"'מריר מיוחד!' מריעה אורה (שכן אף בחלום אינה אוהבת לאכול שוקולד מתוק). לי פורסת מן הגדר חתיכה גדולה של שוקולד. 'חלב-אגוזים!' מודיעה היא בחמדנות." העדפת שוקולד שונה היא רק אחד ההבדלים בין אורה לתאומתה לי, בספרו המפורסם של אריך קסטנר, אורה הכפולה, אך היא מסמלת יפה את טיב השוני ביניהן. את השוקולד בחלום הן לא נוגסות כי הוא מורעל, וגם כוס השוקו החם שמגישה העלמה גרלך במציאות, בהמשך הספר, נשארת מיותמת.
כמו הומברט הומברט מ"לוליטה", גם הרמן, גיבור הספר ייאוש של ולדימיר נאבוקוב, עומד לבצע פשע, ואולי כדי לחבב אותו מראש על הקורא מעניק לו הסופר מקצוע ממיס לב: יצרן שוקולד. לכאורה חי הרמן חיים מתוקים – חיי בורגנות נוחים עם אשתו היפה. אך הוא מתכנן את הרצח המושלם כדי לחמוק מהם – רצח הכפיל שלו. למרבה הצער, חרף תמונת העטיפה המפתה של הגרסה העברית, הספר נזירי מאוד בתיאורי שוקולד. אבל אפילו איש כהרמן מצהיר: "דבר טוב הוא השוקולד. יש עלמות שאינן אוהבות אלא את הסוג המריר… אנינות טעם מתחסדות שכמותן."
גיבור סיפורה של סביון ליברכט, הניצחון של גנרל מונטגומרי (בספר צריך סוף לסיפור אהבה), מקבל מסבו שתי שורות קוביות שוקולד על כל עשר תשובות נכונות: "לעתים רחוקות היה זוכה בשוקולד שלמילויו הוורוד טעם של פטל, ולמראה העטיפה שציור של פטל מתנוסס עליה היה פיו נמלא ריר של השתוקקות. אבל גם את השוקולד הפשוט, שקיבל על־פי־רוב, אכל ברצון, ותמיד היה עורך את הפגנת השמחה הקטנה למען סבו, מגרגר בקול רם מרוב הנאה ופותח את פיו להראות איך מתמוסס השוקולד בתוך החך. סבו, עומד מעליו כרופא־שיניים, נהנה הנאה גדולה ממה שראו עיניו בתוך פיו הפעור של נכדו. 'טעים?'"
משקה השוקולד החם המקורי של האצטקים נשמע פחות טעים כשמגלים כי הם נהגו לתבל אותו בצ'ילי חריף. אבל תומס, גיבור הספר בת מונטסומה מאת הנרי ריידר הגרד, ידע להעריך אותו. אחרי הכול, תומס עובר הרפתקאות רבות בממלכה, מעקידה על המזבח ועד הכרזתו כאל, ואין כמו שוקו מוקצף בגביע זהב כדי להירגע מכל אלה. בסצנה שמשחזרת רגע מכונן שרובנו שכחנו – הרגע שבו טעמנו לראשונה את הטעם השמימי, הוא מספר כי הוגש לו "משקה טעים להפליא, מכוסה בשכבת קצף חומה ומבעבעת." מממ.
ביקור במפעל לייצור שוקולד גורם לגיבור יש ילדים זיגזג מאת דויד גרוסמן לעצור הכול ולפרוץ בווידוי שכל כולו אהבת שוקולד:
"חייב אני לעשות הפסקה קטנה כדי להבהיר עניין חשוב: יש אנשים, אנשים גסי רוח וערלי-נפש וחסרי חוש אמנותי, שבשבילם סיור כזה הוא שעמום אחד גדול. ואפילו אם במקרה הם אוהבי שוקולד, הם מעוניינים רק במוצר הסופי. בתוצאה המוגמרת, הקרושה. אבל אותי ואת גבי משך תהליך יצור השוקולד בחבלי קסם: הצינורות, הבריכות, המנפים שהעבירו את השקים עם פולי הקקאו, התופים הענקיים שבהם קלו את הפולים לפני טחינתם, משפכי הענק שמתוכם נמזג הנוזל המכשף, היופי הצרוף והבוהק של לוח שוקולד שלם, לפני שחורצים בו את הריבועים, והצניעות המפתה שבה הוא מתכסה בנייר כסף נוצץ, ואחר-כך עוד עוטה על עצמו עטיפה צבעונית – מה יפה הוא מחזור החיים בטבע! אני מתנצל על שאני מאריך כל-כך בתיאור הזה. אני בהחלט ער לאפשרות המחרידה שבין קוראי הספר הזה יש גם אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פיתויו של השוקולד. גם בריות כאלה יש בעולמנו, ועלינו לקבל זאת ברוח טובה, כחלק מהתופעות שאין להן הסבר מדעי… ואילו אני – לפעמים אני משוכנע כי בעורקי זורם שוקולד סמיך (בטעם דובדבנים). עד היום, כשאני נפגש עם אנשים כמוני, מבוגרים לכאורה, לארוחות-עסקים חשובות, אני יודע בסתר ליבי, כי כל הארוחה, כל הדיונים והלהג, הם רק המס שאני חייב לשלם כדי להגיע בסופו של דבר אל הקינוח. וכשהוא מגיע, אוה! בפנים אדישות, תוך פטפוט סתמי לכאורה, אני מגליש לתוכי את מוס השוקולד הדשן, את עוגת 'חלומות מתוקים' האִימַהית… והאיש או האישה היושבים למולי באותה ארוחת-עסקים אינם מעלים בדעתם כי בתוכי, בתוך בן-שיחם המנומס והמאופק, מגיחים מבין מחשכי הזיכרון שניים: ילד קטן וגזוז שיער-צהוב, ואשה גדולה, בשמלה שחורה ומרזה, ושניהם, בלי הרבה חוכמות, עטים על השלל, נוגסים ומלקקים ומתמרחים בו עד אובדן חושיהם… ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גלוי-לב נדיר, של קירבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי אדמות, את צוואתי הרוחנית: אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד. ימתקו לי רגבי עפרי."
.
ואם כבר אנחנו מדברים על אהבה, תשוקה ושוקולד, מה מתוק יותר מחיבור בין שלושתם? כך מתארת את זה המשוררת האמריקאית עטורת הפרסים, ריטה דאב בשירה שוקולד:
נשארתם עם טעם של עוד? ספרו לנו בתגובות על שוקולדים ספרותיים נוספים.
רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!
תוכן עניינים – גיליון מס' 7
לגיליונות הקודמים:
הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה
