהן: היא כללה כ־2000 שורות שיר. הקינה הייתה ידועה בכל רחבי מסופוטמיה, ואף מעבר לה – בעיר מארי שבסוריה ובשושן שבאירן – מראשית האלף השני לפנה"ס עד סוף האלף הראשון לפנה"ס. חלקים ממנה הגיעו לידינו בכארבעים לוחות בכתב יתדות מאתרים שונים ומתקופות שונות. בהעתקים שלה מן המאה השביעית לפנה"ס והלאה מלווה את הטקסט השומרי גם תרגום לאכדית.
כמו רבות מן הקינות השומריות, הקינה מתארת כיצד מקוננת האלה אִינַנַה על חורבן עירה, כשהיא לובשת דמות פרה גועה. האלה גועה ובוכה על עירה, על ביתה – כלומר מקדשה, על אישהּ – כלומר האל תמוז, ועל בניה – הלא הם תושבי העיר. היא מתארת לא רק את המוות וההרס אלא גם את הפגיעה בסדר החברתי ובמנהגיו, ואת האויב ששוכן עתה בעירה ובמקדשה.
הקינה איננה רק יצירה ספרותית. כמו כל הקינות השומריות היא הייתה חלק מפולחן המקדש שנועד להזכיר לאלים את ההרס הנורא שיכול לקרות בזעמם, ועל כן ככל הקינות היא מסתיימת בבקשה להרגעת לב האלים כדי שחורבן כזה לא יקרה שוב.
סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות
בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה ירושלים ענייה וחרבה. מאות מנשות היישוב היהודי נדחפו אל העיסוק בזנות. בעוד המנהיגות הגברית חיפשה אשמים, נשות העיר מצאו פתרונות ומיגרו את התופעה.
בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה העיר ירושלים ענייה וחרבה. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. בעוד הוועד היהודי בעיר כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הפשילו נשות העיר את שרווליהן ופנו לצמצום התופעה החמורה. למרות ההתנגדות והזלזול שהקיפו אותן, הייתה זו פעילותן שמיגרה כמעט כליל את הזנות בירושלים.
"החלוצה הירושלמית", כתבה ב"חדשות הארץ" מ-21 באוגוסט 1919
"בחודש פברואר", נכתב בידיעה הקצרה שפורסמה ב-21 באוגוסט 1919, "התחילו שתים-עשרה צעירות מחוסרות-עבודה בגיל של 20-14 לעבד גנת-ירק בהשגחת פועלת בעלת-מקצוע". הכתבה התמימה הסתירה יותר משגילתה.
ירושלים מוטלת חרבה
שנות מלחמת העולם הראשונה היו קשות במיוחד בעיר ירושלים. על אף שנכבשה ללא ירייה אחת בידי הבריטים, קדמו להשתלטות האימפריה החדשה בשכונה ארבע שנים ארוכות של מצוקה ודלות. האימפריה העות'מנית, אשר לא טרחה רבות בפיתוח ארץ ישראל, התייחסה אל יהודי הארץ – בייחוד לעולים החדשים שלא היו נתיני האימפריה – כאל גייס חמישי פוטנציאלי. במהלך המלחמה הידלדלה אוכלוסיית היישוב היהודי בירושלים, כך שבסופה נותרה בה רק מחצית מתושביה לפני פרוץ המלחמה.
ב-9 בדצמבר החלה נסיגת הבהלה של הכוחות העות'מנים מירושלים. יומיים לאחר מכן הגיע אליה הגנרל אלנבי, מפקד המערכה על ארץ ישראל, והתקבל בחגיגיות. העיר נכנעה רשמית בפני האימפריה החדשה. קריאות הצהלה בהן התקבל הצבא הבריטי לא מנעו את המשך הסבל של תושבי (ובעיקר תושבות) העיר.
רעב ועוני קשים נצפו בכל פינה בשכונות היהודיות. מתוך קהילה בת כ-26 אלף תושבים, נמנו מעל ל-3,000 יתומות ויתומים. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. הן הצטופפו בבתי הבושת שהוקמו בנחלת שבעה ובתי מילנד (בידיעת ובאישור הממשל הצבאי הבריטי). לקוחותיהם העיקריים היו החיילים הבריטים שהשתכנו באזור.
נושא הזנות, שהיה לאחת ממצוקות תושבי העיר היהודיים, לא נסתר מעיניי המנהיגות היהודית בעיר: הוא הועלה בקצרה באחת מפגישות ועד העיר במרץ 1918, ומושב שלם הוקדש לנושא בחודש יוני. ההתייחסות לשאלת זהות הנערות והנשים שעסקו בזנות הייתה מינמלית. הדגש הושם על הפגיעה שסופגות השכונות מהעיסוק הנלוז, והטומאה שנופלת על קדושת יהודי העיר נידונה באריכות.
בעוד הוועד היהודי בירושלים כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הנהיגו נשות הקהילה היהודית שורה של יוזמות בזק למיגור הזנות בעיר: תחילה, הן העבירו שיעורי ערב לנשים כדי להרחיקן מהפעילות ב"שעות הערות", וארגנו בנוסף קורסים מקצועיים לנערות. מטרת הקורסים הייתה להעניק להן השכלה ודרכי פרנסה חלופיות שלא היו פתוחות בפניהן.
"שעורי ערב בירושלים", כתבה ב"חדשות הארץ" מהאחד ביולי 1919. למרות שאין אזכור לפעילותן של "אגודות הנשים", הן אלו שדחפו לפתיחת שיעורי הערב ליתומות ויתומים
משחזו בהצלחת יוזמותיהן, עמלו נשות הקהילה לערב גם את רשויות הצבא הבריטי ואת הוועד היהודי בעיר.
"בית מלאכה חדש לאריגה", תוצר של הלחץ שהפעילו נשות העיר על המושל הצבאי (שאישר את קיומן של בתי הבושת שפעלו). כתבה ב"חדשות הארץ" ב-7 ביולי 1919
נשות העיר לא עצרו שם והובילו יוזמות נוספות: הן חילקו בגדים לילדים בשיתוף ועד העיר ונשות הדסה, סייעו לצוותי בתי החולים ולקחו תחת חסותם אלפי יתומות ויתומים – תחילה במפקד יתומים ולאחר מכן באיסופם לשיעורים שארגנו.
דוגמא לאחת מהיוזמות המוצלחות של נשות הקהילה בירושלים – עבודה חקלאית ליתומות. דיווח מתוך בטאון 'הפועל הצעיר', הידיעה התפרסמה בארבעה ביולי 1919.
כרוז דו-לשוני שהתפרסם שנה לאחר מכן, בנובמבר 1918, מדגים את הדרך בה הבינו הן ההנהגה הציונית בארץ ישראל, והן הוועד האשכנזי בעיר את המגפה. הכרוז מביא את דבריו של ראש ועד הצירים הציונים בארץ, ד"ר חיים ויצמן:
"ד"ר וייצמאן מוסר העובדא המעציבה אשר בשביל התנאים הקשים שבארץ התפתחו הזנות והשכרות בירושלם, בירושלם לבדה נמצאות חמש מאות זונות יהודיות, אשר אי-חפצן לעבוד בבתי-מלאכה ולהרויח בקלות את הפונט."
נאומו של ד"ר חיים ויצמן, העתק מהעיתון די צייט שהתפרסם בתאריך ב' בכסלו תרע"ט (6.11.1918). מתוך התיק הארכיוני "ועד העיר לקהילות האשכנזים"
בישיבת מאה שערים אורגנה מחאה קולנית. מטרתה לא הייתה להגן על הנשים שהידרדרו למצבן הנוכחי בעל כורחן, אלא הכחשה נמרצת של הבדותות המרושעות שמפיץ הוועד האשכנזי.
האיסור המפורש על פעילות בתי הבושת בירושלים התקבל, בסופו של דבר רק בספטמבר 1919. היה זה חודשים רבים אחרי פנייתן של נשות האגודות השונות שפעלו בעיר אל המושל הצבאי – הקולונל סטורס. בזכות פעילותן המהירה של נשות ירושלים, אשר סירבו להאשים את הנשים העוסקות בזנות ולעצום עיניהן מולן, התופעה מוגרה כמעט כליל עוד בטרם הוחלט על סגירת בתי הבושת בעיר.
מלכת האקספרסיוניזם, כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד.
הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר שגבולות הפעילויות השונות: כתיבה, תיאטרון וציור בתוך הזרם היו מטושטשים למדי.
בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג-היידקר, יהודית שרגל ואחרים.
"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם" – במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.
ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד:
תרגום הטקטסים: יהודה עמיחי. תודה לחנה עמיחי על הרשות לפרסם את התרגומים.
ערב השקת הספר עיר של חלום בספריה הלאומית 15/12/2016
עטיפת הספר "עיר של חלום" , ערך מוטי סנדק, הוצאת סמטאות בשיתוף הספרייה הלאומית, 2016
על הספר "עיר של חלום": שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים (1945-1869), הספר "עיר של חלום" מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה בתרגום לעברית:
"הנהר השחור" (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, "ארתור ארונימוס ואבותיו" (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו"אני ואני" (1942) בתרגומו של פרופ' גד קינר-קיסינגר, שאותו כתבה לסקר-שילר בירושלים, זהו מחזה השואה היחיד בעולם שנכתב בירושלים בזמן השואה, בו חזתה המחזאית את סופו של המשטר הנאצי בשנת 1942בעת שהיה עדיין בשיא כוחו….
הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק (לאחר עבודת מחקר של 6 שנים) כולל מבואות על כל מחזה ואחרית דבר אקדמית מאת פרופ' גלילי שחר, כמו כן הומאז' לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה שימברוסקה ויהודה עמיחי.
הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.
