באחר צהריים חם אחד בחודש יוני, במוזיאון הממוקם כמה מאות מטרים בלבד מפסל החירות בניו יורק, ניצב ארון זכוכית המציג שני לוחות ברונזה גדולים. על הלוח האחד נחרט השיר "הקולוסוס החדש" (The New Colossus), יצירה שקשורה בקשר בל־יינתק לפסל האיקוני. הלוח השני מציג תבליט פנים של מחברת השיר – אמה לזרוס (1849־1887), ילידת מנהטן ויהודייה גאה.
אלא שאירוניה מרה מרחפת מעל המקום: כמעט אף אחד מהתיירים המצלמים את המקום אינו מבחין בלוחות הברונזה הצנועים, ובוודאי שלא קורא אותם. תשומת לבם נתונה כולה למסכת עיסת נייר צבעונית של אומן מודרני המוצבת ביניהם.
אמה לזרוס, ששירה העניק השראה למיליוני בני אדם, נדחקת לעיתים קרובות אל מאחורי הקלעים של הזיכרון הציבורי. מי הייתה הנערה היהודייה שעיצבה מחדש את הסמל האמריקאי המפורסם ביותר בעולם?
הילדה שזכתה לחסותו של אמרסון
כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כישרון ספרותי מרשים ויוצא דופן. אביה, משה לזרוס, סוחר יהודי־אמריקני אמיד, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת, עד שבשנת 1866 מימן מכיסו את הדפסת ספרה הראשון: "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילים ארבע עשרה לשש עשרה".
אף שהפרסום הבוסרי נועד בעיקר לבני משפחה וחברים, עותק ממנו התגלגל לידיו של ראלף וולדו אמרסון – אולי הכותב וההוגה המפורסם ביותר באמריקה של אותה תקופה. אמרסון זיהה מיד את הפוטנציאל הכביר הגלום במשוררת הצעירה, לקח אותה תחת חסותו ושימש לה כמנטור ספרותי.
בשיריה המוקדמים של לזרוס כמעט ולא ניתן למצוא מוטיבים יהודיים. לא היה זה מתוך רתיעה מכוונת, אלא ביטוי מובהק של חינוכה בניו יורק של המאה ה־19. לזרוס אמנם התגאתה במוצאה, אך תפסה את היהדות בעיקר בתור דת עתיקה שאין לה מה לתרום לחייה המודרניים או ליצירתה הספרותית. העניין שלה בעברו ובעתידו של עם ישראל התעורר, כפי שקרה לאומנים יהודים רבים, דווקא מתוך נסיבות טרגיות.
כשפוגרומים ברוסיה שינו את חייה
בשנת 1881 זעזעו את רוסיה הצארית "הסופות בנגב" – שורה של פוגרומים קשים ואכזריים נגד הקהילות היהודיות. מאות פליטים שהצליחו להינצל מהתופת זרמו אל חופי אמריקה, חסרי כל ומוכי טראומה. הידיעות על הגעתם עוררו את הקהילה היהודית־אמריקנית לפעולה, וטלטלו גם את עולמה של המשוררת הצעירה.
לזרוס יצאה בעצמה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים המותשים בנמלים, ותרמה ככל יכולתה לשיקומם. המראות הקשים אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור לעומק את מקורות האנטישמיות. היא החלה לקרוא באובססיביות ספרי היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והפכה לפעילה מרכזית בארגוני הסיוע בניו יורק. כשהפליטים היהודים הותקפו וזכו ליחס עוין בעיתונות האמריקנית, גייסה לזרוס את עטה המושחז ובמאי 1882 פרסמה מאמר הגנה חריף ונוקב על יהדות רוסיה הנרדפת.
שנה לאחר מכן, בשנת 1883, התבקשה לזרוס לתרום מיצירתה למען קרן מיוחדת. לזרוס הייתה אז כותבת של מחזות, שירים, ואף רומן, ועסקה גם בתרגום, כל זאת במקביל לפועלה ההתנדבותי עם יהודי אירופה שהגיעו אז לארה"ב. פסל החירות, מתנת העם הצרפתי לעם האמריקאי, שפוסל מנחושת על ידי פרדריק אוגוסט ברתולדי, שכב באותם ימים באחסון. הסיבה: מחסור חמור בכסף לבניית בסיס הגרניט המסיבי עליו אמור היה הפסל לעמוד. כדי לגייס כספים, נערכו בברוקלין ובמנהטן מכירות פומביות של יצירות אומנות וספרות.
לזרוס נרתמה למשימה וכתבה את הסונטה האלמותית "הקולוסוס החדש" (The New Colossus). במקור, פסל החירות תוכנן כדי לחגוג את ערכי החירות המשותפים של הרפובליקות של צרפת וארצות הברית. אולם, בשירה המופלא, שינתה לזרוס לחלוטין את משמעות האנדרטה. היא העניקה לפסל את הכינוי המרתק "אם גָלויות" או "אם הגולים" (Mother of Exiles), והפכה את המבנה ההנדסי הקר לאמא רחומה המאמצת אל חיקה את הפליטים הבורחים מאימת "העולם הישן".
לזרוס שמה בפיה של "גברת החירות" את הקריאה הנרגשת, שהרעידה לבבות:
"הָבוּ לִי אֶת בְּנֵיכֶם הַיְּגֵעִים וְהָעֲנִיִּים,
עֵרֶב רַב שֶׁל הֲמוֹנִים כְּמֵהִים לִנְשֹׁם כִּבְנֵי חוֹרִין,
אֶת הַפְּלֵיטָה הָאֻמְלָלָה שֶׁל חוֹפֵיכֶם הַמְּשֻׁפָּעִים,
שִׁלְחוּ אוֹתָם אֵלַי, חַסְרֵי הַבַּיִת וּסְחוּפֵי הַסַּעַר,
בְּפָנָס אָאִיר בּוֹאָם בְּשַׁעַר זֶה!"
בזכות שורות אלו, הפכה האנדרטה העצומה לסמל אוניברסלי של הגירה, המקבל את פני הבאים בשערי המדינה החדשה – מכל דת, גזע ומין – עם הבטחה לחיים אחרים.
אם לא די באומץ הלב הציבורי ובחיוניות של לזרוס, הרי שההיסטוריה מלמדת כי היא הקדימה את מרבית מנהיגי הציונות המוכרים לנו. למעלה מעשור לפני שבנימין זאב הרצל פרסם את חזונו והצטרף לתנועה הציונית, החלה לזרוס לכתוב ולדבר בגלוי על הצורך הדחוף בהקמת מולדת יהודית עצמאית בארץ ישראל עבור העם הנרדף.
הטרגדיה
אמה לזרוס לא זכתה לראות בימי חייה את התהילה שלה זכה שירה. מצבה הבריאותי הלך והידרדר, וככל הנראה מנע ממנה להשתתף בטקס חנוכת הפסל הרשמי שנערך ב־28 באוקטובר 1886 באי בדלו (כיום אי החירות, ליברטי איילנד). מעבר למחלתה, נחשפה בטקס גם תעודת־העניות המגדרית של התקופה: כניסתן של נשים לטקס נאסרה רשמית "מחשש שייפגעו מהקהל הצוהל והצפוף". שנה אחת לאחר מכן, בשנת 1887, הלכה לזרוס לעולמה, כשהיא בת 38 בלבד.
רק בשנת 1903, בעקבות מאמצי שתדלנות עיקשים של חברתה הקרובה, ג'ורג'ינה שיילר, נחקק השיר "הקולוסוס החדש" על לוח ברונזה ונקבע על קיר פנימי בכניסה לבסיס הפסל, שם הוא מוצב בגאון עד עצם היום הזה.
כשסבא ברח מפולין
כ־4.5 מיליון בני אדם מבקרים בפסל החירות מדי שנה. מרושם אישי שלי בביקור במקום ביום חם בחודש יוני, הרי שלזרוס זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת. בשנות ה־60 הועתק הלוח מרחק כמה מטרים בתוך הבסיס כדי להפוך לחלק ממוזיאון הגירה שהוקם בליברטי איילנד. בעקבות העברת שאר הפריטים לאליס איילנד הסמוך בעשורים האחרונים, הלוח נותר שם כמעט לבדו.
לאליס איילנד הגעתי במעבורת לאחר הביקור בליברטי איילנד. נכנסתי לבניין המרכזי, אל החדר שבו אוחסנו מטעניהם של המהגרים בזמן שהאנשים עברו בדיקות ותהליכי קליטה. שלבים אלו התרחשו בקומה למעלה, בחדר הרישום, המוכר יותר בשם "The Great Hall".
סבתי המנוחה רוזי כתבה לי פעם מכתב שבו שיערה מה הרגיש אביה מוריס אייזן – אז עדיין רווק ושמו משה – כשנחת בארצות הברית בשנים הראשונות של המאה ה־20. הוא עזב בחשאי את לודז', מאחר שלא היה מוכן להתגייס, אולי לכל החיים, לצבא הפולני. מוריס, כך כתבה, חווה מסע מפרך במחלקת הנוסעים הזולה, אך ללא ספק, עם הגעתו לאליס איילנד, הכל התגמד לעומת התרגשותו להתחיל חיים חדשים בארץ חופשית.
בזמן שטיילתי באולם העצום והכמעט ריק, דמיינתי את אלפי חבריו המהגרים המצטופפים איתו בתור, ממתינים לחקירה מצד הרשויות בארה"ב. חשבתי על שאון השיחות והחקירות בעשרות שפות, על עייפותם ובלבולם של המצטרפים החדשים, השזורים בתקווה והתרגשות. תהיתי האם יכול היה לחזות אז את עשרות שנות העבודה המפרכת שלו במפעלי המשי של פטרסון, ניו ג'רזי; את פגישתו ונישואיו למהגרת פאני פרישמן; את גידול בתם; את אובדן שני בניהם התינוקות למחלות; ואת החיים בדירה ברחוב סאמר, אליה הייתה הולכת נכדתם – אמי – אחרי הלימודים, כדי לקבל עוגיות וחיבוקים. ובסוף מסעו של מוריס עלי אדמות, תהיתי האם הרגיש שהמאבק היה כדאי.
להיכנס בשערי המדינה החדשה
מוריס נחת באליס איילנד כשהוא אולי לא "יגע", אבל בהחלט "עני" (כמאמר השיר). הוא והאחרים על הסיפון היוו את אותם "המונים מצטופפים הכמהים לנשום חופש" של לזרוס. ייתכן שלמד מאוחר יותר על המשוררת, וייתכן שלא. רגעים לפני שהגיע לחופי ארה"ב, הוא ודאי הביט בפליאה אל עבר הפסל הנישא, "אישה גדולה ובידה לפיד בוער", כלשונה של לזרוס, שסימנה למצטרפים החדשים להניח את מזוודותיהם ולספוג את החירות שמעבר ל"שער הזהב" של המדינה החדשה.
הפסל, כאמור, זוכה לעיתים קרובות לכינוי "גברת החירות" (Lady Liberty), אך אני מוקסם מהכינוי שהעניקה לו לזרוס: "אם הגולים" (Mother of Exiles). הוא משדר כובד ראש וסמכות כמעט אלוהיים, המקבלים בברכה את המצטרפים החדשים לאמריקה. זו יותר מאשר רק קבלת פנים – מעין טפיחה רשמית על השכם – כדי לעודד את הגולים שהפכו לאזרחים חדשים, ולא משנה מהו מצבם הבלוי של בגדיהם או כמה כבד המבטא שבפיהם, ולשלח אותם לדרכם בארץ החדשה.
עד היום הדעות בארה"ב חלוקות בוויכוח על הגירה ואבטחת גבולות, אך תמיד אהיה אסיר תודה על כך ש"הקולוסוס החדש", הניצב בלבו של נמל רחב ידיים שבו נפגשים שני נהרות ואוקיינוס (הדסון, איסט ריבר והאוקינוס האטלנטי), הרחיב את "קבלת הפנים הכלל־עולמית" של לזרוס, ושל המדינה כולה, למוריס ולאבותיי האחרים.
כמו סבי, מיליוני המהגרים שעברו בשערי אליס איילנד הסמוך לא תמיד ידעו מי האישה שמאחורי המילים. אך בשעה שעמדו על הסיפון, תשושים ועניים, והביטו לעברה, הם פסעו לתוך המציאות שאמה לזרוס דמיינה עבורם: מציאות של חופש, שבה שער הזהב נפתח לרווחה עבור מי שאיבדו את ביתם, ומצאו, בזכות נערה יהודייה אחת – אם מאמצת ורחומה.
***
תודה לחן מלול על סיועו בהכנת הכתבה
