אלמנטרי, גולם יקירי

האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס? ואם כן, האם הגולם הוא בכלל ווטסון? סיפורו של כתב יד שהתגלה בראשית המאה העשרים ופתח ז'אנר חדש בספרות העברית

שרלוק הולמס והגולם מפראג

את הסיפור על יצירת הגולם מפראג הכירו יהודים בגרסאות שונות מאז ראשית המאה ה-19.

והנה, ביום רגיל אחד בשנת 1908, צץ לפתע ספר חדש על הגולם המפורסם בשם "נפלאות המהר"ל". אך בניגוד לשאר הספרים שסיפרו על אותו יצור פלאי שנוצר מחמר וטיט, הספר הזה היה בגדר חידוש מוחלט בנוף הספרות העברית.

הגולם והמהר"ל. צייר: מיקולס אלס, 1899

במשך "שלוש מאות שנה", טען מו"ל הספר יהודה יודיל רוזנברג בהקדמתו לספר, שכב "אוצר נחמד ויקר, אשר היה ספון… בבית עקד הספרים דעיר מיץ הבירה". אותו אוצר, כך טען רוזנברג, נכתב על ידי לא אחר מאשר רבי יצחק בן שמשון כץ, חתנו של המהר"ל ואחד מגיבורי הספר בעצמו. הספר פורש בצורה קצת אחרת את סיפור מעלליהם הפנטסטי של המהר"ל וגוש החימר והטיט דמוי אדם שהפיח בו חיים – הגולם.

הסנסציה שעורר הספר, המהדורות הרבות לו זכה והתרגומים לשפות שונות (יידיש, גרמנית, אנגלית, ערבית-יהודית ופרסית), מלמדים אותנו משהו על הצמא של הקורא העברי לז'אנר החדש שיצר הספר: ספרות בלשית בעברית. מרגע בריאתו ועד סוף הספר מתפקד "הגולם מן החי" בתור הסיידקיק הנאמן של יוצרו. באחד מהידועים שבסיפורי הקובץ, פותר המהר"ל, הרב-בלש היהודי מפראג, את תעלומת הגווייה הנעלמת, ושולח את הגולם להזעיק את המשטרה לבית הקברות הנכון. בכך מונעים השניים מעלילת דם חדשה לרקום עור וגידים, ולא בפעם הראשונה בספר.

נפלאות מהר"ל בתרגום ראשון ליידיש, תרגום משנת 1909

אם מזכירים הספרים בקובץ את פועלו של בלש ספרותי אחר, מפורסם בהרבה – אין זה מקרה.

 

נפלאות הפסאודו-אפיגרפיה

חצי שנה לאחר צאת הספר "נפלאות המהר"ל" פרסם אדם בשם מנחם מנדל אקשטיין ספרון קצר בעיר מגוריו מרמוש סיגעט. ב'ספר יצירה' בן 16 העמודים שפרסם אקשטיין, טען המחבר טענה שוודאי נשמעה שערורייתית לכל מי שהכיר את פועלו התורני העצום של הרב והמו"ל רוזנברג. היות שמצא טעויות ואי דיוקים רבים בספר "נפלאות המהר"ל", הגיע אקשטיין למסקנה שהמו"ל של הספר יהודה יודיל רוזנברג – ולא חתנו של המהר"ל – הוא מחבר היצירה.

עמוד השער של חוברת "ספר יצירה", שהוציא מנחם מנדל אקשטיין. ניתן להוריד את החוברת באתר Hebrew Books

לטיעוניו המשכנעים של אקשטיין נוספו מחקריהם של חוקרים מאוחרים, וביניהם חוקר הקבלה והמיסטיקה הנודע גרשום שלום. מחקרים אלו הוכיחו שמרבית הפרטים המצוינים בספר עומדים בסתירה עם המציאות ההיסטורית בה פעל המהר"ל: מאי דיוק בשנת לידתו של הרב ועד לשמו של הארכי-נבל של היצירה כולה, הכומר יוהאן סילבסטר – כומר צ'כי שלא היה ולא נברא. עוד התגלה לחוקרים שהרב רוזנברג היה בעצמו חובב מושבע של ספרות בלשים, ובמיוחד גמע בשקיקה את ספריו של ארתור קונן דויל וגיבורו – הבלש המבריק וגם קצת סנובי, שרלוק הולמס.

מתברר שגם הרב רוזנברג עצמו חשש שייתכן ויהיו כאלו שיטילו ספק באותנטיות של עדותו, וכבר במהדורה הראשונה של ספרו דאג לצרף להקדמה של ספרו את שטר המכירה של כתב היד שנמצא בפראג. רוזנברג מספר כי את שטר המכירה רכש מיהודי אחד, חיים שארפשטיין. עד כה לא הצליח אף חוקר לאתר את שטר המכירה המקורי או את האיש שמכר אותו לרוזנברג. אכן תעלומה.

 

שטר המכירה שהציג רוזנברג בהקדמה לספר



הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

"מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל הזמנים אין אנו מטבילין את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות". בעיות הדיור של "העיר העברית הראשונה", "מכות ארץ-ישראל המודרנית" ושאר ירקות בהגדה 'קצת' אחרת.

הגדת תל אביב, 1933

"והיא שעמדה למנהיגינו ולנו כעצם בגרון, שלא פקיד אחד בלבד עמד להתנקש בזכויותינו, אלא שבכל ימי השלטון הבריטי עומדים פקידים עלינו לקפחנו, ואין מצילנו מידם."

(מתוך הגדת תל אביב)

 

הנוגש הבריטי, צייר אריה נבון. מתוך הגדת תל אביב

 

ערב פסח תרצ"ד (שנת 1933) וכמה שוכרים אומללים ובעלי דירות נרגנים מתל אביב מחברים ומוציאים לאור את הגדת תל אביב המוקדשת, איך לא, לבעיות הדיור של "העיר העברית הראשונה". עורכי ההגדה, "כהן ולוי" הכתובים בשער, יצרו הגדה המתאפיינת באיזון מושלם בין מרירות, סאטירה ורוח שטות; הגדת פסח שכולה פארודיה על העיר תל אביב וספסריה. את האיורים המשעשעים הכין אריה נבון.

הביטוי "מוחרם" חוזר ונשנה לאורך ההגדה. משמעותו באותה התקופה הייתה מעבר דירה. בכך רומזים המחברים שספסרי העיר מכריחים את תושביה לצאת ממצרים שוב ושוב כשמעת לעת הם כופים עליהם מעבר דירה בשל המחירים המאמירים והעסקאות הנכלוליות שהם סוגרים בינם לבינם.

כיצד נראה סדר תל אביב? את סדר פסח של המוחרם מתחילים ההורים במזיגת כוס גזוז כשר לפסח ובהענקת רשות הדיבור לבנם שמקשה ושואל:

"מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל זמן אנו בונים קומה אחת או שתיים, הזמן הזה תיבת-נח; כולו חנויות; שבכל הזמנים אין אנו מטבילים את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית אחת, הזמן הזה שתי ריביות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית חוקית וריבית קצוצה, הזמן הזה כולנו קצוצים."

 

 

משם עוברים לרבי מנחם-מנדל ולרבי ספסר ולרבי סרסור ורלבי חוטף-זבובים היושבים כל הלילה ומספרים בהפקעת שער המגשרים, זאת עד שבאים תלמידיהם ואומרים להם: רבותינו, הגיע הזמן קריעת ים התיכון לשם פרצלציה (רישום בטאבו).

גם ארבעת האחים מההגדה המקורית קופצים לביקור, רק בשינוי קטנטן: החכם משכיר את חדרו ביוקר, הרשע מוציא בכוח את השוכר מהדירה, התם קורא לשלום בית בין בעלי הבתים לשכניהם וזה שאינו יודע ללוות כסף (להוספת קומה חדשה) נשאר מקופח.

בהגדה ההיתולית הזאת אנו מוצאים גם הד לאחד המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית המודרנית: עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. שמו מוזכר בתור המחולל הגדול של העלייה ההמונית מגרמניה, היא העלייה החמישית.

היות שמדובר באחת העלייה העירונית ביותר, לא פלא שהיא מוזכרת כאירוע מרכזי בהגדה על העיר תל אביב, המקום בו השתקעו מרבית העולות והעולים.

 

ארבעת האחים. מתוך הגדת תל אביב

 

עם כל ההומור והמרירות, זה די ברור לקוראי ההגדה שעדיף ליהודי להתיישב בארץ ישראל, אך גם היא לא חשוכת צרות. העורכים, כהרגלם בקודש, לא פוסחים על ההזדמנות לפרט: "אלו עשר מכות שהביאה השנה האחרונה על יהודים בארץ ישראל ואלו הן:

תגרות-ידים. ספסרים. מלשינים. לשונות זרות. מגביות ומסים. חנויות ובנקים. שיכון. חורנים. מוחרם. מכת בחורות (המוכנות להנשא)."

 

עשרת מכות ארץ ישראל המודרנית וכמה מעלות טובות להיטלר עלינו, מתוך הגדת תל אביב

 

ולסיום, כמובן, שיר השירים לתל אביב.

 

שיר השירים לעיר הערים, מתוך הגדת תל אביב

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

`;