"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

למי כתב אבשלום פיינברג את מכתב האהבה המרגש שעל בסיסו נכתב השיר "אלף נשיקות"? סיפורה של אהבה לא ממומשת

אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון

"אלף נשיקות לך, אהובתי. כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהובותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך, אהובי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי."

את המילים המרגשות האלה כתב אבשלום פיינברג, ההוגה ההרפתקן של ארגון ניל"י, בשנת 1910 והוא בזיכרון יעקב. אם המילים מוכרות לכם, אינכם טועים – מדובר במכתב שהיה השראה לשיר "אלף נשיקות לך אהובתי" שחיברה הפזמונאית מירית שם אור.

במשך שנים רבות הייתה הסכמה לגבי הנמענת של המכתב: רבקה אהרונסון שלימים תהיה (כך נטען לפחות) ארוסתו של אבשלום פיינברג.

רבקה הייתה אחותם של אהרן, אלכסנדר ושרה אהרונסון המוכרים בזכות פעילותם במחתרת ניל"י.

אלא שהתאריך שעל המכתב מלמד כי לא ייתכן שמכתב ה"אלף נשיקות", נכתב באמת לרבקה, כי התאריכים פשוט לא מסתדרים: המכתב חובר על ידי פיינברג ב-18 באוקטובר 1910, אך הוא הכיר את רבקה אהרונסון רק בדצמבר של אותה שנה.

זהותה של הנמענת המקורית של המכתב לא התגלתה מעולם. אך לאחר פגישתם של פיינברג ואהרונסון, ידוע שהקדיש לה את המכתב. אהבתם של השניים לא מומשה מעולם: רבקה אהרונסון נשלחה על ידי משפחתה אל מחוץ ליישוב העברי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואבשלום פיינברג נהרג בסיני בינואר 1917 בעודו בשליחות סודית עבור ארגון ניל"י.

 

הנוסח המלא של המכתב

אלף נשיקות לך, אהובתי.

כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים של אהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי.

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך.

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן.

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל…

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה!

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.

ובכל-זאת!

אלף נשיקות לך כוכבי!

 

המכתב המלא של אבשלום פיינברג. המכתב נמצא ב"בית אהרונסון – מוזיאון ניל"י"

 

 

עוד מכתבי אהבה:

מכתב האהבה המקסים ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה



קינה שומרית בת 4,000 שנה

"אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם – אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי? / הָיְתָה (עִירִי) לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר (אֶת כַּדָּיו) / לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ. / בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים / עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת."

Nimrud ivory plaque, with original gold leaf and paint, depicting a lion devouring a human, British Museum

תרגם משומרית והוסיף הקדמה: אורי גבאי

קטע הקינה שלפנינו הוא הבית הרביעי של הקינה "עירי אשר נבזזה", אחת הקינות הארוכות ביותר שהגיעו לידינו מן הספרות השומרית, אם לא הארוכה שבהן: היא כללה כ־2000 שורות שיר. הקינה הייתה ידועה בכל רחבי מסופוטמיה, ואף מעבר לה – בעיר מארי שבסוריה ובשושן שבאירן – מראשית האלף השני לפנה"ס עד סוף האלף הראשון לפנה"ס. חלקים ממנה הגיעו לידינו בכארבעים לוחות בכתב יתדות מאתרים שונים ומתקופות שונות. בהעתקים שלה מן המאה השביעית לפנה"ס והלאה מלווה את הטקסט השומרי גם תרגום לאכדית.

כמו רבות מן הקינות השומריות, הקינה מתארת כיצד מקוננת האלה אִינַנַה על חורבן עירה, כשהיא לובשת דמות פרה גועה. האלה גועה ובוכה על עירה, על ביתה – כלומר מקדשה, על אישהּ – כלומר האל תמוז, ועל בניה – הלא הם תושבי העיר. היא מתארת לא רק את המוות וההרס אלא גם את הפגיעה בסדר החברתי ובמנהגיו, ואת האויב ששוכן עתה בעירה ובמקדשה.

הקינה איננה רק יצירה ספרותית. כמו כל הקינות השומריות היא הייתה חלק מפולחן המקדש שנועד להזכיר לאלים את ההרס הנורא שיכול לקרות בזעמם, ועל כן ככל הקינות היא מסתיימת בבקשה להרגעת לב האלים כדי שחורבן כזה לא יקרה שוב.

 

זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ!
הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל!
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, הָאֵלָה אִינַנַה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל!
הֲלֹא זֶה עַל עִירָהּ, הֲלֹא זֶה עַל בֵּיתָהּ,
הֲלֹא זֶה עַל אִישָׁהּ, הֲלֹא זֶה עַל בְּנָהּ.

הִיא מַבִּיטָה בִּפְנֵי יוֹם־הַסַּעַר וּמִיָּד מַכִּירָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל יוֹם זֶה,
הִיא מִתְהַלֶּכֶת כְּפוּפָה וְיוֹם־הַסַּעַר מַכֶּה בָּהּ בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר.
אֵיכָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר?
אִשָּׁה טְהוֹרָה! מַדּוּעַ נֶהֱרַס הַבַּיִת הַטָּהוֹר, הַבַּיִת הַבּוֹהֵק?

"קִינָה! מַדּוּעַ כֹּה קָרָה?
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם אֲנִי – מַדּוּעַ פָּנוּ הַהוֹד וְהֶהָדָר מִתִּפְאַרְתּוֹ (שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ)?
גבירת מִקְדָּשׁ אֵאַנַה אֲנִי – אֶבְכֶּה עָלָיו מָרָה!
אֲנִי בּוֹכָה וְהַבֶּכִי מַר,
אֲנִי נֶאֱנַחַת וְהָאֲנָחָה נֶעֱתֶקֶת!
וְעַתָּה אֶלְמַד־נָא הֵיכָן מְקוֹם הַבֶּכִי,
אֶלְמַד־נָא הֵיכָן מְקוֹם הָאֲנָחָה!"

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ:
"מִלָּתִי הִיא 'אַלְלַי!' – מַדּוּעַ (הָעִיר) נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?
מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא 'אַלְלַי!'
הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד!
הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד!
בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי,
עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי,
כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים!
וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית,
רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה,
חִישׁ מַהֵר בָּאוּ!"

"אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם – אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי?
הָיְתָה (עִירִי) לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר (אֶת כַּדָּיו),
לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ.
בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים,
עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת.
בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם שֶׁלִּי שׁוֹבֵר הַמְפַקֵּחַ אֶת הַקַּנְקַנִּים,
בִּשְׁדוֹתַי הָאִכָּר מֵשִׁיב אֶת הַסַּל.
בִּדְרָכַי שְׁלִיחֵי אוֹיֵב מְרַצְּחִים,
בִּרְחוֹבוֹתַי פּוֹרְצִים שְׁלִיחִים.
אֶת בֵּיתִי פָּרְצוּ לְהָפְכוֹ לְבֵית אֲחִיהֶם,
אֶל אוֹצָרִי הִגִּיעַ הָאוֹיֵב וְהִרְחִיקַנִי!"

"אַלְלַי! אֹמַר נָא אוֹיָה לְעִירִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמָּהּ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְבֵיתִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לִדְבִירִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאוֹצָרִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאִישִׁי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לִבְנִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה!"

 

ד"ר אורי גבאי הוא מרצה בחוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית.

 

לוח מספריית אשורבניפל בנינווה (המאה ה-7 לפנה"ס), שעליו כתובה חלק מהקינה השומרית המובאת כאן. כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.  ©Trustees of the British Museum

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

 

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה ירושלים ענייה וחרבה. מאות מנשות היישוב היהודי נדחפו אל העיסוק בזנות. בעוד המנהיגות הגברית חיפשה אשמים, נשות העיר מצאו פתרונות ומיגרו את התופעה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה העיר ירושלים ענייה וחרבה. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. בעוד הוועד היהודי בעיר כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הפשילו נשות העיר את שרווליהן ופנו לצמצום התופעה החמורה. למרות ההתנגדות והזלזול שהקיפו אותן, הייתה זו פעילותן שמיגרה כמעט כליל את הזנות בירושלים.

 

"החלוצה הירושלמית", כתבה ב"חדשות הארץ" מ-21 באוגוסט 1919

 

"בחודש פברואר", נכתב בידיעה הקצרה שפורסמה ב-21 באוגוסט 1919, "התחילו שתים-עשרה צעירות מחוסרות-עבודה בגיל של 20-14 לעבד גנת-ירק בהשגחת פועלת בעלת-מקצוע". הכתבה התמימה הסתירה יותר משגילתה.

 

ירושלים מוטלת חרבה

שנות מלחמת העולם הראשונה היו קשות במיוחד בעיר ירושלים. על אף שנכבשה ללא ירייה אחת בידי הבריטים, קדמו להשתלטות האימפריה החדשה בשכונה ארבע שנים ארוכות של מצוקה ודלות. האימפריה העות'מנית, אשר לא טרחה רבות בפיתוח ארץ ישראל, התייחסה אל יהודי הארץ – בייחוד לעולים החדשים שלא היו נתיני האימפריה – כאל גייס חמישי פוטנציאלי. במהלך המלחמה הידלדלה אוכלוסיית היישוב היהודי בירושלים, כך שבסופה נותרה בה רק מחצית מתושביה לפני פרוץ המלחמה.

ב-9 בדצמבר החלה נסיגת הבהלה של הכוחות העות'מנים מירושלים. יומיים לאחר מכן הגיע אליה הגנרל אלנבי, מפקד המערכה על ארץ ישראל, והתקבל בחגיגיות. העיר נכנעה רשמית בפני האימפריה החדשה. קריאות הצהלה בהן התקבל הצבא הבריטי לא מנעו את המשך הסבל של תושבי (ובעיקר תושבות) העיר.

 

מסדר של מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, ירושלים. מתוך: ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה, אלבום תצלומים בקטלוג הספרייה הלאומית

 

המלחמה בתופעת הזנות

רעב ועוני קשים נצפו בכל פינה בשכונות היהודיות. מתוך קהילה בת כ-26 אלף תושבים, נמנו מעל ל-3,000 יתומות ויתומים. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. הן הצטופפו בבתי הבושת שהוקמו בנחלת שבעה ובתי מילנד (בידיעת ובאישור הממשל הצבאי הבריטי). לקוחותיהם העיקריים היו החיילים הבריטים שהשתכנו באזור.

נושא הזנות, שהיה לאחת ממצוקות תושבי העיר היהודיים, לא נסתר מעיניי המנהיגות היהודית בעיר: הוא הועלה בקצרה באחת מפגישות ועד העיר במרץ 1918, ומושב שלם הוקדש לנושא בחודש יוני. ההתייחסות לשאלת זהות הנערות והנשים שעסקו בזנות הייתה מינמלית. הדגש הושם על הפגיעה שסופגות השכונות מהעיסוק הנלוז, והטומאה שנופלת על קדושת יהודי העיר נידונה באריכות.

בעוד הוועד היהודי בירושלים כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הנהיגו נשות הקהילה היהודית שורה של יוזמות בזק למיגור הזנות בעיר: תחילה, הן העבירו שיעורי ערב לנשים כדי להרחיקן מהפעילות ב"שעות הערות", וארגנו בנוסף קורסים מקצועיים לנערות. מטרת הקורסים הייתה להעניק להן השכלה ודרכי פרנסה חלופיות שלא היו פתוחות בפניהן.

 

"שעורי ערב בירושלים", כתבה ב"חדשות הארץ" מהאחד ביולי 1919. למרות שאין אזכור לפעילותן של "אגודות הנשים", הן אלו שדחפו לפתיחת שיעורי הערב ליתומות ויתומים

 

משחזו בהצלחת יוזמותיהן, עמלו נשות הקהילה לערב גם את רשויות הצבא הבריטי ואת הוועד היהודי בעיר.

 

"בית מלאכה חדש לאריגה", תוצר של הלחץ שהפעילו נשות העיר על המושל הצבאי (שאישר את קיומן של בתי הבושת שפעלו). כתבה ב"חדשות הארץ" ב-7 ביולי 1919

 

נשות העיר לא עצרו שם והובילו יוזמות נוספות: הן חילקו בגדים לילדים בשיתוף ועד העיר ונשות הדסה, סייעו לצוותי בתי החולים ולקחו תחת חסותם אלפי יתומות ויתומים – תחילה במפקד יתומים ולאחר מכן באיסופם לשיעורים שארגנו.

 

דוגמא לאחת מהיוזמות המוצלחות של נשות הקהילה בירושלים – עבודה חקלאית ליתומות. דיווח מתוך בטאון 'הפועל הצעיר', הידיעה התפרסמה בארבעה ביולי 1919.

 

כרוז דו-לשוני שהתפרסם שנה לאחר מכן, בנובמבר 1918, מדגים את הדרך בה הבינו הן ההנהגה הציונית בארץ ישראל, והן הוועד האשכנזי בעיר את המגפה. הכרוז מביא את דבריו של ראש ועד הצירים הציונים בארץ, ד"ר חיים ויצמן:

"ד"ר וייצמאן מוסר העובדא המעציבה אשר בשביל התנאים הקשים שבארץ התפתחו הזנות והשכרות בירושלם, בירושלם לבדה נמצאות חמש מאות זונות יהודיות, אשר אי-חפצן לעבוד בבתי-מלאכה ולהרויח בקלות את הפונט."

 

נאומו של ד"ר חיים ויצמן, העתק מהעיתון די צייט שהתפרסם בתאריך ב' בכסלו תרע"ט (6.11.1918). מתוך התיק הארכיוני "ועד העיר לקהילות האשכנזים"

 

בישיבת מאה שערים אורגנה מחאה קולנית. מטרתה לא הייתה להגן על הנשים שהידרדרו למצבן הנוכחי בעל כורחן, אלא הכחשה נמרצת של הבדותות המרושעות שמפיץ הוועד האשכנזי.

האיסור המפורש על פעילות בתי הבושת בירושלים התקבל, בסופו של דבר רק בספטמבר 1919. היה זה חודשים רבים אחרי פנייתן של נשות האגודות השונות שפעלו בעיר אל המושל הצבאי – הקולונל סטורס. בזכות פעילותן המהירה של נשות ירושלים, אשר סירבו להאשים את הנשים העוסקות בזנות ולעצום עיניהן מולן, התופעה מוגרה כמעט כליל עוד בטרם הוחלט על סגירת בתי הבושת בעיר.

 

לקריאה נוספת

'זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי', מאת מרגלית שילה. התפרסם בגיליון הראשון של "ירושלים וארץ-ישראל, כתב-עת ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה".

`;