הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

שירים של ביאליק בעברית קלה, "הילדה והזאב" - גרסה מעובדת של כיפה אדומה, וספר עם אותיות ומספרים שאפשר לתלוש ולהרכיב מהם צירופים - כל אלו ועוד נמצאים בעותקים נדירים של ספרי לימוד לילדים ממחנות העקורים, שהתגלו לאחרונה במכירה פומבית ונרכשו עבור אוסף הספרייה הלאומית.

פליטי שואה שאיבדו תקווה להקים את ביתם מחדש באירופה, מצאו מקלט במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ילדים שורדי שואה גדלו שם בהמתנה לעלות לארץ, ומורים ופעילים ציוניים מהארץ ומהעולם נסעו לעזור להם ולסייע לשקם אותם. מצוידים בספרי לימוד ובמכונות דפוס חדשניות שסיפק ארגון הג'וינט, הם הדפיסו העתקים מספרים שראו אור לפני המלחמה במרכזים היהודיים בווילנה, בניו יורק, ואפילו בתל אביב.

בין השנים 1947-1946 הגיעו פליטים יהודים ממזרח אירופה ומספר העקורים במחנות גדל מאוד. המחנות קמו בחסות שלטונות הכיבוש של בעלות הברית, על הריסות מחנות ריכוז ומחנות צבאיים גרמניים.
למרבה הזוועה, בתחילה היו המחנות מקום מקלט משותף לפליטים יהודים ניצולי המחנות ולחיילים הנאצים שנעשו פליטים בעצמם אחרי המלחמה. רק מאוחר יותר נבנו מחנות פליטים נפרדים עבור השורדים היהודים, ואלו נקראו "מחנות עקורים" ולפעמים "מחנות נידחים". במחנות האלה גדלו ילדים שורדי שואה, שחיכו לעלות לארץ.​

 

ביאליק ותקומה בעברית קלה

"עדן", פריט נדיר שהגיע לספרייה הלאומית, הוא הראשון בסדרה בת חמישה ספרים ללימוד עברית, ששימשו ילדים ניצולי שואה במחנה העקורים שבגרמניה. יש בו עיבודים בשפה קלה לסיפורים ושירים, וגם איורים ותרגילים. בין השירים שנדפסו עם שינויים מסוימים: "בנות שתיים, בובותיים", לביאליק, גרסה שבה השמות צילי וגילי הוחלפו בשמות תמר ומיכל; עיבוד לכיפה אדומה שנקרא "הילדה והזאב", שבו הילדה הולכת לבקר את "סבה", גרסה מוקדמת למילה "סבתא", שלא קנתה אחיזה בשפה העברית ונכחדה מאז, וגם סיפור על גדי שלבש עור של דוב והגדיים אמרו לו: "העור עור דוב, אבל הקול קול גדי". מוכר לכם? לספר נוסף גם שער מאויר שמתאר את הדרך שעשה העם היהודי – משואה לתקומה.

את הספר חיבר רפאל גוטמן, מורה ומחנך עברי שכתב לא פחות מ-55 ספרים שהתפרסמו בוורשה ונדפסו גם בישראל ובניו יורק בין השנים 1910 ל-1940. הוא "נדפס בשביל ילדי שארית הפליטה הנמצאים במחנות האזור האמריקאי בגרמניה. קסל. 1947" ההדפסות האלה מקסל הן זיכרון נצח לעבודתו של המחנך רפאל גוטמן, שנרצח בגטו ביאליסטוק ב-1943.

 

         

 

ספרון מיוחד נוסף הוא "אלף-בית – דפוס-כתב-מספרים", יש בו אותיות בכתב ובדפוס מנוקדות ולא מנוקדות, וגם מספרים וניקוד בנפרד, שאת כולן אפשר לתלוש ולהרכיב מהן מיני צירופים. בשיטת הלימוד הזו השתמשו לא רק במחנות העקורים אלא גם ביישוב הישן בארץ, והיא גם השיטה שקדמה לבדידים, כאשר אפשר היה לצרף פיסות נייר לתרגילי חשבון פשוטים.

ההוצאה לאור המקורית היתה של בנימין ברלוי מרחוב אלנבי בתל אביב, יצרן של ספרי לימוד וצעצועים, שהצטיין בגרפיקה והכין משחקי קופסה מצליחים.

 

    

 

בסדרת הספרים שלמדו מהם הילדים בגרמניה, נמצא גם מילון אידיש עברי של ישראל יברכיהו (בוגוסלבסקי). יברכיהו יליד ליסיאנקה, קייב, עלה ארצה ב-1924 והוציא את הגרסה הראשונה של המילון כבר ב-1926. הוא היה פעיל מאוד בחיי התרבות בארץ, ועסק במקביל בתרגום ובכתיבה.

המילון של יברכיהו היה המילון הנפוץ לשפת האידיש מ-1926 ועד להוצאת מילון מקיף יותר לאידיש בסוף שנות החמישים. גם למילון ממחנה העקורים יש תוספת ייחודית של שער מאויר והקדשה לילדי שארית הפליטה.

 

   

 

במחנה

מלכתחילה היו המחנות בגדר פתרון זמני והפליטים שחיו בהם רצו לעזוב אותם ואת אדמת אירופה מהר ככל האפשר. רבים מהם ביקשו להגיע לארץ ישראל, אך אנשי המנדט הבריטי ששלטו אז בארץ, סירבו לשנות את מדיניות ההגירה ולהתיר את עלייתם. הם פחדו להיקלע לסכסוך עם הערבים, וזאת למרות שידעו על סבלם הכבד של הפליטים ניצולי השואה ועל התנאים הקשים במחנות העקורים. הפליטים חיו שם בצפיפות איומה וניזונו ממעט מזון שקיבלו מסוכנות הפליטים של האו"ם. פליטים יהודים אחרים ביקשו להתאחד עם שרידי משפחתם שעזבו לפני המלחמה למדינות אחרות.

על רקע זה קמה פעילות פוליטית ציונית אינטנסיבית של פעילים מהארץ, מבריטניה ומארצות הברית. אנשי חינוך באו למחנות לעזור בשיקום ילדי הפליטים. הם הביאו איתם ספרי לימוד ומכונות דפוס חדשניות, והדפיסו במקום העתקים של ספרי לימודים שהיו מוכרים לפני המלחמה. לחלק מהספרים הם צירפו שערים מאוירים מיוחדים.

 

איורים משואה לתקומה

האיור לשער ספר הלימוד "עדן"

 

עם כיוון השעון: הילדים נמלטים מעיירה בוערת, מובלים למחנות ונאבקים להימלט מאימת עכביש נאצי שטווה סביבם רשת של חוטי תיל, ומאימת חיילים נאצים שמכוונים אליהם רובים. הם בורחים מהמחנה ומגיעים למחנה ציגנהיים (בסביבת מחנה קסל שבו הודפסו הספרים) שם הם עובדים באחזקת המחנה, בהמשך הם חוצים את הגבול ומגיעים לאונייה שמפליגה אל ארץ ישראל. בארץ ישראל השמש עולה, דגל מתנוסס על היכל השלום (דימוי מתוך אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל של מוסד הומינטרי בינלאומי, מרכז של מפעלי חסד) יש בה עצי דקל, טרקטור ופועלים בשדות החרושים שמקדמים את פניהם בברכה ומנופפים להם לאות שלום.

 

גווילים נשרפים ואותיות פורחות

האיור למילון אידיש-עברי

 

עם כיוון השעון: העם צופה במעמד הר סיני, יהודים לומדים ומתפללים בבית המדרש, הגלות ותפוצת היהודים בעולם, אש וחורבן, מגילה, מנורה וספרי קודש עולים באש, בתי ספר נחרבים ודיוקנו של אדולף היטלר בולט מתוך צלב קרס ומתנשא מעל הלהבות.

אותיות מהספרים שעולים באש כותבות את הפרק הבא בדברי ימי העם – הנפתח ב"שמע ישראל", ממשיך ב"ויהי באחרית הימים" וממשיך להיכתב בספרים. צעירים צועדים אל היכל השלום, אותו דימוי מחזונו של הרצל באלטנוילנד.

 

השיבני ואשובה

הפעילות החינוכית, החברתית והתרבותית המשיכה במחנות העקורים. רבים זכו שם להשכלה בסיסית ולמדו שם לראשונה תנ"ך, חשבון ולקרוא ולכתוב בעברית. קמו גם להקות מוזיקליות ולהקות תיאטרון שהנעימו במעט את חיי הפליטים במקום.

פעילים מתנועת ההגנה בארץ באו להכין את העולים להעפלה, לאמן אותם להשתמש בנשק ולהגן על הארץ בבואם. ספינות מעפילים עשו את דרכן לארץ, חלק מהן הצליחו להגיע בשלום וחלק מהן תפסו הבריטים והנוסעים שעליהן נאלצו לשוב לאירופה.

הבריטים הכריזו על עזיבה ובארץ נעשו ההכנות להקמת המדינה. מדינות המערב הסכימו לקלוט עוד פליטים ועם הקמת המדינה, נפתחו שערי הארץ לעולים. על המחברות לעבודה בתנ"ך לספר שמואל ב' של ילדי מחנות העקורים, משנת 1948, חתומה כבר מחלקת החינוך של כנסת ישראל בארץ ישראל.

עד 1950 נסגרו רוב מחנות העקורים.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

למשש את יציאת מצרים

הצצה לכמה מהגדות הפסח בכתב ברייל

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

"והגדת לבנך", הציווי המקראי הקדום, הביא להתגבשותה של "הגדה", כלומר של טקסט שמקובל לקרוא אותו בליל הסדר. ההגדה, מהטקסטים העתיקים ביותר והמרכזיים ביותר בתרבות היהודית, התגבשה ככל הנראה כבר בימי בית שני, והנוסח שלה נותר יציב מימי הביניים ועד ימינו. אמנם מדובר במקור במצווה להגיד, כלומר לומר בקול, לספר ברבים, אך למעשה אין סדר פסח ללא הגדה כתובה.

 

הגדת בכתב ברייל

היות שכך, אין להתפלא שגם עיוורים ומי שראייתם מוגבלת זקוקים להגדה ואינם רוצים להסתפק באמירת הטקסטים בעל פה. בספרייה הלאומית מצויות מספר הגדות לפסח בכתב ברייל. בסך-הכול יש בקטלוג הספרייה הלאומית שבע הגדות בברייל. שש מהן הודפסו בארץ על ידי מוסדות שונים העוסקים בטיפול באוכלוסיית העיוורים, בעיקר בשנים האחרונות, ואילו הגדה אחת הודפסה בארצות הברית לפני עשורים אחדים.

 

 הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

נראה כי ההגדות הראשונות בכתב ברייל הודפסו אכן בארצות הברית בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים. לאחרונה, רכשה הספרייה הלאומית הגדה בכתב ברייל שמקורה בארצות הברית, והיא ככל הנראה אחת ההגדות הראשונות מסוג זה שהודפסו אי-פעם.

 

כיצד מודפסות ההגדות?

ההגדה לפסח, פריט ריטואלי חיוני במחזור החיים היהודי, מעוררת סקרנות כשמדובר במי שנזקקים לספרים בכתב ברייל כדי לקרוא. בירור שערכנו עם גב' אסתי מעודה מהספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה, העלה פרטים נוספים.

 

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

ראשית, כצפוי, ההגדות בברייל מודפסות ללא איורים. כתב ברייל נועד לתעתק טקסט כתוב בלבד, ואין בו התייחסות לאלמנטים גרפיים. אסתי מאשרת שהגדות בברייל קיימות בספרייה בנתניה מיום יסודה, לפני כ-60 שנה. לספרייה מנויים רבים, עיוורים, כבדי ראייה ובעלי מוגבלויות אחרות. כולם זקוקים להגדה לפסח. לכן, לפני עשר שנים, החליטה הספרייה לעיוורים להדפיס הגדות ולשלוח אותן לכל המנויים. הדבר חסך את הצורך להחזיק מלאי גדול של הגדות ולטפל בהשאלתן ובהחזרתן. מאז שנעשה המבצע, מציעה הספרייה בנתניה שירות של הדפסת הגדות לפי בקשה. מנוי המעוניין בכך, פונה לספרייה ומדפיסים עבורו הגדה.

אילו הגדות בכתב ברייל יש בספרייה לעיוורים? מסתבר שיש שלוש גרסאות. ההגדה הנפוצה ביותר היא הגדה רגילה בנוסח המקובל. בנוסף לכך יש הגדה עם תוספות ופירושים. סוג שלישי, מסקרן ומרגש במיוחד, הוא הגדה עם שירים וסיפורים לילדים. ההגדה הזאת משמשת הן הורים המבקשים לקרוא לילדיהם, והן ילדים עיוורים היושבים סביב שולחן הסדר. בספרייה בנתניה כל ההגדות הן בעברית.

 

מדפסת ברייל באדיבות: הספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה 

 

הגדות ברייל: ספר מתכלה

אסתי מעודה עומדת על כך שההגדה היא אמנם ספר, אך היא ספר מתכלה. גם הגדות בברייל סופגות כתמי יין ומזון, כפי שיודע כל אספן הגדות וכל ספרייה שמחזיקה אוסף של הגדות: סימני השימוש ניכרים במיוחד בפריט שמשמש מסובים לשולחן הסדר, אירוע קולינרי שנמשך שעות. לכן, מדי פעם מתקבלות בספריית לעיוורים בקשות להדפסה של הגדה גם ממי שקיבלו עותק בעבר וההגדה שבידיהם הוכתמה מאוד או נקרעה. בכל האמור בהגדות בברייל פועל גם תהליך השחיקה המתרחש בכל ספר בברייל: ככל שקוראים בספר, כך נשחקים סימני הברייל, המובלטים על פני הדף, וקשה יותר לקרוא את הכתוב.

כיום, ניכרת ירידה בשימוש בספרים בברייל. היכולת לקרוא מהמחשב בעזרת ציוד הממיר את הכתוב על המסך לסימני ברייל שהעיוורים חשים בהם בכריות אצבעותיהם, מייתר את ההתעסקות בספרים הכבדים והעבים. יחד עם זאת, בשל השימוש הטקסי בהגדה בערב פסח, הדרישה להגדות בכתב ברייל יציבה ועיוורים רבים ממשיכים להשתמש בהן גם היום.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

 

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

בדרך להגשמת תשוקתה למתמטיקה, עמדה אמי נתר בפני מכשולים רבים בתור אישה משכילה ויהודייה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. על אף הקשיים הצליחה נתר להשאיר את חותמה כשניסחה במושגים מתמטיים את תורת הייחסות של איינשטיין. למעשה, כל הפיזיקה המודרנית חייבת לה תודה.

פרופסור אמי נתר (משמאל) עם המתמטיקאים לבית דבריל, גטינגן, אביב 1931, מאתר מכון המחקר למתמטיקה על שם אמי נתר, אוני' בר-אילן

השנים הראשונות

המתמטיקאית עמליה אמי נתר נולדה בארלנגן שבגרמניה ב-1882 למשפחה יהודית מסורתית שתורתה הייתה גם המתמטיקה. אביה, מקס נתר, היה פרופסור למתמטיקה בעל שם ואחיה הצעיר עסק במתמטיקה גם הוא. נתר הלכה תחילה במסלול האפשרי לנשים משכילות בזמנה ולמדה הוראה, וליתר דיוק הוראת שפות. כשסיימה את הלימודים, החליטה להתמסר לתשוקה המשפחתית וגם האישית שלה – המתמטיקה.

אך כיצד תוכל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה כאשר נאסר על נשים לעשות זאת? נתר מצאה פתרון. היות שלא הורשה לה להירשם בעצמה ללימודים, התיישבה בהרצאות החוג למתמטיקה בתור שומעת חופשית. רבים מהמרצים שמהם למדה היו חברים ועמיתים של אביה. הם התרשמו מאוד מכשרונה המתמטי של נתר ובסופו של דבר גם אפשרו לה להיבחן בקורסים שלמדה. נתר סיימה את הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה ב-1907.

 

 

המאבק להגשמה

נתר לא הסתפקה בתעודה. היא רצתה להמשיך ללמוד וגם ללמד את התחום שבו הצטיינה, אך המשרות היחידות שהיו פתוחות לפניה היו בתור עוזרת הוראה ללא שכר. היא לא הייתה יכולה ללמד תחת שמה אלא רק תחת שמות של מרצים אחרים.

ב-1915 היא קיבלה הזמנה מפליקס קליין להצטרף למחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שם ישבו גדולי המתמטיקאים בגרמניה באותה תקופה, לפחות עד עליית הנאצים לשלטון. בגטינגן יכולה הייתה נתר ללמד, ללא שכר, תחת שמו של המתמטיקאי דיוויד הילברט. הילברט העביר את השיעור הראשון בקורס ונתר המשיכה ללמד את שאר השיעורים בתור "עוזרת הוראה".

עמיתיה, פליקס קליין ודיוויד הילברט, ניסו לעזור לה להשיג היתר ללמד באוניברסיטה תחת שמה, ושלחו בקשה למשרד החינוך להעניק לנתר משרה בתור מרצה מן החוץ. הם כתבו שהם חוששים שאם לא תקבל נתר משרה קבועה, תעבור לאוניברסיטה אחרת ובכך תאבד אוניברסיטת גטינגן מתמטיקאית מבריקה. תשובת משרד החינוך מוכיחה שבאותה תקופה היה זה בלתי אפשרי עבור נשים ללמד תחת שמן ולקבל שכר עבור עבודתן. מתמטיקאיות מוכשרות, כמו אמי נתר, פשוט לא יכלו להתקדם במקצוע שלהן ולהתפרנס ממנו:

 

מכתב משרד החינוך, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

ברלין 20.7.1917
בעניין קבלתן של נשים למשרות הוראה, התקנות עבור אוניברסיטת פרנקפורט זהות לאלה של כל האוניברסיטאות: נשים אינן מורשות לקבל משרה של מרצה מן החוץ. זה גם בלתי אפשרי לחלוטין לחרוג מן הכלל באוניברסיטה אחת. לכן, החשש שלך שגברת נתר תעזוב ותלך לפרנקפורט ותקבל שם זכות הוראה בלתי מבוסס: היא לא תקבל שם זכות הוראה, כפי שהיא לא תקבל זאת בגטינגן או בשום אוניברסיטה אחרת. האדון שר החינוך התבטא בעניין זה שוב ושוב והדגיש שהוא תומך בהוראת קודמו במשרד, ולפיכך גבירות לא יורשו לקבל משרות הוראה באוניברסיטאות.
ומכאן, אם כך, אין חשש שתפסיד את גברת נתר כמרצה מן החוץ לאוניברסיטת פרנקפורט.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 1919, קיבלה נתר סוף סוף היתר ללמד תחת שמה. היה זה בזכות שינויים בחקיקה שקרו עם תום מלחמת העולם הראשונה. היא קיבלה משרה של מרצה מן החוץ בשכר נמוך, ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים.

נתר שמחה להישאר וללמד במרכז בגטינגן. המקום היה אבן שואבת למיטב המוחות של התקופה, שאיתם יכולה הייתה לעסוק בדיונים אינסופיים בסוגיות מתמטיות, לתת ביטוי לחשיבה המתמטית היצירתית שלה ולהמשיך ולפתח את עבודתה בתחום. וזה הרי הדבר שאותו רצתה יותר מכל.

 

12.3.1918, מכתב לפליקס קליין, פרופסור למתמטיקה בגטינגן בנושא מחקרה על חשבון וריאציות. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

נתר הייתה דמות צבעונית, חייכנית, גדולת מידות. את פניה עיטרו משקפיים עגולים ולבושה היה תמיד בגדים רחבים ונוחים. היא דאגה מאוד לאביה ולאחיה שהיו חולניים. אולי חלמה על אהבה או על ילדים משל עצמה, אך מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. אולי מפני שבמבנה החברתי של אותה תקופה, זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורה.

