איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. סיפורה של איירין הרנד, האישה שחיברה את ספר התגובה ל'מיין קאמף", תוך הידיעה שבכך היא מסכנת את חייה.

"מאבקו: תשובה להיטלר" מאת איירין הרנד

היום יצא לאור לראשונה אחד הספרים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה האנושית, "מיין קאמפף" (מאבקי) מאת אדולף היטלר. סיפורו של הספר, מחברו ותוצאות מעשיו ידועים לכל.

היום, אנחנו רוצים לספר לכם דווקא את סיפורה של אישה אמיצה אחת, איירין הרנד, שחיברה את ספר התגובה ההולם מתוך ידיעה ברורה שבכך היא מסכנת את חייה.

זהו סיפורו הלא יאומן של "מאבקו – תשובה להיטלר".

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", בדיוק כפי שהבטיח שמו, שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. באופן שיטתי ומוקפד תוקפת ומפריכה המחברת, איירין הרנד, את כל הטענות, ההאשמות ואת כלל האידיאולוגיה הנאצית שהפיץ אדולף היטלר באמצעות ספרו האוטוביוגרפי, "מיין קאמפף" (מאבקי).

הרנד, קתולית אדוקה בעצמה, לא כוונה את חיצי הביקורת רק כלפי היטלר והמפלגה שעמד בראשה. בכנותה ובחדות מחשבתה לא חששה לבקר בנחרצות גם את הנצרות האירופאית שדאגה להציג במהלך הדורות את היהודים כמקור כל רע, וכתוצאה מכך אפשרה את הפיכת היהודים למוקצים חברתית, גם ללא קשר לדתם.

בין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 לסיפוחה של אוסטריה (האנשלוס של שנת 1938), פעלה הרנד ללא לאות כנגד האנטישמיות שסחפה את אוסטריה. היא הפכה במהרה לאחת מהאויבות המוצהרות של המפלגה הנאצית האוסטרית, עובדה שהקשתה לא מעט על חייה ועל חיי משפחתה.

במסגרת פעילותה כנגד האנטישמיות הנאצית, יצאה הרנד לסיבוב הרצאות ברחבי אירופה. הידיעה הטרגית על האנשלוס של היטלר תפסה אותה באנגליה. מחשש לבטחונה בחרה בגלות כפויה מאוסטריה והיגרה לארצות הברית. שם, הפעילה את קשריה ומעמדה כלוחמת אנטי-נאצית אמיצה והצליחה להשיג ויזות הגירה למעל 100 יהודים אוסטרים. המהגרים החדשים הספיקו להשתקע בצפון אמריקה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה שתמיט את האסון הגדול ביותר שידע העם היהודי ושידע העולם כולו.

בשנת 1968 הוכרה איירין הרנד על ידי "יד ושם" כחסידת אומות עולם.

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

דומיניק דנון לא הוזמן למסע נפוליאון למצרים, אך בזכות קשריו וכישרונותיו השיג מקום במסע וזכה במקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של המדע והאמנות העולמית

דיוקן מדומיין של דומיניק ויונט דנון יושב בחדר העבודה שלו במוזיאון הלובר ומוקף בשלל שסחב עמו ממצרים. ציור משנת 1811. צייר: בנג'ימין זיקס (Zix)

"טיילתי בארץ שהייתה ידועה לאירופה בשם בלבד: לכן, היה זה חשוב לתאר הכל; והייתי ער לעובדה שבזמן חזרתי אחקר מכל הכיוונים."

(דומיניק ויונט דנון, מסעות במצרים העליונה והתחתונה).

אחת הדמויות המוכרות ביותר במסע למצרים ולארץ ישראל כלל לא הוזמן אליה. כששמע דומיניק ויונט דנון על המסע הסודי של נפוליאון, השתמש האמן, הדיפלומט והכותב הפורה בשלל קשריו כדי להשיג לעצמו הזמנה. הוא היה בן 54, המבוגר ברחבי המשלחת המדעית שאסף נפוליאון כדי לחקור ולתעד את הארץ הנשכחת שהיא מצרים, אך צעיר ברוחו ובפועלו. החיזור הצליח ודנון זכה לא רק בהזמנה, אלא אף במגורים בספינת הדגל של המסע, האוריינט. לא כל חברי המשלחת זכו לכבוד הזה.

 

העתק של רשימת המשלחת המדעית והאמנים, חברי "מכון מצרים", וכל מצבת הכוחות הצרפתיים וציודם במהלך המערכה המצרית. הרשימה המקורית הוכנה ערב היציאה מטולון ב- 17.5.1798. ההעתק מתוארך ל-31 במאי 1826. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

המשלחת יוצאת לדרך

היה זה מראה שכמותו לא נראה עד אותו הזמן. 151 המלומדים והחוקרים שהרכיבו את המשלחת המדעית למצרים התאמצו בכל מאודם לא להתבלט בין 50 אלף החיילים והמלחים שהרכיבו את המסע למצרים. היו ביניהם חוקרים בעלי שם בתחומם שהצליחו למצב את עצמם כהרפתקנים סוערים – דוגמת גספרד מונג', הגאון המתמטי שלא יצא מפתח ביתו בלי אקדח או משקה אלכוהולי. אחרים – דוגמת הכימאי קלוד-לואי ברתולה היו מאופקים יותר מטבעם, אך מחושבים להפליא. כולם ללא יוצא מן הכלל העריכו, ומרביתם אף העריצו, את הגנרל בן 28 שפיקד על המסע הסודי.

 

מדלית דיוקן של גספר מונג' מאת אנדרה ווטיה-גל. יחד עם ברתולה היה מונג', מתמטיקאי וממציא הגיאומטריה התיאורית, מבכירי המשלחת המדעית. מונג' היה מקורב לבונפרטה, ומונה על ידו לראש המכון המצרי הראשון. כאשר יצא בונפרטה בחשאי ממצרים באוגוסט 1799, חזר עמו מונג' לצרפת. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

קשה לחשוב על תחום מחקר מרכזי בצרפת המהפכנית שלא קיבל ביטוי במשלחת: פיזיקאים, מהנדסים, בוטניקאים, אסטרונומים, אמנים ואפילו משורר אחד ומוזיקולוג הצטרפו לקריאה של נפוליאון להצטרף למסע אל יעד לא ידוע.

מגורי המשלחת המדעית בצי היוצא מטולון אל מצרים סודרו בהתאם לחלוקה הצבאית המקובלת: גיל, דרגה וחשיבות בתחום הידע הספציפי שלהם. פרופסורים, ממציאים ואמנים ידועים השתכנו יחד עם הקצונה הגבוהה, החוקרים הצעירים יותר – יחד עם החיילים הפשוטים. האם הבחינו חדי העין שביניהם בעובדה הזאת בתור סימן מבשר לבאות? האם תייגו אותה כעדות למעמד החצוי של המשלחת המדעית למצרים? על אף שכל חברי המשלחת התנדבו למסע (בניגוד לאנשי הצבא והצי), האם תפקידם יהיה לשרת מטרה צבאית ומדינית או לקדם את המחקר המדעי על ארץ הנילוס?

תהיה אשר תהיה התשובה לכך: היות שהידע שהיה ברשותם הסתכם במיתוסים עתיקים ובמידע לא אמין שמצאו בספרי מסעות של אירופאים לאזור, ניצבו דנון ושאר חברי המשלחת בפני משימה אדירה.

 

מפגש ראשון עם מצרים

 

הנחיתה באלכסנדריה הייתה המפגש הראשון של חברי המשלחת עם מצבה האמתי של מצרים: בזמן שדנון מביט דרך המשקפת בחורבות אלכסנדריה, התקשו החיילים לעצור את התלהבותו של מונג', אשר רצה להוביל בעצמו את ההסתערות על עיר הנמל. לכל מקום בו הביט דנון, דמיין את תהילת העבר של הארץ שאליה הגיע.

"ראיתי את ניצחון האמנות על הידע: את גאוני אלכסנדריה משתמשים במסחר כדי להניח את יסודותיה של עיר נפלאה על חופים יחפים; הפתולומאים הזמינו את האמנויות והמדעים ואספו את הספרייה אשר לקח לברבריזם שנים כה רבות להשמיד. הייתי שם, חשבתי לעצמי, שם עם קלאופטרה, עם קיסר ואנטוני באותה אימפריה של תהילה…"

(דומיניק ויונט דנון, מסעות במצרים העליונה והתחתונה).

 

במשך שלוש שנות שהותם במצרים חקרו, תיעדו וציירו חברי המשלחת המדעית (כולל הציירים שבהם) את העושר העצום של מצרים. התמונה לקוחה מתוך 23 הכרכים שהנפיקו עם חזרתם לצרפת: Description de l'Égypte

 

ביום בו נחתו חברי המשלחת המדעית באלכסנדריה, יומיים אחרי שהצבא עמל לכבוש את העיר, סירב דנון לעצום עין ויצא לחקור את עירו של אלכסנדר. הוא לא מצא שריד יחיד לספרייה העתיקה שהקים או לעברה המפואר של העיר. במהלך שיטוטיו בעיר, התנפלו עליו כלבי רחוב ורדפו אחריו בין הסמטאות הצרות של אלכסנדריה. הוא הצליח לטפס על חומה נמוכה ומצא מחסה עד שעברו מספר חיילים במקום והצילו אותו. הוא לקח כמה רגעים להסדיר את נשימתו וחזר לעבודה. הפעילות הקדחתנית של דנון וחברי המשלחת הפתיעה את התושבים המקומיים: מדוע אנשים לא חמושים מסתובבים ברחבי העיר, ובוחנים כל חפץ או מבנה שהם נתקלים בו בסקרנות עמוקה כל כך?

ב-22 באוגוסט 1798 נעדר דנון מטקס הקמת המוסד המדעי לחקר מצרים שהוקם בקהיר שנכבשה לא מכבר. בזמן שחברי המשלחת חוקרים כל היבט מדעי אפשרי תחת השמש המצרית הקופחת ומהללים את קהיר כ"עיר המדע" של המזרח, הצטרף האמן לכוח שיצא לרדוף אחרי מורד ביי, אחד משני המנהיגים הממלוכים של מצרים. תשעה חודשים עשה דנון במרדף אחרי מורד ביי לאורך הנילוס.

 

תלבושות ודיוקנאות של תושבי ארץ הנילוס. התמונה לקוחה מתוך 23 הכרכים שהנפיקו עם חזרתם לצרפת: Description de l'Égypte

 

דנון תיעד כל פריט שנתקל בו, רעד בהתרגשות מול ההריסות שפגש ובזמן שהחיילים עצרו לנוח או יצאו להילחם – ניצל את הזמן כדי לצייר את מה שראה גם כשהכדורים שורקים מעל ראשו. כשהצליח להסיט את עיניו מהעתיקות של מצרים, הבחין בסבל הרב שהממלוכים והצבא הצרפתי משיתים על האוכלוסייה הכפרית במהלך המרדף. למרות זאת, סירב לנטוש את המרדף וחזר רק עם הצבא ביולי 1799.

במהלך המרדף בן תשעת החודשים לא נחשף דנון לידיעות על שורת הכישלונות שאיימו על המסע המצרי כולו. הרס הצי באבוקיר מנעה מחברי המשלחת המדעית את האפשרות לשלוח את תגליותיהם בחזרה אל צרפת, מעט ההתכתבות שנתפסה על ידי הבריטים הפכה למקור השראה לקריקטורות סאטיריות שהופיעו בעיתונות הבריטית והמרד הגדול בקהיר חיסל את אשליותיהם על שלטון נאור של המצרים. מתוך הכרה בכך שסיכויי הצלחת המסע הולכים וקטנים, מיהרו חברי המשלחת המדעית למצוא, לקטלג ולאחסן כל פריט שיוכלו בעתיד לשאת איתם חזרה לפריז.

 

המצור על עמוד פומפיי. האיור מציג סצנה דמיונית בה תושבי אלכסנדריה מתמרדים בחברי המשלחת המדעית ומנסים להורגם. איור של הקריקטוריסט הבריטי ג'ימס גילריי (Gillray) התפרסם יחד עם התכתובת האישית שיורטה על ידי הבריטים

 

התבוסה בעכו הייתה נקודת המפנה של המסע כולו. מפקד המסע, נפוליאון בונפרטה, הבין לאחריה שעליו למהר ולתכנן את הימלטותו החשאית לאירופה. הוא הזמין את שלושת חברי המשלחת הבכירים ביותר להצטרף אליו בהימלטותו החשאית לאירופה. מונג', ברתולה ודנון עשו ככל יכולתם לשמור על הסוד, אך השמועה פשטה וחברי "המוסד המצרי" חשדו בהמשך צעדיו של הגנרל הכושל.

יומיים לאחר מכן, עם קבלת הבשורה שהצי הטורקי והאנגלי המשיכו הלאה, אספו השלושה את חפציהם ועלו על כרכרה מלווה בחיילי משמר. לעיני החוקרים המתאספים יצאו השלושה אל הספינה שתיקח אותם הרחק מארץ הנילוס. רבים מחבריהם ראו בכך בגידה בפרויקט הגדול שהם היו ממנהיגיו.

דנון עזב את מצרים בשילוב של שמחה וצער. הוא אסף את הציורים הרבים שהנפיק (מעל 200) ואת היומן המפורט שניהל, ערך והרחיב את זיכרונותיו ופרסם בשנת 1802 את רב המכר הראשון של המאה התשע-עשרה על מצרים. הוא אף העניק לז'וזפין, אשת הגנרל שמינה את עצמו בהפיכה צבאית לשליט צרפת, מתנה אקזוטית: קוף אפריקני קטן שאומן בפתיחת מכתבים. רבים מהציורים שלו הופיעו מאוחר יותר ב-23 הכרכים שהנפיקו חברי המשלחת המדעית ששרדו את השהות במצרים. כהוקרה על פעילותו יוצאת הדופן במצרים ועל נאמנותו למפקד המסע למצרים, מינה אותו הקונסול הראשון נפוליאון למנהל הלובר (שנקרא אז מוזיאון נפוליאון).

 

 

 

מלחמת העולם הראשונה

כ-100,000 חיילים יהודיים נלחמו בשורות הצבא הגרמני וכ-12,000 מהם נפלו בשדות הקרב

מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-28 ביולי 1914 והסתיימה רשמית ב-11 בנובמבר 1918. במלחמה לקחו חלק כארבעים מדינות ובחזיתות השונות ברחבי העולם פעלו כ-70 מיליון חיילים. עד אז, האנושות לא ראתה התפרצות כה מסיבית של אלימות מלחמתית.

במסגרת המלחמה התחוללה התנגשות בין הכוחות החזקים ביותר של העולם המודרני: אוסטרו-הונגריה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית, בצירוף איטליה, לתקופה קצרה בראשית המלחמה, בצד אחד, ואילו בצד האחר ניצבו בריטניה, צרפת, רוסיה ולאחר מכן גם ארצות הברית.

בעקבות המלחמה מתו כ-20 מיליון איש והתפרקו אימפריות: רוסיה הצארית הוחלפה בברית המועצות הקומוניסטית, אוסטרו-הונגריה הפסיקה להתקיים ובמקומה נולדו מספר מדינות חדשות בבלקן וכן הרפובליקה החדשה של אוסטריה, שלא ראתה שום צורך להתקיים כמדינה עצמאית, אלא רצתה להצטרף לגרמניה, דבר שאסרו עליה בעלות הברית. כמו כן, האימפריה העות'מאנית התפרקה ובמקומה קמה הרפובליקה התורכית החדשה וגם נוצרו מספר ישויות, ובהן אזורי המנדט במזרח התיכון. גרמניה הקיסרית הפכה לרפובליקת וויימר ואיבדה חלקים ניכרים משטחיה במזרח ובמערב. המונרכיות הגדולות נעלמו ובמקומות לא מעטים נעשו צעדים משמעותיים לקראת אימוץ השיטה הדמוקרטית.​

​בכל הצבאות השתתפו חיילים יהודיים כאזרחי המדינות שהם חיו בהן. יהודי גרמניה התגייסו באוגוסט 1914 לצבא הקיסרי באותה התלהבות כמו רוב אזרחי גרמניה.

כ-100,000 חיילים יהודיים נלחמו בשורות הצבא הגרמני וכ-12,000 מהם נפלו בשדות הקרב. קצינים אנטישמיים, שהאמינו שרוב היהודים יעשו מאמצים כדי לקבל תפקידים בטוחים ולא בקווים הקדמיים דרשו בשנת 1916 "ספירת היהודים" כדי להוכיח את טענתם. התוצאות לא פורסמו עד סוף המלחמה, וכך נפתח הפתח לספקולציות שונות לגבי הסיבות לסודיות.

גם לאחר סיום המלחמה נמשך הדיון סביב הנושא ושמם הטוב של היהודים המשיך להיות מוכפש. כתגובה להאשמות האנטישמיות וכתגובה לעובדה שלא אישרו ליהודים להצטרף כחברים בארגון הלוחמים "קסדת הברזל" (Stahlhelm) הקימו חיילים יהודיים לשעבר ארגון יהודי: "ארגון החיילים היהודיים" (Reichsbund jüdischer Frontsoldaten). פרשת "ספירת היהודים" המחישה לחיילים יהודיים באורח חריף עד כמה הרגשות האנטישמיים היו עדיין נטועים עמוק בחלקים רחבים של האוכלוסייה הגרמנית. המגמה נמשכה ביתר שאת, והאנטישמיות התחזקה עוד ועוד דווקא במהלך שנות הדמוקרטיה ברפובליקת וויימר (ראו את חלקה השני של תערוכה זו).

עד פרוץ "המלחמה הגדולה", גרמניה נחשבה למעצמה פוליטית, כלכלית, מדעית ותרבותית. השפה הגרמנית נחשבה ל"לשון התרבות" בעיקר באירופה הצפונית והמזרחית, האוניברסיטאות הגרמניות נחשבו כמובילות בעולם. חוקרים והוגים גרמנים קבעו במידה רבה את סדר היום בדיונים המדעיים, התרבותיים והפילוסופיים. ואולם פעולתם של חיילים גרמניים בשדות הקרב ובאזורי הלחימה, ההרס הרב באזורים הכבושים ובסופו של הדבר התבוסה במלחמה נטלו לא מעט מזוהרה של גרמניה ופגעו במעמדה בתחומים רבים.​

מכתבו של וולטר רתנאו אל סטפן צוייג

רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות

וולטר רתנאו

​וולטר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו היה התעשיין הנודע אמיל רתנאו, מייסד חברת AEG. וולטר למד פיזיקה, כימיה, פילוסופיה והנדסה, ולאחר סיום לימודיו השתלב בניהול עסקי המשפחה. בשנת 1912 התמנה רתנאו ליושב ראש הדירקטוריון של AEG ובנוסף היה חבר בדירקטוריונים רבים אחרים בתחום התעשייה. בעקבות התמחותה של חברת AEG בתחום מוצרי החשמל והציוד הטכני, רתנאו נטל חלק חשוב בתחום התכנון הלוגיסטי, אספקת חומרי הגלם ותרומת התעשייה למאמץ המלחמתי של גרמניה. רתנאו התמנה רשמית לתפקיד האחראי לאספקת חומרי גלם לתעשיית המלחמה במשרד המלחמה הגרמני.

במהלך המלחמה, התחזקו אצל רתנאו עמדותיו לטובת הצד הגרמני במלחמה והוא אף דרש צעדים חריפים נגד אויביה של גרמניה. למרות העמדה הזו, רתנאו התמנה לאחר סיום המלחמה לשר לענייני שיקום גרמניה ומסוף ינואר 1922 לשר החוץ של רפובליקת וויימר. עד ימינו, זה התפקיד הבכיר ביותר שמילא יהודי בממשלה גרמנית אי-פעם. חצי שנה לאחר מכן בלבד, כשהוא עשה את דרכו למשרדו, נרצח רתנאו על ידי פעילי ימין קיצוניים.

התיעוד הראשון לקשר בין רתנאו ובין הסופר האוסטרי סטפן צוייג המצוי באוספי הספרייה הלאומית הוא משנת 1907. רתנאו העריך מאוד ספרות ואמנות ואף שלח ידו בכתיבה. ידוע ששני האישים נפגשו מספר פעמים והחליפו דעות על אמנות ועל פוליטיקה.

לכן הרקע של המכתב המובא כאן, מיום 24 באוקטובר 1914, אינו מפתיע: הסופר הצרפתי רומן רולן, פציפיסט ופעיל נגד המלחמה ותומך במפעלי עזר לשבויי מלחמה, פנה אל צוייג מספר ימים קודם לכן עם הרעיון לכנס פורום של אנשי שם אירופיים מכל התחומים כדי לפעול ביחד נגד "שיגעון המלחמה". רולן ביקש מצוייג לגייס אנשים נוספים מקרב מכריו. צוייג פנה, בין היתר, לוולטר רתנאו, אך באוקטובר 1914 הלה כבר לא היה מעוניין בשמירת השלום, כפי שעולה מתשובתו של רתנאו אל צוייג. רתנאו נרתם באופן מלא לתפקידו החדש במשרד המלחמה הגרמני ולא רצה להתייחס למאמצים לעצור את המלחמה או לדון בפעולות המלחמה של הצבא הגרמני בבלגיה (הפצצת העיר ליוון) או בצרפת (הפצצת העיר ריינס), שהחרידו את העולם כבר בחודשים הראשוניים של המלחמה.

העמדות של צוייג ושל רתנאו ממחישות היטב אחדות מהאפשרויות שיהודים במעמדם הבולט יכלו לבחור ביניהן: צוייג מעולם לא התלהב ממלחמה ובוודאי לא מביטויי הלאומנות שהיו שכיחים מאוד כמעט בכל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה עצמו כאזרח העולם והאמין באמונה עזה ביכולתה של התרבות האירופית.

לעומת זאת, רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות. כמו אביו וכמו הסוחר והאספן ג'יימס זימון ואיש הספנות אלברט בלין (כולם יהודים), וולטר רתנאו היה מיודד עם הקיסר הגרמני ווילהלם השני. כמו האחרים גם רתנאו שימש כיועץ בלתי רשמי לקיסר. תפקיד זה, וכן תפקידיו הפוליטיים בשנים הראשונות של רפובליקת וויימר לא עזרו לו בסופו של הדבר. פה טמונה הטרגדיה שבדמותו של רתנאו ובדמויות אחרות מהתקופה, שכן בעיני אנשי הימין הקיצוני בגרמניה אנשים כרתנאו נותרו תמיד ראשית יהודים, וככאלה נחשבו לאויביו של העם הגרמני.

תרגום:

משרד המלחמה, ברלין. 24 באוקטובר 1914 לייפציגר שטראסה 5

מר צוייג הנכבד,
לצערי אינני יכול למלא את בקשתך. אני מסוגל להעביר רעיון רק במידה שאני יכול להזדהות איתו, ואין זהו המקרה בעניינו של רולן. לכן אני מבקש ממך להסיר ממני את עול קיום בקשתך החביבה.

יחד עם מכתבך קיבלתי מכתב מאת וואן אדן, שאליו השבתי כפי שתראה בצרופה. בה תראה את נימוקיי.

במלחמה זו מדברים וכותבים יותר מדי. יהיו הסיבות אשר יהיו: עתה על העמים לדבר ולפני שהם ישתקו, ליחיד אין מלה. לדעתי לא חשוב מה שכותבים ומדברים כעת על ליוון ,ריינס ועל דברים אחרים. החשבון יוגש כאשר המלחמה תיגמר וחשבון זה יהיה אובייקטיבי.

לא יכולתי לחיות אלמלא יצרתי לעצמי תפקיד המאפשר לי מערכה עצמאית – המערכה הנוגעת למשאבים. לעמוד מאחורי החזית ולתת נאומים, זהו עניינם של אנשי דת ושל פרופסורים, אינני מסוגל לנהוג כך.

פעילותו של רולן למען שבויים צבאיים ואזרחיים אינה נגועה בשיקולים הללו. היא מכובדת, אך איני יכול להירתם לה, כיוון שיומי מלא בעבודה עד אמצע הלילה.

אני מקווה לראותך בקרוב ומברך אותך

שלך

רתנאו