האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס? ואם כן, האם הגולם הוא בכלל ווטסון? סיפורו של כתב יד שהתגלה בראשית המאה העשרים ופתח ז'אנר חדש בספרות העברית
את הסיפור על יצירת הגולם מפראג הכירו יהודים בגרסאות שונות מאז ראשית המאה ה-19.
והנה, ביום רגיל אחד בשנת 1908, צץ לפתע ספר חדש על הגולם המפורסם בשם "נפלאות המהר"ל". אך בניגוד לשאר הספרים שסיפרו על אותו יצור פלאי שנוצר מחמר וטיט, הספר הזה היה בגדר חידוש מוחלט בנוף הספרות העברית.
במשך "שלוש מאות שנה", טען מו"ל הספר יהודה יודיל רוזנברג בהקדמתו לספר, שכב "אוצר נחמד ויקר, אשר היה ספון… בבית עקד הספרים דעיר מיץ הבירה". אותו אוצר, כך טען רוזנברג, נכתב על ידי לא אחר מאשר רבי יצחק בן שמשון כץ, חתנו של המהר"ל ואחד מגיבורי הספר בעצמו. הספר פורש בצורה קצת אחרת את סיפור מעלליהם הפנטסטי של המהר"ל וגוש החימר והטיט דמוי אדם שהפיח בו חיים – הגולם.
הסנסציה שעורר הספר, המהדורות הרבות לו זכה והתרגומים לשפות שונות (יידיש, גרמנית, אנגלית, ערבית-יהודית ופרסית), מלמדים אותנו משהו על הצמא של הקורא העברי לז'אנר החדש שיצר הספר: ספרות בלשית בעברית. מרגע בריאתו ועד סוף הספר מתפקד "הגולם מן החי" בתור הסיידקיק הנאמן של יוצרו. באחד מהידועים שבסיפורי הקובץ, פותר המהר"ל, הרב-בלש היהודי מפראג, את תעלומת הגווייה הנעלמת, ושולח את הגולם להזעיק את המשטרה לבית הקברות הנכון. בכך מונעים השניים מעלילת דם חדשה לרקום עור וגידים, ולא בפעם הראשונה בספר.
אם מזכירים הספרים בקובץ את פועלו של בלש ספרותי אחר, מפורסם בהרבה – אין זה מקרה.
חצי שנה לאחר צאת הספר "נפלאות המהר"ל" פרסם אדם בשם מנחם מנדל אקשטיין ספרון קצר בעיר מגוריו מרמוש סיגעט. ב'ספר יצירה' בן 16 העמודים שפרסם אקשטיין, טען המחבר טענה שוודאי נשמעה שערורייתית לכל מי שהכיר את פועלו התורני העצום של הרב והמו"ל רוזנברג. היות שמצא טעויות ואי דיוקים רבים בספר "נפלאות המהר"ל", הגיע אקשטיין למסקנה שהמו"ל של הספר יהודה יודיל רוזנברג – ולא חתנו של המהר"ל – הוא מחבר היצירה.
לטיעוניו המשכנעים של אקשטיין נוספו מחקריהם של חוקרים מאוחרים, וביניהם חוקר הקבלה והמיסטיקה הנודע גרשום שלום. מחקרים אלו הוכיחו שמרבית הפרטים המצוינים בספר עומדים בסתירה עם המציאות ההיסטורית בה פעל המהר"ל: מאי דיוק בשנת לידתו של הרב ועד לשמו של הארכי-נבל של היצירה כולה, הכומר יוהאן סילבסטר – כומר צ'כי שלא היה ולא נברא. עוד התגלה לחוקרים שהרב רוזנברג היה בעצמו חובב מושבע של ספרות בלשים, ובמיוחד גמע בשקיקה את ספריו של ארתור קונן דויל וגיבורו – הבלש המבריק וגם קצת סנובי, שרלוק הולמס.
מתברר שגם הרב רוזנברג עצמו חשש שייתכן ויהיו כאלו שיטילו ספק באותנטיות של עדותו, וכבר במהדורה הראשונה של ספרו דאג לצרף להקדמה של ספרו את שטר המכירה של כתב היד שנמצא בפראג. רוזנברג מספר כי את שטר המכירה רכש מיהודי אחד, חיים שארפשטיין. עד כה לא הצליח אף חוקר לאתר את שטר המכירה המקורי או את האיש שמכר אותו לרוזנברג. אכן תעלומה.
תגובות על כתבה זו