לא קל היות עורך שבועון ספרותי ביישוב העברי. שבועונים ספרותיים, עיתונים יומיים, הוצאות ספרים, עלונים לספרות ועוד – בעשורים הראשונים לקיומה יצרה התרבות העברית המתחדשת יותר אכסניות לכתיבה מאשר כותבים. כל עורך היה צריך להילחם על חתיכה מהעוגה הספרותית הזאת.

בקרב הזה, עורך צעיר ונמרץ בשם אברהם שלונסקי, היה נחוש למצוא את דרכו. הוא ניסה להתגבר על הקושי הזה באותה דרך שבה התגבר על כל הקשיים בחייו הקצרים והסוערים: באמצעות הנשק החד ביותר שעמד לרשותו מאז ומתמיד – המילים שלו.

 

חלוץ כושל, משורר פורה ועורך מעט "נודניק"

 

חלוץ עברי חסון. זה הייעוד המלהיב (והמעט מעורפל) אותו ביקש ילד הפלא אברהם דוד שלונסקי להגשים בארץ. השנה הייתה 1921 ותכניתו התגלתה במהרה ככישלון קולוסאלי. לא לעבודת אדמה נועד הבחור, אלא ליצירה ספרותית.

כבר מראשית דרכו הסתמן המשורר הבדחן בתור מנהיג המורדים ב"גדול הדור", חיים נחמן ביאליק. שלונסקי היה משוכנע שניתן לייצר שירה תוססת וצעירה המפנה את מבטה אל העולם המודרני והמסעיר, כזו שלא מסתפקת רק בהשפעות יהודיות. ביאליק לא התרשם, קוראי שירה אחרים – דווקא כן.

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ" – ק.צטניק שורף את עברו

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

 

לאחר אי אלו ניסיונות ראשוניים מצא לעצמו את המקצוע שיעניק לו את הפרנסה והשהות להתנסות ביצירה עברית: עורך ספרותי. גם כשעבד בשורה של עיתונים מבוססים, "הארץ", "דבר" ו"על המשמר", פעל ליצירת במה ספרותית משלו, בה יארח בין היתר את בני חבורתו המשתנה תדיר.

בשנת 1926 הצטרף אל מערכת השבועון הספרותי "כתובים". אחד מתפקידיו בתור העוזר של העורך אליעזר שטיינמן היה גיוס כותבות וכותבים לשבועון. מכתב ששלח עוזר העורך לחוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מלמד על השיטות שבאמצעותן ישכנע שלונסקי כותבות וכותבים מובחרים ביישוב לפרסם באכסנייתו.

מדובר בדוגמה מופלאה ליכולתו של שלונסקי לרקוח תמהיל עדין של חנופה (כלפיי קלוזנר) והאדרה עצמית (של השבועון): "יודעים אנו," כתב שלונסקי במכתבו  "כי הוא", פרופ' קלוזנר, "מטופל בעבודה רבה," והרי רק בשנה שעברה היה בין מקימי האוניברסיטה העברית, "ובוודאי אין עתותיו פנויות כל כך", למיני פרויקטים צדדים חסרי חשיבות, "ואעפי"כ הננו מנצלים הזדמנות זו לבקש ממנו להשתתף בשבועוננו", היות שמדובר ביותר מעוד שבועון ספרותי, "שמחמת כמה וכמה סיבות וצירופי סיבות מושכים הרבה סופרים את ידיהם מלסייע לו."

עוזר העורך אברהם שלונסקי והעורך אליעזר שטיינמן. אנשי שבועון "כתובים"

 

עוזר העורך הנלהב לא שכח לבטח את עצמו מראש, במקרה של התחמקויות וסירובים. אחרי שהסביר כי הטרחה האמתית נחה דווקא על כתפי המערכת, "הרי זה ממש עמל-פרך", חתם בהזמנה/ הוראה מכבדת: "ישלח נא לנו במשך הימים הקרובים איזה מאמר בענין מן הענינים התרבותיים והספרותיים בשעה זו". ולמען לא יוותר שום ספק, גם לא הקל שבקלים, לגבי זכותו של השבועון, סיים במשפט – "זוהי בקשתנו הקונקרטית והצודקת".

אפשר בהחלט לפטור את המכתב לקלוזנר כדרישה יהירה של עורך לאחד מכותביו לתרום לו כתיבה חדישה ואיכותית ללא שום תמורה כספית. אך מכתב ששלח שלונסקי למו"ל שלמה זלמן שוקן היושב בברלין, מלמד שמה שדרש שלונסקי מאחרים – דרש קודם כל מעצמו: תרומה אמתית לשינוי נוף הספרות העברית, גם במחיר עבודה בחינם.

עוזר העורך הצעיר הסביר למר שוקן כי "ג' שנים עבדה קבוצתנו שלא על מנת לקבל פרס. ג' שנים השתתפו עמנו המשתתפים מקרב הסופרים בארץ ובגולה מתוך התנדבות. ורשאים אנו לומר בלא גוזמא: הננו השבועון העברי היחיד – בימים אלה ובשנים הקודמות – המתקיים בלא כל תמיכה ותקצוב, לא איש חסדים ולא מוסד רשמי לא באו לעזרתנו." ההתמסרות היא התקציב האמתי שמניע את השבועון, אך היות שאין הוא מספיק כדי להאכיל את הכותבים ואת הצוות, פנה שלונסקי אל שוקן בבקשה לתמיכה. אנו לא יודעים מה הייתה תשובת שוקן.

 

"הנני כותב לו את אגרתי זו בשם קבוצת סופרים עברים, שנתרכזה מסביב לכלי מבטאה, "כתובים"…", המכתב ששלח שלונסקי לזלמן שוקן. המכתב לקוח מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

בארכיוני הספרייה הלאומית נמצא מכתב נוסף מהעורך שלונסקי אל כותב משפיע אחר. המכתב נשלח ב-8 במרץ 1934. החבורה ששקדה על הוצאת השבועון "כתובים" התפרקה לה שנה קודם לכן, פרשה שלא התבהרה במידה מספקת עד היום. את שלונסקי אנו מוצאים עתה עומד בראש שבועון חדש בשם "טורים". המגויס החדש אותו מבקש שלונסקי לצרף הוא ש"י עגנון.

את הרשמיות הטקסית והשימוש בגוף שלישי יחיד באמצעותם פנה אל פרופ' קלוזנר, החליף שלונסקי באגביות חברמנית. הוא פצח בנזיפה: "רואה אני שאתה מסלק לאט-לאט את חובותיך לבמות רבות וכן שונות – ורק "טורים" מוסיפים עדיין להיות בנושים ואינם נענים". מדוע זה המקרה, תהה העורך לעצמו, "האמנם רק משום "אחרון אחרון חביב"?".

לא ברור מה סיכמו שלונסקי ועגנון ביניהם. אך סדרת התחמקויות של עגנון מוצגת על ידי שלונסקי כהסכם מחייב. המכתב לא משאיר מקום לספק בנושא: "והנה אנו באים עכשיו להזכירך שוב את "חובתך" – ומכיוון שאדר הולך וניסן בא, ואנו קרבים לחג הפסח, תיהא זו הזמנה בעוד מועד לשתפך – מרצון ולא מאונס – בגליון החג של "טורים"."

 

המכתב ששלח שלונסקי לעגנון בתאריך ה-8 במרץ 1934. המכתב לקוח מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

העורך שהפריח טבעות עשן

 

לא רק התחנפויות ונזיפות אפיינו את סגנונו של העורך. במשך השנים סייע שלונסקי לשורה ארוכה של יוצרות ויוצרים מתחילים למצוא במה ליצירה הספרותית שלהם. הוא פרסם את שיריו הראשונים של אלכסנדר פן ב"כתובים", צירף את נתן אלתרמן למאבקו ב"דור ביאליק" והעניק לדליה רביקוביץ' את מילות העידוד הראשונות שהייתה צריכה כדי להתמסר לכתיבה.

גם את הגעתה לארץ של אחת היוצרות החשובות והאהובות ביותר שידעה העברית המתחדשת נוכל לזקוף לזכותו של שלונסקי. הבמה הצעירה והבועטת שתיחזקו העורך שטיינמן ועוזרו שלונסקי ב"כתובים" הביאה אותם לחפש כישרונות חדשים גם בחוץ לארץ. בשנת 1930 יצרו קשר עם חבורת פֶּתַח, קבוצת יוצרים צעירה בקובנא שבליטא, והזמינה אותם לתרום משיריהם.

השירים הבוסריים של אחת מבנות החבורה, נערה עדינה ומבריקה בשם לאה גולדברג, הקסימו את שלונסקי. לאורך חליפות המכתבים הארוכה שניהלו הצליח לשכנע אותה להצטרף אל הפרויקט העברי בארץ ישראל.

ממכתב ששלחה גולדברג מקובנא ב-19 במאי 1934, אחרי שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, אנו למדים כי היא לא ידעה דבר על המתנה שהכין לה שלונסקי בארץ. הוא השיג את כתב היד של ספרה הראשון והעניק לה עותק מהמהדורה הראשונה שלו כשהגיעה לארץ. תחילה התרגשה, לאחר מכן פרצה בבכי תמרורים – ההדפסה הייתה מלאה בשגיאות! אולי כפיצוי ואולי לא, מינה אותה שלונסקי למזכירת מערכת השבועון "טורים".

 

ככל הנראה המכתב האחרון ששלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי לפני בואה ארצה. המכתב לקוח מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

 

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג