המשורר והמתרגם מנואל פורקאנו נולד בברצלונה באוגוסט 1968. הוא משורר מוכר בארצו, ופרסם כבר תשעה ספרי שירה שזכו לאהדת קוראים ולפרסים רבים. נוסף על כך, הוא דוקטור לשפות שמיות ומנהל מכון רמון לול להפצת התרבות הקטלונית ולשונה. "לא גדלתי בבית דתי," הוא מספר, "אנחנו משפחה מסורתית בעלת שורשים קתולים. בבית מציינים את החגים, שמחות ואירועים משפחתיים מלווים לעיתים בתפילה, אם כי אישית, כיום, אינני נוהג לעשות זאת."
בשנת 1986, בהיותו סטודנט צעיר, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ספרד לישראל. לרגל האירוע הציעה מדינת ישראל להעניק שש מלגות לסטודנטים זרים שישהו שנה בישראל, יכירו אותה, ילמדו את שפתה, וישמשו שגרירים של רצון טוב לתרבות הישראלית. וכך מגיע הסטודנט הצעיר לארץ ולומד עברית באולפן קיבוץ העוגן. עם סיום התואר בשנת 1991 שב פורקאנו לישראל – הפעם לבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, שם השלים את שתי הרמות האחרונות להוצאת הפטור בעברית.
מששב לברצלונה שימש מורה לעברית באגודה לקשרי תרבות קטלוניה ישראל, וכן כמתרגם רשמי עבור הקונסוליה של ישראל בברצלונה (שנסגרה בינתיים). לאחר שסיים את כתיבת הדוקטוראט שלו התקבל כמרצה מן המניין במחלקה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברצלונה, אותה סיים רק שנים אחדות קודם לכן.
לאחר מכן השתלם בערבית באוניברסיטת דמשק, והצטרף לצוות הקִטלוּג של פרויקט "מָנוֹמֵד" – יוזמה של הקהילה האירופית, לקטלוג הספריות וכתבי היד הכתובים ערבית, ארמית (נוצרית סורית) ועברית במזרח הים התיכון. "הרעיון היה להנגיש את האוספים הללו לחוקרים, ולפיכך נדרשו להם מורים לשפות הללו, אנשי אקדמיה השולטים בצורת הרישום הביבליוגראפי המקובלת בספריות באירופה, לביצוע מלאכת הקטלוג."
"זה היה פרויקט שנמשך כארבע שנים.", הוא מספר. בכל קיץ עם תום שנת הלימודים באוניברסיטאות יצאנו לחאלב והתגוררנו שם כל הקיץ כארבעה חודשים מדי שנה."
הקיץ של שנת 2003 היה המשמעותי ביותר עבור המשורר וטבע בו חותם בל יימחה. "כל שנה התגוררנו במקום אחר, ובשנת 2003 התאכסנו במלון קטן צמוד לשער אנטקיה לא הרחק מן הבזאר הגדול, בלב לבה של העיר העתיקה. ניתן לומר שחווינו את חאלב האותנטית ביותר. בבקרים עסקנו במלאכת קטלוג כתבי־היד ממקורות כנסייתיים, מאוספים פרטיים, ובשעות אחה"צ ביקרנו חברים, טיילנו בחברת נזירים ואפילו עם הבישוף עצמו, עישנו שישה או נרגילה או ישבנו להביט במשחקי הדומינו בקפה סאהל, מקום שהונצח בפואמה שלי החותמת את הקובץ 'הרכבת לבגדד'".
כיום כמעט דבר מכל אלה כבר אינו קיים. פורקאנו מספר לי בעצב עמוק: "אני חש שזיכרונותיי לא אירעו מעולם. תקופות הקיץ הללו בחאלב נדמות לי כעת כזיכרון תעתועים. כתבי־היד נשרפו, הקטלוגים חסרי ערך. כאילו עבדנו לשווא ולחינם. קפה סאהל כבר אינו קיים. ידידים ואנשים שהכרנו שם נהרגו או חיים בפחד מן ההפצצות. זה לא יוצא לי מהראש. אני חש כמאמר הפתגם הלטיני Omnia mea mecum porto [כל אשר ברשותי, אני נושא עימי].
הוא נחשב למתרגם אמן של שירה עברית וערבית לקטלאנית. בין תרגומיו ניתן למצוא את "אלוהים נטש את דוד" אנתולוגיה משירי פנחס שדה, "אותו הים" לעמוס עוז, שלוש אנתולוגיות שתרגם וערך משירתו של יהודה עמיחי: "הישארי עמי" "נעוצים בבשר העולם" ו"שירי גוף ונפש", וכן קובץ משיריו של רוני סומק "אהבה פיראטית". תרגומיו לספרים מן המסורת היהודית כגון החיבור המיסטי העתיק "ספר יצירה" או "נפלאות מהר"ל" מאת יודיל רוזנברג, התקבלו בברכה בקרב הקוראים חובבי הז'אנר.
בשנת 2004 פרש מן ההוראה והחל לעבוד כיועץ אמנותי עבור אגודת "Alia Vox" של המלחין ג'ורדי סבאיי העוסקת בשחזור ובהפקת מוזיקה עתיקה. במסגרת עבודתו זו הרבה לנסוע לנקודות נידחות על פני הגלובוס על מנת להציל מתהום הנשייה מנגינות עַם אבודות ולחנים על סף הכחדה וכן לחקור את הרקע בו נוצרו.
החל מראשית שנת 2016 משמש פורקאנו כמנהל מכון רמון לול (Institut Ramon Llull) לקידום והפצת תרבות קטלוניה ולשונה.
הוא פרסם עד כה תשעה ספרי שירה רובם זכו בפרסים מכובדים והתקבלו בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והביקורת. ככלל, עוסקת שירתו באהבה ובהיעדרה, בתשוקה ובהיעדרה. לדבריו, "משורר דובר תמיד באותו קול והשוני בין ספר אחד למשנהו הוא רק בצורת הצגת הדברים". "ספרי השירה שלי," טוען פורקאנו, הם כמו "מוזיאונים פרטיים, שבארונות התצוגה הווירטואליים שלהם נשמרים רסיסים ממכלול החוויות, רגעי העונג, והדבר החמקמק הזה שנותר מאחור, ונחרט בזיכרון".
בקובץ "חוק הזרים" הוא שב למודל הקודם החביב עליו של שורות ציוריות וחיות, נוגעות מאוד עם שורות סיום רבות־עוצמה המותירות את הקורא מרוגש ומלא עד גדותיו. לא אחת נשאל על־ידי עיתונאים ומבקרי ספרות אם החליט לטפל בשיריו בנושא ההגירה, הטומן בחובו, מן הסתם, ביקורת חברתית. אך פורקאנו הבהיר מיד שנושא ההגירה מהווה כאן מטאפורה לאהבה, בה כל צד משול לזר המבקש את דרכו ללבו של הצד השני. "כשאתה אוהב אדם אחר, זה כמו להיות תייר בארץ אחרת: מנהגים חדשים, צורה חדשה לעשות ולראות את הדברים, אתה מדבר שפה אחרת… כשאתה עם מישהו, הכול שונה מאשר כשהיית לבד. לכן, הבאתי את נושא ההגירה – החברתי, כביכול – לתחום האהבה."
הקריאה בשירתו של פורקאנו מאפשרת לחוש את כוחם המקסים של החיים. וכמו אצל רבים מאיתנו סערת היצרים העזה ביותר מתמצית גם אצל המחבר בספאזם הזה ממנו עשוי הפורקן המיני. ויחד עם זאת, היופי המלווה אותה מהווה את החומר ממנו קרוץ הדבר המקודש.
מלאכת התרגום חייבה אותי לא אחת לפגוש את המחבר ולעבור יחד איתו כדי לוודא ניטור מדוקדק של טעויות או אי־הבנות. הדבר התאפשר כאמור רק הודות לשליטתו של פורקאנו בעברית, צעד שאין הוא נוקט בתרגום שיריו לשפות בהן אינו שולט.
התחושה במהלך עבודת התרגום הייתה שהשירים כמו מגיעים לנמל הבית, למקום הנכון עבורם. העברית נדמתה כמחבקת את שורותיו של פורקאנו, דבר נדיר למדי בתרגום מקטלאנית לעברית, שהמרכב הלטיני שלה מתאפיין בחוסר גמישות קיצוני.
פורקאנו מחייך כשאני שואל אותו האם הוא בטוח שכתב את השירים בקטלאנית, ואומר: "הקשר המיוחד שהיה לי עם יהודה עמיחי עשוי להסביר מדוע שירי נשמעים טבעיים כל־כך בעברית. עמיחי לא רק לימד אותי שירה עברית מהי אלא מהי שירה בכלל. מובן שהושפעתי ממנו."
– ואף על פי כן, מעולם לא ניסית לכתוב בעברית. גם לא מוצאים אצלך שיבוץ של משפטים עבריים בגוף השירים.
"לטעמי משורר צריך לכתוב בשפת אמו. בשפה בה הוא חש הכי נוח. שפת האינטימיות שלו. ושיבוץ של משפטים בלשונות זרות נכונה רק במקרים מעטים, כי גם אם אתה מצליח להבין את המשמעות המילולית של הטקסט, אתה לא באמת חולק את הרקע התרבותי שמאחוריו."
רוני סומק: קולאז' שנוצר במיוחד עבור הוצאת שירי פורקאנו בעברית
שירים מתוך הספר "בית בו אהבתי מישהו" (פרדס, 2016) מאת מנואל פורקאנו, בתרגום איתי רון
בקפה לאייה
הַחֹרֶף הֵן הַמִּלִּים לְלֹא עָלֶה שֶׁאַתָּה
אוֹמֵר לִי. וְהַקֹּר שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ
מַה לַּעֲנוֹת לְךָ. כְּבֶרֶז פָּתוּחַ בְּלִי מַיִם,
הַדְּמָמָה. שֶׁמֶשׁ פּוֹשֶׁרֶת מְאִירָה אֶת תַּחְתִּית
הַסְּפָלִים שֶׁנִּשְׁתּוּ.
וְתָבוֹא הַפְּרִידָה
כְּאֵשׁ הַנָּמָה בִּקְצֵה גַּפְרוּר.
תל-אביב
עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר כְּמוֹ הַמַּיִם
הַמְּטַפְּסִים אַט-אַט מִשֹּׁרֶשׁ הַדֶּקֶל
אֶל הַפֶּרַח שֶׁיַּהֲפֹךְ תָּמָר
אַךְ כָּעֵת אַתָּה פּוֹסֵעַ בְּתֵל-אָבִיב בַּלַּיְלָה. וְתִבְכֶּה וַדַּאי
עַל הַיָּם הַזֶּה הַשָּׁחֹר כָּל-כָּךְ. הַתְּשׁוּקָה כְּעֹגֶן
שׁוֹאֶפֶת לָרֶדֶת לִמְצוּלַת הָאוֹר
בַּמַּיִם, וְאָמַרְתָּ לְגוּף כָּלְשֶׁהוּ:
"הָרֵי הַזְּמַן הוּא הַר הַנִּכְתָּשׁ
בִּידֵי אַלְפֵי מְחַפְּשֵׂי כֶּסֶף
לְפָחוֹת נֶאֱצֹר אֶת הַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ
לְמַעַן יְהִי אוֹר בַּזִּכָּרוֹן."
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר,
וְהָיָה.
חוף אלכסנדריה
"הַתְּשׁוּקָה מִשְׁתַּנָּה
כְּקֻבִּיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת כָּל פַּעַם
עִם שֵׁם אַחֵר," אָמַרְתָּ.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְדַּלְדֵּל בְּךָ
וְעָשִׁיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּזִּכָּרוֹן.
הֲרֵי גַּם הַיָּם יָכֹל לְהִטָּרֵף
בִּסְפִינָה.
איסטנבול
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֶרְאֶה בְּךָ דֻּגְמָה לָעִיר הַזֹּאת.
גַּם כְּשֶׁאַגִּיעַ לְבַקֵּר בָּהּ לְבַד
אוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְךָ אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה
כְּדֵי לוֹמַר לְךָ
שֶׁכְּשֶׁקַּר בְּאֶרֶץ חַמָּה,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ.
כְּשֶׁבַּבָּזָאר
מוֹכְרִים פְּרִי שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַי.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מְשַׁלֵּם מְחִיר מֻפְקָע
וְעוֹבְדִים עָלָיו כִּי אֵינוֹ מַכִּיר אֶת שַׁעַר הַחֲלִיפִין,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֵינוּ.
קאל
פָּסַעְתִּי מְהֻרְהָר בַּקָּאל
רַגְלַי נָשְׂאוּ אוֹתִי לְבַיִת
בּוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים אָהַבְתִּי מִישֶׁהוּ.
רְחוֹב מַרְלֵט, קוֹמָה רְבִיעִית, מַמָּשׁ מִתַּחַת לַגַּג.
הַחֶדֶר הַמְּרֻוָּח הַהוּא.
הַנְּשִׁיקוֹת הַחֲטוּפוֹת
כִּי הַלַּיְלָה אָץ לָנוּ.
וְהָאַהֲבָה הָלְכָה וְהִתְקַצְּרָה.
עַכְשָׁו עוֹבְדִים שָׁם פּוֹעֲלִים.
הֵם מְשַׁפְּצִים אֶת הַבִּנְיָן.
מְקִימִים כָּאן מוּזֵאוֹן, הֵם מְסַפְּרִים,
עַל תּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁאֲבַקֵּר בּוֹ
אֲחַפֵּשׂ אֶת הַחֶדֶר בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית,
אֲזַהֶה אוֹתוֹ מִיָּד,
וּמוּל שִׁלְטֵי הַהֶסְבֵּר
עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם
וְהַתַּצְלוּמִים מֵאוֹשְׁוִיץ
אֶפְרֹץ בִּבְכִי.
עטיפת ספרו של מנואל פורקאנו, הוצאת פרדס, 2016
רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!
