השנים הראשונות

המתמטיקאית עמליה אמי נתר נולדה בארלנגן שבגרמניה ב-1882 למשפחה יהודית מסורתית שתורתה הייתה גם המתמטיקה. אביה, מקס נתר, היה פרופסור למתמטיקה בעל שם ואחיה הצעיר עסק במתמטיקה גם הוא. נתר הלכה תחילה במסלול האפשרי לנשים משכילות בזמנה ולמדה הוראה, וליתר דיוק הוראת שפות. כשסיימה את הלימודים, החליטה להתמסר לתשוקה המשפחתית וגם האישית שלה – המתמטיקה.

אך כיצד תוכל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה כאשר נאסר על נשים לעשות זאת? נתר מצאה פתרון. היות שלא הורשה לה להירשם בעצמה ללימודים, התיישבה בהרצאות החוג למתמטיקה בתור שומעת חופשית. רבים מהמרצים שמהם למדה היו חברים ועמיתים של אביה. הם התרשמו מאוד מכשרונה המתמטי של נתר ובסופו של דבר גם אפשרו לה להיבחן בקורסים שלמדה. נתר סיימה את הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה ב-1907.

 

 

המאבק להגשמה

נתר לא הסתפקה בתעודה. היא רצתה להמשיך ללמוד וגם ללמד את התחום שבו הצטיינה, אך המשרות היחידות שהיו פתוחות לפניה היו בתור עוזרת הוראה ללא שכר. היא לא הייתה יכולה ללמד תחת שמה אלא רק תחת שמות של מרצים אחרים.

ב-1915 היא קיבלה הזמנה מפליקס קליין להצטרף למחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שם ישבו גדולי המתמטיקאים בגרמניה באותה תקופה, לפחות עד עליית הנאצים לשלטון. בגטינגן יכולה הייתה נתר ללמד, ללא שכר, תחת שמו של המתמטיקאי דיוויד הילברט. הילברט העביר את השיעור הראשון בקורס ונתר המשיכה ללמד את שאר השיעורים בתור "עוזרת הוראה".

עמיתיה, פליקס קליין ודיוויד הילברט, ניסו לעזור לה להשיג היתר ללמד באוניברסיטה תחת שמה, ושלחו בקשה למשרד החינוך להעניק לנתר משרה בתור מרצה מן החוץ. הם כתבו שהם חוששים שאם לא תקבל נתר משרה קבועה, תעבור לאוניברסיטה אחרת ובכך תאבד אוניברסיטת גטינגן מתמטיקאית מבריקה. תשובת משרד החינוך מוכיחה שבאותה תקופה היה זה בלתי אפשרי עבור נשים ללמד תחת שמן ולקבל שכר עבור עבודתן. מתמטיקאיות מוכשרות, כמו אמי נתר, פשוט לא יכלו להתקדם במקצוע שלהן ולהתפרנס ממנו:

 

מכתב משרד החינוך, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

ברלין 20.7.1917
בעניין קבלתן של נשים למשרות הוראה, התקנות עבור אוניברסיטת פרנקפורט זהות לאלה של כל האוניברסיטאות: נשים אינן מורשות לקבל משרה של מרצה מן החוץ. זה גם בלתי אפשרי לחלוטין לחרוג מן הכלל באוניברסיטה אחת. לכן, החשש שלך שגברת נתר תעזוב ותלך לפרנקפורט ותקבל שם זכות הוראה בלתי מבוסס: היא לא תקבל שם זכות הוראה, כפי שהיא לא תקבל זאת בגטינגן או בשום אוניברסיטה אחרת. האדון שר החינוך התבטא בעניין זה שוב ושוב והדגיש שהוא תומך בהוראת קודמו במשרד, ולפיכך גבירות לא יורשו לקבל משרות הוראה באוניברסיטאות.
ומכאן, אם כך, אין חשש שתפסיד את גברת נתר כמרצה מן החוץ לאוניברסיטת פרנקפורט.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 1919, קיבלה נתר סוף סוף היתר ללמד תחת שמה. היה זה בזכות שינויים בחקיקה שקרו עם תום מלחמת העולם הראשונה. היא קיבלה משרה של מרצה מן החוץ בשכר נמוך, ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים.

נתר שמחה להישאר וללמד במרכז בגטינגן. המקום היה אבן שואבת למיטב המוחות של התקופה, שאיתם יכולה הייתה לעסוק בדיונים אינסופיים בסוגיות מתמטיות, לתת ביטוי לחשיבה המתמטית היצירתית שלה ולהמשיך ולפתח את עבודתה בתחום. וזה הרי הדבר שאותו רצתה יותר מכל.

 

12.3.1918, מכתב לפליקס קליין, פרופסור למתמטיקה בגטינגן בנושא מחקרה על חשבון וריאציות. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

נתר הייתה דמות צבעונית, חייכנית, גדולת מידות. את פניה עיטרו משקפיים עגולים ולבושה היה תמיד בגדים רחבים ונוחים. היא דאגה מאוד לאביה ולאחיה שהיו חולניים. אולי חלמה על אהבה או על ילדים משל עצמה, אך מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. אולי מפני שבמבנה החברתי של אותה תקופה, זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורה.

התקופה שלימדה בגטינגן, בין שתי מלחמות העולם, הייתה עבור נתר תקופת פריחה. היא הייתה מלאת השראה, נדיבה ברעיונות למחקר ובעצות לתלמידיה ולעמיתיה וטיפחה סביבה חוג תלמידים-מעריצים שנקרא "בני נתר".

 

עליית הנאצים לשלטון: סילוק היהודים מגנטינגן

 

מכתב הפיטורים של אמי נתר, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

מכתב של השר הפרוסי למדע, אמנות וחינוך העם, ברלין, 2.9.1933
השר הפרוסי הממונה על מדע, אמנות והשכלת העם
על בסיס סעיף 3 של "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" מאפריל 1933, אני מבטל את אישור ההוראה שלך באוניברסיטת גטינגן.
על החתום, שׂטוקארט, בשם השר הממונה.

לפרופסור המרצה מן החוץ פרופסור גברת ד"ר אמי נתר בגטינגן.
העתק נאמן למקור של הדוח מה-7.8.33
לידיעתך, לתשומת לבך ולביצוע בהמשך.
יש להפסיק את תשלום המשכורת לפרופסור אמי נתר החל בסוף ספטמבר 1933.

בגטינגן היא התוודעה לעבודתו של אלברט איינשטיין וניסחה את המשוואות המתמטיות שנבעו מתורת היחסות הכללית שלו. לפי "משפט נתר", שעוסק בקשר בין סימטריה וחוקי שימור בטבע, "כל חוק שימור מייצג סימטריה בטבע המונחת בייסודו, וכל סימטריה בטבע מספקת חוק שימור". לנוסחאות האלה שאיינשטיין לא ידע לנסח בעצמו בשפה מתמטית, השפעה עצומה על כל הפיזיקיה המודרנית עד עצם היום הזה.

בגטינגן היה אחד המרכזים הבולטים למתמטיקה בגרמניה, עד עליית הנאצים לשלטון. כמו נתר, רבים מהחוקרים והמורים במכון היו יהודים. נתר נשארה ללמד בו עד שפורסמו ב-1933 חוקי הגזע החדשים של הנאצים ובהם "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" – חוק שבעקבותיו פוטרו כל היהודים ממשרותיהם.

כעבור שנה מסילוק היהודים מהמכון, שאל שר התרבות הנאצי ברנהרד רוסט את המתמטיקאי הלא-יהודי דויד הילברט (שנאבק בחוק ללא הועיל) אם נכונה השמועה שהמכון המתמטי סבל מאוד מאז סילוקם של היהודים ותומכיהם. הילברט השיב לו שהמכון לא סבל, שהוא פשוט לא קיים עוד בכלל.

 

הגשמת החלום

בעזרתו של אלברט איינשטיין, שכבר היה בארצות הברית באותה תקופה (ולא יכול היה לחזור לגרמניה שבה הנאצים שללו ממנו את משרתו והעלו את כתביו באש), הצליחה נתר להתקבל למשרת הוראה במכללה לבנות ברין מור בפנסילבניה. היא היגרה לארצות הברית ובפעם הראשונה בחייה, לימדה וזכתה להערכה, לכבוד ולתנאי ההעסקה הראויים לה. היא הוזמנה לתת הרצאות שבועיות במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אך בתור אישה לא יכולה הייתה להתקבל למשרת הוראה בפרינסטון.

נתר לימדה שנה וחצי בקולג' ברין מור. ב-1935, חלתה ועברה ניתוח פשוט שהסתבך. היא נפטרה כעבור ימים אחדים בגיל 53.

תמונותיה של נתר תלויות כמעט בכל חדר בפקולטה למתמטיקה בבר אילן, במכון המחקר שנקרא על שמה. הסטודנטים למתמטיקה ברחבי העולם מכירים אותה, אבל ראוי שעוד ידעו על תרומתה המופלאה של עמליה אמי נתר שפרצה את הדרך לנשים בעולם המתמטיקה והמדע ושינתה את פני העולם כשנתנה שמות ונוסחאות לחוקים הפיזיקליים שמקיימים את עולמנו.

 

עמליה אמי נתר, תמונה מאוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

"לאחרונה נפטרה בשנתה ה-53, מתמטיקאית מכובדת, פרופסור אמי נתר, לשעבר מאוניברסיטת גטינגן ובשנתיים האחרונות חלק מקולג' ברין מור. כאשר לוקחים בחשבון את כישוריהם ויכולתיהם של מתמטיקאים החיים כיום, פראולין נתר, הייתה יצירתית בצורה יוצאת דופן והגאון המתמטי הגדול ביותר מאז התאפשרה ההשכלה הגבוהה לנשים."

(מתוך ההספד של אלברט איינשטיין על פרופסור אמי נתר, "ניו יורק טיימס", 1935)

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה

כתבות נוספות:

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

 

מריה סיבלה מריאן (1717-1647) ידועה היום בעיקר בתור ציירת טבע, אבל למעשה הייתה מדענית וחוקרת טבע גרמנייה חשובה. העבודות שלה עסקו בזואולוגיה ובוטניקה והציורים שלה, שהיו יפהפיים, מפעימים ומלאי חיות, היו בעצם שיטת התיעוד של מחקריה.

היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, מקום שהיה אז מרכז של אמנות וסחר במשי, למשפחה ידועה של מדפיסי מפות ומוציאים לאור. אביה המדפיס נפטר כשהייתה צעירה מאוד ומי שגידלו אותה היו אמה ובעלה השני, הצייר הפלמי יקוב מארל. מארל, צייר שהתמחה בציורי טבע דומם של צבעונים, זיהה את כשרונה של מריאן וטיפח אותו מגיל צעיר. הוא גם זה שהוריש לה את האהבה לציור פרחים. מריאן למדה מגיל צעיר רישום, תחריט, ציור בצבע וגם את אמנות ההדפס. היא יצרה את הדפס הנחושת הראשון שלה בגיל 11.

מתוך האיסוף, ההתבוננות והציור – גילתה מריאן איך נוצרים חרקים ומה מחזור החיים שלהם. איך הם משתנים מביצה לזחל, מזחל לגולם ומגולם לחרק בוגר. עד למחקרה האמינו בני זמנה ואלה שלימדו אותם מאז ימי אריסטו, שחרקים נוצרים באופן ספונטני מאשפה כי שם מצאו אותם ולכן הניחו שכך באו לעולם. הגילוי של מריאן, כבר בגיל צעיר, היה חלק מהמהפכה בעולמות הביולוגיה והזואולוגיה והניח את היסודות לקטלוג מיני החרקים. וכך, מה שנולד אצל מריה סיבלה מריאן בתור תחביב ילדות, נעשה לעבודת חייה.

כשהייתה בת שמונה-עשרה נישאה מריאן לתלמיד של אביה החורג, ועברה איתו לנירנברג. בעלה היה צייר מוכשר בעצמו, הוא התלהב מהעיסוק של מריאן, תמך בה והוציא לאור את ספרייה. נולדו להם שתי בנות: דורותיאה-מריה ויוהנה-הלנה. את שתיהן לימדה מריאן לצייר ולרשום מגיל צעיר. בעקבות פטירת אביה החורג היא נסעה לבקר את אמה והחליטה לא לחזור עוד לנירנברג. בת 34, כשהיא מגדלת לבד שתי בנות, עברה להולנד לכת הלבדיסטים הנוצרית, אמה הצטרפה אליה והן חיו שם כמה שנים בקרב אמנים ומדענים שהתמסרו כולם לאורח חיים קפדני של עבודה קשה. מריאן עבדה שם בתור מדפיסה, אך היה לה מעט זמן לצייר.

 

מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

ב-1695 החליטה לעזוב את הכת ולעבור עם בנותיה לאמסטרדם, עיר שוקקת חיים, אמנות ומסחר. היא הייתה מפרנסת יחידה: ציירת, סוחרת ומוציאה לאור וזכתה להכרה ולתהילה על ציוריה. בנותיה עבדו יחד איתה. הסיפורים, האנשים והמזכרות שהגיעו אל אמסטרדם מהמושבות ההולנדיות מעבר לים, עוררו את סקרנותה של מריאן והזינו את דמיונה. הלב שלה משך אותה הרחק מאמסטרדם, לחקור לא רק את עולם החרקים והצמחים הקרוב אליה אלא להרחיק נדוד ולגלות את העולם.

 

פרי עץ הרימון והפרפרים שניזונים ממנו
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

וכך, ב-1699 יצאה אל מסע חייה – מסע אל סורינאם שבצפון-מזרח דרום אמריקה – היא הייתה אז בת 52 ובתה הצעירה דורותיאה, שהייתה בת 21, הצטרפה אליה למסע.

אל המושבה ההולנדית סורינאם הביאו עבדים מאפריקה וגידלו בה קקאו, קפה, קנה סוכר וכותנה. מריאן הגיעה אליה עם ארגזים של צבעים ובדים. היא התכוונה לחקור את חיי הטבע במקום ולצייר אותם. שם פגשה מריאן את המתיישבים ההולנדים בעלי העבדים, אך גם את העבדים ואת האינדיאנים ילידי המקום.

יחסה של מריאן אל המקומיים היה שונה משל שאר ההולנדים והזרים והיא נחרדה מהאכזריות שהופנתה כלפי העבדים. היא התעניינה באנשי המקום ובאמת ביקשה ללמוד ככל האפשר על הטבע הפראי שלו. וכך הלכה אחרי העבדים והאינדיאנים אל מקומות המסתור שמצאו ביערות. שם, הכירה את בעלי החיים, הצמחים והחרקים של המקום. הנשים הראו לה את הצמחים המקומיים וסיפרו לה על שימושיהם, למשל, על צמח אחד שבמינון מסוים מזרז לידה ובמינונים גבוהים גורם להפלות ואפילו למוות.

מריאן לא באה לאלף את הטבע כמו בעלי המטעים וגם לא באה לאלף אותו בציורים ולכן, ציוריה מסורינאם מתעדים את הטבע במלוא פראותו: ציפורים אוכלות חרקים, עכבישי ענק אוכלים ציפורים, מריאן הבוגרת הרחיקה הרבה מאותם ציורי טבע דומם של פרחים יפים שעליהם גדלה. אחרי שנתיים של עבודה בלתי פוסקת בסורינאם, חלתה מריאן במלריה ונאלצה לחזור להולנד. היא לקחה איתה בחזרה רישומים ואיורים שהכינה ודוגמאות של חרקים וגם שפחה אחת מהמקום. מריאן הייתה אמנם אישה פורצת דרך, אך כבת התקופה גם הייתה חלק מתרבות של ניצול וסחר בבני אדם.

 

נמלים וטרנטולות על ענף עץ גויאבה

מתוך הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ציירה: מריה סיבלה מריאן. התמונה מתוך האתר של ספריית מכון גטי

 

עבודותיה מסורינאם נאספו לספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", הספר שראה אור ב-1705 נחשב לעבודתה החשובה ביותר. היו בו 60 לוחות של איורים, פרי מחקרה ומכחולה. האיורים נצבעו ביד לפי הזמנה והיו מלאי חיות ויופי.

 

מריה סיבלה מריאן ומלאכים-שליחים שעוזרים לה למיין חרקים
תמונת השער של הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", מתוך אוסף אדלשטיין

 

עם חזרתה לאמסטרדם התפרנסה מריאן מציור וממכירה של חרקים שהביאה איתה מסורינאם. ב-1715 לקחתה מריאן בשבץ ומאז טיפלה בה בתה דורותיאה. היא נפטרה ב-1717.
מריה סיבלה מריאן הייתה יוצאת דופן מבין הנשים בנות המאה ה-17. היא מהמעטות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של תקופתן ולזכות במקום של כבוד בדפי המדע, האמנות וההיסטוריה של האנושות.

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה.