מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

מריה סיבלה מריאן הייתה מדענית, חוקרת וציירת טבע שתיעדה את עולם החרקים, עקבה אחרי גלגוליהם וגילתה לעולם איך באים חרקים לעולם. על מריאן ועל המסע שלה לחקר יערות הגשם בסורינאם בכתבה הבאה >> סייעה בהכנת הכתבה: חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין

תמונת מריה סיבלה מריאן, מתוך אוסף אדלשטיין

מריה סיבלה מריאן (1717-1647) ידועה היום בעיקר בתור ציירת טבע, אבל למעשה הייתה מדענית וחוקרת טבע גרמנייה חשובה. העבודות שלה עסקו בזואולוגיה ובוטניקה והציורים שלה, שהיו יפהפיים, מפעימים ומלאי חיות, היו בעצם שיטת התיעוד של מחקריה.

היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, מקום שהיה אז מרכז של אמנות וסחר במשי, למשפחה ידועה של מדפיסי מפות ומוציאים לאור. אביה המדפיס נפטר כשהייתה צעירה מאוד ומי שגידלו אותה היו אמה ובעלה השני, הצייר הפלמי יקוב מארל. מארל, צייר שהתמחה בציורי טבע דומם של צבעונים, זיהה את כשרונה של מריאן וטיפח אותו מגיל צעיר. הוא גם זה שהוריש לה את האהבה לציור פרחים. מריאן למדה מגיל צעיר רישום, תחריט, ציור בצבע וגם את אמנות ההדפס. היא יצרה את הדפס הנחושת הראשון שלה בגיל 11.

מתוך האיסוף, ההתבוננות והציור – גילתה מריאן איך נוצרים חרקים ומה מחזור החיים שלהם. איך הם משתנים מביצה לזחל, מזחל לגולם ומגולם לחרק בוגר. עד למחקרה האמינו בני זמנה ואלה שלימדו אותם מאז ימי אריסטו, שחרקים נוצרים באופן ספונטני מאשפה כי שם מצאו אותם ולכן הניחו שכך באו לעולם. הגילוי של מריאן, כבר בגיל צעיר, היה חלק מהמהפכה בעולמות הביולוגיה והזואולוגיה והניח את היסודות לקטלוג מיני החרקים. וכך, מה שנולד אצל מריה סיבלה מריאן בתור תחביב ילדות, נעשה לעבודת חייה.

כשהייתה בת שמונה-עשרה נישאה מריאן לתלמיד של אביה החורג, ועברה איתו לנירנברג. בעלה היה צייר מוכשר בעצמו, הוא התלהב מהעיסוק של מריאן, תמך בה והוציא לאור את ספרייה. נולדו להם שתי בנות: דורותיאה-מריה ויוהנה-הלנה. את שתיהן לימדה מריאן לצייר ולרשום מגיל צעיר. בעקבות פטירת אביה החורג היא נסעה לבקר את אמה והחליטה לא לחזור עוד לנירנברג. בת 34, כשהיא מגדלת לבד שתי בנות, עברה להולנד לכת הלבדיסטים הנוצרית, אמה הצטרפה אליה והן חיו שם כמה שנים בקרב אמנים ומדענים שהתמסרו כולם לאורח חיים קפדני של עבודה קשה. מריאן עבדה שם בתור מדפיסה, אך היה לה מעט זמן לצייר.

 

מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

ב-1695 החליטה לעזוב את הכת ולעבור עם בנותיה לאמסטרדם, עיר שוקקת חיים, אמנות ומסחר. היא הייתה מפרנסת יחידה: ציירת, סוחרת ומוציאה לאור וזכתה להכרה ולתהילה על ציוריה. בנותיה עבדו יחד איתה. הסיפורים, האנשים והמזכרות שהגיעו אל אמסטרדם מהמושבות ההולנדיות מעבר לים, עוררו את סקרנותה של מריאן והזינו את דמיונה. הלב שלה משך אותה הרחק מאמסטרדם, לחקור לא רק את עולם החרקים והצמחים הקרוב אליה אלא להרחיק נדוד ולגלות את העולם.

 

פרי עץ הרימון והפרפרים שניזונים ממנו
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

וכך, ב-1699 יצאה אל מסע חייה – מסע אל סורינאם שבצפון-מזרח דרום אמריקה – היא הייתה אז בת 52 ובתה הצעירה דורותיאה, שהייתה בת 21, הצטרפה אליה למסע.

אל המושבה ההולנדית סורינאם הביאו עבדים מאפריקה וגידלו בה קקאו, קפה, קנה סוכר וכותנה. מריאן הגיעה אליה עם ארגזים של צבעים ובדים. היא התכוונה לחקור את חיי הטבע במקום ולצייר אותם. שם פגשה מריאן את המתיישבים ההולנדים בעלי העבדים, אך גם את העבדים ואת האינדיאנים ילידי המקום.

יחסה של מריאן אל המקומיים היה שונה משל שאר ההולנדים והזרים והיא נחרדה מהאכזריות שהופנתה כלפי העבדים. היא התעניינה באנשי המקום ובאמת ביקשה ללמוד ככל האפשר על הטבע הפראי שלו. וכך הלכה אחרי העבדים והאינדיאנים אל מקומות המסתור שמצאו ביערות. שם, הכירה את בעלי החיים, הצמחים והחרקים של המקום. הנשים הראו לה את הצמחים המקומיים וסיפרו לה על שימושיהם, למשל, על צמח אחד שבמינון מסוים מזרז לידה ובמינונים גבוהים גורם להפלות ואפילו למוות.

מריאן לא באה לאלף את הטבע כמו בעלי המטעים וגם לא באה לאלף אותו בציורים ולכן, ציוריה מסורינאם מתעדים את הטבע במלוא פראותו: ציפורים אוכלות חרקים, עכבישי ענק אוכלים ציפורים, מריאן הבוגרת הרחיקה הרבה מאותם ציורי טבע דומם של פרחים יפים שעליהם גדלה. אחרי שנתיים של עבודה בלתי פוסקת בסורינאם, חלתה מריאן במלריה ונאלצה לחזור להולנד. היא לקחה איתה בחזרה רישומים ואיורים שהכינה ודוגמאות של חרקים וגם שפחה אחת מהמקום. מריאן הייתה אמנם אישה פורצת דרך, אך כבת התקופה גם הייתה חלק מתרבות של ניצול וסחר בבני אדם.

 

נמלים וטרנטולות על ענף עץ גויאבה
מתוך הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ציירה: מריה סיבלה מריאן. התמונה מתוך האתר של ספריית מכון גטי

 

עבודותיה מסורינאם נאספו לספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", הספר שראה אור ב-1705 נחשב לעבודתה החשובה ביותר. היו בו 60 לוחות של איורים, פרי מחקרה ומכחולה. האיורים נצבעו ביד לפי הזמנה והיו מלאי חיות ויופי.

 

מריה סיבלה מריאן ומלאכים-שליחים שעוזרים לה למיין חרקים
תמונת השער של הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", מתוך אוסף אדלשטיין

 

עם חזרתה לאמסטרדם התפרנסה מריאן מציור וממכירה של חרקים שהביאה איתה מסורינאם. ב-1715 לקחתה מריאן בשבץ ומאז טיפלה בה בתה דורותיאה. היא נפטרה ב-1717.
מריה סיבלה מריאן הייתה יוצאת דופן מבין הנשים בנות המאה ה-17. היא מהמעטות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של תקופתן ולזכות במקום של כבוד בדפי המדע, האמנות וההיסטוריה של האנושות.

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה.

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עצמות אדם לא מזוהות וניצול מצבות מנותצות בתור חומרי בניין. מבט אל תל החורבות המורכב מחמש מאות שנים של היסטוריה יהודית וחצי מיליון מצבות קבורה.

בריכת השחייה לקצינים וחיילים שהקימו שלטונות הכיבוש הגרמני

"אחרי שהגרמנים גייסו את הנוער היהודי לעבודות כפיה, דבר שנסתיים בתשלום כופר של שבעה מיליוני דראכמות, חשבנו כולנו שהשקט ישרור כבר בקהילתנו האומללה. אך לצערנו לא היה הדבר כך. לפני שתישכח מליבנו צרה אחת, באה אחריה צרה עוד יותר קשה וביום בהיר אחד נתבשרנו שמתכוננים להפקיע את בית העלמין הישן נושן של הקהילה. זו היתה מכה נוראה לכל יהודי העיר, המתים והחיים."

("הפקעת בית העלמין וחורבנו", מאת חיים עזרתי. מתוך הספר הכרך השני של 'זכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן')

ימיו של בית העלמין היהודי בסלוניקי ארוכים כימיה של הקהילה היהודית בעיר, הגדולה בקהילות יוון שלפני השואה. בסוף המאה החמש-עשרה הגיעו כמה אלפי מגורשי ספרד ופורטוגל אל סלוניקי. אחת הדאגות העיקריות של המגורשים הייתה היכן לקבור את הפליטים שלא שרדו את המסע המפרך. הם קברו את מתיהם בחלקה שהתפתחה עם השנים לבית העלמין היהודי בסלוניקי. בעיני הקהילה היהודית, קדושת בית העלמין לא נפלה מקדושת בתי הכנסת שלהם.

עשרות שנים לפני הכיבוש הנאצים של יוון לטשו תושביה הלא יהודים של סלוניקי את עיניהם אל שטחו של בית העלמין היהודי וביקשו לשנות את ייעודו. כבר במאה התשע-עשרה נעשו ניסיונות להפקיע את האדמה היקרה עליה עמד בית העלמין. בשנת 1886 הוקמה במתחם העתיק גימנסיה טורקית ושמה "חמדיה", אשר הפכה לאחר השגת העצמאות היוונית ל"אוניברסיטה של סלוניקי על שם אריסטו". בשנות השלושים של המאה העשרים שלחה עיריית סלוניקי הודעה רשמית לראשי הקהילה היהודית בדבר החרמת שטח בית העלמין והעברתו לרשות האוניברסיטה המתרחבת. התכנית לא יצאה לפועל, אך איום ההריסה שכנע את הקהילה היהודית להעניק לאוניברסיטה חלק משטחו הלא מנוצל של בית העלמין. היה זה הכיבוש הנאצי שהביא את חורבנו הסופי של בית העלמין.

 

בית העלמין בסלוניקי לפני החרבתו. ברקע ניתן לראות את 'אוניברסיטת סלוניקי על שם אריסטו'. צפו באלבום המלא

 

החרבת בית העלמין היהודי: חזרה גנרלית להשמדה

 

תל חורבות עשוי ממצבות שבורות. צפו באלבום המלא

 

עם ההשתלטות הנאצית על יוון בשנת 1941 "הרימו ראש כל הארגונים האנטישמיים ולחצו על העיריה להרוס את בית הקברות". היה זה הגזר שהעניק המשטר הנאצי לתושבי סלוניקי כדי לפתות אותם לתמוך בממשל הבובות שהקים. תחילה סחטו השלטונות הגרמניים את בני הקהילה היהודית ודרשו מהם לשלם כופר כספי עצום תמורת שחרור עובדי הכפייה היהודים. בניסיון נואש להשיג את שחרורם, הציעו ראשי הקהילה היהודית חלק משטחו הלא מנוצל של בית העלמין.

האלבום המלא:

 

לקראת סוף שנת 1942, הוזמנו ראשי הקהילה היהודית לישיבת חירום ובה הובהר להם שמגרשי בית העלמין יופקעו. יהודי המעוניין להוציא את עצמות קרוביו ומכריו כדי לקבור אותם באתר אחר הוזמן לעשות זאת בתיאום עם העירייה. בדצמבר 1942 גייסה עיריית סלוניקי במבצע בזק 3,000 פועלים לביצוע עבודות ההריסה. תוך ימים ספורים נותצו המצבות ונערמו כל עצמות המתים במספר ערימות לא מזוהות. מששמעו על החרבת בית העלמין נהרו יהודים רבים למקום, מרביתם איחרו את המועד. שרידי קרוביהם עורבבו יחד עם המתים האחרים והושלכו מאוחר יותר אל קברי אחים בשטח מרוחק שהקצתה עיריית סלוניקי.

הפגיעה בכבוד המתים ומחיית זכרם היה השלב הראשון בתכנית הנאצית: משהוחרב בית העלמין כליל, עמלו הגרמנים לארגן את משלוחי היהודים החיים אל מחנות ההשמדה. כ-50 אלף מיהודי סלוניקי נרצחו בשואה, הם היוו כ-96 אחוז מיהודי העיר.

 

קבוצת שורדים יהודים מתאספים לאמירת "קדיש" על המתים. צפו באלבום המלא

 

עדות לחורבן

 

העברת מצבות השיש ליעדן החדש. תמונה מסוף המלחמה. צפו באלבום המלא

 

עם תום מלחמת העולם השנייה שבו לסלוניקי הניצולים, אשר ביקשו לשקם את הקהילה החרבה. אחת מן המשימות שעמדה לנגד עיניהם הייתה לנסות ולשקם את חורבות בית העלמין ולתעד, במידת האפשר, את השרידים שהיוו עדות לקהילה מפוארת שהייתה ואיננה עוד. באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, צילמו חברי הקהילה כ-25 תמונות בשחור-לבן, שפותחו במספר עותקים. התצלומים הודבקו על גבי דפי נייר פשוטים שנכרכו כמעין אלבום. במעין קריאה נואשת לעזרה, נשלחו אלבומים אלה אל הרבנים הראשיים בארץ ישראל ואל מספר מנהיגים יהודיים ברחבי העולם. ככל הנראה, בסך-הכל הופקו לא יותר ממניין אלבומים מסוג זה.

התצלומים המרשימים, שאליהם נלוו דוחות מפורטים ומכתבי בקשה לעזרה, הניבו מספר פניות רשמיות לממשלת יוון, שנענו כולן בנימוס – אך ללא תוצאות ממשיות. הפקעת שטחו של בית העלמין הייתה עובדה מוגמרת, ואת ההרס שנעשה לא ניתן היה להשיב. חוקרים מבריטניה ומארצות הברית ניסו, בביקוריהם החטופים בסלוניקי, להציל את שרידי המצבות העתיקות שפוזרו ברחבי העיר, ונוצלו בזמן המלחמה ולאחריה לריצוף רחובותיה של העיר, הקמת בריכת שחייה עבור חיילי הווארמכט ובנייה מחדש של כנסיות יווניות שנפגעו במלחמה.

 

בריכת השחייה שהקימו רשויות הכיבוש הגרמני לחיילי הוורמאכט. צפו באלבום המלא

 

בית העלמין העתיק של קהילת סלוניקי היה לקרבן הפיתוח והמודרניזציה של העיר היוונית, בסיוע האנטישמיות והנאציזם. כיובל שנים לאחר ניסיונותיה הראשונים של עיריית סלוניקי להשתלט על המתחם היקר שבמרכז העיר, הושלמה המשימה. אוניברסיטת סלוניקי זכתה לשטח נוסף, וכיום על אדמת בית העלמין שוכנים מבניה. וכך גם השרידים האחרונים שהיו עדיין קיימים בסיום המלחמה נעלמו לעד.

 

המצבות הגנובות משמשות לריצוף כניסה לבית פרטי. צפו באלבום המלא

 

בני הקהילה ששרדו את התופת סירבו לקבל את הניסיון הברברי של הנאצים ועוזריהם למחוק את זכרה של קהילת יהודי סלוניקי. מלבד הוצאת אלבום התמונות, בשנת 1974 התפרסם ספר שחיבר הרב מיכאל מולכו, אותו אדם שתרם את האלבום ההיסטורי לספרייה הלאומית כבר בשנת 1949. היה זה ספר מפורט בו ליקט, חשף ופענח בן הקהילה וניצול השואה את "מצבות בית העלמין של יהודי שאלוניקי". בעזרת בני הקהילה הקים הרב מולכו במדינת ישראל את "המכון לחקר יהדות שאלוניקי" הפועל עד היום.

 

הרב והחוקר מיכאל מולכו בוחן שברי מצבה. תמונה זו הודבקה יחד עם תמונה נוספת לאלבום התמונות. צפו באלבום המלא

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

בסוף המאה ה-19 יצאו כלת פרס נובל לספרות סלמה לגרלף ואהובתה הסופרת היהודיה סופי אלקן, אל ירושלים. בעיר הקודש פגשו את חברי הקבוצה המסתורית של המושבה האמריקנית-שוודית. בסוף יצא מזה ספר שזיכה את לגרלף בנובל

סופי אלקן (מימין) וסלמה לגרלף

"היה אוגוסט לוהט בארץ-ישראל. כל יום ריחפה השמש גבוה מעל לראשי בני האדם. עננה לא נראתה בשמים, ומאז אפריל לא ירד גשם. אומנם, לא היה רע יותר מן הרגיל בשנה אחרת, אף על פי כן היה כמעט קשה עד לבלתי נשוא. לא היה ידוע, מה לעשות בשביל שאפשר יהיה לשאת את החום, או אנה לברוח כדי להימלט ממנו."

(מתוך "ירושלים" סלמה לגרלף, חלק שני)

סלמה וסופי

לפני יותר ממאה שנה ביקרו בירושלים הסופרות סלמה לגרלף וסופי אלקן. לגרלף הייתה אז בשנות הארבעים לחייה ואלקן הייתה מבוגרת ממנה. זה היה חלק מטיול ארוך במזרח התיכון שבמהלכו עברו גם במצרים, אבל ירושלים הייתה בהחלט גולת הכותרת של המסע. הן שהו בעיר תקופה ארוכה ואת הזיכרונות וההשראה מהעיר שזרה לגרלף בספר "ירושלים" שכתבה כשחזרה לשוודיה. זה היה אחד הספרים שבזכותם העניקה לה האקדמיה השוודית את פרס הנובל לספרות בשנת 1909.

לגרלף נולדה באחוזה משפחתית גדולה בשם מארבאקה, בדרום מערב שבדיה. כשהייתה בת שלוש חלתה בפוליו, רגליה נפגעו ומאז היא צלעה. היא נשארה בבית עם סבתה ולמדה ממורים פרטיים. האגדות ששמעה מסבתה ומעובדי החווה יחד עם סיפורי המיתולוגיות של עמי הצפון שסיפרו לה ושקראה, היו מקור ההשראה העיקרי שלה. בנאומה בטקס הענקת  פרס הנובל, היא הודתה להם ואמרה שהיא חבה להם חוב גדול.
כשהייתה לגרלף בת 20, מת אביה, המשפחה התרוששה והיא נאלצה למכור את האחוזה, לנסוע לשטוקהולם וללמוד הוראה. אחרי כן היא לימדה במשך עשר שנים ומזמן לזמן פרסמה שירה בכתבי עת. כשזכתה בפרס בתחרות ספרותית, החליטה להתמסר לכתיבה. היא זכתה להצלחה ולכבוד, חייה היו מלאים בכתיבה ובחברה, אבל היא הייתה בודדה.

 

תמונת סלמה לגרלף וחתימתה. כרטיס תודה עבור הברכות ששלחו לה ליום הולדתה ה-70

סופי אלקן (מקודם סולומון) הייתה סופרת ומתרגמת שוודית-יהודיה. היא נולדה למשפחה מבוססת ומשכילה, נישאה בגיל צעיר ונולדה לה בת. בחג המולד של שנת 1879 קרה לה אסון נוראי ובעלה מת ממחלה. למחרת מתה גם בתה. כמה ימים אחרי כן מת אביה.

עבר זמן ארוך עד שהצליחה לבנות את חייה מחדש. הדרך להחלמה עברה דרך התרגום והכתיבה.

 

הסופרת היהודיה-שוודית סופי אלקן.
התמונה לקוחה מאוסף אברהם שבדרון

 

כשלגרלף ואלקן הכירו, ב-1894, נרקמה ביניהן חברות נפש וגם זוגיות. זה היה הקשר המשמעותי ביותר בחייהן. שתיהן היו מבריקות ומצליחות, נשים סקרניות, מוכשרות ועצמאיות. אלקן אהבה לטייל מגיל צעיר ו"חרשה" כבר את אירופה. ב-1895 יצאו השתיים למסע באיטליה. הן היו חופשיות ואוהבות ורצו לטייל בעולם ולכתוב. אחרי תקופת הטיולים באירופה הגיע זמן ההרפתקה במזרח התיכון. זו הדרך שהובילה אותן לביקור הממושך בארץ ישראל ובירושלים, בסוף המאה ה-19 ובחודשים הראשונים של המאה ה-20.

ירושלים

במהלך ביקורה בירושלים, הסתקרנה סלמה לגרלף מהחיים המיוחדים של  הקהילה השוודית שהצטרפה למושבה האמריקנית בירושלים של סוף המאה ה-19.

​אנשי המושבה היו חלוצים, פורצי דרך, הם תרמו לפיתוח החקלאות באזור, זרעו סמוך למושבה שדות תבואה, וגידלו יבולים של תפוחי אדמה, ענבים וזיתים. הם הקימו לולים ורפתות ופיתחו את משק החלב. הם הקימו מפעלי אריגה ורקמה ובנו מאפייה. הם היו גם חלוצי הצילום בארץ.

הם חיו יחד כמו מין קיבוץ או קומונה. מבחוץ לא הבינו בדיוק איך העניינים מתנהלים שם, ונהגו בהם בחשדנות. אורח החיים המשותף שלהם נחשב ללא מוסרי, והיו כאלה שלא ראו בהם נוצרים אדוקים אלא קנאים דתיים. הם מצידם היו דווקא ידידותיים והצליחו לקשור קשרים טובים עם בני המקום.

ככל שלמדה לגרלף  להכיר אותם, היא התרשמה מהם עוד ועוד. זו הסיבה שמכל הדברים שראתה בירושלים, בחרה לשים את בני המושבה האמריקנית-שוודית במרכז הרומן הגדול שלה. הספר מתחיל בחיים השלווים של האיכרים בשוודיה, וממשיך ומספר על חייהם מאז הגיעו לירושלים. כמו החלוצים שלנו גם החלוצים של לגרלף התמודדו עם הפער הגדול בין החלום למציאות. בין ירושלים הנשגבת של זהב ושל אור לירושלים של מטה, של בתים אפורים ומכוערים, של עוני, של קבצנים, של צמא ומחלות. הספר שלה היה רומנטי ולא לגמרי ביקורתי כלפי החיים בקהילה. אפשר שבגלל ההיכרות הקרובה שלה איתם, היא לא הרגישה שהיא יכולה לספר את כל האמת עליהם כפי שהייתה.

"ירושלים" היה ספר שהשפיע באופן עמוק על ספרות התקופה. הספרות הסקנדינבית הייתה אז נודעת מאוד והיא מצאה את דרכה לספרות העברית דרך אנשי הספר והמתרגמים שקראו את הספרות השוודית ברוסית ולימים תרגמו אותה לעברית. לספר "ירושלים" הייתה גם השפעה גדולה על התנועה הציונית, זאת אפילו שהרומן תיאר את מימוש חלום החיים בארץ הקודש, על ידי נוצרים לא יהודים ומבעד לעיניים לא-יהודיות. בגלל העניין הרב שהיו בו עבור היהודים, הציונים והכמהים לירושלים, תורגם הספר לעברית כבר בשנת 1922.

 

איור של אינר נרמן מתוך מהדורה שוודית של הספר ירושלים, משנת 1934

 

את הספר "ירושלים" הקדישה לגרלף לאהובתה סופי "ידידתי לחיים ולספרות".

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

בטרם קמו המושבות הראשונות בארץ, מימשו חלוצים יהודים את חזונם בעולם החדש שמעבר לים. התמונות והמכתבים ששרדו מסוף המאה ה-19 מספקים הצצה נדירה אל חייהם של הבוקרים היהודים.

גאוצ'וס יהודים במושבות ארגנטינה: מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בטרם קמו המושבות הראשונות בארץ, מימשו חלוצים יהודים את חזונם בעולם החדש שמעבר לים. התמונות והמכתבים ששרדו מסוף המאה ה-19 מספקים הצצה נדירה אל חייהם של הבוקרים היהודים.

"האקלים בלתי נסבל. הלימוד היהודי ירוד. אין די בחורים יהודים ולכן בתי נישאה לגאוצ'ו מקומי"

(מתוך מכתבי המתיישבים היהודיים במושבות ארגנטינה לבני משפחותיהם באירופה)

 

העלייה הראשונה לארגנטינה

רוסיה, שנת 1881. אחרי פרעות "סופות בנגב" נחרדו היהודים מגלי האנטישמיות הפרועה שעודדו השלטונות, וחיפשו לעצמם מקלט במקום אחר. בין המקומות שאליהם היגרו היהודים היו אמריקה ודרום אמריקה בכלל, וארגנטינה בפרט. לארגנטינה הגיעו קודם לכן מהגרים בהיקפים אדירים מאזורים חקלאיים באיטליה, צרפת ואנגליה. אך ארגנטינה בהקשר היהודי לא הייתה בחירה מובנת מאליה, להיפך – באותה תקופה, ארגנטינה הייתה ידועה דווקא לשמצה בהקשרים של זנות ושל סחר בנשים.

המתיישבים החדשים – כמו העולים שיגיעו אחריהם לארץ ישראל – ביקשו להשאיר את חיי המסחר ועולם הישיבות מאחור, להקים ישובים חקלאיים ולחיות חיים יצרניים.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

היישוב היהודי החדש שבין הנהרות

במדינה ששטחה עצום ושאדמתה פוריה מאוד, הם הקימו 14 מושבות במקומות מרכזיים וליד כבישים ראשיים. בשיא ההתיישבות היו בה לא יותר מ-45,000 מתיישבים יהודים חקלאים, אבל חשיבות פעילותם בתחומי החקלאות, הרפואה והכלכלה הייתה עצומה. הם הקימו קהילה תוססת שתרומתה לארגנטינה לא תסולא בפז.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

החלוצים מקרית משה

ב-1889 נוסד היישוב הראשון מוזסוויל (קרית משה) על שם הברון משה הירש. זו הייתה מושבת הכתר של ההתיישבות החקלאית בארגנטינה. בתור מנהלים ופקידים מינה הברון אנשי מקצוע יהודים-מתבוללים, רובם ממוצא צרפתי ומיעוטם ממוצא גרמני.

בכל מקום התיישבות הייתה גם פעילות תרבותית ופוליטית ענפה, הוקמו בתי כנסת ונבנו בתי ספר על ידי אליאנס-כי"ח, בנוסף נפתחו ספריות, תיאטראות ואפילו עיתונים מקומיים ביידיש ובעברית.

 

תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

אנשי המושבה היו בעלי תודעה פוליטית, הם מחו לעתים נגד החברה המיישבת ופקידיה, הם הצמיחו מתוכם מנהיגות מקומית והתארגנו בצורות חברתיות-כלכליות שהברון לא העלה בדעתו – קואופרטיבים שסיפקו את צרכי החקלאים ומגדלי התבואה.

"דע לך כי המעט אשר הדירעקטארים הצרפתים, או יותר טוב המלמדים הצרפתים, לא יחפצו להיות לעזר בהענין הנכבד הזה, עוד ישימו מכשולים רבים. לכן אין לקוות מהם מאומה. יען אין להם לב עברי חם אשר ירגישו בצרת אחיהם."

(מתוך מכתב של אחד המתיישבים המבקר את פקידי החברה המיישבת. אוסף קצוביץ')

 

העלייה השנייה

בשנות התשעים של המאה ה-19 הגיעו מתיישבים חדשים למושבות. הפעם, היו ביניהם גם משכילים יהודים. אחד מהם היה העיתונאי נח קצוביץ' מהעיר סלונים, שהגיע למוזסוויל ב-1898.

קצוביץ', פרסם בעיתונות העברית כתבות ומאמרים על החיים במושבה תחת שם העט "נח איש האדמה". וכך כתב בעיתון "הצפירה" בשנת 1900:

"ממושבות אחינו בארגנטינא: לא יעברו ימים רבים והמושבה תעלה פלאים, המקנה יפרץ לרוב, כי רוח התקדמות מיוחדת במינה מרחפת על פניה. פני נעריה כפני בני הקולוניסטים ילידי הארץ ולולי שהיה בה בית תפילה "כמגדלים על ראשו" כי עתה לא יכולתי להבדיל בינה ובין שאר הקולוניות שבארץ ההיא".

 

שוורים-רתומים-למחרשה-בקולוניה-מאוריציוס

 

מסעותיו של נח איש האדמה

"קשה לי להאמין שכל הטוב שמספרים עליו במושבות הוא אמיתי, ולכן לא אסע"

(מתוך מכתב ששלחה אישה ממזרח אירופה אל בני משפחתה שבמוזסוויל)

 

עם בואו למוזסוויל נעשה קצוביץ' למנהיג במושבה. מתוקף מעמדו, נשלח להביא מתיישבים חדשים מאותן עיירות שמהן הגיעו המתיישבים הראשונים.

שני סנדלרים ותיקים במוזסוויל: תמונה מארכיון יק"א שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

המתיישבים בארגנטינה ומשפחותיהם ממזרח אירופה ניצלו את מסעות קצוביץ' כדי להעביר מסרים מצד לצד: הם שיתפו בחוויות היום יום ובקשיים במושבות, וגם שלחו בקשות לאתר קרובי משפחה כדי לשכנע אותם לבוא. הם ביקשו מקצוביץ' להעביר סכומי כסף לתשלום הוצאות המסע ושלחו איתו הוראות לגבי ההכנות לדרך ומכירת הרכוש המשפחתי. במהלך מסעותיו הצליח קצוביץ' לשכנע כשש מאות משפחות לעבור לארגנטינה.

קצוביץ' שמר על המכתבים מהמסעות כדי לכתוב בהמשך את זכרונותיו ואת תולדות המושבות. הוא נפטר לפני שהספיק. כעבור שנים הגיעו המכתבים לידי פנחס פדרו ביזברג, אגרונום, מחזאי וסופר יידיש שחי בארגנטינה ותיעד את החיים במושבות. במשך שנים האמינו שהמכתבים שמורים בארכיון בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שנהרס כליל בפיגוע הנוראי בשנת 1992. המזל הוא שמכתבים רבים נשארו אצל ביזברג ונדדו איתו עד שעלה ארצה. כאן נמצא להם מקום מבטחים אצלנו בספרייה.

 

מערכת השעות של בית הספר היהודי במוזסוויל. מקצועות הלימוד: ספרדית, מתמטיקה, עברית ויידיש. מתוך אוסף נח קצוביץ' שבספרייה הלאומית

 

ממוזסוויל לארץ ישראל

לימים, בגלל הבדלי השקפה, ביקשו המתיישבים במוזסוויל להיות עצמאים ורכשו את הקרקע מהחברה המיישבת.

עם השנים, הדורות הצעירים והמשכילים עזבו את מוזסווויל לערים הגדולות. חלק מיהודיה נשארו בארגנטינה וחלק מהם עלו לארץ. עד היום קיימת מוסזוויל ואפשר לבקר בה ולראות את העדויות לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בה.

בזכות פרויקט ההתיישבות היהודית החלוצית בארגנטינה, ניצלו חייהם של יהודים רבים שהיו נספים בשואה אלמלא עזבו את אירופה ובנו את חייהם החדשים במושבות ארגנטינה – המושבות הראשונות של החלוצים הראשונים.

 

ברוך בואכם אל מוזסוויל של ימינו. צילום: ויקימדיה

הכתבה חוברה בעזרת אדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים. גרושניעווסקי רשם את ארכיון ביזברג ואת אוסף קצוביץ'
שבהם התגלו המכתבים