מריה סיבלה מריאן (1717-1647) ידועה היום בעיקר בתור ציירת טבע, אבל למעשה הייתה מדענית וחוקרת טבע גרמנייה חשובה. העבודות שלה עסקו בזואולוגיה ובוטניקה והציורים שלה, שהיו יפהפיים, מפעימים ומלאי חיות, היו בעצם שיטת התיעוד של מחקריה.
היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, מקום שהיה אז מרכז של אמנות וסחר במשי, למשפחה ידועה של מדפיסי מפות ומוציאים לאור. אביה המדפיס נפטר כשהייתה צעירה מאוד ומי שגידלו אותה היו אמה ובעלה השני, הצייר הפלמי יקוב מארל. מארל, צייר שהתמחה בציורי טבע דומם של צבעונים, זיהה את כשרונה של מריאן וטיפח אותו מגיל צעיר. הוא גם זה שהוריש לה את האהבה לציור פרחים. מריאן למדה מגיל צעיר רישום, תחריט, ציור בצבע וגם את אמנות ההדפס. היא יצרה את הדפס הנחושת הראשון שלה בגיל 11.
מתוך האיסוף, ההתבוננות והציור – גילתה מריאן איך נוצרים חרקים ומה מחזור החיים שלהם. איך הם משתנים מביצה לזחל, מזחל לגולם ומגולם לחרק בוגר. עד למחקרה האמינו בני זמנה ואלה שלימדו אותם מאז ימי אריסטו, שחרקים נוצרים באופן ספונטני מאשפה כי שם מצאו אותם ולכן הניחו שכך באו לעולם. הגילוי של מריאן, כבר בגיל צעיר, היה חלק מהמהפכה בעולמות הביולוגיה והזואולוגיה והניח את היסודות לקטלוג מיני החרקים. וכך, מה שנולד אצל מריה סיבלה מריאן בתור תחביב ילדות, נעשה לעבודת חייה.
כשהייתה בת שמונה-עשרה נישאה מריאן לתלמיד של אביה החורג, ועברה איתו לנירנברג. בעלה היה צייר מוכשר בעצמו, הוא התלהב מהעיסוק של מריאן, תמך בה והוציא לאור את ספרייה. נולדו להם שתי בנות: דורותיאה-מריה ויוהנה-הלנה. את שתיהן לימדה מריאן לצייר ולרשום מגיל צעיר. בעקבות פטירת אביה החורג היא נסעה לבקר את אמה והחליטה לא לחזור עוד לנירנברג. בת 34, כשהיא מגדלת לבד שתי בנות, עברה להולנד לכת הלבדיסטים הנוצרית, אמה הצטרפה אליה והן חיו שם כמה שנים בקרב אמנים ומדענים שהתמסרו כולם לאורח חיים קפדני של עבודה קשה. מריאן עבדה שם בתור מדפיסה, אך היה לה מעט זמן לצייר.
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ב-1695 החליטה לעזוב את הכת ולעבור עם בנותיה לאמסטרדם, עיר שוקקת חיים, אמנות ומסחר. היא הייתה מפרנסת יחידה: ציירת, סוחרת ומוציאה לאור וזכתה להכרה ולתהילה על ציוריה. בנותיה עבדו יחד איתה. הסיפורים, האנשים והמזכרות שהגיעו אל אמסטרדם מהמושבות ההולנדיות מעבר לים, עוררו את סקרנותה של מריאן והזינו את דמיונה. הלב שלה משך אותה הרחק מאמסטרדם, לחקור לא רק את עולם החרקים והצמחים הקרוב אליה אלא להרחיק נדוד ולגלות את העולם.
פרי עץ הרימון והפרפרים שניזונים ממנו
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
וכך, ב-1699 יצאה אל מסע חייה – מסע אל סורינאם שבצפון-מזרח דרום אמריקה – היא הייתה אז בת 52 ובתה הצעירה דורותיאה, שהייתה בת 21, הצטרפה אליה למסע.
אל המושבה ההולנדית סורינאם הביאו עבדים מאפריקה וגידלו בה קקאו, קפה, קנה סוכר וכותנה. מריאן הגיעה אליה עם ארגזים של צבעים ובדים. היא התכוונה לחקור את חיי הטבע במקום ולצייר אותם. שם פגשה מריאן את המתיישבים ההולנדים בעלי העבדים, אך גם את העבדים ואת האינדיאנים ילידי המקום.
יחסה של מריאן אל המקומיים היה שונה משל שאר ההולנדים והזרים והיא נחרדה מהאכזריות שהופנתה כלפי העבדים. היא התעניינה באנשי המקום ובאמת ביקשה ללמוד ככל האפשר על הטבע הפראי שלו. וכך הלכה אחרי העבדים והאינדיאנים אל מקומות המסתור שמצאו ביערות. שם, הכירה את בעלי החיים, הצמחים והחרקים של המקום. הנשים הראו לה את הצמחים המקומיים וסיפרו לה על שימושיהם, למשל, על צמח אחד שבמינון מסוים מזרז לידה ובמינונים גבוהים גורם להפלות ואפילו למוות.
מריאן לא באה לאלף את הטבע כמו בעלי המטעים וגם לא באה לאלף אותו בציורים ולכן, ציוריה מסורינאם מתעדים את הטבע במלוא פראותו: ציפורים אוכלות חרקים, עכבישי ענק אוכלים ציפורים, מריאן הבוגרת הרחיקה הרבה מאותם ציורי טבע דומם של פרחים יפים שעליהם גדלה. אחרי שנתיים של עבודה בלתי פוסקת בסורינאם, חלתה מריאן במלריה ונאלצה לחזור להולנד. היא לקחה איתה בחזרה רישומים ואיורים שהכינה ודוגמאות של חרקים וגם שפחה אחת מהמקום. מריאן הייתה אמנם אישה פורצת דרך, אך כבת התקופה גם הייתה חלק מתרבות של ניצול וסחר בבני אדם.
נמלים וטרנטולות על ענף עץ גויאבה
מתוך הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ציירה: מריה סיבלה מריאן. התמונה מתוך האתר של ספריית מכון גטי
עבודותיה מסורינאם נאספו לספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", הספר שראה אור ב-1705 נחשב לעבודתה החשובה ביותר. היו בו 60 לוחות של איורים, פרי מחקרה ומכחולה. האיורים נצבעו ביד לפי הזמנה והיו מלאי חיות ויופי.
מריה סיבלה מריאן ומלאכים-שליחים שעוזרים לה למיין חרקים
תמונת השער של הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", מתוך אוסף אדלשטיין
עם חזרתה לאמסטרדם התפרנסה מריאן מציור וממכירה של חרקים שהביאה איתה מסורינאם. ב-1715 לקחתה מריאן בשבץ ומאז טיפלה בה בתה דורותיאה. היא נפטרה ב-1717.
מריה סיבלה מריאן הייתה יוצאת דופן מבין הנשים בנות המאה ה-17. היא מהמעטות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של תקופתן ולזכות במקום של כבוד בדפי המדע, האמנות וההיסטוריה של האנושות.
תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה.
שני סנדלרים ותיקים במוזסוויל: תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
