קטעים מתוך "המופע הנסתר" מאת אורי אלון (הוצאת "כתר")
המלמד (בגן החיות של ברונקס)/
המלמד היה עב זקן ובשר והוא רבץ על הספסל בצל מול האי של הקופים. חמשת הילדים בחולצות הלבנות ובפאות הארוכות קפצו מולו בשמש עם מפת גן החיות ביד. המלמד, הם קראו לו, כתוב שיש זברות, נלך לראות זברות? אין מה לראות, הוא פסק, זברה זה כמו סוס, רק פסים, שחור לבן שחור לבן. הילדים טמנו את הראש במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש ג'ירפות, נלך לראות ג'ירפות? אין מה לראות, גם זה כמו סוס, רק צוואר כזה, ארוך ארוך, והוא הראה בידו כאומד את אורך הצוואר. הילדים הביטו בו בדממה ואחר חזרו לעיין במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש פילים, נלך לראות פילים? המלמד חשב כמה רגעים, התמתח, נאנח, הרכיב משקפיים, חבש מגבעת, נעמד, ואמר לילדים בואו, נלך לראות פילים.
*
המלמד (בדרך חזרה מהפילים)/
המלמד ישב במושב הקדמי עם המיקרופון ביד והגיש ליושביו הזעירים של המיניבוס תוכנית רדיו פרטית. הוא סיפר להם על נס שקרה לסבתו כשהייתה נערה באושוויץ ועל גילויים חדשים באסטרונומיה שמאששים את ההנחות של חכמי התלמוד. הוא חילק פרסים למי שידע לומר על פי הסדר הנכון את כל שושלת האדמו"רים ואפילו לימד את הילדים שיר טיולים ביידיש מילדותו והם חזרו אחריו שורה שורה. על הכורסה בערב, עדיין זורח, אמר לפרל תוך כדי משיכת הגרביים הלחים מהרגליים, את יודעת, ככה בדיוק אני צריך ללמד – עם הגב לקהל ומיקרופון חזק ביד.
*
המלמד (בֵּיצָה בברוקלין)/
שבע דקות אחרי הצלצול נכנס המלמד אל הכיתה, פסע בנחישות עצלה אל החלון והחל למשוך בצווארוני הילדים שעמדו על הכיסאות, מיטיבים את נקודת התצפית. ההפסקה נגמרה, פלט רפוי, לשֶׁבת, לשבת, ביטול תורה. אבל המלמד! קרא מנחם מנדל בהתרגשות, היה עכשיו פיצוץ גדול על אחד התאומים! תראה! תראה את השרפה! המלמד הביט אל האופק, צמצם את עיניו, אמר – ה' ירחם, סגר את הווילון, משך בצווארוני הסקרנים האחרונים, והתחיל לשנן בניגון – ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תיאכל ובית הלל אומרים לא תיאכל. כשהחל לשרטט על הלוח חִצים וביצים, התגנב מנחם מנדל אל החלון, אבל המלמד, עם עיניים בגב, קרקע אותו למקום עוד לפני שהצליח לראות משהו וציווה עליו להעתיק את המשנה ח"י פעמים. כך שרק לקראת סוף השיעור התקבל הדיווח הראשון, כשהמלמד בעצמו קרב אל החלון, תוך כדי שינון, הסיט מעט את הווילון, ואמר לאט, במנגינה מוזרה – לא הפסדת כלום מנחם מנדל, העשן עוד לא התפזר.
*
בפתח המנהרה/
בחמש לפנות בוקר, אדם זקן צולע על ירכו עם ספר עץ חיים תחת זרועו אל רחבת הכותל ואל פתח המנהרה. מפאותיו זולגות קרות טיפות מקווה אחרונות. שני ישישים אחרים כבר שם, מחכים לו, שעונים על סטנדרים צהובים, מדברים על מזג האוויר ועל דברים נסתרים. שולם עלייכם, עלייכם שולם. פותחים ספרים. איפה עצרנו? כאן? כן כן, נכון. נמשיך.