התקופה שלימדה בגטינגן, בין שתי מלחמות העולם, הייתה עבור נתר תקופת פריחה. היא הייתה מלאת השראה, נדיבה ברעיונות למחקר ובעצות לתלמידיה ולעמיתיה וטיפחה סביבה חוג תלמידים-מעריצים שנקרא "בני נתר".

 

עליית הנאצים לשלטון: סילוק היהודים מגנטינגן

 

מכתב הפיטורים של אמי נתר, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

מכתב של השר הפרוסי למדע, אמנות וחינוך העם, ברלין, 2.9.1933
השר הפרוסי הממונה על מדע, אמנות והשכלת העם
על בסיס סעיף 3 של "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" מאפריל 1933, אני מבטל את אישור ההוראה שלך באוניברסיטת גטינגן.
על החתום, שׂטוקארט, בשם השר הממונה.

לפרופסור המרצה מן החוץ פרופסור גברת ד"ר אמי נתר בגטינגן.
העתק נאמן למקור של הדוח מה-7.8.33
לידיעתך, לתשומת לבך ולביצוע בהמשך.
יש להפסיק את תשלום המשכורת לפרופסור אמי נתר החל בסוף ספטמבר 1933.

בגטינגן היא התוודעה לעבודתו של אלברט איינשטיין וניסחה את המשוואות המתמטיות שנבעו מתורת היחסות הכללית שלו. לפי "משפט נתר", שעוסק בקשר בין סימטריה וחוקי שימור בטבע, "כל חוק שימור מייצג סימטריה בטבע המונחת בייסודו, וכל סימטריה בטבע מספקת חוק שימור". לנוסחאות האלה שאיינשטיין לא ידע לנסח בעצמו בשפה מתמטית, השפעה עצומה על כל הפיזיקיה המודרנית עד עצם היום הזה.

בגטינגן היה אחד המרכזים הבולטים למתמטיקה בגרמניה, עד עליית הנאצים לשלטון. כמו נתר, רבים מהחוקרים והמורים במכון היו יהודים. נתר נשארה ללמד בו עד שפורסמו ב-1933 חוקי הגזע החדשים של הנאצים ובהם "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" – חוק שבעקבותיו פוטרו כל היהודים ממשרותיהם.

כעבור שנה מסילוק היהודים מהמכון, שאל שר התרבות הנאצי ברנהרד רוסט את המתמטיקאי הלא-יהודי דויד הילברט (שנאבק בחוק ללא הועיל) אם נכונה השמועה שהמכון המתמטי סבל מאוד מאז סילוקם של היהודים ותומכיהם. הילברט השיב לו שהמכון לא סבל, שהוא פשוט לא קיים עוד בכלל.

 

הגשמת החלום

בעזרתו של אלברט איינשטיין, שכבר היה בארצות הברית באותה תקופה (ולא יכול היה לחזור לגרמניה שבה הנאצים שללו ממנו את משרתו והעלו את כתביו באש), הצליחה נתר להתקבל למשרת הוראה במכללה לבנות ברין מור בפנסילבניה. היא היגרה לארצות הברית ובפעם הראשונה בחייה, לימדה וזכתה להערכה, לכבוד ולתנאי ההעסקה הראויים לה. היא הוזמנה לתת הרצאות שבועיות במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אך בתור אישה לא יכולה הייתה להתקבל למשרת הוראה בפרינסטון.

נתר לימדה שנה וחצי בקולג' ברין מור. ב-1935, חלתה ועברה ניתוח פשוט שהסתבך. היא נפטרה כעבור ימים אחדים בגיל 53.

תמונותיה של נתר תלויות כמעט בכל חדר בפקולטה למתמטיקה בבר אילן, במכון המחקר שנקרא על שמה. הסטודנטים למתמטיקה ברחבי העולם מכירים אותה, אבל ראוי שעוד ידעו על תרומתה המופלאה של עמליה אמי נתר שפרצה את הדרך לנשים בעולם המתמטיקה והמדע ושינתה את פני העולם כשנתנה שמות ונוסחאות לחוקים הפיזיקליים שמקיימים את עולמנו.

