הקינה על עָלִי ושירה – לזכר עלי סעד דוואבשה ושירה בנקי, שנרצחו בט"ו באב

בְּחַדְרֵי לִבֵּנוּ נוֹעָדִים עָלִי סַעַד דַוּוַאבְּשֶׁה וְשִׁירָה בַּנְקִי, / פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה / מְסָרְבִים לַהֲפֹךְ לְמִיתוֹס מְדַמֵּם / בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ מוּחַמַד וּמֹשֶה. מאת חגית חוף‎

התמונה של שירה באדיבות "דרך שירה בנקי". התמונה של עלי באדיבות המשפחה

ב־30 ביולי 2015, ערב ט"ו באב תשע"ה, נרצחה שירה בנקי בת ה־16, תלמידת התיכון שליד האוניברסיטה, כשצעדה במצעד הגאווה בירושלים.
ב־31 ביולי 2015, בט"ו באב לפנות בוקר, הושלכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתי מגורים בדרום־מערב העיירה דומא. כתוצאה מכך נספה עלי סעד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, ונפצעו אנושות הוריו (שמתו מפצעיהם) ואחיו בן הארבע (שנותר בחיים).

***

הָיָה חַם בְּט"וּ בְּאָב כְּשֶׁחָלַף עַל פְּנֵי לוּחַ הַשָּׁנָה
וְנֶאֱחַז בָּנוּ
וּבָךְ –
קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

1
הֵקַצְנוּ בִּירוּשָׁלַיִם
עַרְפִלֵּי קַיִץ שִׁיְּטוּ אֶל יוֹם חַג
לֹא יָדַעְנוּ מַה יְּעוֹלֵל בָּךְ הַיּוֹם.

לָבַשְׁנוּ לָבָן
יָצָאנוּ טֶרֶם זְרִיחָה
מַשַּׁב רוּחַ צִנֵּן אֶת הַקַּיִץ.
עָמַדְנוּ בְּטוּר אֶל מוּל חוֹמוֹתַיִךְ
חִפַּשְׂנוּ
לֹא יָדַעְנוּ מָה.

בְּשַׁעַר הָרַחֲמִים נִבְקְעוּ צְלָפִים
בְּשַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת צָוְחוּ סִיסִים
פַּרְפָּרִים לְבָנִים הָפְכוּ שְׁחוֹרִים
בִּמְעוֹפָם אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.

2
לֹא יָדַעְנוּ כַּמָּה שַׁבְרִירִי הַמֶּרְחָק בֵּין הַיֵּשׁ לָאֵין.
שַׁבְנוּ לַכְּרָמִים, מִלֵּאנוּ פִּינוּ בַּעֲסִיס עֲנָבִים
מְתִיקוּת בַּת אַלְפַּיִם שָׁנָה
הֶעֱמִיקָה אֶת הַדְּמָמָה.
הָרוּחַ עָמַד.

פִּרְחֵי הַבֹּקֶר טֶרֶם נִפְתְּחוּ,
נָשָׂאנוּ עֵינַיִם אֶל מַשַּׁק כְּנָפַיִם
וְרָאִינוּ יוֹנִים צְחוֹרוֹת נִמְלָטוֹת מִתּוֹךְ הַחוֹמוֹת
מִתְעוֹפְפוֹת מַעֲרָבָה כְּמוֹ עַכְבָּרִים מֵאֳנִיָּה טוֹבַעַת
וּמְעוֹפָן חוֹרֵט עַל שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם
דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר
וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּק.

3
לֹא חַשְׁתִּי כִּי דְּבַר־מָה הִשְׁתַּנָּה
וְעִירִי יָדְעָה.
הִמְתִּינָה לִפְרִיחַת הֶחָצָב
וְהוֹתִירָה אוֹתִי מֵאָחוֹר עִם הָמוֹן נוֹהֵר
לִרְשֹׁם.

הַחֹפֶשׁ לִכְתֹּב שִׁירִים אַף הוּא רָחַק
כְּחוֹל הַשַּׁחַר עָלָה
וּבִתֵּר
אֶת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה
לִנְקֻדַּת אַל־חָזוֹר

4
אֶגְלֵי טַל הִתְאַדּוּ
הָרוּחַ לֹא נָח
וְשִׁבְעִים שְׁמוֹתֶיהָ שֶׁל עִירִי פָּקְעוּ כְּרִמּוֹן בָּשֵׁל
הִתְגּוֹלְלוּ בָּרְחוֹבוֹת, עֲסִיסָם נִגַּר
מִלֵּא תְּהוֹמוֹת
וְדָמַם.

וּמִתְּהוֹמוֹת, כְּמוֹ מִכְּלוּבִים
טִפְּסוּ וְעָלוּ מִלִּים
מֻכְתָּמוֹת, מְסֻכְסָכוֹת
הִתְבַּקְּשׁוּ בִּי לְשִׁיר.

לֹא רָמַזְתְּ לִי עִירִי:
הֲתִסְלְחִי לִי אִם אֶכְתֹּב?
הֲתִסְלְחִי לִי אִם אֶשְׁתֹּק?

5
רָשַׁמְתִּי:
פִּרְחֵי יַסְמִין שָׁלְחוּ נִיחוֹחָם דֶּרֶךְ שַׁעַר שְׁכֶם,
לְהַרְווֹת בִּבְרָכָה מִלָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל עָלִי
מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת, בְּדוּמָא
וְשָׁבוּ רֵיקָם.
רְחוֹבוֹת הִתְרוֹקְנוּ, אֲוִיר הִצְטוֹפֵף
וְאָנוּ לֹא הִפְנֵינוּ מַבָּט

רָשַׁמְתִּי:
עַנְנֵי נוֹצָה קַלִּים חָלְפוּ מֵעַל עֵמֶק הַצְּבָאִים
לִוּוּ אוֹתִי בִּכְמִיהָתִי לָלֶכֶת,
אַךְ עִירִי יָפְתָה עַד מְאֹד.
אֶת הֶחָלָל שֶׁנּוֹתַר בֶּהָמוֹן הַחוֹגֵג
פִּלְּחָה צְעָקָה
נִבְלְעָה בָּאֲפֵלָה
שֶׁרַק עֵינֶיהָ שֶׁל שִׁירָה יָדְעוּ לְהָאִיר.

6
הַכֹּל עָצַר.
בַּחֲשֵׁכָה הַטְּרִיָּה עָצַמְנוּ עֵינַיִם
וְהָיִינוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה עַל כָּל פָּנָס עִם אוֹר קָלוּשׁ
שֶׁאָחֲזָה עֲבוּרֵנוּ הַהִיסְטוֹרְיָה,
הַרְחֵק מֵאֵלּוּ הַשּׁוֹדְדִים לְאוֹר יוֹם אֶת סִמְלֵי עִירֵנוּ,
הַרְחֵק מֵאֵלּוּ הַמַּרְעִילִים בְּאִישׁוֹן לַיִל אֶת בְּאֵרוֹתֵינוּ.

עָמַדְנוּ מֵעַל עֵמֶק הַבְּרָכָה
הִבַּטְנוּ בְּפִרְחֵי לִילָךְ נִגְדָּעִים
חָזִינוּ בַּעֲצֵי זַיִת נִכְרָתִים
יְעָרוֹת הִטִּיפוּ יִלְלוֹת תַּנִּים
נוֹתַר רַק הַצָּמָא.
אֵין שִׁירָה בִּירוּשָׁלַיִם.
אֵין עָלִי בְּדוּמָא.
אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

וּמוּלֵנוּ
בָּאוֹר הָרַךְ אַלְפֵי שָׁנִים מֻתָּשׁוֹת פָּרְשׂוּ עַצְמָן
תּוֹפְרוֹת חֲלִיפוֹת לְטֶבַע הָאָדָם.

7
בִּקַּשְׁתִּי לִרְשֹׁם וּשְׁתִיקָה הָפְכָה לְהֶרְגֵּל.
בִּקַּשְׁתִּי לִצְעֹק וּצְעָקָה הָיְתָה לְתִגְרָה.
הִתְרוֹצַצְתִּי בֵּינָם כִּמְטוּטֶלֶת
וּבְאֵין שִׁוּוּי מִשְׁקָל
צָנַחְתִּי עִם מִלּוֹת הַשִּׁיר
וְאֵין קַרְקָעִית לַדַּף.
אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֶתְכֶם עָלִי וְשִׁירָה
כְּשֶׁיָּדַי מְחֻבָּרוֹת לָעַכְשָׁו
וְנִפְתָּחוֹת בִּי מִלִּים מְסֻתָּתוֹת
עֲגֻלּוֹת
הוֹפְכוֹת לְמַצֵּבָה.

8
לֹא יָדַעְנוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ
מָוֶת וְחַיִּים הִלְּכוּ בֵּינֵינוּ
נָגַעְנוּ בָּם בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.

וְרָשַׁמְתִּי:
שִׁירָה
בְּטֶרֶם הִמְשַׁכְנוּ בְּחַיֵּינוּ
חָזִינוּ בַּחֲלוֹמֵךְ הָאַחֲרוֹן
אוֹסֵף לְחֵיקוֹ אֶת חֲלוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל עָלִי
וְנָמוֹג
מִהַרְנוּ לְהַסְתִּיר אֶת הָרִיק בִּמְקוֹם מִבְטַחִים
וּבִגְרוֹנֵנוּ שָׂרְטָה יַבְּלִית שֶׁל מְצִיאוּת:
בַּיּוֹם הַזֶּה כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת מוֹתְכֶם
וְלֹא יָדַעְנוּ אֶת לֵדַתְכֶם.

הֲלָנֶצַח יִבָּלַע קוֹלֵנוּ בְּסוֹף הַתַּמּוּז
הֲלָנֶצַח נַחְצֹב מִדְרוֹנוֹת בְּהַר הַמְּנוּחוֹת.

9
הַשְּׁמוּעָה חָלְפָה,
אוֹר יָרֵחַ שָׁטַף אֶת שֶׁסֻּפַּר
שַׁיָּרוֹת תָּעוּ בְּהָרֵי אֶפְרַיִם
אֵין עִיר וְאֵין מִקְלָט.
תַּהֲלוּכוֹת חָלְפוּ בְּפַאֲתֵי דּוּמָא,
לֹא נִשְׁמְעָה זְעָקָה
הוֹרָיו שֶׁל עָלִי הוֹלְכִים אַחֲרָיו.

10
הַמִּלִּים שֶׁלִּי מִתְרַשְּׁלוֹת.
שְׁתִיקָתִי מוּפֶרֶת בְּנֶצַח שְׁתִיקַתְכֶם שִׁירָה וְעָלִי.
בְּדִידוּתִי פּוֹלֶשֶׁת לִבְדִידוּתְכֶם
מַזְעִיקָה פְּסוּקִים
מְחַיָּה מִלּוֹת נְבִיאִים,
פָּאתוֹס וְקִינָה אֵינָם יוֹדְעִים מַרְאֲכֶם
מְבַקְּשִׁים רַק לָגַעַת.

וְרָשַׁמְתִּי:
בְּט"וּ בְּאָב לִפְנֵי שָׁנָה
כְּשֶׁסָּבַבְנוּ בִּרְחוֹבוֹתַיִךְ, שֶׁהַיּוֹם רֵיקִים
לֹא יָדַעְנוּ כִּי קַיִץ יִשָּׁבֵר, סְתָו יְבַשֵּׂר
גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן יַרְוֶה אֶת מוֹתְכֶם,
יִהְיֶה לְמָשָׁל טֶרֶם יַרְטִיב אֶת הָאֲדָמָה.

גַּם לֹא יָדַעְנוּ כִּי בְּעוֹד שָׁנָה כָּעֵת חַיָּה
שְׁנֵי שֵׁמוֹת יְכַסּוּ שָׁמַיִם כִּירִיעָה,
יְשׁוֹטֵט קוֹלָם מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ
הָלוֹךְ וָשׁוֹב הָלוֹךְ וָשׁוֹב הָלוֹךְ –

וְעוֹד רָשַׁמְתִּי:
בְּחַדְרֵי לִבֵּנוּ נוֹעָדִים עָלִי סַעַד דַוּוַאבְּשֶׁה וְשִׁירָה בַּנְקִי,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה
מְסָרְבִים לַהֲפֹךְ לְמִיתוֹס מְדַמֵּם
בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ מוּחַמַד וּמֹשֶה.

11
וּלְאָן נֵלֵךְ בְּלִי מִיתוֹס
וּלְאָן נַמְשִׁיךְ בְּלִי חַד־פַּעֲמִיּוּתְכֶם
כְּשֶׁהֶעָתִיד בָּחַר לְסַפֵּר קוֹרוֹתָיו דַּוְקָא דַּרְכְּכֶם.
וּמִי אֲנִי כְּשֶׁרְשִׁימוֹתַי מְהַלְּכוֹת אַחֲרֵיכֶם
לִשְׂדוֹת הַשִּׁכְחָה

רַק מִלִּים יוֹדְעוֹת:
אֱלֹהִים שֶׁוִּתֵּר עַל שִׁירָה וְעָלִי
לֹא שׁוֹכֵן בֵּין הַדַּפִּים,
וּמַהוּ שִׁיר בְּלִי אֱלֹהִים

12
בִּקַּשְׁתִּי לְמַלֵּט מִלִּים שֶׁנּוֹתְרוּ
טֶרֶם יִהְיוּ לִקְלִישָׁאָה,
חָמַקְתִּי אִתָּן דֶּרֶךְ חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים
לֹא הִצְלַחְתִּי לְשׁוֹרֵר אֶת יָפְיֵךְ, עִירִי,
הוּא הִתְנַפֵּץ
אֶל חוֹמָה חֲדָשָׁה שֶׁסֻּתְּתָה בֵּין יוֹם וְלַיְלָה
בַּמָּחָר,
שֶׁהוֹתִירוּ שִׁירָה וְעָלִי בְּחַדְרָם.

13
לֹא שַׁבְתִּי לְבֵיתִי
לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ אֲסַפֵּר לִילָדַי אֶת שֶׁרָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי:
חוֹמָה בְּצוּרָה נִבְנֵית מֵאֲבַק הַמֵּתִים.

לֹא רָשַׁמְתִּי דָּבָר,
כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה בֶּהָרִים
מִלִּים חָמְקוּ מִמֶּנִּי כְּמוֹ אַרְנֶבֶת
שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶת עֵין הַכַּוֶּנֶת
כִּי אָמְרָה שִׁירָה.

14
אֵיךְ אֲסַפֵּר לָךְ עִירִי
כִּי בְּכָל ט"וּ בְּאָב נִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים
נַשְׁקִיף עַל שְׁבִילִים שׁוֹמֵמִים
שָׁם נֵשֵׁב וְנִזְכְּרֵךְ
טֶרֶם לְמַסֵּכָה תִּהְיִי קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב,
טֶרֶם נַעֲלֶה אֶת שִׁירָתֵנוּ לְפַעֲמֵי הָרֶצַח הַבָּא
לַמַּאֲכֶלֶת
לַדְּמָמָה.

****

הַלַּיְלָה יָרַד, הַשַּׁחַר עָלָה
שַׁבְתִּי בְּיָדַיִם רֵיקוֹת לְבַיִת רֵיק
וּמָה אֲסַפֵּר?
מַה שֶּׁשָּׁתַקְתִּי נִשְׁתַּק
מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי נִכְתַּב
הַשִּׁיר יִסְתַּיֵּם כְּשֶׁיִּפְרַח הֶחָצָב

 

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה. ספרה הראשון, ׳קדיש וקדשה׳ (כרמל 2002), זכה בפרס שר המדע התרבות והספורט לספרי ביכורים ובמענק מפעל הפיס. ספרה השני, ׳המראות׳ (כרמל 2006), זכה בתמיכת קרן רבינוביץ׳ וקרן עמוס. הקינה היא מתוך ספרה השלישי, 'ברכבת לנהרייה', הרואה אור בימים אלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

נוסטלגיה: עידן משחקי הקופסה

פעם יכולנו לקנות את הכותל המערבי ב-400 לירות ב"ריכוז", וב"ירושלים של זהב", יכולנו לשחק ולא רק לשיר. בכמה ממשחקי הקופסה בכתבה שיחקתם בילדותכם?

משחק קופסה מראשית שנות ה-70 בכיכובו של שחקן הטלוויזיה רוג'ר מור הלא הוא סיימון טמפלר "המלאך".

 

האם אתם זוכרים את המשחקים ששיחקנו בהם כשהיינו ילדים?
מה מזכירה לכם הפקודה: "לך לבקר בקבר רחל"? או "לרדת מצרימה"?
ולמה לפני הסוף של "סולמות וחבלים" תמיד צריך להיות חבל ארוך-ארוך שייקח אתכם את כל הדרך למטה, למשבצת הראשונה של הלוח. ומה זה (או מי זה) רפרף ההרדוף? ואיך כל זה קשור למשחקים של היום?

לוח המשחק "שמונה בעקבות אחד" על פי הספר והסרט.

 

 

ברשימה הבאה אזכיר נשכחות ואספר על משחקים אהובים ומהנים, שבילינו במחיצתם שעות והעשירו את עולמנו ובמידה רבה עיצבו את השקפת עולמנו לפני עידן האינטרנט, הסלולר והאייפון.

 

משחקי הקופסה של שנות ה-60 וה-70

"סוכן חשאי" משחק קופסה משנות ה-60 מבוסס על הדמות של הסוכן החשאי ג'ימס בונד.

 

כל ילד שהגיע לגיל בית הספר התהדר בשלושה דברים ששכנו דרך קבע בספרייה הקטנה בחדרו: אנציקלופדיה "מכלל", מילון עברי של אבן שושן ומשחק קופסה אחד (ובדרך כלל יותר), שקיבל ליום ההולדת או לחגים.

המשחקים הפופולאריים ביותר היו ה"מונופול", ועוד 2 גרסאות ישראליות -מקומיות: "ריכוז" (בהוצאת ב. ברלוי תל אביב") ו- "הבנק" בהוצאת "משחקי פרץ".

שלושת המשחקים האלו היו משחקי לוח, שבהם נדרש המְשחק "לרכז בידו נכסים ככל מה שאפשר לו, כגון מגרשים, בניינים ומפעלים שונים(…) כי היודע לנהל את עסקיו בכשרון, יכול בשעת המשחק לרכז את רוב ההון לידיו, ועל-ידי זה לזכות במשחק." (מתוך חוברת ההסבר למשחק הריכוז). ככל שהמשחק התקדם, רכשנו עוד ועוד נכסים (בתים, מלונות ורחובות שלמים – לפי מידת הבזבזנות שלנו או כמות השטרות המרשרשים שקיבלנו בתחילת המשחק) , ולעתים נאלצנו גם לשלם קנסות או להמתין תור אחד או יותר. מי שלא הצליח לשלם את התשלומים הוכרז כפושט רגל, והוא סיים את המשחק ובצער רב הלך להכין את השיעורים או לעזור לאמא לנגב את הכלים…

 

 

בשלושת המשחקים נדרשו סבלנות, יכולת קבלת החלטות, ניסיון ו… מזל. אם כי לדעתי רכיב המזל הוא בעל החשיבות הנמוכה ביותר מבין השלושה, מכיוון שמי שידע לכלכל את מעשיו ולרכוש מבעוד מועד את הנכסים החשובים (כלומר, שיש סיכוי גדול שכל המשתתפים יבקרו בהם), הצליח לגבות עליהם מאוחר יותר כסף, כאשר כל משתתף נכנס לבקר בהם באחד ה"סיבובים" על הלוח, כמובן, שכמו כל דבר בחיים, אם קיבלת קוביות טובות ואלת המזל עמדה לצידך באותו היום הניצחון הובטח לך.

 

שני משחקי קופסה על עלילות הקופים של תמר בורנשטיין לזר. צייר מ. אריה.

 

המעניין הוא ששני המשחקים הארץ-ישראליים ("בנק" ו"ריכוז") זכו לפופולריות רבה, למרות שהיו מתוחכמים פחות מן המונופול, אבל אולי שיחקה לזכותם העובדה שהיו מהנים ומעניינים וכללו פקודות והפתעות מקוריות כמו למשל: "לרדת מצריימה" (ריכוז), שפירושו להתעכב כמה תורות במשבצת "מצרים", ולשלם קנס של 100 לירות כדי להיחלץ מהמקום ולהמשיך במשחק – מעין חופשה כפויה לחו"ל במהדורת שנות ה-70.

משחקי קופסה נוספים: סביב לעולם ב-80 יום – בהוצאת "הגל החדש" – זהו משחק שהעברנו שעות במחיצתו (ואני חושבת שהיה אהוב יותר על אוהבי הספר מבינינו). הוא מבוסס כמובן על סיפור מסעו של פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו במסע מסביב לעולם בעקבות ספרו של ז'ול וורן הזכור לטוב, אם כי הוא משחק משעשע גם בזכות עצמו.

 

 

ירושלים של זהב – בהוצאת "החיים"- משחק מעניין ודווקא חריג- לטובה בז'אנר של המשחקים שיצאו לאחר מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול. הוא מציג "טיול" ברחבי ירושלים המאוחדת, ובחוברת ההוראות שלו מפעמת התרוממות- רוח כיאה לימים המזהירים ההם. במהלך המשחק נדרשנו למלא פקודות שונות כגון: "לך לבקר בקבר רחל" או "מנה את שמות כל השערים בירושלים", וגם לאחר ששיחקנו בו פעמים רבות , עדיין לא ידענו את שמות כל השערים הסובבים את העיר הקדושה.

מעניין שהמקומות המוזכרים הם מגוונים: מסגדים, כנסיות, קברים ועתיקות ואתרים בירושלים המערבית (כמו "היכל הספר"), וכמובן , המקום היקר ביותר לרכישה הוא הכותל המערבי (450 לירות). משחק זה היה מוצלח ונמכר היטב, וגרסאות מחודשות שלו יצאו שוב עם עדכונים ושינויים קלים.

 

 

50 מי יודע חידון תורה – בהוצאת "החיים" – משחק צנוע יותר, ברוח חידון התנ"ך העולמי, שגם עמו בילינו שעות מהנות ולמדנו לא מעט על התנ"ך וגיבוריו. היו בו פקודות ושאלות בנושאים תנ"כיים ברוח חידון התורה: מי אמר למי: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך". ולמי אמרו: בזיעת אפך תאכל לחם? כל מי שידע את התשובות (או שהציץ בדף הפתרונים), זכה בנקודות ובניצחון. משחק זה היה הוסיף לנו ידיעות רבות בתורה, ולמצטיינים מבינינו – סיכוי להשתתף פעם בחידון ה"אמיתי" בטלוויזיה ביום העצמאות.

חבילה הגיעה – של אפרים קישון המצוין. מפרט את "מסע הייסורים" בנבכי הבירוקרטיה הישראלית, שכל אדם צריך לעבור כאשר הוא רוצה לשחרר חבילה מן המכס. המשחק שעל פניו נראה משעמם ומייגע (מי מתעניין בחבילה שהגיע מחו"ל והסתבכה במסדרונות הבירוקרטיים?) הוא למרבית ההפתעה משעשע וסוחף, ומזכיר את סיפוריו המשובחים של קישון, שמשולבים בהם תמיד הומור דק, יכולת התבוננות חדה על החברה הישראלית המתהווה ועל הבורגנות , כשלכל זה חוברים נקודת המבט המיוחדת והקסם הקישוני, שליחם כנראה לא יפוג לעולם. יכולנו להעביר שעות ארוכות במשחק זה מבלי להשתעמם. ואגב, האם הצלחתם פעם אחת לסיים את המשחק ולקבל את החבילה?

 

 

משחקי קלפים – רביעיות ואחרים

 

זכורים לטוב הם משחקי הקלפים (רביעיות – פרחי ארץ-ישראל, חיות ארץ ישראל, ישראל ארצך בהוצאת "פלפוט", וגם "דגלים" (הוצאת "דעת").

במשחקים אלו נדרשו זיכרון טוב, סבלנות, ידע בנושאי החי והצומח של ארץ-ישראל , וכמובן – כמו תמיד – מזל. בקלפי הפרחים חולקו הפרחים לפי משפחות, וכל רביעייה כללה משפחה אחרת. בקלפי החיות חזר אותו עיקרון, אבל הפעם היו הקלפים היו ממשפחות החיות. כנראה מלכתחילה נבחרו חיות ידועות ולצידן חיות ידועות פחות כמו רפרף ההרדוף שהוא – כך למדנו מהקלפים – סוג של פרפר (ודי מפחיד למען האמת).

במשחק ה"דגלים" שבהוצאת "דעת" היו צריכים להשלים זוגות של בני אומות העולם בתלבושתם המסורתית. הקאץ' היה כמו תמיד הצועני בלי מולדת, שלא הייתה לו בת זוג, ומי שנותר וכרטיס זה בידו היה המפסיד. ברור שהתאמצנו שלא לזכות בכרטיס זה, והוא היה מקומט מאוד וקרוע.

לכל משחקי הקלפים היה ערך מוסף – לימודי, חינוכי או ציוני. לדעתי, הם נועדו ללמד יותר משהם נועדו לבדר, או לכל הפחות במידה שווה.

 

משחקים "קלאסיים"

לא נפקד מקומם של המשחקים הוותיקים: דומינו, דמקה, שש-בש, שחמט, סבלנות. במשחק הסבלנות היו 33 חורים ורק 32 כלים (החור במרכז הלוח נותר ריק), והמְשחק נדרש להיפטר מכל הכלים ועל ידי כך לנצח במשחק. הבונוס במשחק זה היה שיכלו לשחק בו זוג שחקנים אחד כנגד השני, או שחקן אחד נגד עצמו (אם חברך החליט לא לבוא אליך).

 

עטיפת משחק קופסה משנות ה-50 על מלחמה עתידנית "הסיבוב השני".

 

כמה משחקי קופסה בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

 

משחק אחרון שאני זוכרת ולאו דווקא לטובה הוא "סולמות וחבלים". משחק זה היה פשוט ואכזרי באותו הזמן. לכאורה, כל מה שהיה עליך לעשות היה להתקדם בלוח-משבצות מן המשבצת הראשונה ועד האחרונה, כאשר יש סולם שבו אתה עולה , וכאשר יש חבל – שבו אתה יורד. הבעיה: החבלים היו ארוכים, והסולמות קצרים. שנית, היו יותר חבלים מסולמות, ושלישית: החבלים היו ממוקמים לקראת הסוף, כך שכשחשבת שכבר הגעת למנוחה ולנחלה ואתה עומד סוף-סוף לזכות במשחק, הגעת לחבל הארוך שלקח אותך כל הדרך למטה, עד למשבצות הראשונות של הלוח. לא נעים…

משחק "ריכוז " הגירסה הארץ ישראלית של "מונופול.

 

מסעות המלך שלמה. משחק הרפתקאות תנכ"י.

 

משחק הקופסה "חידון התנ"ך" בעריכת הזוכה בחידון התנ"ך הראשון עמוס חכם.

 

והיו גם משחקי רחוב: ג'ולות, גוגואים, כדור, תופסת, מסירות, מחניים, מחבואים, חבל, קלאס, גומי, איקסמיקס דריקס, 5 אבנים, מטקות (בים). אבל אלו דורשים רשימה בפני עצמם.

 

תודה לחוקר המשחקים ד"ר חיים גרוסמן על התמונות

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

הכתבה פורסמה במקור במולטי יקום של אלי אשד

 

 

כתבות נוספות:

"הדרך שלפניך חוסמה ע"י שריון האויב שנפגע" – הכירו את מונופול מלחמת ששת הימים

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג'ונגל

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית



האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

ב-22.7.46 בצהריים, קרס האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר וקבר תחתיו עשרות אנשים. תמונות נדירות וכרוזים מאוסף המחתרות בספרייה הלאומית חושפים את הזעם והתדהמה שעוררה הפעולה.

חיילים בריטים מפנים פצוע מההריסות. צילום: Imperial War Museums

ב-22.7.46 בצהריים החריד קול פיצוץ איום את ירושלים. האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר קרס וקבר תחתיו עשרות. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים.

מלון המלך דוד המפואר נחנך בינואר 1931 אחרי 13 חודשי בנייה וחודש "הרצה". משפחת מוסרי, משפחת בנקאים יהודית מאיטליה, שהתיישבה במצרים בראשית המאה ה-19, בנתה את מלון הפאר בירושלים על שטח ברחוב יוליאן, עם נוף עוצר נשימה לעיר העתיקה.

מראשית ימיו עמד מלון המלך דוד במרכז של מחלוקות: בנו אותו פועלים יהודים וערבים ועבדו בו בני לאומים שונים. הערבים ראו בו "מפעל ציוני" שבא לפגוע בענף התיירות הערבי, וביקשו להחרימו.

בתחילת ימי המלון הביאו את המזון ברכבת מקהיר. ב-1934 נפתחו בו בר ומסעדת יוקרה, "לה ריג'נס". המסעדה נעשתה במהרה למקום הבילוי המרכזי בעיר והגישו בה צדפות ממרסי לאצילי ירושלים, אך גם למלכים נסיכים ורוזנים מאירופה, מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק – לתפארת האימפריה הבריטית.

תצלום בניין מלון המלך דוד בעת בנייתו – חודש יוני 1930: סוכנות הידיעות האמריקנית Wide World  מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפקיעו שלטונות הצבא הבריטי עשרות חדרים בקומה העליונה של מלון לשימוש המטה הצבאי של הבריטים בארץ. בהמשך, הפקיעו גם השלטונות האזרחיים של המנדט עשרות חדרים, בשביל מזכירות השלטון הצבאי הבריטי. במרתף נבנה מרכז קשר צבאי.

בזמן המלחמה, המחתרות העבריות והבריטים הגיעו להסכמה על הפסקת הלחימה. תקופת המלחמה הייתה תקופת פריחה כלכלית בארץ שרבים מאנשיה התפרנסו מאספקת תוצרת לצבא הבריטי. אחרי המלחמה באה תקופה קצרה של נצחון ושלווה, אך היא לא האריכה ימים.

בקיץ 1946 המחתרות העבריות חידשו את המאבק ב"ספר הלבן" של הבריטים ובהגבלות שהוטלו על עליית יהודים, פליטים וניצולי שואה. שורה של אירועים ומבצעים של המחתרות ופעולות נגד של הבריטים התחוללו באותה תקופה. שיאם היה ב"שבת השחורה" כאשר הבריטים עצרו את רוב מנהיגי היישוב ויחד איתם מאות אנשי מחתרות או חשודים כחברי מחתרות.

ב-22.7.46 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. לוחמיו, מחופשים לעובדים ערבים, חדרו למלון והגניבו כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ. הם שמו אותם באגף הדרומי, היכן שעמדה מזכירות הממשל הבריטי בארץ. אנשי האצ"ל הפעילו את פתיל ההשהייה של הפצצה ואז התקשרו למרכזיית המלון, למערכות עיתונים ולעוד מקומות והזהירו שיש לפנות מיד את המלון. בה בעת פוצצו שתי פצצות מחוץ למלון בתור פעולת הסחה. האזהרות נחשבו לאזהרות סרק והמלון לא פונה.

רגע הפיצוץ. צילום: Imperial War Museums

 

רצים לתפוס מחסה. צילום: Imperial War Museums

 


מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ: הצילום נעשה כנראה אחרי אחד מצלמי העיתונות היהודים בארץ ישראל. מתוך אוסף התצלומים, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

 

מהנדסי הצבא הבריטי עבדו מסביב לשעון בהצלת האנשים מההריסות. יותר ממאה נפצעו ו-91 נקברו למוות בין ההריסות. בין ההרוגים היו 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון.

 

 

היישוב העברי הזדעזע מן הפיצוץ שזכה לגינויים בעולם, גרם לקרעים בין המחתרות שתכננו אותו ביחד ובין היישוב לשלטונות המנדט. אנשי הצבא נקטו אמצעי ביטחון חריפים, נעו בשיירות מאובטחות ומיעטו לבוא במגע עם אנשי היישוב. הגנרל הבריטי ברקר פרסם הודעה חריפה ובעלת גוון אנטישמי שמכריזה על עונשים קולקטיביים ליישוב ומזהירה את החיילים הבריטים מלהתרועע עם אנשי היישוב, לשבת במסעדותיהם ולקנות מהם. הוא כתב שחור על גבי לבן שהפגיעה בכיס היא זו שתפגע ביהודים הכי הרבה. הכרוז הזה זכה לגינויים רבים ועלה לגנרל ברקר במשרתו.

 

 

עד עצם היום הזה לא ברור מדוע לא שעו הבריטים לאזהרות. עד עצם היום הזה נתלית האשמה באנשי האצ"ל שהסבירו שוב ושוב שלא הייתה להם כוונה לפגוע בחפים מפשע ושהם נתנו אזהרות מראש, כדי למנוע את הפגיעה.

הם עשו זאת למשל בכרוז הזה, שיצא כעבור זמן קצר מהפיצוץ:

 

 

וגם בכרוז הזה שהתפרסם במלאות שנה לפיצוץ:

 

 

בעקבות הפיצוץ נעשה מלון המלך דוד למבצר מבודד ומאובטח ששירת רק את הבריטים. במשך שנים לא שוקם האגף ההרוס של המלון. כאשר עזבו הבריטים את הארץ, הוסר הדגל הבריטי מגג המלון.

רק אחרי מלחמת העצמאות חזר המבנה לתפקד כמלון.

 

הכרוזים בכתבה לקוחים מתוך אוסף פרסומי המחתרות: סדרה 1: האצ"ל – תיק 8, תש"ו

 

 

כתבות נוספות:

פרשת ה'אלטלנה', כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

 

 

 




הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 8

אוכל, אהבה וחטאים, שירים חדשים של משוררים מוכרים וחדשים, חידון כפור ספרותי ועוד. בגיליון החדש של המוסך.

שלג נופל על תל אביב. צולם על ידי רודי ויסנשטין, ינואר, 1950. כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1