'התגלות' ליהודה עמיחי בלחן של אורי ביתן
"מישהו מאחורי עצם את עיני בכפות ידיו: נחש מי זה?"
יהודה עמיחי, צילום מסך: יוטיוב
יהודה עמיחי, צילום מסך: יוטיוב
תמונת יח"צ, yes, צילום: רונן אקרמן
המלמד (בגן החיות של ברונקס)/
המלמד היה עב זקן ובשר והוא רבץ על הספסל בצל מול האי של הקופים. חמשת הילדים בחולצות הלבנות ובפאות הארוכות קפצו מולו בשמש עם מפת גן החיות ביד. המלמד, הם קראו לו, כתוב שיש זברות, נלך לראות זברות? אין מה לראות, הוא פסק, זברה זה כמו סוס, רק פסים, שחור לבן שחור לבן. הילדים טמנו את הראש במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש ג'ירפות, נלך לראות ג'ירפות? אין מה לראות, גם זה כמו סוס, רק צוואר כזה, ארוך ארוך, והוא הראה בידו כאומד את אורך הצוואר. הילדים הביטו בו בדממה ואחר חזרו לעיין במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש פילים, נלך לראות פילים? המלמד חשב כמה רגעים, התמתח, נאנח, הרכיב משקפיים, חבש מגבעת, נעמד, ואמר לילדים בואו, נלך לראות פילים.
*
המלמד (בדרך חזרה מהפילים)/
המלמד ישב במושב הקדמי עם המיקרופון ביד והגיש ליושביו הזעירים של המיניבוס תוכנית רדיו פרטית. הוא סיפר להם על נס שקרה לסבתו כשהייתה נערה באושוויץ ועל גילויים חדשים באסטרונומיה שמאששים את ההנחות של חכמי התלמוד. הוא חילק פרסים למי שידע לומר על פי הסדר הנכון את כל שושלת האדמו"רים ואפילו לימד את הילדים שיר טיולים ביידיש מילדותו והם חזרו אחריו שורה שורה. על הכורסה בערב, עדיין זורח, אמר לפרל תוך כדי משיכת הגרביים הלחים מהרגליים, את יודעת, ככה בדיוק אני צריך ללמד – עם הגב לקהל ומיקרופון חזק ביד.
*
המלמד (בֵּיצָה בברוקלין)/
שבע דקות אחרי הצלצול נכנס המלמד אל הכיתה, פסע בנחישות עצלה אל החלון והחל למשוך בצווארוני הילדים שעמדו על הכיסאות, מיטיבים את נקודת התצפית. ההפסקה נגמרה, פלט רפוי, לשֶׁבת, לשבת, ביטול תורה. אבל המלמד! קרא מנחם מנדל בהתרגשות, היה עכשיו פיצוץ גדול על אחד התאומים! תראה! תראה את השרפה! המלמד הביט אל האופק, צמצם את עיניו, אמר – ה' ירחם, סגר את הווילון, משך בצווארוני הסקרנים האחרונים, והתחיל לשנן בניגון – ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תיאכל ובית הלל אומרים לא תיאכל. כשהחל לשרטט על הלוח חִצים וביצים, התגנב מנחם מנדל אל החלון, אבל המלמד, עם עיניים בגב, קרקע אותו למקום עוד לפני שהצליח לראות משהו וציווה עליו להעתיק את המשנה ח"י פעמים. כך שרק לקראת סוף השיעור התקבל הדיווח הראשון, כשהמלמד בעצמו קרב אל החלון, תוך כדי שינון, הסיט מעט את הווילון, ואמר לאט, במנגינה מוזרה – לא הפסדת כלום מנחם מנדל, העשן עוד לא התפזר.
*
בפתח המנהרה/
בחמש לפנות בוקר, אדם זקן צולע על ירכו עם ספר עץ חיים תחת זרועו אל רחבת הכותל ואל פתח המנהרה. מפאותיו זולגות קרות טיפות מקווה אחרונות. שני ישישים אחרים כבר שם, מחכים לו, שעונים על סטנדרים צהובים, מדברים על מזג האוויר ועל דברים נסתרים. שולם עלייכם, עלייכם שולם. פותחים ספרים. איפה עצרנו? כאן? כן כן, נכון. נמשיך.
Dancers, Pink and Green, Edgar Degas, H. O. Havemeyer Collection, Bequest of Mrs. H. O. Havemeyer, 1929
"הנפש נעתקת" הוא ספרה השני של המשוררת רות קרא-איוונוב קניאל, חוקרת קבלה, מגדר ופסיכואנליזה.
זהו ספר שכולו דיבור. המשוררת מדברת עם ה"שָׁם", שהוא רוסיה והוא המוות והגלקסיה, וגם עם החצי השני של המיטה הזוגית, שנחווה לעתים כיקום נפרד ורחוק. אולם היא מדברת גם עם ה"כאן ועכשיו". והעולם כולו מדבר: "מִקּוֹלוֹת עֲמֻקִּים שֶׁל צִפּוֹר/ בְּשָׁעָה שֶׁמּוּטֶלֶת אֶל יָם […] מִקּוֹלוֹת שֶׁל חַיּוֹת נְדִירוֹת/ מְלַחֲשׁוֹת מִדַּרְגַּשׁ הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה / מִשִּׁירַת הלְבָנָה הַפְּגוּמָה / מִקּוֹלוֹת חֲלוּלִים לְאֵינְסוֹף / מִבְּרֵכָה אַחַת מְלֵאָה/ מִקּוֹלוֹת לֹא נָמִים לֹא שׁוֹקְטִים/ הַשְּׁקִיקָה שְׁחַרְחָרָה וְרָמָה// מִקּוֹלוֹת הַמָּקוֹם / צִפּוֹר – / נִפְקַחַת עָמֹק לְיָפְיָהּ". ('ונציה', עמ' 48). כך למשל התנינים, החיות המיתולוגיות הקדומות בספרות היהודית, המופיעים במחזור 'מלח בזלת': "תַּנִּין הַיָּם כְּנֶגֶד תַּנִּין הַיַּבָּשָׁה / שְׁנַיִם כְּנֶגֶד אֶחָד / וְאֵין לָהֶם מִפְלָט / הַגִּמְגּוּם שָׁב וְעוֹלֶה / הַמַּיִם שָׁבִים בָּאֲנָחָה […] מַיִם מִסְתַּתְּרִים בְּמַיִם / מַיִם מְזֻגָּגִים / הֲרֵי בְּלִי זִוּוּג אִי אֶפְשָׁר". (עמ' 12-13). בדיבור האינטנסיבי שבשירים ישנה דחיפות התשוקה למפגש. הדיבור בשיריה של קניאל הוא דרך לגלות את שכבות הנפש המסתתרות זו מתחת לזו, הוא דרך להגיע להתגלות, הוא חיבור ארוטי והוא נבואה.
לדיבור יש גם כוח מאגי. קניאל מזכירה לנו את כוחה המאגי של השפה בכלל ("כְּפִי שֶׁנִּשְׂרֶפֶת לְבֵנָה זוֹ כָּךְ יִשָּׂרֵף לִבְּךָ", עמ' 33), ושל השירה בפרט. כמו במחזור העוצמתי 'עשרה שירי ניסיון', שבו המבט עובר בריקוד מסחרר מגוף ראשון הנקרע בתוך עצמו, לגוף שלישי צופה-מתעד, הפונה אל נשמתו. המשוררת המקבלת את הציווי לשיר מפיו של נביא, יוצרת את שיריה כמאגיקונים המחוללים מעגלים. אך עד הרגע האחרון היכולת לכתוב שירה, היכולת "לְהוֹשִׁיט עַצְמֵךְ לַתְּהוֹם", מוטלת בספק, עומדת למבחן; היכולת לעוף מעלה תלויה גם היא בסימן שאלה, "הָאֲוִיר אוֹחֵז בַּצִּפּוֹרִים / וַחֲרָדָה". כמו במחזור זה, הריתמוס של השירים לעתים מכשף, כאשר המילים מסחררות את הקורא בסודיותן, ולעתים נוקב בישירותו. כך בשיר 'תעבור על פניי': " אֲנִי זְקוּקָה שֶׁתַּעֲבֹר עַל פָּנַי / עַכְשָׁו / וְתִקְרָא / חָזָק, בִּמְלוֹא גָּרוֹן, שֶׁתִּקְרָא // כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה. תִּקְרָא בִּשְׁמִי בְּבַקָּשָׁה" (עמ' 18). הקריאה בשם היא המחיה את הבשר, היא הנותנת ממשות לַחַי. לעתים המשוררת היא אישה נזקקת המתחננת להיגאל ולעתים היא האישה-האם הגדולה, שלה עוצמה מסחררת: " אֲנִי מַכָּה בַּקִּירוֹת / רוֹקַעַת בַּשָּׁמַיִם / דָּם וַחֲשֵׁכָה" (אחוזים בדיבוק, 14). "בְּתוֹךְ הָאַקְוַרְיוּם שֶׁל הַשָּׂפָה / יֵשׁ אֱגוֹז / אִם תֹּאכְלִי / אֶת / הַסּוֹד / יֵצֵא / מִתּוֹכוֹ / הַנָּחָשׁ" (שבועת אמונים, עמ' 83). תיבת הפנדורה שלה היא השפה, כוח ממית ומחיה.
בשפה העברית ה"מקום" הוא מקום קונקרטי וכינוי לאלוהים כאחד. על גבי הכינוי שטבעו חז"ל לאל, התפתחה בשפה משמעות מטאפורית רחבה יותר ל"שיבה למקום", כמחוז השתוקקות מטאפורי. ה"מקום" בשיריה של קניאל נושא את המתח הזה, בין הכאן והעכשיו לבין המיסטי והאלוהי.
חוויות התגלות, או גילוי פנימי, מונחות בספר לצד שגרה יום-יומית עייפה ושחוקה, בלי לתחום באופן ברור את גבולות הקיום המשתנה. לעתים נאמרת ההתגלות בסערה, כמו בבקשה להתגלות: "אֲרִי גָּדוֹל יִשְׁאַג / וּמֵעָלָיו שְׁכִינָה תִּפְרַח / וְעַל שְׂמֹאלוֹ תַּשְׁעִין רֹאשָׁה" ('הצלילים התחתיים', עמ' 34), לעתים בהטלת ספק כמעט אירונית: "יוֹם אֶחָד / נִקְרַע הַמַּסְוֶה / וְגִלִּית / שֶׁהַיֵּשׁ יֶשְׁנוֹ // (עַל הָאַיִן כְּבָר לֹא / רָצִית אָז לְדַבֵּר)" ('יום אחד', עמ' 24) ולעתים כהתעוררות שקטה, עמוקה ובטוחה בעצמה: "תְּנִי לַפָּנִים לִנְשֹׁר, / הֵם יַחְזְרוּ, אַל תִּדְאֲגִי. / יֵשׁ עֹמֶק לַדָּבָר וְיֵשׁ אֱמֶת, / תְּנִי לַפָּנִים / לִנְשֹׁם / גָּרְשִׁי אוֹתוֹ לָעַד / הַשֵּׁד נוֹרָא […] סִלְחִי לִי, הָיִיתִי אָז עַלְמָה כְּסוּיַת עֵינַיִם* / שֶׁמְּרֻמָּה בְּלֵיל כְּלוּלוֹת אָרֹךְ / אַלְפֵי שָׁנִים בְּלִי יְדִיעָה". ('תני לפנים לנשור',עמ' 15). רגעים של שגרה נדירים יותר בקובץ השירים, אך נוכחים בו בעוצמה של מבט מפוכח ונוקב: "טוֹסְטֶר דּוֹלֵק / עַכְשָׁו בְּחֶדֶר אַחֵר, / בְּעוֹד אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים. […] הִתְבַּגַּרְנוּ בְּאֹפֶן מֻחְלָט. / אָנוּ מוֹדִים יָפֶה זֶה לָזוֹ /מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה / וְהוֹלְכִים שׁוּב לִישֹׁן" ('זה לא השמש', עמ' 9). גם האופן שבו קניאל בונה את דמות נמענה מבטאת את המעברים המפולשים בין התגלות לשגרה. הקורא מוצא את עצמו מבולבל, רגע נראה שהמשוררת מדברת עם אלוהים, רגע עם בן הזוג. כך למשל בשיר 'שמעתיך': "שְׁמַעְתִּיךָ קוֹרֵא לִי בַּחֲלוֹם / וְאָמַרְתִּי הִנֵּנִי / אֲבָל הָיִיתִי בְּבַיִת אַחֵר / וְאַתָּה בִּירוּשָׁלַיִם הָרְחוֹקָה / שׁוֹמֵר עַל הַכְּתָלִים / סְבִיב יְלָדֵינוּ הַיְשֵׁנִים", נראה שמדובר בסיפור של קרבה, אך מיד הזרות שוב מנפצת את השייכות: "אָמַרְתִּי הִנֵּנִי / וְהִתְכַּוַּנְתִּי כֵּן, אֲנִי מוּכָנָה / אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ / לֹא זְרוּעָה בָּאָרֶץ / שֶׁסֵּרַבְתִּי לִנְדֹּד בָּהּ / כְּשֶׁהָיִיתִי קְרוֹבָה" (עמ' 25). בשיר 'מוות שחור' מתגלה אלוהים של אישה מלאת תשוקה וזעם, שנעה בציר של קרבה וריחוק, של דיבור ואילמות. "קְרָבַי הִתְהַפְּכוּ וְהָעוֹלָם רָעַד / בְּכָל פַּעַם שֶׁדִּבַּרְתָּ. […] פַּעַם אַחַר פַּעַם רִמִּיתַנִי / וּפַעַם אַחַר פַּעַם הִתְנַחַמְתִּי / עַל מוֹתְךָ הַקָּרֵב / […] רְאִיתִיךָ הוֹלֵךְ / חוֹלֵף עַל פָּנַי / הָיִינוּ זָרִים / וּבָאֶמְצַע הָיְתָה / תְּהוֹם" (עמ' 63). שלא כמו משה, כשהאל חולף על פני המשוררת, היא ננטשת. בשיר 'אהבה רבה' המשוררת מציגה את היחסים ביניהם כמשחק נוקב, וספק מי משחק בו במי: "בִּתְחִלָּה הָיִיתָ פָּנַי /אַחַר כָּךְ הָיִיתָ גּוּפִי / תּוֹלֶה אוֹתִי בְּשָׁמֶיךָ / מַבְטִיחַ שֶׁאֶבְעַר לָעַד. // אַחַר הָיִיתָ גִּדֵּם / וְצוֹלֵעַ / וַאֲנִי הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה // אַחַר הָיִינוּ עִוְּרִים / עַכְבָּרִים אֲבוּדִים […] בַּסּוֹף הָלַכְתָּ / וְאֵינִי הוֹגָה לְעוֹלָם / אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו". (עמ' 17).
בתוך צורותיה השונות והמסוכסכות של העמידה מול אלוהים וכנגדו, ישנה גם נימת פיוס והכרזה שהאל הוא 'מקומה': "אֵלִי הֵיטִיבָה דַּרְכִּי / כְּשֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲרֹק מִמְּךָ עוֹד /הוֹלֵךְ אֶת רַגְלַי /הַבַּיְתָה / חֲזָרָה" ('קדושה', עמ' 71).
במהלך הקריאה בספר, עולה לעתים התחושה של כניסה למיתולוגיה. לתוך המיתוס הפרטי של קניאל נמזגים העולמות העתיקים של יוון, הקבלה, הזוהר והספרות הרוסית. הרגע שבו מתחיל המיתוס הפרטי שלה הוא בלידה. השירים חוזרים שוב ושוב לרגעי לידה, לידה שמתרחשת באופן מעגלי מעורר חרדה: "הַיּוֹצֵא מֵרַחְמָהּ יָכוֹל / לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו / לְהַחְזִיר שֹׁרֶשׁ לֶעָנָף // וְעוֹלָמָהּ נֶחְרָב / בִּידִיעַת אַחַת וְעוֹד אַחַת // כִּי גּוּף / שֶׁפָּקַע / יָשׁוּב וְיִבָּקַע / בְּכָל שָׁעָה" ('העלמה והמוות', עמ' 54).
בעולם הנברא בספר כל לידה היא גלגול, וכשם שתפיסת הגלגולים רואה באדם שכבות קודמות של קיום, כך בשירים מרובדת המציאות בכללה שכבות שכבות, ויד המשוררת מקלפת אותן: "אַךְ הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד // מַכֶּה בִּי בְּשָׁעוֹת קְצוּבוֹת. […] וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הָעֲצָמוֹת נֶאֱכָלוֹת / וְהַגִּידִים נִפְתָּחִים / וְאֵין הַצַּעַר יָכוֹל לַעֲמֹד בַּנֶּזֶק, / הַנֶּפֶשׁ נֶעֱתֶקֶת, / הַצַּעַר נִבְקָע" ('הקרום הראשון נבקע', עמ' 8). לעתים, כמו בשיר 'הפשרת שלגים' (עמ' 42), היא עושה זאת לאט לאט, שכבה אחר שכבה בעדינות. לעתים בהינף סכין אכזרית ('בית מטבחיים', 44). ומזכירה לנו כמה השפה היא חותכת.
בשיר 'סכין' בולטת התודעה הקיומית של האיום: "מֵעַל הָרְחוֹבוֹת […] סַכִּין מִתְהַפֶּכֶת / מְכֻוֶּנֶת / אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (עמ' 28). אולי חוויית ההגירה של המשוררת היא העומדת בבסיס התודעה הזו, אולי זה הקיום במרחב הישראלי המסוכסך ואולי המציאות האנושית בכללותה. אבל זו אינה חרדת אין-אונים של אישה קטנה החיה את חייה תחת מפלצת הגורל השרירותית. הסכין שלה אינה משתקת, אלא מחדדת את חוויית הקיום, מעמיקה את החתך ואת הסבל, מעברת את המשוררת שמולידה מתוכה מיתולוגיה חדשה: "אַתָּה מְנַתֵּץ אֶת כָּל הַיָּקָר לִי / גַּם אֶת הָאֵלוֹת הַקְּטַנּוֹת / וַאֲנִי קוֹרַעַת אֶת חֲבָלֶיךָ, אֶחָד אֶחָד. // אַחַר כָּךְ נֵשֵׁב וְנִתְפֹּר / כְּלֵי דָּם / תָּאִים / חַדְרֵי לֵב // נִבְרָא עַצְמֵנוּ גֹּלֶם /הוֹלֵם בְּפַחֵי רַגְלָיו / חוֹרֵץ עַד עֶצֶם, נִכְנָע לַצַּעַר, / פּוֹעֵר כְּאֵב תַּחַת כְּאֵב" ('האבק והיציאה', עמ' 26-27).
מערה היא מקום חשוב בעולמה הסימבולי של המשוררת. המערה היא המקום שאליו נשאבים לעומק האַין, והיא המקום שממנו נולד הבשר ונולדת הנפש. היא הרחם והיא התודעה ("תַּחְתִּית הַמְּעָרָה פָּנִים קְרוּעוֹת / הַתְּעָלָה שֶׁבָּהּ עָבַרְתָּ בְּלִי בּוּשָׁה", עמ' 29). המערה המיתולוגית שברקע היא זו של רבי שמעון בר יוחאי, המקום שבו נולדה המיתוס הקבלי תורת הסוד. מערתו של רשב"י היא מושא תשוקה של המשוררת: "בָּהּ הַכֹּל הָיָה אֶחָד / בָּהּ נֵר דָּלַק מֵעַל רֹאשִׁי" ('שבת', עמ' 21). המערה נמזגת עם הרחם, המקום שבו על פי המדרש החז"לי (שאליו מתייחס המחזור 'פנקס מקופל בדופן אמו', עמ' 78), נמצא העובר כפנקס מקופל הסופג אל תוכו את כל התורה כולה כשנר דולק מעל ראשו. כתיבת שירה, הרגע של האחיזה ב"קולמוס ענף" כדברי המשוררת, היא כניסה לפרדס ושכיבה במערה, מכוסה בחול כרשב"י בשעתו (בשיר 'התורה היא הבית', עמ' 60). המערה היא המקום שבו נפגשת ההתגלות הפרטית עם כובד המסורת, עם ההיסטוריה: " רָאִיתִי אֶת / מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן / מַחְזִיקִים אֶת יָדַי / הָרִים גְּדוֹלִים מֵעָלַי / שַׁעֲרֵי רַחֲמִים / לְפָנַי". ('המערה', 69).
זהו ספר שבו מבקשת המשוררת מקום בעולם, כפי שבכל יצירת אמנות יש כנראה משהו מבקשה זו. אולי בקשתה-זעקתה של: "אִשָּׁה לְלֹא בַּיִת מְחַפֶּשֶׂת / מָקוֹם בָּעוֹלָם" ('לשוב למקום', עמ' 22) מקבלת מענה בהצטנפות במערה, בחלל הכתיבה, במקום האינטימי ביותר, החשוף ביותר והקרוע ביותר. אל המערה היא חוזרת שוב ושוב כדי לאחות את הקרעים, לפרום אותם שוב, לדמם ולהתחיל מחדש.
A Writer Trimming his Pen, Jan Ekels (II) 1784, Jonkheer J.S.H. van de Poll Bequest, Amsterdam
.
מהמקרר ניבט אליו חצי לימון. בדלת, ליד הבטריות והתבלינים, היה חצי בצל עטוף בניילון. הוא גילה שאם הוא עוטף את חצי הבצל הנותר – כי חצי בצל הספיק לו לסלט – הוא יכול לחיות לנצח. הבצל. הוא הבין שלימון זה מספיק, וכך חסך בשמן זית. אחר כך הבין ששמן זית, אם אינו משמש לסלט הרי הוא הוצאה שלא לצורך, ודי בבקבוק שמן קנולה בשמונה שקלים. הוא הזדקק לפחות ופחות. עגבניות בשקית בתחתית המקרר, מלפפונים בקופסת פלסטיק נפרדת, בצלי נצח במגירת הירקות. בצלים שצימחו גבעולים הוא שתל באדנית וימים אחדים גיוון את הסלט בבצל ירוק. כשהוסיף בצל ירוק לא הוסיף בצל לבן, כמובן. הוא שתה מים מהבקבוק – בקבוק זכוכית מלא מי ברז; כשצמאים ולוגמים מהר כמעט שלא מבחינים בטעם המתכת, רק טיפה, בסוף הלגימה האחרונה, אחרי שהבטן מלאה – נפרד מחצי הלימון וסגר את הדלת.
הוא התיישב ליד המחשב לשלוח להוצאה את הטקסט הערוך. בסוף המייל המפורט, שכלל הנחיות למגיהה, כמה הסברים על חלק מהשינויים המבניים שערך וכמה מילים יפות על העניין שמצא בנושא, הוא הוסיף שמעתה ואילך יעדיף לקבל רק עבודות הגהה. התעריף שלהן אמנם נמוך יותר, אבל גם העבודה פחותה, והוא לא צריך הרבה כסף, כתב, עכשיו משהוציא את השמן זית מהתפריט ("שמן הזית", הקפיד).
אלונה, שישבה מעברו השני של המייל, רצתה לחשוב שהוא צוחק. היא שלחה סמיילי, ובכל זאת הורה לה לבה להוסיף שהיא מקווה שהוא בסדר, וששמן זית בריא לבריאות. הוא שלח לה מילות הרגעה – על טחינה משומשום מלא הוא לא מוותר. יש לו במזווה תמיד, וקל להכין. צריך רק מיץ מחצי לימון וקצת מים קרים. הוא הוסיף שאם יש לו שום הוא מוסיף, אבל לרוב אין לו שום, כי אין לו סיבה לקנות את חבילות השום מסין, ארבעה ראשים ברשת, ועד שאחד נגמר השני נובט, השלישי מתעפש והרביעי מתרכך. על דבריה "חבל שאתה לא רוצה יותר לערוך, אתה כל כך טוב בזה ואנחנו מאוד מעריכים את העבודה שלך. אם זה עניין כספי אולי יש על מה לדבר עם יעקב, אני יכולה לגשש קצת בשבילך," הוא לא הגיב.
למחרת, כשעמד מול מקרר דברי החלב בסופר, הבין שאין לו צורך בחלב. מנפחים להן את העטינים ולוקחים להן את העגלים וזה מלא הורמונים ואנטיביוטיקה. הוא יכול לשתות את הקפה שלו בלי חלב. מסוכר הוא נגמל מזמן. עוד לפני שהתחיל להצטמצם.
במייל מאלונה נכתב, "איתן יקר, מקווה שהכל בסדר. קיבלנו את ההגהה שלך לספר של ברוך שכטר. תודה רבה. רק יעקב שואל למה השארת את ה-י במילים איתו, איתנו וכו'. אתה בטח זוכר שאצלנו אנחנו מקפידים על כתיב חסר במקרים האלה. כאן כבר רונה תיקנה, אבל בספרים הבאים בבקשה תקפיד (זה יעקב מבקש : ) ). חוץ מזה מקווה שאתה אוכל נכון…".
איתן השיב לה שאמנם הייתה לו התלבטות אם לחסר את היו"דים וכך לצמצם בחומר, או להשאיר את היו"דים ולצמצם בהגהה. הוא התחבט ארוכות ולבסוף הבין שעליו לצמצם בהגהה, משני טעמים. "ראשית", הוא כתב, "זהו הצמצום המהותי יותר מבחינתי, והוא ממשיך את הקו שוודאי הבחנת בו – מעריכה להגהה, כי אין לי צורך בעבודות עריכה, בייחוד עכשיו שהורדתי את החלב. שנית, הצמצום נגזר מאי-צורך, ובכמה מן ההטיות של 'את' במשמעות 'עִם' דווקא יש צורך ביו"ד, להבחין מהטיות של 'את' בכינויי גוף למושא: אתם, אתכם, אתה. הטעמים, ודאי הבחנת, משתלבים יפה, ויחד הכריעו את הכף." על תקוותה שהכול בסדר ושהוא אוכל נכון הוא לא השיב.
אלונה הראתה את המייל ליעקב, לא בלי נקיפות לב. יעקב כיווץ את גביניו, שאל אותה מה עובר עליו, ומכיוון שלא היה לו צורך לדעת הוסיף, "תתחילי לחפש לנו עוד מגיהים".
כשאיתן פוטר הוא חש הקלה גדולה. הוא מצא עבודה בהקלדה. פעם בשבוע נסע לקחת חומר ממשרדי החברה באזור התעשייה של פתח תקווה. פעם אחת, כשרץ לתפוס את קו 51, נפלו לו המשקפיים. כבר במרוצתו ידע שאין לו צורך להתעכב להרים אותם, כי אין לו צורך במשקפיים, המספר שלו די נמוך והוא ממילא לא נוהג. לפני שנתיים ויתר על האוטו ולפני חודשיים על הקטנוע שהיה לו מאז. הוא חשב לעבור לרולרבליידס, אבל ויתר על זה ודילג ישר לרגליו. רק כשלא הייתה לו בררה נסע באוטובוס. כשהגיע, בשנייה האחרונה ממש, אל דלתות האוטובוס הנסגרות ועלה מתנשף ושילם לנהג במטבעות, היה מרוצה מאוד מהחלטתו המהירה. בכלל, הוא שם לב שלאחרונה הוא יודע מהר יותר מה אפשר לחסר.
שישה חודשים ישב איתן והקליד פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, ישיבות מחלקה וישיבות צוות, ושלח אותם במייל למשרדי החברה בפתח תקווה. שם הם תויקו בתיקייה על המחשב ונשמרו בענן ולא נקראו עוד לעולם. כך שיער איתן, כי הוא עקב אחר התכנים וגילה שאף לא אחת מכל ההחלטות שהתקבלו בישיבות קודמות יושמו. אשר על כן הרשה לעצמו לוותר על הקלדת פסקאות שלמות, ולאחר שנותרו בסיכומי הישיבות המוקלדים רק דברי פתיחה, דברי סיכום והערות קצרות על נושאים שעל סדר היום, הוא בחן את החלטתו מחדש ולבסוף שלח למשרדי החברה בפתח תקווה קבצים שכל מה שהוקלד בהם היה התאריך. באחד הלילות נזכר שתאריך הישיבה כבר מופיע בשם הקובץ, ופתח את כל המסמכים שחיכו למשלוח ומחק מהם את התאריכים. ממשרדי החברה בפתח תקווה המשיכו להגיע אליו תלושי השכר שלו, עד שמזכירה חדשה פתחה את אחד הקבצים ששלח, ומשנוכחה שהוא ריק פתחה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
כשמת לו המחשב הנייד הוא הבין שבעצם אין לו צורך, עכשיו שאין לו עבודה, במחשב, והסמארטפון שלו יכול בהחלט להספיק. את כל שעותיו הפנויות השקיע בארגון הבית. הוא גילה שאין לו צורך ברוב הדברים שמסביבו. את שולחן העבודה הוציא לרחוב. בארונות המטבח השאיר רק את מלאי הטחינה הגולמית שלו וסט אוכל אחד: צלחת, כוס זכוכית לשתייה קרה, ספל לקפה, סכין משונן שטוב גם למריחה, מזלג, כף וכפית. למחרת נפטר מכוס השתייה הקרה ומהכפית. כף היא גם כפית, ספל הוא גם כוס, אין צורך בכפילויות. במרכך כביסה אין טעם, הבגדים ממילא נקרשים מהשמש על חבלי הכביסה, והוא אוהב את מגע המגבת הקשה על עורו. באינטרנט הוא קרא שמה שחשוב בצחצוח שיניים זה עצם הצחצוח, לא המשחה. את הדירה המהדהדת, שהייתה גדולה מדי וסתם צברה אבק, הוא השיב לבעליה ועבר לגור בכוך שהיה פעם מוסך והוסב ליחידת דיור. את השכירות הוא שילם בעבודה בחנות הירקות של הבעלים. סחב ארגזי גזר, צנון ולפת ולקח עמו בסוף היום שתי עגבניות – אחת לערב ואחת לבוקר. בערבים הוא ישב וכתב, בכתב יד מוקפד, בדפי מחברות ישנות, בבדלי עפרונות, מילים של שירים בכתיב מלא דמלא. לפעמים הוא כתב בכתב ראי. הוא חשב שיש לתרגל כתב ראי כדי לא לאבד את היכולת. פעם הוא כתב ככה על שמשת האוטו של יסמין, בחורף. "אל תיסעי", הוא כתב. היא הביטה בכיתוב ונסעה, והוא עמד שם בחולצה דקה מדי וחשב לעצמו שארבע משבע האותיות הן סימטריות, ומתוכן שתיים הן סתם יו"ד, וקצת התאכזב. וכשהאוטו שלה נעלם מהעין הוא נזכר בלוחות הברית, איך נכתבו ככה באצבע, וחשב על האבן, על האד, על החומר הנגרע. בכתב ראי הוא רשם ערב אחד את השורה "הוא יבוא פיתאומי, כגרזן על עץ יער" וחשב לעצמו שבעצם אין לו צורך ביד שמאל.
.
.