 

עמליה אמי נתר, תמונה מאוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

"לאחרונה נפטרה בשנתה ה-53, מתמטיקאית מכובדת, פרופסור אמי נתר, לשעבר מאוניברסיטת גטינגן ובשנתיים האחרונות חלק מקולג' ברין מור. כאשר לוקחים בחשבון את כישוריהם ויכולתיהם של מתמטיקאים החיים כיום, פראולין נתר, הייתה יצירתית בצורה יוצאת דופן והגאון המתמטי הגדול ביותר מאז התאפשרה ההשכלה הגבוהה לנשים."

(מתוך ההספד של אלברט איינשטיין על פרופסור אמי נתר, "ניו יורק טיימס", 1935)

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה

כתבות נוספות:

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

 

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

מהביקורת של ביאליק ב"עיר ההרגה" ועד המלחמה של הצעירים היהודים בפורעים. מוט עץ מאולתר באורך של 26 ס"מ מספר על גבורתו של עמנו.

הגנה עצמית ליהודים

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,
מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם
עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.
וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –
וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן
שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

(הבית השלישי של הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" מאת חיים נחמן ביאליק)

 

ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם על יהודים ברצח נער נוצרי. חיים נחמן ביאליק נתבקש על ידי קבוצת סופרים, לסקר ולתעד את הזוועות ואת עדות הקורבנות. הדוח של ביאליק, הפואמה "בעיר ההרגה", כוללת בתוכה ביקורת חריפה על הקהילה היהודית ועל חוסר האונים. בבית השלישי בפואמה החל ביאליק מפליא בביקורת על חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית עורר את היהודים להגן על עצמם. דברי התוכחה של ביאליק עוררו את היהודים לקחת את הגנתם בידם.

 

איורו של האמן היהודי-גרמני אפרים משה ליליין: "למתים על קידוש השם בקישינוב"

 

גבורה

"בשעה שהתהלוכה הגיעה לרחוב בזראנו הטילו פצצה (א באמבע) ברחוב סוראזער, לא הרחק מן התהלוכה. את הפצצה הטילו כוחות ההגנה העצמית היהודית שנוסדו באותה זמן ביד הצעירים היהודים בני הפרולטוריון כדי להגן על השכונה היהודית הענייה מפני פוגרום. לא היה בידם לא אמצעים ולא כוח לעמוד בפני כוחות המשטר החמושים. אך החיילים החמושים והפורעים פחדו לעבור ברחוב סוראזער.

(קטע מתוך ספרו של אברהם שמואל הערשבערג, "פנקס ביאליסטוק")

וכך מעיד הערשבערג על ההגנה שהעניקו יהודים לאחיהם היהודים בעת הפוגרום שהתרחש בעיר, בחודש יוני 1905. כאילו אותם יהודים קראו את עיר ההרגה של ביאליק.

 

 

וזה פריט יוצא דופן שנרשם לראשונה בפנקסי הספרייה בשנת 1937. ההערכה היא כי הוא הוא נשלח בעשור הראשון של המאה העשרים לירושלים, בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מביאליסטוק.  נשק מאולתר שמורכב ממוט עץ באורך 26 ס"מ, שאליו הוצמד במסמרים קפיץ ברזל ובקצהו גולת פלדה. בקצה המוט הושחלה לולאה של חבל, לשם אחיזה. על מוט העץ נחרט בעברית: "הגנה עצמית ביליסטוק / ה'תרס"ו." ככל הנראה, מעין "פרגול" זה הוכן על ידי קבוצת צעירים מקרב מעמד הפועלים היהודים של ביאליסטוק, ועל-פי המסופר בספר "פנקס ביאליסטוק", באמצעותו הוברחו הפורעים מרחוב היהודים.

כתבות נוספות:

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש לאחיה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור