ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עצמות אדם לא מזוהות וניצול מצבות מנותצות בתור חומרי בניין. מבט אל תל החורבות המורכב מחמש מאות שנים של היסטוריה יהודית וחצי מיליון מצבות קבורה.

בריכת השחייה לקצינים וחיילים שהקימו שלטונות הכיבוש הגרמני

"אחרי שהגרמנים גייסו את הנוער היהודי לעבודות כפיה, דבר שנסתיים בתשלום כופר של שבעה מיליוני דראכמות, חשבנו כולנו שהשקט ישרור כבר בקהילתנו האומללה. אך לצערנו לא היה הדבר כך. לפני שתישכח מליבנו צרה אחת, באה אחריה צרה עוד יותר קשה וביום בהיר אחד נתבשרנו שמתכוננים להפקיע את בית העלמין הישן נושן של הקהילה. זו היתה מכה נוראה לכל יהודי העיר, המתים והחיים."

("הפקעת בית העלמין וחורבנו", מאת חיים עזרתי. מתוך הספר הכרך השני של 'זכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן')

ימיו של בית העלמין היהודי בסלוניקי ארוכים כימיה של הקהילה היהודית בעיר, הגדולה בקהילות יוון שלפני השואה. בסוף המאה החמש-עשרה הגיעו כמה אלפי מגורשי ספרד ופורטוגל אל סלוניקי. אחת הדאגות העיקריות של המגורשים הייתה היכן לקבור את הפליטים שלא שרדו את המסע המפרך. הם קברו את מתיהם בחלקה שהתפתחה עם השנים לבית העלמין היהודי בסלוניקי. בעיני הקהילה היהודית, קדושת בית העלמין לא נפלה מקדושת בתי הכנסת שלהם.

עשרות שנים לפני הכיבוש הנאצים של יוון לטשו תושביה הלא יהודים של סלוניקי את עיניהם אל שטחו של בית העלמין היהודי וביקשו לשנות את ייעודו. כבר במאה התשע-עשרה נעשו ניסיונות להפקיע את האדמה היקרה עליה עמד בית העלמין. בשנת 1886 הוקמה במתחם העתיק גימנסיה טורקית ושמה "חמדיה", אשר הפכה לאחר השגת העצמאות היוונית ל"אוניברסיטה של סלוניקי על שם אריסטו". בשנות השלושים של המאה העשרים שלחה עיריית סלוניקי הודעה רשמית לראשי הקהילה היהודית בדבר החרמת שטח בית העלמין והעברתו לרשות האוניברסיטה המתרחבת. התכנית לא יצאה לפועל, אך איום ההריסה שכנע את הקהילה היהודית להעניק לאוניברסיטה חלק משטחו הלא מנוצל של בית העלמין. היה זה הכיבוש הנאצי שהביא את חורבנו הסופי של בית העלמין.

 

בית העלמין בסלוניקי לפני החרבתו. ברקע ניתן לראות את 'אוניברסיטת סלוניקי על שם אריסטו'. צפו באלבום המלא

 

החרבת בית העלמין היהודי: חזרה גנרלית להשמדה

 

תל חורבות עשוי ממצבות שבורות. צפו באלבום המלא

 

עם ההשתלטות הנאצית על יוון בשנת 1941 "הרימו ראש כל הארגונים האנטישמיים ולחצו על העיריה להרוס את בית הקברות". היה זה הגזר שהעניק המשטר הנאצי לתושבי סלוניקי כדי לפתות אותם לתמוך בממשל הבובות שהקים. תחילה סחטו השלטונות הגרמניים את בני הקהילה היהודית ודרשו מהם לשלם כופר כספי עצום תמורת שחרור עובדי הכפייה היהודים. בניסיון נואש להשיג את שחרורם, הציעו ראשי הקהילה היהודית חלק משטחו הלא מנוצל של בית העלמין.

האלבום המלא:

 

לקראת סוף שנת 1942, הוזמנו ראשי הקהילה היהודית לישיבת חירום ובה הובהר להם שמגרשי בית העלמין יופקעו. יהודי המעוניין להוציא את עצמות קרוביו ומכריו כדי לקבור אותם באתר אחר הוזמן לעשות זאת בתיאום עם העירייה. בדצמבר 1942 גייסה עיריית סלוניקי במבצע בזק 3,000 פועלים לביצוע עבודות ההריסה. תוך ימים ספורים נותצו המצבות ונערמו כל עצמות המתים במספר ערימות לא מזוהות. מששמעו על החרבת בית העלמין נהרו יהודים רבים למקום, מרביתם איחרו את המועד. שרידי קרוביהם עורבבו יחד עם המתים האחרים והושלכו מאוחר יותר אל קברי אחים בשטח מרוחק שהקצתה עיריית סלוניקי.

הפגיעה בכבוד המתים ומחיית זכרם היה השלב הראשון בתכנית הנאצית: משהוחרב בית העלמין כליל, עמלו הגרמנים לארגן את משלוחי היהודים החיים אל מחנות ההשמדה. כ-50 אלף מיהודי סלוניקי נרצחו בשואה, הם היוו כ-96 אחוז מיהודי העיר.

 

קבוצת שורדים יהודים מתאספים לאמירת "קדיש" על המתים. צפו באלבום המלא

 

עדות לחורבן

 

העברת מצבות השיש ליעדן החדש. תמונה מסוף המלחמה. צפו באלבום המלא

 

עם תום מלחמת העולם השנייה שבו לסלוניקי הניצולים, אשר ביקשו לשקם את הקהילה החרבה. אחת מן המשימות שעמדה לנגד עיניהם הייתה לנסות ולשקם את חורבות בית העלמין ולתעד, במידת האפשר, את השרידים שהיוו עדות לקהילה מפוארת שהייתה ואיננה עוד. באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, צילמו חברי הקהילה כ-25 תמונות בשחור-לבן, שפותחו במספר עותקים. התצלומים הודבקו על גבי דפי נייר פשוטים שנכרכו כמעין אלבום. במעין קריאה נואשת לעזרה, נשלחו אלבומים אלה אל הרבנים הראשיים בארץ ישראל ואל מספר מנהיגים יהודיים ברחבי העולם. ככל הנראה, בסך-הכל הופקו לא יותר ממניין אלבומים מסוג זה.

התצלומים המרשימים, שאליהם נלוו דוחות מפורטים ומכתבי בקשה לעזרה, הניבו מספר פניות רשמיות לממשלת יוון, שנענו כולן בנימוס – אך ללא תוצאות ממשיות. הפקעת שטחו של בית העלמין הייתה עובדה מוגמרת, ואת ההרס שנעשה לא ניתן היה להשיב. חוקרים מבריטניה ומארצות הברית ניסו, בביקוריהם החטופים בסלוניקי, להציל את שרידי המצבות העתיקות שפוזרו ברחבי העיר, ונוצלו בזמן המלחמה ולאחריה לריצוף רחובותיה של העיר, הקמת בריכת שחייה עבור חיילי הווארמכט ובנייה מחדש של כנסיות יווניות שנפגעו במלחמה.

 

בריכת השחייה שהקימו רשויות הכיבוש הגרמני לחיילי הוורמאכט. צפו באלבום המלא

 

בית העלמין העתיק של קהילת סלוניקי היה לקרבן הפיתוח והמודרניזציה של העיר היוונית, בסיוע האנטישמיות והנאציזם. כיובל שנים לאחר ניסיונותיה הראשונים של עיריית סלוניקי להשתלט על המתחם היקר שבמרכז העיר, הושלמה המשימה. אוניברסיטת סלוניקי זכתה לשטח נוסף, וכיום על אדמת בית העלמין שוכנים מבניה. וכך גם השרידים האחרונים שהיו עדיין קיימים בסיום המלחמה נעלמו לעד.

