דמיינו לפניכם שולחן ערוך כל טוב: מרק מהביל של שעועית נובטת וקצף של סולת כמנה ראשונה. לעיקרית: אטריות עם גבינה לבנה בתוספת מיונזה מבושלה, ולקינוח דייסה של גרגירי כוסמת בחלב.

עיתון עולם האשה החל להופיע בשנת 1940 ויצא לאור בעריכת רחל ליפשיץ עד 1948. העיתון פנה לנשים ועסק באופנה, בישול, משק בית, אימהות ושאר נושאים "נשיים" בארץ ישראל. הגיליון הופץ אחת לשבועיים וכלל טור קבוע בנושא מזון ומתכונים. אפשר ללמוד הרבה על תרבות הארץ ועל מצב האשה באופן כללי בשנים אלה מקריאה בכתב העת.

המדור החביב "תפריט בימי מלחמה" מציע שלל אפשרויות בישול לזמנים קשים: גולאש, חסה בשמנת חמוצה, כופתות משמש, אומלט ממולא פירות מתוקים (?), צלחת מזון חי (?!), מרק קוואקר (דיסה?). במילים אחרות – נשים: עדיף היה לכן להתגייס. ללגיון הזרים.

עולם האשה, חורף 1940, עמ' 11

האם המלחמה היא באמת הסיבה לתפריט האמור? למה בעצם לא אכלו דברים יותר טעימים בארץ זבת חלב ודבש? הרי כבר הייתה בנמצא תרבות מזרח אירופאית שיודעת להתמודד עם מחסור, ושבמיטבה היא מעולה. אבל לא! זה גלותי ולא ציוני ואנחנו יהודים חדשים. ומה לגבי גידולים מעניינים יותר? מאכלים משבעת המינים? גוועלד. זה גדל בחוות של ערבים! ומה לגבי מטבחים של יהדות המזרח? מה, השתגענו? לא בבית ספרנו. כך שבסופו של דבר לא המלחמה היא שהכניעה את הקיבה היהודית. הרצון העז להתנער מאורחות החיים האירופאים, הדחייה הטוטאלית של תרבות המזרח, והאינטרס הכלכלי למכור תוצרת קיבוצית עברית הם שהולידו את המתכונים הדלים והמוזרים הללו. תקווה מסוימת למעט טעם עוררה הכותרת "עולם המטבח – תפריטים ממזרח למערב" אבל לא. חביצת בשר, כרוב פולני ,תרד אנגלי, סלט משיירי בשר בקר, שבוטה בפלפל אדום, כופתאות בתפוחים, ולשון בקר פולנית. מדובר במזרח ומערב… אירופה.

עולם האשה, חורף 1940, עמ' 16

אפשר להניח שבבית דווקא כן בישלו מאכלים מתובלים ו/או מסורתיים, אבל העיתון ראה עצמו אחראי לייצר זהות קולקטיבית חדשה. מה פתאום שהעיתון ילמד אותך איך להכין כבד קצוץ וגפליטע? האג'נדה החדשה היא ציונית, סגפנית, מלחמתית וספרטנית. מעניין שהיום מדורי האוכל בעיתונים עושים את המהלך ההפוך: חיפוש אחר מתכונים אבודים ויציאה למסעות שורשים קולינריים בניסיון ללכוד ולהחיות את העבר במקום לקיים מירוץ אחר החדש.

במובנים רבים התקדמנו מימי עולם האשה וטוב שכך, אבל אם יש זמן ומקום שבו מתכוני האימה של שנות הארבעים הכו שורש הרי זהו חג הפסח. ואם המחשבה על מלפפון חמוץ ממולא תפוח אדמה וביצה לא עושה לכם את זה, אז חבל, כי חג ה haute cuisin בפתח. ומסתבר שהיום אוכלים בפסח כמעט את אותם דברים שאכלו אז (לפחות אנחנו האשכנזים). הנה לכם כמה מתכונים נטולי חמץ מעולם האשה, על אחריותכן בלבד.

עולם האשה, אביב 1941, עמ' 12

עולם האשה, אביב 1941, עמ' 12

עולם האשה, אביב 1941, עמ' 12

ולסיום, עצה ידידותית ממערכת העיתון לקראת החג הקרב ובא (נכתב בלשון נקבה אך מיועד לכל המינים): "אל לה לעקרת הבית לשכוח את הירקות והפירות. התאית שבהם משמשת מעין אבן טוחנת בצינור העיכול והדבר חשוב בייחוד בימי הפסח, כשהמצה מקשה על העיכול. לכן יש להרבות באכילת ירקות בימים אלו."

חג שמח.

את אלישה בסקין דרך אגב פגשנו במקרה כאשר היא נברה בעיתוני "העולם" אצלנו בספרייה. אפילו כתבנו עליה פוסט:

מוזמנים לבקר את אלישה גם פה

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

ואנחנו בטוחים שתהנו לקרוא:

מתכונים לשעת חירום

כרזות על אוכל ותזונה מימי המנדט וראשית המדינה

ראשית המטבח הישראלי: האמנם? כיצד? מתי?

ואתם חייבים לבקר ב:

"והיא שעמדה למנהיגינו ולנו כעצם בגרון, שלא פקיד אחד בלבד עמד להתנקש בזכויותינו, אלא שבכל ימי השלטון הבריטי עומדים פקידים עלינו לקפחנו, ואין מצילנו מידם."

(מתוך הגדת תל אביב)

הנוגש הבריטי, צייר אריה נבון. מתוך הגדת תל אביב

ערב פסח תרצ"ד (שנת 1933) וכמה שוכרים אומללים ובעלי דירות נרגנים מתל אביב מחברים ומוציאים לאור את הגדת תל אביב המוקדשת, איך לא, לבעיות הדיור של "העיר העברית הראשונה". עורכי ההגדה, "כהן ולוי" הכתובים בשער, יצרו הגדה המתאפיינת באיזון מושלם בין מרירות, סאטירה ורוח שטות; הגדת פסח שכולה פארודיה על העיר תל אביב וספסריה. את האיורים המשעשעים הכין אריה נבון.

הביטוי "מוחרם" חוזר ונשנה לאורך ההגדה. משמעותו באותה התקופה הייתה מעבר דירה. בכך רומזים המחברים שספסרי העיר מכריחים את תושביה לצאת ממצרים שוב ושוב כשמעת לעת הם כופים עליהם מעבר דירה בשל המחירים המאמירים והעסקאות הנכלוליות שהם סוגרים בינם לבינם.

כיצד נראה סדר תל אביב? את סדר פסח של המוחרם מתחילים ההורים במזיגת כוס גזוז כשר לפסח ובהענקת רשות הדיבור לבנם שמקשה ושואל:

"מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל זמן אנו בונים קומה אחת או שתיים, הזמן הזה תיבת-נח; כולו חנויות; שבכל הזמנים אין אנו מטבילים את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית אחת, הזמן הזה שתי ריביות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית חוקית וריבית קצוצה, הזמן הזה כולנו קצוצים."

משם עוברים לרבי מנחם-מנדל ולרבי ספסר ולרבי סרסור ורלבי חוטף-זבובים היושבים כל הלילה ומספרים בהפקעת שער המגשרים, זאת עד שבאים תלמידיהם ואומרים להם: רבותינו, הגיע הזמן קריעת ים התיכון לשם פרצלציה (רישום בטאבו).

גם ארבעת האחים מההגדה המקורית קופצים לביקור, רק בשינוי קטנטן: החכם משכיר את חדרו ביוקר, הרשע מוציא בכוח את השוכר מהדירה, התם קורא לשלום בית בין בעלי הבתים לשכניהם וזה שאינו יודע ללוות כסף (להוספת קומה חדשה) נשאר מקופח.

בהגדה ההיתולית הזאת אנו מוצאים גם הד לאחד המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית המודרנית: עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. שמו מוזכר בתור המחולל הגדול של העלייה ההמונית מגרמניה, היא העלייה החמישית.

היות שמדובר באחת העלייה העירונית ביותר, לא פלא שהיא מוזכרת כאירוע מרכזי בהגדה על העיר תל אביב, המקום בו השתקעו מרבית העולות והעולים.

ארבעת האחים. מתוך הגדת תל אביב

עם כל ההומור והמרירות, זה די ברור לקוראי ההגדה שעדיף ליהודי להתיישב בארץ ישראל, אך גם היא לא חשוכת צרות. העורכים, כהרגלם בקודש, לא פוסחים על ההזדמנות לפרט: "אלו עשר מכות שהביאה השנה האחרונה על יהודים בארץ ישראל ואלו הן:

תגרות-ידים. ספסרים. מלשינים. לשונות זרות. מגביות ומסים. חנויות ובנקים. שיכון. חורנים. מוחרם. מכת בחורות (המוכנות להנשא)."

עשרת מכות ארץ ישראל המודרנית וכמה מעלות טובות להיטלר עלינו, מתוך הגדת תל אביב

ולסיום, כמובן, שיר השירים לתל אביב.

שיר השירים לעיר הערים, מתוך הגדת תל אביב

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד