בטרם קמו המושבות הראשונות בארץ, מימשו חלוצים יהודים את חזונם בעולם החדש שמעבר לים. התמונות והמכתבים ששרדו מסוף המאה ה-19 מספקים הצצה נדירה אל חייהם של הבוקרים היהודים.

"האקלים בלתי נסבל. הלימוד היהודי ירוד. אין די בחורים יהודים ולכן בתי נישאה לגאוצ'ו מקומי"

(מתוך מכתבי המתיישבים היהודיים במושבות ארגנטינה לבני משפחותיהם באירופה)

 

העלייה הראשונה לארגנטינה

רוסיה, שנת 1881. אחרי פרעות "סופות בנגב" נחרדו היהודים מגלי האנטישמיות הפרועה שעודדו השלטונות, וחיפשו לעצמם מקלט במקום אחר. בין המקומות שאליהם היגרו היהודים היו אמריקה ודרום אמריקה בכלל, וארגנטינה בפרט. לארגנטינה הגיעו קודם לכן מהגרים בהיקפים אדירים מאזורים חקלאיים באיטליה, צרפת ואנגליה. אך ארגנטינה בהקשר היהודי לא הייתה בחירה מובנת מאליה, להיפך – באותה תקופה, ארגנטינה הייתה ידועה דווקא לשמצה בהקשרים של זנות ושל סחר בנשים.

המתיישבים החדשים – כמו העולים שיגיעו אחריהם לארץ ישראל – ביקשו להשאיר את חיי המסחר ועולם הישיבות מאחור, להקים ישובים חקלאיים ולחיות חיים יצרניים.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

היישוב היהודי החדש שבין הנהרות

במדינה ששטחה עצום ושאדמתה פוריה מאוד, הם הקימו 14 מושבות במקומות מרכזיים וליד כבישים ראשיים. בשיא ההתיישבות היו בה לא יותר מ-45,000 מתיישבים יהודים חקלאים, אבל חשיבות פעילותם בתחומי החקלאות, הרפואה והכלכלה הייתה עצומה. הם הקימו קהילה תוססת שתרומתה לארגנטינה לא תסולא בפז.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

החלוצים מקרית משה

ב-1889 נוסד היישוב הראשון מוזסוויל (קרית משה) על שם הברון משה הירש. זו הייתה מושבת הכתר של ההתיישבות החקלאית בארגנטינה. בתור מנהלים ופקידים מינה הברון אנשי מקצוע יהודים-מתבוללים, רובם ממוצא צרפתי ומיעוטם ממוצא גרמני.

בכל מקום התיישבות הייתה גם פעילות תרבותית ופוליטית ענפה, הוקמו בתי כנסת ונבנו בתי ספר על ידי אליאנס-כי"ח, בנוסף נפתחו ספריות, תיאטראות ואפילו עיתונים מקומיים ביידיש ובעברית.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

אנשי המושבה היו בעלי תודעה פוליטית, הם מחו לעתים נגד החברה המיישבת ופקידיה, הם הצמיחו מתוכם מנהיגות מקומית והתארגנו בצורות חברתיות-כלכליות שהברון לא העלה בדעתו – קואופרטיבים שסיפקו את צרכי החקלאים ומגדלי התבואה.

"דע לך כי המעט אשר הדירעקטארים הצרפתים, או יותר טוב המלמדים הצרפתים, לא יחפצו להיות לעזר בהענין הנכבד הזה, עוד ישימו מכשולים רבים. לכן אין לקוות מהם מאומה. יען אין להם לב עברי חם אשר ירגישו בצרת אחיהם."

(מתוך מכתב של אחד המתיישבים המבקר את פקידי החברה המיישבת. אוסף קצוביץ')

 

העלייה השנייה

בשנות התשעים של המאה ה-19 הגיעו מתיישבים חדשים למושבות. הפעם, היו ביניהם גם משכילים יהודים. אחד מהם היה העיתונאי נח קצוביץ' מהעיר סלונים, שהגיע למוזסוויל ב-1898.

קצוביץ', פרסם בעיתונות העברית כתבות ומאמרים על החיים במושבה תחת שם העט "נח איש האדמה". וכך כתב בעיתון "הצפירה" בשנת 1900:

"ממושבות אחינו בארגנטינא: לא יעברו ימים רבים והמושבה תעלה פלאים, המקנה יפרץ לרוב, כי רוח התקדמות מיוחדת במינה מרחפת על פניה. פני נעריה כפני בני הקולוניסטים ילידי הארץ ולולי שהיה בה בית תפילה "כמגדלים על ראשו" כי עתה לא יכולתי להבדיל בינה ובין שאר הקולוניות שבארץ ההיא".

 

שוורים-רתומים-למחרשה-בקולוניה-מאוריציוס

 

מסעותיו של נח איש האדמה

"קשה לי להאמין שכל הטוב שמספרים עליו במושבות הוא אמיתי, ולכן לא אסע"

(מתוך מכתב ששלחה אישה ממזרח אירופה אל בני משפחתה שבמוזסוויל)

 

עם בואו למוזסוויל נעשה קצוביץ' למנהיג במושבה. מתוקף מעמדו, נשלח להביא מתיישבים חדשים מאותן עיירות שמהן הגיעו המתיישבים הראשונים.

שני סנדלרים ותיקים במוזסוויל: תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

המתיישבים בארגנטינה ומשפחותיהם ממזרח אירופה ניצלו את מסעות קצוביץ' כדי להעביר מסרים מצד לצד: הם שיתפו בחוויות היום יום ובקשיים במושבות, וגם שלחו בקשות לאתר קרובי משפחה כדי לשכנע אותם לבוא. הם ביקשו מקצוביץ' להעביר סכומי כסף לתשלום הוצאות המסע ושלחו איתו הוראות לגבי ההכנות לדרך ומכירת הרכוש המשפחתי. במהלך מסעותיו הצליח קצוביץ' לשכנע כשש מאות משפחות לעבור לארגנטינה.

קצוביץ' שמר על המכתבים מהמסעות כדי לכתוב בהמשך את זכרונותיו ואת תולדות המושבות. הוא נפטר לפני שהספיק. כעבור שנים הגיעו המכתבים לידי פנחס פדרו ביזברג, אגרונום, מחזאי וסופר יידיש שחי בארגנטינה ותיעד את החיים במושבות. במשך שנים האמינו שהמכתבים שמורים בארכיון בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שנהרס כליל בפיגוע הנוראי בשנת 1992. המזל הוא שמכתבים רבים נשארו אצל ביזברג ונדדו איתו עד שעלה ארצה. כאן נמצא להם מקום מבטחים אצלנו בספרייה.

 

מערכת השעות של בית הספר היהודי במוזסוויל. מקצועות הלימוד: ספרדית, מתמטיקה, עברית ויידיש. מתוך אוסף נח קצוביץ' שבספרייה הלאומית

 

ממוזסוויל לארץ ישראל

לימים, בגלל הבדלי השקפה, ביקשו המתיישבים במוזסוויל להיות עצמאים ורכשו את הקרקע מהחברה המיישבת.

עם השנים, הדורות הצעירים והמשכילים עזבו את מוזסווויל לערים הגדולות. חלק מיהודיה נשארו בארגנטינה וחלק מהם עלו לארץ. עד היום קיימת מוסזוויל ואפשר לבקר בה ולראות את העדויות לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בה.

בזכות פרויקט ההתיישבות היהודית החלוצית בארגנטינה, ניצלו חייהם של יהודים רבים שהיו נספים בשואה אלמלא עזבו את אירופה ובנו את חייהם החדשים במושבות ארגנטינה – המושבות הראשונות של החלוצים הראשונים.

 

ברוך בואכם אל מוזסוויל של ימינו. צילום: ויקימדיה

הכתבה חוברה בעזרת אדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים. גרושניעווסקי רשם את ארכיון ביזברג ואת אוסף קצוביץ'
שבהם התגלו המכתבים

הרמן בורקהרט החליט בגיל 30 לנטוש את עבודתו כסוחר ולנצל את הירושה של אביו המנוח כדי לתור את העולם ולתעד את הקהילות הנידחות ביותר בנמצא.

במהלך מסע לתימן בשנת 1901, הוא נתקל באחת הקהילות המבודדות והשכוחות של העם היהודי. התמונות שצילם ושלח חזרה הביתה עוררו סנסציה אדירה ברחבי יהדות אירופה כולה.

החיפוש אחר היהודי האותנטי היה עיסוק נפוץ בקרב קהילות יהודיות רבות במאה ה-19. רבים שאלו את עצמם בדרכים שונות: "האם באמת אנחנו חיים בדרכי העבר?"בדיוק באותן השנים החליט סוחר יהודי-גרמני, אשר הגיע לא מכבר לגיל 30, לנטוש את העסק המשפחתי ולצאת למסע חובק עולם שישלב את שתי האהבות הגדולות שלו: צילום וחקר עמים קדומים ואקזוטיים.

הרמן בורקהרט החליט לנצל את הירושה הנדיבה שעמדה לרשותו בכך שירכוש לעצמו דירה בדמשק, אשר תשמש בסיס למסעות המחקר וההרפתקה שתכנן. כבר בגרמניה למד ערבית וטורקית, שפות שאת ידיעתן הוא שכלל וניצל היטב.עוד לפני שיצא למסעותיו, ראה עצמו בורקהרט כאזרח חופשי של העולם, אדם חסר גבולות המסתובב במקומות בהם כף רגל אירופאית טרם דרכה. באחד ממסעותיו, בשנת 1901, נתקל בדיוק במקום שכזה.

באמצעו של מדבר צחיח וקשוח, הגיע אל העיר צנעא. במהלך שיטוטיו בעיר הבירה ההררית, נפגש באנשים שהדהימו אותו – בני הקהילה היהודית של צנעא, יהודים שהקשר איתם כמעט ונותק לחלוטין במהלך הדורות.יחד עם פמלייתו הגדולה, בילה בורקהרט כשנה עם בני הקהילה: הוא למד להכירם אישית, בחן ותיעד את מנהגיהם, שמע מהם את סיפורי החיים הייחודיים שלהם, תיעד כמעט כל מילה ביומניו האישיים ובעיקר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה – צילם את בני הקהילה.

המאמר שכתב ופרסם בכתב העט היהודי-גרמני "Ost und West" הכיל את התמונות הראשונות והמרהיבות ביופיין של בני הקהילה היהודית בתימן. המחזה שנגלה בהן נפל על יהדות אירופה כרעם ביום בהיר. הנה, לאחר ניתוק בין אלפי שנים, התקבל סימן חיים מוחשי ואקזוטי של חיי יהדות תימן. נדמה היה שהנה, נמצא היהודי האותנטי ביותר בעולם, כזה שחי בריחוק מוחלט מכל השפעה זרה (כך האמינו באירופה).

ההתלהבות חצתה את קהילת קוראי המאמר והתמונות שצילם הפכו לגלויות דואר שנמכרו ונפוצו באלפיהן.האם כך נראו היהודים לפני הגלות? האם אלו יהודי הבית השני? למתעניינים שנסחפו אחר הידיעות על המפגש עם יהודי ארץ ישראל, המפגש עם קהילת צנעא המנותקת והמרוחקת מהציוויליזציה המערבית היה מפגש מסעיר פי כמה. הם ביקשו לבחון את סידור התפילה התימני האותנטי, את ההבדלים בין מסורות התנ"ך שלהם ל"שלנו" ובעצם, כל בדל מידע על מנהגיהם הייחודים.בשנת 1909, בזמן שליווה בורקהרט את הקונסול האיטלקי בדרכו מצנעא, שכנע אותו ההרפתקן והאתנוגרף הדגול לבחור במסלול שבו כף רגל של אדם אירופי לא דרכה מעולם.

השיירה המפוארת נתקלה במארב וניסיון השוד שתכננו הגנבים המדבריים השתבש נוראות: הרמן בורקהרט והקונסול האיטלקי נרצחו שניהם.בהלווייתו של בורקהרט הספיד אותו סוחר איטלקי שהיה לו לחבר מאז ביקורו האחרון בצנעא וסיפר שמותו הטראגי עורר אבל גדול בין היהודים שבצנעא, קהילה שהיו קרובות לליבו של ההרפתקן הנודע.

ב-30.9.1913, בדיוק בערב ראש השנה תרע"ד, הגיע לשניאודובו האדריכל והיסטוריון האדריכלות הפולני קונרד קלוש (Konrad Kłos) כדי לצלם את בית הכנסת העתיק, עשוי-העץ שבעיירה. הוא הנציח את בית הכנסת מכל הזוויות על בימתו, כיפתו, מרפסותיו, שתי עזרות הנשים וקירות העץ המצוירים שבו, וקלט בעדשתו גם את הגברים והנשים בני הקהילה היהודית וגם כמה פרות רועות באחו.

בית הכנסת בשניאודובו, שעל גדות נהר הנרב בפולין, נבנה בשנת 1768 ושמו יצא למרחוק בזכות מבנה העץ יוצא הדופן שלו. קלוש ביקש לצלמו במסגרת מיזם לתיעוד מבנים אדריכליים חשובים ברחבי פולין, מיזם שניהל יחד עם חברו, האדריכל אוסקר סוסנובסקי (Oskar Sosnowski).

 

חזיתות בית הכנסת מצפון-מערב

 

בית הכנסת בשניאדובו, שבו הייתה קהילה יהודית גדולה ומאורגנת, השתייך לקבוצה של בתי כנסת בצפון פולין מהמאה ה-17 ומתחילת המאה ה-18, שהיו מעשה אמנות והתהדרו בצורה חיצונית מיוחדת. בתי הכנסת הללו שכנו במבנים יוצאי דופן לא רק מבחינה אדריכלית, אלא גם מבחינה אמנותית – קירותיהם היו מצוירים והם היו מקושטים מבפנים. הדבר היה יוצא דופן בשל האיסור בדת היהודית על עשיית תמונות ופסלים לעבודה זרה.

באותה תקופה נאסר על קהילות יהודיות מסוימות, למשל בגרמניה, לקשט את פנים בתי הכנסת כדי לא להסיח את הדעת מהתפילה. לעומת זאת בפולין, התקיים יחס סלחני לקיומם של הקישוטים. חכמי ורבני פולין נדרשו לסוגיה והיו בהם קולות שונים: היה מי שהתיר לצייר צורות על כתלי בית הכנסת, אך בשום אופן לא בגובה פני האדם המתפלל, שלא יקרה שהאדם מתפלל אל מול הציורים (ר' אברהם אבלי בן חיים גוֹמבּינר, בעל 'מגן אברהם') והיו אחרים, למשל רבי עקיבא איגר מפוזנא, שהתיר לצייר אך ורק ציורים מעולם הצומח.

כיוון שלא הייתה ליהודים בפולין מסורת של בנייה, הם אימצו מודלים וטכניקות שהיו נפוצים באזורם, ויחד עם הבנאים, שִיכללו את המבנים ולפי הצורך, הרחיבו אותם. לדוגמה, את בית הכנסת בשניאדובו בנו לפי תכנית של ריבוע (החלל הפנימי ובו אולם התפילה) והוסיפו לו אגפים בהמשך. היה בבית הכנסת גג "שבור" כמו עשוי כמה מפלסים, בקצותיו היו מגדלים ובמבנה עצמו היו "גלריות" מקורות, יציעים ומעקות מגולפים. החזיתות, הכיפה וגגוני היציעים היו מעוטרים.

במרכז בית הכנסת בשניאדובו ניצבה הבימה, מתוך זה נגזר מבנה הכיפה שנסגרה עליה כמעין חופה. למרבה הצער שמות האדריכלים, הבנאים והאמנים שבנו את בית הכנסת, לא ידועים לנו כיום, אבל אפשר להתרשם מיופיו של בית הכנסת דרך הצילומים המרהיבים שצילם קלוש ב-1913:

 

תצלום המתמקד בראש הבימה. אפשר לראות בו את קירות העץ של בית הכנסת מבפנים

 

תצלום של תקרת בית הכנסת המתמקד בפנים כיפתו. צולם כנראה מתוך עליית הגג

 

פרט מגג בית הכנסת ומהעלייה לעזרת הנשים

 

צילום מתוך מרפסת עליית הנשים שבקומה השנייה של בית הכנסת

 

בסוף המאה ה-19 היו בשניאדובו כ-1,300 יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה, אז נשרף בית הכנסת, ציווה המפקד העליון של הצבא הרוסי לגרש מהעיירה את תושביה היהודיים. וכך היה. היהודים היגרו לערים אחרות או לארצות אחרות וב-1921 נותרו בה רק 386 יהודים. היישוב הצליח להתאושש מעט ולצמוח ל-869 איש, אישה, ילד וילדה, עד מלחמת העולם השנייה.

כשנכבשה העיירה על ידי הגרמנים ביוני 1941, הקיץ הקץ על מעט היהודים שנשארו בה. חלק מהם נחטפו והוצאו להורג במקום. האחרים נשלחו למסע לגטו לומז'ה שאל היעד הסופי שלו, מחנה ההשמדה אושוויץ, הם הגיעו בינואר 1943.

כמעט כל בתי הכנסת מעץ שהיו בפולין חרבו בימי השואה. התמונות הנדירות האלה הן תיעוד וזיכרון נדיר לבית הכנסת עשוי-העץ, שכמה חודשים מאוחר יותר נפגע במלחמת העולם הראשונה ונשרף עד היסוד, למרכז היהודי בשניאדובו בשיא ימי תפארתו ולמאות שנים של חיים יהודיים בפולין.

 

חזיתו של בית הכנסת ממזרח והגדר המקיפה את חצרו

התצלומים נמצאו בארכיונו של הרב והחוקר שמואל פוזננסקי.

תודה רבה לד"ר גיל וייסבלאי על העזרה בחיבור הכתבה.

 

מזמינים אתכם לקרוא גם את הכתבות הבאות:

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש