הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית

כשעיתונות צהובה, פורנוגרפיה וסדרת קומיקס האימה הראשונה בעברית נפגשו במדינה היהודית של אמצע שנות ה-70.

שנות השבעים היו השנים בהן גילתה הספרות העברית ז'אנר חדש: ז'אנר סיפורי האימה. זה החל בספרי הכיס של סדרת האימים מאת דאן שוקר של הוצאת רמדור, שתורגמו מגרמנית. אך מאוחר יותר, אולי בהשראתם, החליטה הוצאת ספרים בשם ש. אור לנסות את מזלה, ולהפיץ לקהל דובר העברית בארץ את הז'אנר גם בקומיקס, וכך נפל דבר במדינה היהודית: קומיקס האימה הראשון בעברית.

 

עיתונות צהובה, פורנוגרפיה וקומיקס אימה

 

ש. אור הייתה הוצאה זעירה שבראשה עמד שמואל מור. לאחר שעבד מספר שנים בתחום העיתונות הפוליטית בישראל, נתקל מור במהלך ביקור בלונדון בעיתונות הצהובה המצליחה, סוג עיתונות שהיה גדוש בתמונות עירום ובסיפורים סנסציוניים. מור החליט ליצור משהו דומה בישראל.

מור היה ידוע יותר מכל כמו"ל של מגזין בשם "בול". את "בול" – השבועון הפורנוגרפי-סנסציוני-פוליטי, הקים מור בשנת 1965, ערך עד 1972, וגם לאחר שפרש מתפקידו כעורך, שימש כבעליו של העיתון עד לסגירתו בשנת 1989.

 

דוגמה מייצגת לכתבות השבועון "בול". לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

כמי שעינו תמיד עוקבת אחר ההתפתחויות המרעישות בעולם המו"לות הישראלי, נכנס באמצע שנות השבעים המו"ל והיזם הספרותי לתחום הקומיקס בעברית.

סיפורים מתורגמים על קספר הרוח השובבה, פאנטומאס – פנאטום חבוש מסכה הלוחם בפשע, באטמן, גיבורי מארוול  ואפילו סיפורי אימה על פי חברת די סי; נראה שאין כמעט ספר קומיקס מצליח מארצות הברית שהוצאת ש. אור לא הוציאה לאור. אך מי שנבחרה להצגת הבכורה של סדרת האימה הראשונה בקומיקס בשפה העברית  – הייתה לא אחרת מ"מיפלצת הביצה" הידועה לשמצה.

סדרת "מיפלצת הביצה" הכילה בסך הכל שלוש חוברות בעברית, אך זכורה גם כיום בקרב מעריצים שקראו אותה בשקיקה. אנחנו לא יודעים את הסיבה האמתית לכך, אך משום מה החלה הסדרה המתורגמת מאנגלית, דווקא מהחוברת השנייה שהופיעה בשפת המקור. ייתכן שעובדה זו תרמה לרושם המוזר שהותירה הסדרה המיוחדת ממילא.

 

החוברת הראשונה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

הסיפור הראשון (שבאנגלית הוא כאמור השני) נסוב סביב סיפורו של המדען אלכס הולנד, הנזכר כיצד – כתוצאה מניסוי שיצא מכלל שליטה – הפך למפלצת ביצה כשאשתו נרצחה בידי פושעים. הוא נחטף בידי המדען המפלצתי אנטון ארקן, שהוא מעין חיקוי מודרני של המדען המטורף פרנקנשטיין, שמחליט להשתמש במפלצת לצרכיו המזוויעים. בסופו של הסיפור משתחררת מפלצת הביצה ושורפת את ארמונו של ארקן על היצורים המוזרים שבו.

 

החוברת השנייה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

החוברת השנייה כתובה כולה מנקודת המבט של המפלצת. הפעם נתקלת גיבורת הסדרה ביצור המפחיד ביותר של ארקן, הלוא הוא אחיו – "האיש המורכב". יצור זה דומה באופן מחשיד למפלצת של פרנקנשטיין כפי שגילמהּ השחקן בוריס קרלוף.

 

החוברת השלישית והאחרונה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

בחוברת השלישית אנו פוגשים את מפלצת הביצה יחד עם שניים מידידיה: אביגייל, שהיא בתו של המדען המרושע ארקן, ואהובה של אבייגיל – איש ה-FBI מאט קאבל. קאבל נחוש ללכוד את מפלצת הביצה כיוון שהוא מאמין שהיא רצחה את ידידו, ד"ר אלכס הולנד ואת אשתו. הוא מהתל במפלצת וגורם לה להצטרף אליו למסע לסקוטלנד, ושם – בכפר נידח, נאלצת המפלצת להיאבק באיש זאב מפלצתי.

הקוראים שעקבו בשקיקה אחר הסדרה התבשרו כי תהיה חוברת רביעית בשם "המכשפה האחרונה", אך זאת לא יצאה לאור מעולם בעברית. למרות קהל הקוראים הנאמן של הסדרה, כנראה שההכנסות ממנה לא השתלמו לשמואל מור.

 

כיצד נטש שמואל מור את עסקי הקומיקס

 

הוצאת ש. אור, הוצאת הספרים שניהל מור, הייתה אחראית על מספר סדרות קומיקס חשובות ובולטות בהיסטוריה של ישראל. הסדרה החשובה והבולטת ביותר מביניהן הייתה ללא ספק סדרת  טרזן: מדובר בעיתון הרפתקאות לילדים שכלל קרוב ל-20 סיפורים, חלקם מצוירים בידי אמן הקומיקס ראס מאנינג.

השילוב בין קומיקס ובין סיפורי פרוזה התגלה כשגיאה מסוכנת. סיפורי טרזן הלא מצוירים שהתפרסמו בכל החוברות נלקחו ללא רשות מהחוברות של הוצאת "הקרנף" (בשיתוף עם דפוס מל"ן) שפורסמו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים.

לבסוף הייתה זו תביעה שהגיש דפוס מל"ן על ידי עורך דין ישעיהו לויט (בעצמו אחד מהכותבים המקוריים של סיפורי טרזן בהוצאת "הקרנף") שהביאה לסגירת ההוצאה, כיוון שהיא חויבה בתשלום קנס גדול שההוצאה לא יכלה לעמוד בו. התביעות וההפסדים המרים שספג מור הביאו לכך שהוא עזב באמצע שנות השבעים את עסקי הקומיקס.

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

 

 

כתבות נוספות:

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג'ונגל

כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבה

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

 




אין הפתעות: אתם בחרתם ב"ירושלים של זהב" כשיר הנפלא ביותר של נעמי שמר

הציעו לאמץ אותו בתור ההמנון הרשמי של מדינת ישראל, הכתירו אותו בתואר "שיר היובל" וטענו שהלחן שלו נלקח משיר עם באסקי. "ירושלים של זהב" הסיפור המלא.

אלפי גולשי הספרייה הלאומית השתתפו בסקר מיוחד לכבודה של נעמי שמר. ביקשנו מכם לדרג את השירים הכי נפלאים של המשוררת, ולאחר קרב צמוד, "ירושלים של זהב" נבחר לשיר שאתם הכי אהבתם. כמה קולות מאחוריו, במקום השני נבחר השיר "לו יהי".

ובהמשך הרשימה:

במקום השלישי בחרתם בשיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר"

במקום הרביעי בחרתם ב"על כל אלה"

למקום החמישי הגיע השיר "חורשת האקליפטוס"

"אני גיטרה" הגיע למקום השישי

"לילה בחוף אכזיב" זכה למקום השביעי ברשימה

במקום השמיני הגיע "שירת העשבים"

אמנם קיץ עכשיו, אבל "שלג על עירי" הגיע למקום התשיעי

וסוגר את העשירייה הראשונה השיר "תלבשי לבן"

 

והנה סיפור השיר הזוכה במקום הראשון – "ירושלים של זהב"

ראשית הסיפור בחורף של שנת 1967, בפנייתו של איש "קול ישראל" גיל אלדמע אל המשוררת והמלחינה נעמי שמר לכתוב שיר על העיר ירושלים לבקשת ראש העיר דאז טדי קולק. שמר התחבטה והתקשתה בכתיבת השיר. לבסוף, נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה המספרת על רבי עקיבא שהעניק תכשיט במתנה לרעייתו רחל – "ירושלים של זהב". אגדה זו שימשה השראה לכתיבת השיר הרווי כולו בציטוטים מן המקורות היהודיים.

בפסטיבל הזמר של אותה השנה נכלל השיר כשיר חיצוני לתחרות. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן, חיילת צעירה שלוותה עצמה בגיטרה. השיר כבש את הלבבות ובסיום הערב הוזמנה הזמרת לבצע את השיר בשנית כשהקהל כולו מצטרף בשירה.

שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה שהתה שמר יחד עם חברי להקת הנח"ל סמוך לאל-עריש. בין קולות הירי והקרב בקעו מטרנזיסטור מזדמן קולות של תקיעות השופר וקולם של הלוחמים שפגשו לראשונה בכותל. שמר הנרגשת הוציאה את פנקסה האישי והוסיפה בית חדש לשיר שכתבה.

 

 

 

התגובות לא אחרו לבוא. שובל של מכתבים מקשת רחבה של פונים הציף את שמר; "יהודי מסורתי", "ירושלמי בן 66", לוחם ברמת הגולן וילדה קטנה שמחבבת את השיר. כך הפך השיר "ירושלים של זהב" לשיר שנודע לו מקום מיוחד בתרבות הישראלית.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" זכה לביצועים שונים ואף לנוסח מחודש. בתום המלחמה, במהלך מסיבה פרטית של לוחמי הצנחנים, עלה צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, והציע מילים חדשות לשיר הנודע. לא "ירושלים של זהב" כי אם "ירושלים של ברזל". במילים אלו, בחר אריאל להציג את הצד הקשה בדמות המחיר שהמלחמה גבתה, את האובדן והשכול. שמר מצדה כעסה על השינוי ורק כעבור זמן יושבו ההדורים בין השניים.

באוקטובר של שנת 1999 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה שכותרתה "יגאל תומרקין: 'ירושלים של זהב' מבוסס על לחן באסקי". בידיעה דווח על אלבום חדש בשם "אורוטזן" שהוציא הזמר פאקו איבנייס ובו שיר העם הבאסקי "פלו חוספה" (Pello Joxepe). לטענת תומרקין, נעמי שמר שמעה את השיר מהזמר פאקו איבנייס, עת שהתה בפריז בראשית שנות השישים. לפי תומרקין, השיר מפי איבנייס שימש כבסיס מוזיקלי לשיר "ירושלים של זהב". בתגובה לידיעה טענה שמר "כבר שמעתי את הסיפור הזה. כשכתבתי את השיר לא ידעתי על קיומו של השיר הבאסקי. במשך שנים הגיעו אלי שמועות על השיר ההוא, אבל מעולם לא פגשתי את פאקו איבנייס בפריז והוא לא השמיע את הלחן באוזני. יתכן שהשיר דומה". מספר חודשים לאחר מכן, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אבנר הופשטיין שכותרתה "ירושלים של מי?". בכתבה נטען כי מקורו של לחן השיר "ירושלים של זהב" בשיר-עם באסקי עתיק.

 

 

ארבע שנים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2004, שבועיים לפני מותה, כתבה שמר מכתב לחברה הטוב גיל אלדמע. נוסח המכתב כפי שמופיע בארכיון נעמי שמר הוא:

 

"גיל יקירי,
אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:
באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).
כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה…
בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.
רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.
ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.
אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידי בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.
עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.
באהבה
נעמי שמר".

 

בעקבות מכתבה של שמר אל אלדמע פורסמה שנה לאחר מכן כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "הזהב הגנוב".

השיר "ירושלים של זהב" קנה את מעמדו הודות לשילוב הייחודי שבין המלל והלחן, העיתוי שבו הופיע לראשונה הוסיף גם הוא. בקיאים ביצירתה של שמר עשויים לזהות מוטיבים מוזיקליים המופיעים בשיר "ירושלים של זהב" גם בשירים שכתבה שמר שנים קודם לכן. אמנים רבים מושפעים מיצירות שונות במודע ושלא במודע. נראה שבקצה מסלול "גלגולו של ניגון", ניצב השיר "ירושלים של זהב" כשיר-עם, כזה המושר ועוד יושר דורות רבים, ובנוסח אחד ממכתבי התגובה הרבים שקבלה שמר זמן קצר לאחר כתיבתו: "השיר שאך זה נוצר, כבר מוכר ויקר, כשיר-עם שהושר מדורות – ועוד רבות יושר".

 

 

כתבות נוספות:

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית: התמונות, השירים והסיפורים

עוד חוזר הניגון: שירים אהובים בלבוש חדש, אוסף מיוחד

תלמידים ירושלמים מספרים: כך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה!

במשך שנה שלמה ליווינו מקרוב 200 תלמידים במחקר היסטורי על העיר ירושלים במסגרת התוכנית "אוצר ירושלמי". התוצאה של אותה שנה נפלאה - לפניכם.

איך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה ואיך היא השתנתה מאז? אילו דמויות מיוחדות פעלו בירושלים לאורך השנים? איך חגגו את החגים ומה היו היחסים בין הקבוצות השונות בעיר?

בנושאים אלו ואחרים עסקה לאורך השנה האחרונה תוכנית בשם "אוצר ירושלמי" שעסקה במחקר היסטורי בנושא 50 שנה לאיחוד ירושלים במטרה להעמיק את היכרות התלמידים עם ירושלים ולחזק את זיקתם לעיר. התכנית פעלה ב-11 בתי ספר בירושלים ובסיומה הופקה תערוכה מיוחדת, פרי יצירתם של התלמידים, והיא מוצגת כעת בספרייה הלאומית.

 

 

התכנית נבנתה בגישת הלמידה המבוססת על הפקת פרויקטים. התלמידים רכשו בעזרת מדריכי הספרייה הלאומית כלים ומיומנויות של מידענות, חקר ופרזנטציה. בהמשך פגשו מדריכים מטעם בית הספר מוסררה לאמנות ויחד איתם יצאו למסע של יצירתיות ורכישת ידע בתחומי הניו מדיה, עד להפקת סרטון קצר בנושא החקר ובשימוש עם פריטי מקור שהם מצאו בספרייה.

 

התוכנית, שהתקיימה במקביל בספרייה הלאומית ובבי"ס מוסררה לאמנות, והתקיימה בשיתוף צוות תקשוב מטעם מנח"י, פנתה לתלמידי כיתות ו' עד ט' מכל שכונות ירושלים והשתתפו בה כ – 200 תלמידים ירושלמים.

 

 

כעת, כאמור, מוצגות בתערוכה מיוחדת שהופקה בספרייה הלאומית עשר יצירות מצטיינות מכל בתי הספר והמבקרים בה יכולים ליהנות ולהתרשם מהמוצגים. כמו כן מציעה הספרייה למבקרים בתערוכה גם פעילויות נוספות כמו סיורים באוספי הספרייה, התנסות ביצירת אנימציה, מפגשים עם סופרים ועוד.

 

צילומים: יואנה גליקמן ויעל גביש

 

מאות פריטי מקור ללימוד בכיתה ומערכי שיעור מגוונים מחכים לכם באתר החינוך החדש של הספרייה הלאומית

מורים? אנשי חינוך? תנו לייק לעמוד הפייסבוק "לומדים עם הספרייה הלאומית"

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב, וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב

שירים חדשים מאת רג'אא נאטור, אלי אליהו, דניאל באומגרטן ומיטל זהר

Skeleton and woman wheatpaste, Seoul, Korea, 2013

רג'אא נאטור

משק יונים כלואות

עָמֹק בִּשְׁתִיקָתָהּ הָלְכָה אִמִּי
לְבַדָּהּ טִפְּסָה בְּסֻלַּם הַמִּלִּים הַמְבֻתָּרוֹת
לְאַט כְּאִלּוּ בְּקָצֵהוּ מְצַפִּים לָהּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, שָׁמַיִם וְאֵל רַחוּם!
וּכְמוֹ סְעָרָה שֶׁאֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל הִצְמִיד לָאֲדָמָה
פִּלְּחָה יְרִיָּה שׁוֹרֶקֶת אֶת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ
וְהִיא יָבְשָׁה, נִסְדְּקָה וְדִמְּמָה פְּנִימָה
דָּמָהּ רָקַד רִקּוּדֵי קִינָה, וּמַשַּׁק יוֹנִים כְּלוּאוֹת גָּאָה בּוֹ
וְהִיא יָדְעָה מִלָּה אַחַת, "כֵּן", "כֵּן אֲדוֹנִי!"
אֲנִי בִּתָּהּ הָעִוֶּרֶת לִצְבָעִים לֹא רָאִיתִי שֶׁהַדָּם נִסְפַּג בַּחֲלוֹמִי
אֲנִי בִּתָּהּ הַחֵרֶשֶׁת לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קִינַת הַדָּם
אֲנִי בִּתָּהּ זָחַלְתִּי אֶל שְׁקָרִים וּבְכָל סִמְטָה פָּגַשְׁתִּי חֶבֶל תְּלִיָּה
אֲנִי בִּתָּהּ שֶׁשָּׂנְאָה אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאִשָּׁה שׂוֹנֵאת גַּעְגּוּעִים שֶׁאֵינָם מִזְדַּקְּנִים
אֲנִי בִּתָּהּ הָיִיתִי אֵם לְמוֹתָהּ, אֵם לְמוֹתִי!
תְּחִלָּה לָקְחוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֶת הָאֹדֶם, תָּלְשׁוּ אֶת הֶעָגִיל הַיָּרֹק
וְדָרְכוּ עַל הַשִּׂמְלָה עִם הַמַּחְשׂוֹף הָרָעֵב לָרְחוֹב
וְאָז חָזְרוּ לָקַחַת אוֹתָךְ וְאוֹתִי
בָּאוּ בַּזְּמַן, כְּרַכְּבוֹת מָוֶת אִלְּמוֹת, כְּרַעֲלוֹת בַּחֲלוּדָה,
יְרִיקָה אַחַת, סְטִירָה אַחַת וְאֵשׁ אַחַת כִּלּוּ אוֹתָנוּ
אֶת כֻּלָּנוּ
וּכְמוֹ בְּכָל חֲלוֹם קִוִּיתִי שֶׁרַגְלַי יַצִּילוּ אוֹתִי
קִוִּיתִי שֶׁהָאֹדֶם וַאֲנִי נִשְׂרֹד כְּדֵי לְצַיֵּר אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֶת הַחֻרְבָּן
וּמֵחָדָשׁ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
קִוִּיתִי שֶׁנְּבַתֵּק אֶת הַשְּׁתִיקָה.

 

ראג'אא נאטור היא פמיניסטית, עיתונאית ומשוררת. גרה ביפו ועובדת כרכזת מדיה בערבית במרכז עדאלה לזכויות אדם בחיפה.

 

אלי אליהו

אם באהבה מדובר

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הַצָּלָה וּמַלְאָךְ חַבָּלָה.
אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר. עוֹד לֹא יָדַעְתִּי
אִם בְּאַהֲבָה מְדֻבָּר. וּמַבָּטִי נֶחְבַּט בְּמַבָּטָהּ.
וְשֵּׂעָרה חֵמָה שְׁפוּכָה שֶׁל לֶהָבָה אֲדֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב,
וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת
הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב. אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר,
כְּלוֹמַר אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר, וּמִי יֹאמַר מַה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָרַעַשׁ וְאַחַר כָּךְ מַלְאָךְ הַדְּמָמָה.

 

הצמחים

אֲסַפֵּר לָךְ עַל נֶפֶשׁ
הַצְּמָחִים, עֲדִינוּת הַגִּבְעוֹל
הַזֹּאת. כֵּיצַד הֵם מִתְאָרְכִים בִּדְמָמָה,
שְׁקֵטִים כִּלְחִישָׁה בָּאֹזֶן.

אִם יִתְלְשׁוּ מֵהֶם עָלֶה –
כְּאֵב שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ.

אָדָם לֹא יָכֹל כְּלָל
לְהַעֲלוֹת זֹאת בְּדַעְתּוֹ.

הֵם תָּמִיד קְרוֹבִים
זֶה לַזֶּה. לִבָּם – מַלְכֹּדֶת
דְּבַשׁ לִפֹּל לְתוֹכָהּ.

עֲלֵיהֶם – דַּקִּים
כְּמַחְשָׁבָה.

כַּמָּה יָקָר בְּעֵינֵיהֶם
הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב.

וְהָאוֹר –

 

משל הגוזל

רָאִיתִי גּוֹזָל שֶׁנִּשְׁמַט מֵהַקֵּן אַרְצָה,
וְהוֹרָיו נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם מֵעָלָיו.
וְהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׁיבוֹ אֵלֵיהֶם,
וְהוּא אֵינוֹ יָכֹל לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו.
וְיָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ מֶרְחַקִּים שֶׁגַּם כְּנָפַיִם
לֹא יִגְמְאוּ וְשׁוּם אַהֲבָה לֹא תִּצְלַח.

 

אלי אליהו הוא משורר ועיתונאי. עד כה פירסם שני ספרים: 'אני ולא מלאך' (הליקון, 2008) ו'עיר ובהלות' (עם עובד, 2011). שירים אלה הם מתוך ספרו השלישי שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד.

 

דניאל באומגרטן

שבע טחנות

הַשֹּׁבֶל מִצְטַלֵּם נֶהֱדָר עִם מַלְמְלוֹת הַקֶּצֶף
הִתְפַּיֵּט הַמֵּפִיק
(אוּלַי בְּסוֹף סִרְטוֹן הַחֲתֻנָּה הַמְצֻלָּם מֵהַטִּיסָן
יוֹדוּ לִמְדַשְּׁנֵי הַשָּׂדוֹת וּלְמַזְרִימֵי הַשְּׁפָכִים)
הֵיכָן אשֶׁר?
שָׁאֲלָה הַכַּלָּה,
מְפַזֵּר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בַּנְּקֻדָּה הַבָּאָה
נֶעֶנְתָה
מֵעָצְמַת מֵי הַיַּרְקוֹן פָּעֲלוּ כָּאן טַחֲנוֹת הַקֶּמַח שֶׁל כְּפָר גָ'רִישָׁה
הִסְבִּיר הַמַּדְרִיךְ לַקְּבוּצָה וְנִסָּה לְהָעִיר צִפִּיָּה
מִכָּאן נַמְשִׁיךְ לְגִבְעַת נַפּוֹלְיוֹן
אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵאֲהוּבָתוֹ לֹא לְהִתְקַלֵּחַ עַד שֶׁיָּשׁוּב לְצָרְפַת?
הַיְלָדִים בִּכְלָל הִבִּיטוּ בַּתַּן עַל הָאִי
פִּרְאוּתוֹ מֻקֶּפֶת בַּזִּהוּם הָאֱנוֹשִׁי
קָיָּק הִסְתּוֹבֵב וְהִבְרִיחַ אֲנָפָה אֲפֹרָה לַגָּדָה הַנֶּגְדִּית.
לְפֶתַע הִשְׁתַּעַשְׁעָה מַחְשַׁבְתָּהּ לִצְעֹד אֶל הַשְּׁקִיעָה
הַאִם מִישֶׁהוּ יִקְפֹּץ לְהַצִּילָהּ?

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: 'למרות שהמשורר הזהיר' (גוונים, 2011) ו'כתב יתדות' (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

מיטל זהר

דברים שלא הצלחתי לומר כשנפגשנו במקרה ואמרת שיש לך כמה דקות

שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת וְנֶחְנֶקֶת.

שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל הַגַּב וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצַּד וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁבַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹתָה עַד שֶׁאֲנִי נִרְדֶּמֶת, מְדַבֶּרֶת לֶאֱלֹהִים, אוֹמֶרֶת
אֱלֹהִים, תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא אֶחְלֹם עָלֶיהָ הַלַּיְלָה

שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּעַצְמִי וּבוֹכָה
מְדַמְיֶנֶת וּבוֹכָה
שֶׁאֲנִי כִּמְעַט לֹא מִזְדַּיֶּנֶת אוֹ מִזְדַּיֶּנֶת עִם בְּגָדִים
(שֶׁכְּבָר הַרְבֵּה זְמַן לֹא נָגְעוּ לִי בַּפָּנִים)

שֶׁתִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל, שֶׁתָּבוֹאִי
הָעֶרֶב, בּוֹאִי
עוֹד לִפְנֵי הָעֶרֶב
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת מְצַעֶרֶת, לֹא הֶעֱרַכְתִּי נָכוֹן אֶת הַמֶּרְחָק,
טָעוּת אֱנוֹשׁ פְּשׁוּטָה
(תְּאוּנַת שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת כָּל עֶרֶב מֵהַתִּקְרָה)
בּוֹאִי הַבַּיְתָה, בּוֹאִי עַכְשָׁו,
נַחְלִיף מַצָּעִים, נִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹנוֹת

אַחַר כָּךְ נֵלֵךְ לִישֹׁן

שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִתְיַשַּׁבְנוּ עַל הַסַּפְסָל
הוֹרַדְתְּ אֶת הַתִּיק וְכָל הַמִּלִּים עָמְדוּ לִי עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת (הֵיטֵב, כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת בַּלָּהוֹת) שֶׁחַיַּי נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי, הַחַיִּים הַמְּפֹאָרִים שֶׁלִּי, נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר, אַתְּ מְבִינָה, אִי אֶפְשָׁר
אֶת מִי שֶׁחַיַּיִךְ –

זֶה כְּמוֹ נְמָלָה וּמַגָּף, אָדָם בְּלֵב יָם
וְיָם וְכַמָּה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׂנֹא

שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת לְפָנַיִךְ, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת תַּחְתַּיִךְ
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ לְחַכּוֹת
וּכְשֶׁקַּמְתְּ מֵהַסַּפְסָל, קַמְתִּי אֲנִי
וּכְשֶׁהָלַכְתְּ מִמֶּנִּי (לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? זֶה חַי אוֹ דּוֹמֵם?) נִשְׁאַרְתִּי לַעֲמֹד
הִתְחַלְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמִי, סֹב סֹב סֹב
סָבַבְתִּי, כְּמוֹ סְבִיבוֹן דָּפוּק סָבַבְתִּי
עַד שֶׁנָּפַלְתִּי עַל הַצַּד
(עַל הָעֹרֶף, עַל הַפֶּה)
בְּמָקוֹם אַחֵר, רָחוֹק

מִשָּׁם,
אֲנִי כִּמְעַט לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם.

(זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ
זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ –
כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֵּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִפָּטֵר מֵעַצְמִי)

אֲנִי רַק זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַדֶּקֶל צוֹבֵא עַל הַבַּיִת
אֶת אַרְבַּעַת הַקִּירוֹת אַדִּירִים, שְׁרִירוּתִיִּים
אֶת דָּג הַזָּהָב נִמְשֶׁה מֵהָאַקְוַרְיוּם אֶל תּוֹךְ שַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק הַשְּׁקוּפָה
וְאֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁרָאִיתִי טֶלֶוִיזְיָה, פִּתְאוֹם הִתְלַקַּחְתִּי
(כָּכָה פָּשׁוּט: רֶגַע אֶחָד בֶּן אָדָם רוֹאֶה טֶלֶוִיזְיָה, בָּרֶגַע הַבָּא הוּא עֲרֵמַת קַשׁ)
וְאֵיךְ יָצָאתִי מֵהַחַלּוֹן (כְּבָר לֹא הָיָה לִי זְמַן לְהַגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת) וְהִתְחַלְתִּי לָרוּץ
הָלוֹךְ וָשׁוֹב, בְּכָל הָעִיר
(בַּהַתְחָלָה בַּגִּ'ינְס הַלָּבָן, אַחַר כָּךְ בַּפִּיגָ'מָה הַמַּסְרִיחָה, אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה)
וְאֶת כֻּלָּם אוֹמְרִים, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
וְאוֹתִי מְנַסָּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
זֶה רַק כְּאֵב
זֶה תֵּכֶף יַעֲבֹר
מֵיטַל, תַּעַצְרִי, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
זֶה תֵּכֶף

וְאֶת הַזְּמַן עוֹבֵר (הָיִיתִי צוֹעֶקֶת, זֶה לֹא עוֹבֵר, זֶה לֹא עוֹבֵר,
וּמֵרְחוֹב לִרְחוֹב הָיִיתִי אַחֲרַי דּוֹלֶקֶת וְעוֹלָה הַבַּיְתָה הָיִיתִי
עוֹלָה בָּאֵשׁ) וְאוֹתִי יוֹשֶׁבֶת אִתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן, לֹא יוֹדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַיָּדַיִם
אֵיךְ עוֹשָׂה חַיָּה וּמָה הַמִּלִּים שֶׁאֲמוּרוֹת לָצֵאת לִי מֵהַפֶּה
וּפָחַדְתִּי מֵהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ, שֶׁכְּמוֹ צַלָּם שֶׁרוֹעֲדוֹת לוֹ הַיָּדַיִם
שֶׁיּוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם מְצַלֵּם אֶת אוֹתוֹ הַכִּסֵּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה
כָּכָה הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ – לֹא כָּתַבְתִּי אוֹתָךְ
כָּתַבְתִּי אֶת הַזְּמַן:

אַתְּ נַעֲשֵׂית זְמַן

הַמֶּרְחָק שֶׁנָּתוּן בְּסוּלְיוֹת נַעֲלַי

אַחַר כָּךְ זֶה עָבַר.

שֶׁאֲנִי עֲדַיִן חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הָעִיר (אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי קוֹפֶצֶת לְבַקֵּר –
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מִי, אֶת מָה)
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת
בַּכְּנִיסָה לְאוֹתוֹ הַבַּיִת
שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים וְאַתְּ מִזְּמַן בְּעִיר אַחֶרֶת
כָּל הָעִיר הָעֲיֵפָה הַזֹּאת, כֹּל הַכְּפוּפָה הַזֹּאת, עוֹד עוֹמֶדֶת
לִרְשׁוּתֵךְ (הָרְחוֹבוֹת מוֹבִילִים אֶל הָרְחוֹבוֹת
וְהָרְחוֹבוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת)
וְאִם תִּסְתּוֹבְבִי, רַק לְרֶגַע,
תַּנִּיחִי אֶת הַתִּיק עַל הַסַּפְסָל, עַל הַמִּדְרָכָה,
רַק לֹא עַל הַבִּרְכַּיִם

 

מיטל זהר, ילידת 1984, לומדת לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ספרנית למחייתה ועורכת לעת מצוא. ספרה הראשון 'הבית לָקח' ראה אור ב-2014 בהוצאת הליקון. 

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש של המוסך? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1