דביר שרעבי

אַרְבַּע לַמֶנְטַטִיוֹנֶס לְאַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה הַחֲדָשָׁה

האבנים הן תושביה האמיתיים,
אין זה מקום לבני אדם.
(מאיר שלו, רומן רוסי)

 

א.

הִיא כֹּתֶל דָּם,
סִפְרֵי גְּאֻלָּה, זִיּוּן עִם אִשָּׁה עֲקָרָה,
שֶּׁבַע שֶׁקֶל קִילוֹ תּוּתִים,
רַכֶּבֶת קָלָה בִּרְחוֹב יָפוֹ, סַבָּלֵי
קָפֶה בְּעֵמֶק רְפָאִים

וְאֵין יִרְאַת אַהֲבָה פֹּה
וְאֵין שָׁמַיִם
רַק זַעַם קָדוֹשׁ, שִׁגָּעוֹן וְחֹלִי

 

ב.

רַבִּי נַחְמָן לֹא הָלַךְ בְּשׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה בִּימֵי שִׁשִּׁי הַקְּצָרִים
וְרָאָה אֶת הַקַּבְּצָנִים אוֹסְפִים אֶת קַמְצָנוּת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַמְלָפְפוֹנִים
הַמְּלֻכְלָכִים בְּשֶׁתֶן שַׁתְיָינִים. הוּא לֹא יָדַע יְרוּשָׁלַיִם
הִיא עִיר שֶׁל יְרוּיִים בַּנֶּפֶשׁ עֲמוּסֵי פִּסְפּוּס מְסֻנְוָרִים
בִּקְדֻשָּׁה זוֹנָה. הוּא לֹא דִּיֵּק בֵּין יֵאוּשׁ לְיֵאוּשׁ.
יֵשׁ כָּאן בֶּהָלָה, רַבִּי נַחְמָן. יֵשׁ כָּאן רֶפֶשׁ.

 

ג.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֵר
הוּא סַף רַעַל.
אֵינֵךְ יָפָה וּמוּם
וְטִיט שֶׁל דַּם
יֵשׁ בָּךְ.
מִי שִׁקֵּר לִי
שֶׁאַתְּ שֶׁל זָהָב,
אַתְּ מְשׂוֹשׂ כְּאֵב
חָרִישׁ צַלֶּקֶת עָמֹק מְנֻקָּב חֶרֶב
שַׁעַר אַשְׁפּוֹת

 

ד.

בִּשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחָה בַּשְּׁטִיבְּלָךְ שֶׁבִּשְׁכוּנַת קָטָמוֹן
אֲנִי שׁוֹמֵעַ לְחִישׁוֹת אֵימָה: שׁוּב דַּם נְקִיִּים.
וּבֵין אָמֵן מָהִיר לְחַזָּן מְמַלְמֵל וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן
בְּרַחֲמִים, הַיְּהוּדִים קָמִים וּמִשְׁתַּחֲוִים:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ

 

דביר שרעבי, בן 25, פועל בניין, מתגורר בירושלים.

 

תהילה חכימי

תמשיכי

הַחַיִּים לְאַט יְלַמְּדוּ אוֹתָךְ הִזָּהֲרִי מִן הַדְּבָרִים שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת בְּקוֹל אוֹ בִּכְתַב אוֹ בְּזֵעַת אַפֵּךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְגַּשְּׁמִים (לֹא עָלַיִךְ) תִּזְהֲרִי מֵהָעַיִן, אֲחֵרִים מַזְהִירִים אוֹתָךְ: הִשָּׁמְרִי מִן הָאֲנָשִׁים, נְשָׁמוֹת טוֹבוֹת, כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים אֲבָל הִזָּהֲרִי מֵאֶחָיִּך, אַחְיוֹתַיִךְ, הִזָּהֲרִי מֵאֲנָשִׁים זָרִים, מִפּוֹלִיטִיקָאִים, הַמְּשׁוֹרְרִים אוֹמְרִים הִזָּהֲרִי מֵהַמְּשׁוֹרְרִים, וְהַסּוֹפְרִים אוֹמְרִים הִזָּהֲרִי מֵהַסּוֹפְרִים, וְהָעִתּוֹנַאים מֵהָעִתּוֹנַאים וְהַמּוּזִיקָאִים מֵהַמּוּזִיקָאִים, הִזָּהֲרִי מֵהַנְּחָשִׁים, הִזָּהֲרִי מֵעוֹרְכֵי הַדִּין תָּמִיד, מִכֻּלָּם, אַל תַּאֲמִינִי לְאַף מִלָּה שֶׁל סוֹכֵני מְכִירוֹת טֶלֶפוֹנִים, אוֹ בְּפִנַּת רְחוֹב, אוֹ בְּהֵחָבֵא, הִזָּהֲרִי מֵהַמְּפֻרְסָמִים שֶׁמְּפַרְסְמִים בַּנְקִים, עַל מָה הֵם מְחַיְּכִים לָעֲזָאזֵל, הִזָּהֲרִי מֵהָאִישׁ בְּמַעֲבָר הַחֲצִיָּה, אַל תְּיַשְּׁרִי אֵלָיו מַבָּט, הוּא כְּבָר מוֹשִׁיט יָד אֶל יַשְׁבָנֵךְ, הִזָּהֲרִי מֵהוֹשָׁטַת הַיָּד הַזּוֹ, הִזָּהֲרִי מֵהוֹשָׁטַת הַיָּד הָאַחֶרֶת, וְיָדֵךְ? אַל תַּעֲנִי אַף פַּעַם לַמִּסְפָּרִים הַחֲסוּיִים, בַּטְּלִי אֶת הַתָּא הַקוֹלִי, בֵּין כֹּה רַק אִמָּא שֶׁלָּךְ מַשְׁאִירָה לָךְ הוֹדָעוֹת, בְּאִחוּר אַתְּ מַקְשִׁיבָה, תְּהִלָּה שָׁלוֹם זֹאת אִמָּא, שִׁמְרִי מֶרְחָק סָבִיר בַּכְּבִישׁ, בָּרַדְיוֹ בַּחֲדָשׁוֹת הַבֹּקֶר אַזְהָרָה: הִתְרַחֲקוּ מִן הַחוֹפִים, הַבִּיּוּב זָרַם אֶל הַיָּם, וְהַיָּם עוֹמֵד וְהַקַּיִץ עוֹד רֶגַע עוֹמֵד וְאַתְּ עוֹמֶדֶת, נִזְהֶרֶת, כְּבָר חֲצִי בּוֹעֶרֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵרֹב עַצְבוּת, כְּלוּב שֶׁל מַחְשָׁבוֹת, תַּמְשִׁיכִי

 

סיכויים

אוּלַי אִם בָּרְחוֹב
וְאוֹטוֹבּוּס חוֹלֵף
אַתָּה בְּצַד אֶחָד אֲנִי בַּשֵּׁנִי
לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת,
זֶה רְחוֹב, וּכְבִישׁ וְאוֹטוֹבּוּס
זֶה מָה שֶׁאָמוּר לִקְרוֹת
כָּכָה תִּהְיֶה אֶפְשָׁרוּת לְהָצִיץ עָלֶיךָ שׁוּב
אוּלַי אִם בִּכְלָל לֹא
אַף פַּעַם, לֹא נִפְגַּשְׁנוּ, גַּם לֹא בֶּעָתִיד
אוּלַי אִם קֶצֶב הַנְּשִׁימוֹת הָיָה אָז זֵהֶה
אוּלַי זֶה בִּכְלָל לֹא זֶה
כִּי הָיוּ הַנְּשִׁימוֹת לְגַמְרֵי הֲפוּכוֹת זוֹ מִזֶּה
אֶחָד שׁוֹאֵף שְׁנִיָּה נוֹשֶׁפֶת
בָּעֹרֶף הַמִּטְרָד מַתְחִיל לְטַפֵּס בַּגַּב
הַפַּחַד
חִשּׁוּב הַסִּכּוּיִּם
כּוֹתֶבֶת וְאָז מוֹחֶקֶת הוֹלֶכֶת
מוֹחֶקֶת וְאָז כּוֹתֶבֶת לְךָ

 

תהילה חכימי היא משוררת ומהנדסת מכונות. פירסמה את ספר השירה 'מחר נעבוד' (טנג'יר, 2014) ואת הנובלה הגרפית 'במים' (2016) בשיתוף עם האמנית לירון כהן.

 

נועה שקרג'י

השושלת

דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
שֶׁהֶעֱרִימָה עַל רְאִיָּתִי הַחַדָּה וְעָרְמָה
גְּלִימַת מְגִלּוֹת עַל כְּתֵפַי
אֶת נַפְשִׁי פָּתְחָה
לִדְפִיקַת דֶּלֶת שֶׁל מֵאָה מֻשְׁלֶדֶת

דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה
הַמֻּכָּר הַנִּבְזֶה, בּוֹזֵז הַזְּמַן
יָשׁוּב מָחָר אוֹ אַחֲרֵי
יַגִּיעַ מְאֻחָר וְלֹא יַרְפֶּה

מֵעַל קְלִפּוֹת מָזוֹן וּמֵתִים – הֵם קְלִפַּת הָאֲדָמָה
לְצַד רֶשֶׁת אַלְחוּטִית וְכוֹכָבִים
קַיָּם בָּטוּחַ כְּבִישׁ חָלָב לְלֹא תְּפוּגָה
לֹא כּוֹשֵׁל מֵעֹמֶס מֵידָע
לֹא קַד לִלְחִישַׁת מִשְׁאָלָה,
(הַמֻּנָּח פּוֹסְט אֱמֶת הִתְגַּלָּה וְהִתְכַּלָּה)
זוֹ הַתַּשְׁתִּית הַשְּׁמֵימִית הָעַתִּיקָה
הַנָּתִיב הַסּוֹאֵן שֶׁלָּעַד הַכְּנִיסָה בּוֹ נֶגֶד הַתְּנוּעָה

אֵין רֶבֶּה שֶׁיָּעוּץ לָנוּ עֵצָה
זְנִיחִים בַּתַּפְקִיד,
רֶפְּרוֹדוּקְצְיוֹת שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ
הַגּוֹזְרִים עָלֵינוּ לְהִכָּנַע
חַסְרֵי שֵׁם וּמוֹצָא

אֵין כָּאן עֶצֶב, זוֹ מְחִצָּה שְׁבִירָה
אֵין כָּאן עֶצֶר, הַזְּמַן הוֹלֵךְ וְנִגְלֶה
אֵין כָּאן קֶצֶב, זוֹ שׁוֹשֶׁלֶת אֲרֻכָּה
מַצְדִיעָה לְאָחוֹר מַצְבִּיעָה הָלְאָה
הֵד אֵינְסוֹף לְלֹא מָקוֹר
אֵין סַמְכוּת בָּאַהֲבָה אֶלָּא לָאַהֲבָה

 

 

המסננת

הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ
מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ
אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן
צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ

הַנָּפָה הָרוֹאָה מְעַפְעֶפֶת אֵלֵינוּ
דָּשָׁה סוֹד מִנִּראֶה, הַרְדָּמָה אוֹ הַסְלָמָה,
בְּזוּיִים עַל פֶּתֶן,
נִדָּחֵק תַּחְתָּהּ

הַכְּבָרָה הַטּוֹבָה רוֹקֶדֶת סְבִיבֵנוּ
דּוֹרֶשֶׁת הַשְׁלָמָה: עָתִיד לְלֹא הַחְלָמָה
מִתְפַּלְּשִׁים בַּכֶּתֶם
נוֹאָשִׁים מִכַּפָּרָה

הַמְּסַנֶּנֶת עוֹקֶדֶת דְּרָכֵינוּ
מְכַוֶּצֶת חֲרִירִים, נוֹדֶרֶת אֵין מוֹצָא
אֶכָּנַע, לֹא אֲוַתֵּר, לֹא אֶתֵּן,
הָאֲדָמָה תִּפְעַר מְחִלָּה

 

נועה שקרג'י היא משוררת, עורכת ומייסדת שותפה של בית הספר לאמנויות המילה. ספר הביכורים שלה, 'חותמת חום', זכה בפרס נגב, פרס הרשון ופרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ויראה אור בשבועות הקרובים בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 8

      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

מרגע שהתוודעו קברניטי המדינה לעסקת הנשק האדירה בין צ'כוסלובקיה למצרים בשנת 1955, מיהרו לחפש מקורות מימון לרכישת כלי נשק חדשים.

על הרקע הזה החליטה ממשלת ישראל לנצל שוב את רוח החלוציות ואחווה הישראלית המוכרת ולפנות אל אזרחיה בבקשה לא שגרתית: סייעו לנו לרכוש ציוד חדיש ועדיף לצה"ל.

דמיינו לרגע שאתם מדינה צעירה ונחמדת (בקושי בת 7) שנאבקת באומץ לבסס את עצמה: קולטת גלי עלייה אדירים שיותר ממכפילים את מספר תושבייך, מפתחת את האזורים השוממים או הלא מפותחים מספיק ומנסה לשכנע מדינות אחרות לחמם את היחסים ולאמץ אותך בתור בעלת ברית אסטרטגית חדשה.

אם טרם הסתחרר ראשכם מהמעמסה, עכשיו חשבו כיצד תרגישו אם תשמעו ברדיו על עסקת הנשק האדירה שחתמה השכנה שלכם, זו שעסוקה בלהפריח מעת לעת איומים מצמררים על עתידך, עם מדינה שלישית שהייתה עד לא מזמן ספקית הנשק שסייעה לכם לא מעט במלחמת העצמאות.

 

זה בדיוק המצב אליו נקלעה מדינת ישראל הצעירה במרץ 1955, משנודע לקברניטי המדינה על עסקת הנשק שחתמה מצרים עם צ'כוסלובקיה. "הסיבוב השני" שהבטיחו מדינות ערב לישראל לאחר ניצחונה במלחמת העצמאות הפך מאיום להתרחשות ממשית. על הרקע הזה החליטה ממשלת ישראל לנצל שוב את רוח החלוציות ואחווה הישראלית המוכרת ולפנות אל אזרחיה בבקשה לא שגרתית: סייעו לנו לרכוש ציוד חדיש ועדיף לצה"ל.

 

המבצע העממי הזה קיבל את השם "קרן המגן". עשרות הכרזות והמודעות שהופצו ברחבי המדינה. המשורר חיים חפר חיבר ללהקת הנח"ל את השיר בעל הכותרת המתאימה, "תותחים במקום גרביים".

בין סתיו 1955 עד אביב 1956 נרתם הציבור הישראלי בהמוניו: עיריית נתניה גייסה מאזרחיה כסף עבור מטוס קרב שאמור היה להיקרא "נתניה 1", עיריית חיפה מימנה מכיס תושביה המתנדבים פלוגה של סירות טורפדו ורמת גן החליטה לרכוש מטוס תובלה וכמאה מצנחים לגדוד 890.

 

לא רק ערים תרמו למאמץ הרכישתי: אנשי קבע תרמו שני מטוסים ממשכורותיהם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר רכשו יחדיו שני מטוסי קרב. התאחדות בעלי המלאכה הסתפקו ברכישת מטוס אחד. אפילו חבריות מסחריות נרתמו: בנק דיסקונט ובנק הפועלים רכשו כל אחד טנק.

 

בכל הארץ התארגנו מורים, פועלים, ילדים, מושבים וקיבוצים, תלמידים וסטודנטים ולמעשה כל עמך ישראל תרמו כספים, ציוד ולעתים גם תכשיטים ודברי ערך אחרים. ברוח ההתגייסות והתקופה, אשת הנשיא רחל ינאית בן-צבי קראה להורים שכולים לחיילים שנפלו במלחמת השחרור לתרום את כספי הפיצויים שלהם ל"קרן המגן" לזכר יקיריהם.

 

מצאתי את התמונה הזו בערימת התמונות שאבא שלי צילם, פיתח בעצמו ושנשארו אחריו. זיהיתי את מצוקי עין גדי, שלא השתנו הרבה ב-60 השנים שחלפו מאז. מאיר דודי סיפר לי את הסיפור על ההרפתקה הגדולה שמאחורי התמונה, ושניהם יהוו חלק מתערוכת "עין גדי בעין ישראלית" שתוצג בכניסה לנחל דוד בעין גדי:

 

נחל דוד עליון, 1957, צילם גדי הלוי

 

"גדי אחי הגדול בן ה-13 יזם את הטיול לעין גדי ב-1957. מדבר יהודה היה חצוי אז בגבול עם ירדן. יצאנו בטרמפים מעין ורד לבאר שבע, ומשם בטרמפ על גבי משאית אשלג שירדה למפעלי ים המלח, והלאה עד מצדה, תחנתנו הראשונה.

אחרי הליכה למצדה ולנחל צאלים המשכנו בטרמפים עד עין גדי. נכנסנו לנחל ערוגות והלכנו מגב אחד לשני. גדי ידע שאסור לעבור את הגב הרביעי, כי אחריו הגבול.

חזרנו לכיוון עין גדי וטיפסנו למעיין העליון ואחר כך לנחל דוד. מעין גדי חזרנו הביתה, שוב בטרמפים.

העלייה בשביל הנחש היתה קשה, הטיול בנחל ערוגות היה קשה אפילו יותר, אבל הרגשנו שנינו שאת מבחן הבגרות שלנו סיימנו בהצלחה עוד לפני שהגענו לתיכון.

האם הייתי מרשה לילדי לעשות טיול כזה ובגיל כזה? אני לא חושב"

(מאיר הלוי, ערד)

 

 

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותבת אורחת. המידע והעובדות נבדקו על ידה.