 

המצבות הגנובות משמשות לריצוף כניסה לבית פרטי. צפו באלבום המלא

 

בני הקהילה ששרדו את התופת סירבו לקבל את הניסיון הברברי של הנאצים ועוזריהם למחוק את זכרה של קהילת יהודי סלוניקי. מלבד הוצאת אלבום התמונות, בשנת 1974 התפרסם ספר שחיבר הרב מיכאל מולכו, אותו אדם שתרם את האלבום ההיסטורי לספרייה הלאומית כבר בשנת 1949. היה זה ספר מפורט בו ליקט, חשף ופענח בן הקהילה וניצול השואה את "מצבות בית העלמין של יהודי שאלוניקי". בעזרת בני הקהילה הקים הרב מולכו במדינת ישראל את "המכון לחקר יהדות שאלוניקי" הפועל עד היום.

 

הרב והחוקר מיכאל מולכו בוחן שברי מצבה. תמונה זו הודבקה יחד עם תמונה נוספת לאלבום התמונות. צפו באלבום המלא

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

בטרם קמו המושבות הראשונות בארץ, מימשו חלוצים יהודים את חזונם בעולם החדש שמעבר לים. התמונות והמכתבים ששרדו מסוף המאה ה-19 מספקים הצצה נדירה אל חייהם של הבוקרים היהודים.

גאוצ'וס יהודים במושבות ארגנטינה: מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בטרם קמו המושבות הראשונות בארץ, מימשו חלוצים יהודים את חזונם בעולם החדש שמעבר לים. התמונות והמכתבים ששרדו מסוף המאה ה-19 מספקים הצצה נדירה אל חייהם של הבוקרים היהודים.

"האקלים בלתי נסבל. הלימוד היהודי ירוד. אין די בחורים יהודים ולכן בתי נישאה לגאוצ'ו מקומי"

(מתוך מכתבי המתיישבים היהודיים במושבות ארגנטינה לבני משפחותיהם באירופה)

 

העלייה הראשונה לארגנטינה

רוסיה, שנת 1881. אחרי פרעות "סופות בנגב" נחרדו היהודים מגלי האנטישמיות הפרועה שעודדו השלטונות, וחיפשו לעצמם מקלט במקום אחר. בין המקומות שאליהם היגרו היהודים היו אמריקה ודרום אמריקה בכלל, וארגנטינה בפרט. לארגנטינה הגיעו קודם לכן מהגרים בהיקפים אדירים מאזורים חקלאיים באיטליה, צרפת ואנגליה. אך ארגנטינה בהקשר היהודי לא הייתה בחירה מובנת מאליה, להיפך – באותה תקופה, ארגנטינה הייתה ידועה דווקא לשמצה בהקשרים של זנות ושל סחר בנשים.

המתיישבים החדשים – כמו העולים שיגיעו אחריהם לארץ ישראל – ביקשו להשאיר את חיי המסחר ועולם הישיבות מאחור, להקים ישובים חקלאיים ולחיות חיים יצרניים.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

היישוב היהודי החדש שבין הנהרות

במדינה ששטחה עצום ושאדמתה פוריה מאוד, הם הקימו 14 מושבות במקומות מרכזיים וליד כבישים ראשיים. בשיא ההתיישבות היו בה לא יותר מ-45,000 מתיישבים יהודים חקלאים, אבל חשיבות פעילותם בתחומי החקלאות, הרפואה והכלכלה הייתה עצומה. הם הקימו קהילה תוססת שתרומתה לארגנטינה לא תסולא בפז.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

החלוצים מקרית משה

ב-1889 נוסד היישוב הראשון מוזסוויל (קרית משה) על שם הברון משה הירש. זו הייתה מושבת הכתר של ההתיישבות החקלאית בארגנטינה. בתור מנהלים ופקידים מינה הברון אנשי מקצוע יהודים-מתבוללים, רובם ממוצא צרפתי ומיעוטם ממוצא גרמני.

בכל מקום התיישבות הייתה גם פעילות תרבותית ופוליטית ענפה, הוקמו בתי כנסת ונבנו בתי ספר על ידי אליאנס-כי"ח, בנוסף נפתחו ספריות, תיאטראות ואפילו עיתונים מקומיים ביידיש ובעברית.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

אנשי המושבה היו בעלי תודעה פוליטית, הם מחו לעתים נגד החברה המיישבת ופקידיה, הם הצמיחו מתוכם מנהיגות מקומית והתארגנו בצורות חברתיות-כלכליות שהברון לא העלה בדעתו – קואופרטיבים שסיפקו את צרכי החקלאים ומגדלי התבואה.

"דע לך כי המעט אשר הדירעקטארים הצרפתים, או יותר טוב המלמדים הצרפתים, לא יחפצו להיות לעזר בהענין הנכבד הזה, עוד ישימו מכשולים רבים. לכן אין לקוות מהם מאומה. יען אין להם לב עברי חם אשר ירגישו בצרת אחיהם."

(מתוך מכתב של אחד המתיישבים המבקר את פקידי החברה המיישבת. אוסף קצוביץ')

 

העלייה השנייה

בשנות התשעים של המאה ה-19 הגיעו מתיישבים חדשים למושבות. הפעם, היו ביניהם גם משכילים יהודים. אחד מהם היה העיתונאי נח קצוביץ' מהעיר סלונים, שהגיע למוזסוויל ב-1898.

קצוביץ', פרסם בעיתונות העברית כתבות ומאמרים על החיים במושבה תחת שם העט "נח איש האדמה". וכך כתב בעיתון "הצפירה" בשנת 1900:

"ממושבות אחינו בארגנטינא: לא יעברו ימים רבים והמושבה תעלה פלאים, המקנה יפרץ לרוב, כי רוח התקדמות מיוחדת במינה מרחפת על פניה. פני נעריה כפני בני הקולוניסטים ילידי הארץ ולולי שהיה בה בית תפילה "כמגדלים על ראשו" כי עתה לא יכולתי להבדיל בינה ובין שאר הקולוניות שבארץ ההיא".

 

שוורים-רתומים-למחרשה-בקולוניה-מאוריציוס

 

מסעותיו של נח איש האדמה

"קשה לי להאמין שכל הטוב שמספרים עליו במושבות הוא אמיתי, ולכן לא אסע"

(מתוך מכתב ששלחה אישה ממזרח אירופה אל בני משפחתה שבמוזסוויל)

 

עם בואו למוזסוויל נעשה קצוביץ' למנהיג במושבה. מתוקף מעמדו, נשלח להביא מתיישבים חדשים מאותן עיירות שמהן הגיעו המתיישבים הראשונים.

שני סנדלרים ותיקים במוזסוויל: תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

המתיישבים בארגנטינה ומשפחותיהם ממזרח אירופה ניצלו את מסעות קצוביץ' כדי להעביר מסרים מצד לצד: הם שיתפו בחוויות היום יום ובקשיים במושבות, וגם שלחו בקשות לאתר קרובי משפחה כדי לשכנע אותם לבוא. הם ביקשו מקצוביץ' להעביר סכומי כסף לתשלום הוצאות המסע ושלחו איתו הוראות לגבי ההכנות לדרך ומכירת הרכוש המשפחתי. במהלך מסעותיו הצליח קצוביץ' לשכנע כשש מאות משפחות לעבור לארגנטינה.

קצוביץ' שמר על המכתבים מהמסעות כדי לכתוב בהמשך את זכרונותיו ואת תולדות המושבות. הוא נפטר לפני שהספיק. כעבור שנים הגיעו המכתבים לידי פנחס פדרו ביזברג, אגרונום, מחזאי וסופר יידיש שחי בארגנטינה ותיעד את החיים במושבות. במשך שנים האמינו שהמכתבים שמורים בארכיון בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שנהרס כליל בפיגוע הנוראי בשנת 1992. המזל הוא שמכתבים רבים נשארו אצל ביזברג ונדדו איתו עד שעלה ארצה. כאן נמצא להם מקום מבטחים אצלנו בספרייה.

 

מערכת השעות של בית הספר היהודי במוזסוויל. מקצועות הלימוד: ספרדית, מתמטיקה, עברית ויידיש. מתוך אוסף נח קצוביץ' שבספרייה הלאומית

 

ממוזסוויל לארץ ישראל

לימים, בגלל הבדלי השקפה, ביקשו המתיישבים במוזסוויל להיות עצמאים ורכשו את הקרקע מהחברה המיישבת.

עם השנים, הדורות הצעירים והמשכילים עזבו את מוזסווויל לערים הגדולות. חלק מיהודיה נשארו בארגנטינה וחלק מהם עלו לארץ. עד היום קיימת מוסזוויל ואפשר לבקר בה ולראות את העדויות לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בה.

בזכות פרויקט ההתיישבות היהודית החלוצית בארגנטינה, ניצלו חייהם של יהודים רבים שהיו נספים בשואה אלמלא עזבו את אירופה ובנו את חייהם החדשים במושבות ארגנטינה – המושבות הראשונות של החלוצים הראשונים.

 

ברוך בואכם אל מוזסוויל של ימינו. צילום: ויקימדיה

הכתבה חוברה בעזרת אדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים. גרושניעווסקי רשם את ארכיון ביזברג ואת אוסף קצוביץ'
שבהם התגלו המכתבים

מגע ראשון עם יהודי צנעא

בגיל 30, החליט הרמן בורקהרט לנטוש את עבודתו כסוחר. במהלך מסע לתימן בשנת 1901, נתקל באחת הקהילות המבודדות והשכוחות של העם היהודי. עיינו בתמונות:

הרמן בורקהרט החליט בגיל 30 לנטוש את עבודתו כסוחר ולנצל את הירושה של אביו המנוח כדי לתור את העולם ולתעד את הקהילות הנידחות ביותר בנמצא.

במהלך מסע לתימן בשנת 1901, הוא נתקל באחת הקהילות המבודדות והשכוחות של העם היהודי. התמונות שצילם ושלח חזרה הביתה עוררו סנסציה אדירה ברחבי יהדות אירופה כולה.

החיפוש אחר היהודי האותנטי היה עיסוק נפוץ בקרב קהילות יהודיות רבות במאה ה-19. רבים שאלו את עצמם בדרכים שונות: "האם באמת אנחנו חיים בדרכי העבר?"בדיוק באותן השנים החליט סוחר יהודי-גרמני, אשר הגיע לא מכבר לגיל 30, לנטוש את העסק המשפחתי ולצאת למסע חובק עולם שישלב את שתי האהבות הגדולות שלו: צילום וחקר עמים קדומים ואקזוטיים.

הרמן בורקהרט החליט לנצל את הירושה הנדיבה שעמדה לרשותו בכך שירכוש לעצמו דירה בדמשק, אשר תשמש בסיס למסעות המחקר וההרפתקה שתכנן. כבר בגרמניה למד ערבית וטורקית, שפות שאת ידיעתן הוא שכלל וניצל היטב.עוד לפני שיצא למסעותיו, ראה עצמו בורקהרט כאזרח חופשי של העולם, אדם חסר גבולות המסתובב במקומות בהם כף רגל אירופאית טרם דרכה. באחד ממסעותיו, בשנת 1901, נתקל בדיוק במקום שכזה.

באמצעו של מדבר צחיח וקשוח, הגיע אל העיר צנעא. במהלך שיטוטיו בעיר הבירה ההררית, נפגש באנשים שהדהימו אותו – בני הקהילה היהודית של צנעא, יהודים שהקשר איתם כמעט ונותק לחלוטין במהלך הדורות.יחד עם פמלייתו הגדולה, בילה בורקהרט כשנה עם בני הקהילה: הוא למד להכירם אישית, בחן ותיעד את מנהגיהם, שמע מהם את סיפורי החיים הייחודיים שלהם, תיעד כמעט כל מילה ביומניו האישיים ובעיקר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה – צילם את בני הקהילה.

המאמר שכתב ופרסם בכתב העט היהודי-גרמני "Ost und West" הכיל את התמונות הראשונות והמרהיבות ביופיין של בני הקהילה היהודית בתימן. המחזה שנגלה בהן נפל על יהדות אירופה כרעם ביום בהיר. הנה, לאחר ניתוק בין אלפי שנים, התקבל סימן חיים מוחשי ואקזוטי של חיי יהדות תימן. נדמה היה שהנה, נמצא היהודי האותנטי ביותר בעולם, כזה שחי בריחוק מוחלט מכל השפעה זרה (כך האמינו באירופה).

ההתלהבות חצתה את קהילת קוראי המאמר והתמונות שצילם הפכו לגלויות דואר שנמכרו ונפוצו באלפיהן.האם כך נראו היהודים לפני הגלות? האם אלו יהודי הבית השני? למתעניינים שנסחפו אחר הידיעות על המפגש עם יהודי ארץ ישראל, המפגש עם קהילת צנעא המנותקת והמרוחקת מהציוויליזציה המערבית היה מפגש מסעיר פי כמה. הם ביקשו לבחון את סידור התפילה התימני האותנטי, את ההבדלים בין מסורות התנ"ך שלהם ל"שלנו" ובעצם, כל בדל מידע על מנהגיהם הייחודים.בשנת 1909, בזמן שליווה בורקהרט את הקונסול האיטלקי בדרכו מצנעא, שכנע אותו ההרפתקן והאתנוגרף הדגול לבחור במסלול שבו כף רגל של אדם אירופי לא דרכה מעולם.

השיירה המפוארת נתקלה במארב וניסיון השוד שתכננו הגנבים המדבריים השתבש נוראות: הרמן בורקהרט והקונסול האיטלקי נרצחו שניהם.בהלווייתו של בורקהרט הספיד אותו סוחר איטלקי שהיה לו לחבר מאז ביקורו האחרון בצנעא וסיפר שמותו הטראגי עורר אבל גדול בין היהודים שבצנעא, קהילה שהיו קרובות לליבו של ההרפתקן הנודע.

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

בשנת 1768 בעיירה שניאדובו בצפון פולין, נבנה בית כנסת מיוחד, עשוי עץ. הוא תועד בצילומים נדירים זמן קצר לפני שעלה באש.

חזית בית הכנסת בשניאדובו

ב-30.9.1913, בדיוק בערב ראש השנה תרע"ד, הגיע לשניאודובו האדריכל והיסטוריון האדריכלות הפולני קונרד קלוש (Konrad Kłos) כדי לצלם את בית הכנסת העתיק, עשוי-העץ שבעיירה. הוא הנציח את בית הכנסת מכל הזוויות על בימתו, כיפתו, מרפסותיו, שתי עזרות הנשים וקירות העץ המצוירים שבו, וקלט בעדשתו גם את הגברים והנשים בני הקהילה היהודית וגם כמה פרות רועות באחו.

בית הכנסת בשניאודובו, שעל גדות נהר הנרב בפולין, נבנה בשנת 1768 ושמו יצא למרחוק בזכות מבנה העץ יוצא הדופן שלו. קלוש ביקש לצלמו במסגרת מיזם לתיעוד מבנים אדריכליים חשובים ברחבי פולין, מיזם שניהל יחד עם חברו, האדריכל אוסקר סוסנובסקי (Oskar Sosnowski).

 

חזיתות בית הכנסת מצפון-מערב

 

בית הכנסת בשניאדובו, שבו הייתה קהילה יהודית גדולה ומאורגנת, השתייך לקבוצה של בתי כנסת בצפון פולין מהמאה ה-17 ומתחילת המאה ה-18, שהיו מעשה אמנות והתהדרו בצורה חיצונית מיוחדת. בתי הכנסת הללו שכנו במבנים יוצאי דופן לא רק מבחינה אדריכלית, אלא גם מבחינה אמנותית – קירותיהם היו מצוירים והם היו מקושטים מבפנים. הדבר היה יוצא דופן בשל האיסור בדת היהודית על עשיית תמונות ופסלים לעבודה זרה.

באותה תקופה נאסר על קהילות יהודיות מסוימות, למשל בגרמניה, לקשט את פנים בתי הכנסת כדי לא להסיח את הדעת מהתפילה. לעומת זאת בפולין, התקיים יחס סלחני לקיומם של הקישוטים. חכמי ורבני פולין נדרשו לסוגיה והיו בהם קולות שונים: היה מי שהתיר לצייר צורות על כתלי בית הכנסת, אך בשום אופן לא בגובה פני האדם המתפלל, שלא יקרה שהאדם מתפלל אל מול הציורים (ר' אברהם אבלי בן חיים גוֹמבּינר, בעל 'מגן אברהם') והיו אחרים, למשל רבי עקיבא איגר מפוזנא, שהתיר לצייר אך ורק ציורים מעולם הצומח.

כיוון שלא הייתה ליהודים בפולין מסורת של בנייה, הם אימצו מודלים וטכניקות שהיו נפוצים באזורם, ויחד עם הבנאים, שִיכללו את המבנים ולפי הצורך, הרחיבו אותם. לדוגמה, את בית הכנסת בשניאדובו בנו לפי תכנית של ריבוע (החלל הפנימי ובו אולם התפילה) והוסיפו לו אגפים בהמשך. היה בבית הכנסת גג "שבור" כמו עשוי כמה מפלסים, בקצותיו היו מגדלים ובמבנה עצמו היו "גלריות" מקורות, יציעים ומעקות מגולפים. החזיתות, הכיפה וגגוני היציעים היו מעוטרים.

במרכז בית הכנסת בשניאדובו ניצבה הבימה, מתוך זה נגזר מבנה הכיפה שנסגרה עליה כמעין חופה. למרבה הצער שמות האדריכלים, הבנאים והאמנים שבנו את בית הכנסת, לא ידועים לנו כיום, אבל אפשר להתרשם מיופיו של בית הכנסת דרך הצילומים המרהיבים שצילם קלוש ב-1913:

 

תצלום המתמקד בראש הבימה. אפשר לראות בו את קירות העץ של בית הכנסת מבפנים

 

תצלום של תקרת בית הכנסת המתמקד בפנים כיפתו. צולם כנראה מתוך עליית הגג

 

פרט מגג בית הכנסת ומהעלייה לעזרת הנשים

 

צילום מתוך מרפסת עליית הנשים שבקומה השנייה של בית הכנסת

 

בסוף המאה ה-19 היו בשניאדובו כ-1,300 יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה, אז נשרף בית הכנסת, ציווה המפקד העליון של הצבא הרוסי לגרש מהעיירה את תושביה היהודיים. וכך היה. היהודים היגרו לערים אחרות או לארצות אחרות וב-1921 נותרו בה רק 386 יהודים. היישוב הצליח להתאושש מעט ולצמוח ל-869 איש, אישה, ילד וילדה, עד מלחמת העולם השנייה.

כשנכבשה העיירה על ידי הגרמנים ביוני 1941, הקיץ הקץ על מעט היהודים שנשארו בה. חלק מהם נחטפו והוצאו להורג במקום. האחרים נשלחו למסע לגטו לומז'ה שאל היעד הסופי שלו, מחנה ההשמדה אושוויץ, הם הגיעו בינואר 1943.

כמעט כל בתי הכנסת מעץ שהיו בפולין חרבו בימי השואה. התמונות הנדירות האלה הן תיעוד וזיכרון נדיר לבית הכנסת עשוי-העץ, שכמה חודשים מאוחר יותר נפגע במלחמת העולם הראשונה ונשרף עד היסוד, למרכז היהודי בשניאדובו בשיא ימי תפארתו ולמאות שנים של חיים יהודיים בפולין.

 

חזיתו של בית הכנסת ממזרח והגדר המקיפה את חצרו

התצלומים נמצאו בארכיונו של הרב והחוקר שמואל פוזננסקי.

תודה רבה לד"ר גיל וייסבלאי על העזרה בחיבור הכתבה.

 

מזמינים אתכם לקרוא גם את הכתבות הבאות:

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש