"אמיליה". כשסטנדאפיסט כותב סיפור עצוב

"תוכל להחזיק לי את התמונה שאראה?" "היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך." "היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון." השחקן אלי חביב מפרסם לראשונה סיפור, עונה לנו לכמה שאלות וגם נותן הופעה

Portrait of a Woman, Dave Heath, 1962

אלי, אתה סטנדאפיסט, והסיפור הראשון שאתה מפרסם הוא די עצוב. האם זו הרגשה שונה לפנות אל קהל עם חומר עצוב?

קצת, אבל לא בגלל שהחומר עצוב. אולי בגלל שהוא יותר חשוף או פשוט. אני לא חושב שצחוק מונע ממשהו להיות עצוב, הוא פשוט עוטף אותו, מקל על הקבלה שלו. במחזות שלי אני אוהב שהקהל צוחק, ולפעמים הם עדיין יוצאים עצובים. המחזות. אבל בעצם גם הקהל.

במה, לתחושתך, שונה כתיבת פרוזה מכתיבת מחזה או תסריט?

בפרוזה אפשר לטייל בתוך הראש של הדמויות לפני שהן עושות או אומרות משהו, בתיאטרון או בקולנוע זה רק של הקהל להחליט. יש גם משהו מאוד אינטימי בפרוזה, מישהו כותב ואז מישהו אחר יושב לדמיין את זה. זאת עבודה של שניים. אולי בגלל זה קוראים פחות.

לאיזה מופע שלך אתה מזמין את קוראות וקוראי "המוסך"?

ההצגה שכתבתי וביימתי, "מה שחשוב באמת", חוזרת אחרי הקיץ מפגרה, בתיאטרון האינקובטור. אני חושב שמבחינה מסוימת היא באותו עולם של הסיפור "אמיליה", שלמעשה נכתב לפניה. עד אז, בואו לסטנדאפ.

תודה. אז הנה קצת סטנדאפ שלך ואחר כך הסיפור:

 

https://www.youtube.com/watch?v=pHCaOXU88XQ&t=7s

 

אמיליה

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

סביבו הייתה ירושלים. אלוהים יודע מדוע בחר לגור דווקא שם, והסתמן שלא היו לו תכניות לגלות את מה שרק הוא ידע. אבן ירושלמית מחזירה בדידות, והן נמצאות בכל מקום. אתה מרחיק את הבדידות וזו חוזרת מהקירות כמו הד ועוטפת אותך בחוזקה רבה יותר, אתה דוחף אותה ממך בכוח, רק כדי לגלות שהיא חוזרת אליך מיד, אפלה ומאיימת הרבה יותר. להיות בודד בירושלים זה כמו להיתפס ברשת קורי עכביש. אל לך לנוע כלל. הישאר במקומך עם בדידותך ואל תתנגד. אולי היא תחלוף בלי שתשים לב. אולי לא.

הוא עמד בתחנת האוטובוס וחיכה. הכניס את אצבעותיו לפיו, נשך את הכפפה ושלף ממנה את ידו. אחר הוציא את הכפפה מפיו בידו החשופה והניח אותה בידו הכפפתית עדיין, בקול חבטת עור בעור קלה. עוד מחווה שאהב, אם כי הפעם גם הבין. וודאי יש דרכים אחרות להסיר כפפה, אך ללא ספק היו רומנטיות פחות מזו שבחר. הוא הוציא את ארנקו. האוטובוס הלא נכון הגיע והוא הביט בו מתרחק. לכל אוטובוס יש מספר באחוריו כדי שתדע מה הפסדת.

והוא ידע. בגיל שלושים ושבע הבדידות והפחד הם אחד. הבדידות מפחידה משום שאינה מראה כל כוונה ללכת ואילו הפחד עצמו רק גורם לך להתכנס יותר ויותר בתוך בדידותך. ועוד החליט לעטוף את כל זה בעיר בת שלושת אלפים שנה. עיר שראתה אימפריות קורסות, מלכים קמים ונופלים, צבאות ענק, עמים, נביאים, משוגעים בלי סוף, חיות המחמד שלהם, קבצנים, סוטים, נערות אמריקאיות עם מערכת הגברה פנימית, עובדים זרים, עבודות בכביש, בתי קפה שנפתחים ונסגרים, מערכת תחבורה ציבורית שנודדת עם עונות השנה, וכל זה נמשך ונמשך לנצח, עוד שנה חולפת ועוד שנה תחלוף, ואתה עם שלושים ושבע שנותיך, הכבדות עליך כל כך, לא מרשים אף אבן, אז מדוע שהבדידות הקטנה הזו שלך תחלוף? מדוע שלא תישאר כבר לכל הנצח שלך, שבינך לבין האבנים אתה לומד להכיר בו כקטן מאוד וחולפני?

הוא עמד בתחנה והביט. תחילה בשום דבר ומאוחר יותר בבחורה שחלפה על פניו, לובשת מעיל ארוך והדוק, משובץ בשחור ולבן, עם כפתורים גדולים בחזיתו שניכר שאינם משמשים לכלום. לו היה המעיל צהוב הייתה יכולה לעבוד בבילוש, חשב לעצמו. היא מצידה לא הקדישה מחשבה רבה למעיל שלבש, קוברת מבט קודר במדרכה עליה פסעה במהירות, מתקדמת לעבר הפינה שאחריה תיעלם לעד. הוא לא עצר אותה והיא לא עצרה, וכך חזרה להיות עוד אדם שלא פגש. היו אנשים שכן פגש. החיים הכירו לו אנשים. לאו דווקא את אלו שרצה להכיר, אבל מי שמניח למלצר לבחור בעבורו מהתפריט אל לו להתלונן. נשים לא נמנו בקביעות על שוכני התפריט הזה. הוא אמנם לא עשה דבר כדי לשנות את העניין, אבל הרהר בכך לעתים. אם לא היה עם אישה מעולם וודאי היה כל העניין קל יותר, אולם לחיים יש את הדרך שלהם לתת לך לטעום את מה שהם אינם מגישים לך. האחרונה שאספה אותו אל מיטתה עשתה זאת ספק מתוך חסד ספק בהרגשת עליונות, הרי השניים האלו מתערבבים לעתים כל כך קרובות. עשתה זאת כדי לתת לו טעימה מעצמה, מהמגע הזה שכולו אהבה וקבלה שבוודאי חסרות לו ביומיומו האפרורי. היא הביטה בעיניו כל העת בזמן ששכבו והוא נבוך. זה היה יום הולדתה והוא שיער שהיה מתנת יום ההולדת שלה לעצמה. כשהסתיים הכל הוא נשק לה, לחסד ולעליונות ליד דלתה והלך משם, יודע מעט יותר מה שבורים וריקים הם החיים שהוא חי. זה היה מזמן.

הוא החליט ללכת ברגל. מעט כדי להעניש את האוטובוס שלא הגיע כשרצה בכך, ובעיקר כדי לחסוך את דמי הנסיעה. מולו פסע אדם ומבטיהם הצטלבו. כשהיה צעיר יותר היה שומט מיד את מבטו למדרכה, היום הוא ממשיך להביט עד שמכריע את שותפו המזדמן לדו קרב. אולם האיש שמולו המשיך להביט בו והם חלפו זה על פני זה מביטים. צמרמורת חלפה בו והוא הידק מעט את מעילו וטפח קלות על זרועותיו, חושב לעצמו מה חושב לעצמו האיש שהרגע חלף על פניו. דקירה עמומה וטורדנית הופיעה בכל פעם שדרך על ימינו. כנראה אבן קטנה שנכנסה לנעל, הוא חשב והמשיך ללכת. האבן התעלמה מההתעלמות והמשיכה לדקור עמומות ולהטריד. הוא חיפש מקום להתיישב ולחלוץ את נעלו, אולם הספסלים שראה בדרך כבר החלו להיתפס ללילה על ידי בעליהם הלא חוקיים, לכן פנה לחצר של בית האמנים שהופיעה לצדו, כדי לשבת רגע על המדרגות. המקום נראה שונה מעט בלילה. רצפת העץ המנוקדת בדקלים מול מדרגות האבן, והתחריטים שעל המעקים, נראו כעת כמעין כלאיים מוזרים בין חזית טירה עתיקה לגן אירועים זול ונטול מלצרים. אור צהוב היה בחלונות. בית האמנים היה פתוח. תחילה הופתע ואז נזכר שבעצם אינו יודע את שעות הפתיחה של בית האמנים. למעשה היה שם רק פעם אחת, וזו הייתה הפעם שבה הופתע לגלות שיש מקום כזה. מבנה עתיק המשמש גלריה ללא דמי כניסה היה נראה לו מאוד לא שגרתי, וכמו אז גם עכשיו הוא עלה במדרגות האבן, עמד בכניסה לבניין והביט פנימה. בחלל שלשמאלו עמדה בחורה והחזיקה תמונה כנגד הקיר. כנראה האמנית. נראה שהיא תולה בעצמה את התערוכה שלה. השומר המבוגר הביט בו, הוא הנהן לו לשלום כמו היו מכרים וותיקים וזה האמין, ועוד לפני שהספיק להטריד את עצמו בשאלות מיותרות כמו למה, נכנס ועמד בכניסה לחלל שבו עמדה האמנית. התערוכה הייתה תלויה לגמרי מלבד התמונה שבידיה. רישומים עדינים של נוף עירוני פשוט וילדותי כמעט, ובמרכז פסל צנוע מעץ יבש ועליו בית קטן. תערוכה צובטת לב. הוא הוצף תחושת ילדות לא שלו. הרישומים היו כל כך עדינים עד שלא היה בטוח שהם אכן קיימים, אולי רק תעתוע של צל שיוצר את הבתים, את עמודי החשמל האלה. מבטיהם הצטלבו והוא שמט את מבטו לרישום אקראי במהירות.

"אתה מכאן?" היא שאלה, עניינית.

"כן."

"תוכל לעזור לי?"

"כן."

"תוכל להחזיק לי את התמונה, שאראה?"

"היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך."

"היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון."

הוא ניגש והחזיק במקומה. רישום של שתי ציפורים עומדות על חוטי חשמל, כל אחת על חוט משלה וביניהן הרווח. כשהיה קטן חשב שטוב שיש לציפורים רגליים קצרות, משום שאם יכלו לגשר על הרווח שבין החוטים היו סוגרות מעגל ומתחשמלות למוות. גם עכשיו חשב כך. גם על ציפורים וגם על בני אדם. ברקע היה ציור מטושטש של בית.

"תוכל להזיז מעט ימינה? לא שמאלה, ימינה."

הוא הזיז. הפנים שלה היו נעימות ומרוכזות לחלוטין. לא היה לו ספק שאין לה מושג איך הוא נראה ברגע זה, או בכלל בעצם, ולכן הרשה לעצמו להביט בה ככל שרצה. היא הייתה נאה בעיניו ולא צעירה לגמרי, אם כי לא יכול היה לומר עליה שהיא מבוגרת.

"זו הפעם הראשונה שאת מציגה כאן," קבע בניחוש מקווה.

"נכון."

"ואת – ?"

"אמיליה ברוש. זהו, אל תזוז." היא התקרבה אליו בצעד מהיר, לתפוס את הרגע הזה שראתה, גופה נצמד לגופו בשם האומנות והיא הצמידה שני ווים לקצות התמונה בזמן שאחז בה.

"אתה יכול לעזוב," היא אמרה, "אלא אם כן אתה ממש אוהב אותה."

"אני ממש אוהב אותה." אמר ועזב.

"היא למכירה."

"כן." אמר וחישב כמה תעלה התמונה פחות מחיר הנסיעה באוטובוס שכרגע חסך. הליכה ברגל היא לא עסק מכניס במיוחד.

"ואתה?" שאלה, נינוחה, תליית התערוכה מאחוריה.

"ואני?"

"אתה מה?"

"מה אני?"

"אמרת שאתה מכאן."

"כן, מהעיר."

"אה, אני חשבתי מכאן ממש."

"לא, מהעיר. וגם לא ממש, גדלתי במקום אחר."

"אז מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

"ראיתי אור ונכנסתי."

"אתה ממש אוהב אמנות." צחקה.

"כן, וגם אור."

ראשה נשמט מעט אחורה כשצחקה. הוא רצה לספר לה על הסרט שראה, על החלומות ועל הרקדנית. הוא הביט בה.

צחוק הפך חיוך. הצטלבו מבטים ונשמטו.

"את מכאן?" הוא אמר במהירות.

"מכאן ממש?"

"לא, מהעיר."

"לא."

"אז איך הגעת לכאן?"

"באוטובוס."

"לא, התכוונתי איך הגעת להציג כאן."

"נודדים עד שמוצאים, לא?"

"כן," אמר וחשב על כך שכבר מזמן הפסיק לנדוד. אולי בכל זאת היא צעירה מכפי שחשב. הוא הביט בקירות הלבנים הבוהקים ובתקרה. אחר כך הוציא את ידו מכיס המעיל, נשך את שתי אצבעות הכפפה ושלף אותה מעל ידו, אסף אותה בידו החשופה והניח אותה בשקט בידו השנייה. הוא הביט בה וגם היא הביטה בו. אי אפשר לומר שלא מצאה חן בעיניו. הוא הביט שוב ברישום היונים, כך החליט שיהיה מין הציפורים שברישום, ואז הסיט את שרוול מעילו בידו החשופה והביט בשעונו כדי להצדיק את המחווה המיותרת שביצע.

"כן," היא הסכימה, "מאוחר."

"כן," הוא ענה.

"ואני צריכה לנסוע באוטובוס האחרון אל מחוץ לעיר. לא הייתי רוצה להיתקע כאן ולישון ברחוב."

"את לא חייבת לישון ברחוב," הוא אמר ובלע רוק ומתח מול מבט שואל. היא חייכה. הוא לא אמר משהו נוסף והיא מיד לא ענתה. עוד כמה משפטים לא נאמרו.

"למרות שברחוב לפחות לא ישנים לבד."

שניהם חייכו ועמדו שוב מביטים. היא הרימה, נבוכה משהו, סליל חוט דיג מהרצפה ושיחקה בו רגע. הוא הרים פלס קטן.

היא אספה כמה סיכות וווים והכניסה לתוך תיק גב מרופט עם הדפס מהוה של פרחים לשעבר.

"אז," היא חייכה.

"כן."

עוד רגע הצטרף אל ההיסטוריה המפוארת של העיר.

"תודה על העזרה עם התמונה."

"בשמחה," אמר והתכוון לזה.

"להתראות," אמרה כבר מחוץ לחלל התצוגה השמאלי.

בדרך החוצה השומר המבוגר הנהן לו כמכר ותיק אבל הוא לא האמין. החל לרדת במדרגות האבן השחוקות, העתיקות, עצר והוציא מנעלו את האבן הטורדנית. עוד רגע עמד ונשם את אוויר הלילה הקר והירושלמי, אותו אוויר שנשמו סולימאן המפואר ושלום מהפלאפל, בעט בכוח במדרגת אבן, הידק את מעילו והמשיך ללכת.

 

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הסיפור הבלתי ייאמן של אולימפיאדת היהודים הראשונה של שנת 1932 בסרטונים, בתמונות ובכרזות הנדירות.

"הוד עזוזה, מכביה ראשונה! הואיל והיא נראית לי כבר, שנים עשר יום לפני זרחה אלינו מתוך שמי השרירים והעצמה, כדמות מלך עליון ושגיא. מלך אין לנו ואולי לא יהיה לנו מעולם. אולם מכביה יש לנו, והתנופה הגדולה אשר מתוכה היא יוצאת ועולה מכריחה אותנו לתת לה צביון ודמות של יצירה רבתי, גשם ורוח גם יחד".

את המילים הנרגשות האלו כתב אורי קיסרי ז"ל, איש תרבות ועיתונאי זוכה פרס סוקולוב, בעיתון "דאר היום" לקראת משחקי המכביה הראשונה בשנת 1932. קיסרי לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהמאורע ההיסטורי, ואף העלה מספר חששות: "התהיה זו דמות נפלאה של תכלת ולבן, של עצמה ושרירים, של נערים ונערות משורגים ושזופים המתרפקים באויר ובשמש? או תהיה זו תמונה של אי סדר, אבק, חם ולאות?"

 

סיפור המכביה, בדומה לסיפור הקמת ארץ ישראל, החל כחלום של איש שאפתן במיוחד. יוסף יקותיאלי, עסקן ספורט יהודי שנולד ברוסיה בשנת 1897, חלם על הקמת "אולימפיאדה ליהודים בלבד". יקותיאלי היה פעיל בתנועת "מכבי" לאורך כל ימי חייו, ובקונגרס של תנועת "מכבי" העולמית שנערך בצ'כיה ב1929, הציג בפני המשתתפים את רעיונו לקיים תחרויות ספורט ליהודים בלבד, על אדמות היישוב היהודי.

הקונגרס תמך ברעיון, ומיד החל יקותיאלי לעבוד במרץ על פרסום האירוע בקרב היהודים בתפוצות. לשם כך, יזם שני מסעות של רוכבי אופנועים לאירופה, בהם בישר על קיום המכביה, והצליח לעודד את הספורטאים היהודים להתארגן לקראתה. המסעות נחלו הצלחה אדירה, וחלומו של יקותיאלי קרם עור וגידים.

 

בגלויה ובה מודפס קולאז' של דימויים ממשחקי המכביה, ובמרכזם דיוקנו של יוסף יקותיאלי.
על הגלויה לא מצויין מקורה, אך יש לשער כי הופקה בארץ ישראל, בשנות השלושים של המאה העשרים.

 

בימים אלו, בחלוף 85 שנה, נוכל רק לנסות ולדמיין את רמת ההתרגשות והתרוממות הנפש של תושבי הישוב היהודי לקראת פתיחת משחקי המכביה הראשונה. עצם רעיון האירוע נראה דמיוני ותלוש – ספורטאים יהודים מכל העולם, יגיעו להתחרות ביישוב היהודי הצעיר עוד בטרם הוכרז כמדינה? אירועי ספורט בינלאומיים כבר היו קיימים באותה תקופה, אז איזו סיבה יש לספורטאים להטריח עצמם עד למזרח התיכון כאשר ביולי של אותה שנה תתקיים האולימפיאדה העשירית בקליפורניה?

 

כל החששות התבדו, המציאות עלתה על כל דמיון והמכביה הראשונה הוגדרה כאירוע מפואר ומוצלח. במשחקים השתתפו כ-390 ספורטאים מ-27 מדינות שונות, ביניהם כ-70 ספורטאים יהודים ממדינות ערב (כמו סוריה, לבנון ומצרים). לכבוד האירוע הגיעו כ-2100 יהודים חברי תנועת "מכבי" מכל העולם, ע"י 6 אניות שעגנו בנמל יפו כיום לפני פתיחת התחרויות: "בסה"כ נכנסו לארץ דרך יפו אתמול 2136 יהודים. הם באים לארץ, כפי שאומרים, לתערוכה הציונית ואיננו יודעים אם ישובו כלעומת שבאו, או שיקשה על מחלקת העליה לגרשם ולהוציאם מהארץ" (עיתון "דבר", 30.3.1932).

 

העיתונות ביישוב היהודי סיקרה כל יום מתוך חמשת ימי המכביה בהרחבה, כמו גם עיתונאים מכל רחבי העולם שהגיעו לדווח. על הסיקור העולמי נכתב: "הד המכביה בעולם: ידיעות מכל חלקי העולם מספרות על התעניינות רבה מאד במכביה ובתוצאות ההתחרויות בה. טלגרמות נישאות למכביר מכל ארץ, לשאול על מצבה של קבוצת אותה ארץ ונצחונותיה" (עיתון "דבר").

 

 

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורית ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תאר את טקס הפתיחה בצורה פחות נרגשת: "בין קהל האלפים שעמד באצטדיון, שרר מצב רוח שמח. החול נכנס לעיניים ולאזניים, האנשים הסתירו זה את זה, קשה היה לפעמים לראות את כל הנעשה על המגרש. הדחיפה גדולה. ולמרות הכל מצב רוח עליז ומשמח בין כולם".

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורות ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

 

עוד כרזות מהמכביה הראשונה מחכות לכם פה

 

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תיאר את טקס הפתיחה גם כן: "התהלוכה הגדולה של המכבים אל האצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה רחב למראה קיבוץ גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל".

 

ספורטאי במכביה הראשונה

 

 

השנים עברו, אירוע המכביה התפתח והפך להיות אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם, וכך גם הסיקור התקשורתי. את טקס הפתיחה של המשחקים משדרים כיום בשידור חי בערוצי טלוויזיה מסחריים, חלק מהמשלחות מביאות עיתונאים משלהן עבור הסיקור בארץ מוצאן, וניתן לומר בביטחון שאין כתב ספורט ברחבי העולם כולו שלא מכיר את המכביה. הוד עזוזה, המכביה ה20!

טקס פתיחת המכביה ה-20 יתקיים ביום חמישי בשעה 21:00

 

 

כתבות נוספות:

כרזות נדירות מהמכביות הראשונות

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

 

 




העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

במרץ 1949 אימץ עיתונאי 'הארץ' זהות בדויה וחי חודש ימים במחנה עולים. סדרת הכתבות שפרסם בעקבות חוויה זו הקימה עליו מבקרים מכל כיוון.

מחנה עולים בראש העין, 1950. צילום: אלדן דוד, לע"מ

בחודש מרץ 1949, פחות משנה מקום מדינת ישראל, יצא אריה גלבלום למשימה עיתונאית בזהות בדויה. בהסוואת הדמות המומצאת שהוכנה לו מבעוד מועד, התייצב עיתונאי 'הארץ' במחנה העולים ונכנס, מבלי לחכות בתור, אל הפקיד האמון על הקבלה. הוא קיבל את ציוד הקליטה הבסיסי בזמן שהותו: "שתי שמיכות-צמר אפורות, מצולקות כתמים צהובים", חתיכת בד גס בתור סדין "וחתיכת-סבון נוקשה, ובעל ריח רע".

את התרשמויותיו של גלבלום ממה שראה במחנה עולים זה (שאת שמו לא סיפק), שטח בפני קוראי סדרת המאמרים "חודש ימים הייתי עולה חדש". סדרה זו הקימה עליו מבקרים רבים, אך זכתה ללא ספק גם להנהוני הסכמה מצד קוראים אחרים.

 

דיוקנו של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום. שנת צילום והצלם לא ידועים

 

"האמת על החומר האנושי"

 

"חודש ימים הייתי עולה חדש", הכתבה הראשונה בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-13 באפריל 1949

 

כבר מצעדיו הראשונים במחנה יכולים היו הקוראים להתרשם מהיחס המזלזל שזכה לו "העולה החדש". כששאל את המחסנאי מי אחראי למצוא לו מיטה פנויה, נענה בגסות כי עליו למצוא מקום לעצמו היות ש"גם בלעדיך אנו מלאים מעל יכולת הקליטה". לאחר תום שעה של שוטטות לבדו, חזר גלבלום אל המחסנאי והתעקש כי עליו לסייע לו – שום משפחה לא מאפשרת לו לישון בקרבתה. בסופו של דבר, ורק בזכות התערבות חצרן המחנה, נמצאה לו מיטה פנויה בכניסה של אחד מאולמות השינה.

מתיאוריו הגרפיים של גלבלום נדמה שהלכלוך רדף אחריו לאורך המחנה: מאישה פולנייה "לבושה בגדים עטורי כתמי-שמן, שהיתה מאמצת אל שדיה תינוק מלוכלך ובכייני", שמע גולבלום ביידיש קלוקלת ("בלתי-מהוקצעת" לדבריו) כי "בגרמניה היה טוב יותר". בחדר האוכל נאלץ לאכול על שולחנות "מלוכלכים כבדיר חזירים" ולעמוד בתורים מבולגנים המתארכים יתר על המידה. כשכבר קיבל את מנת המזון שהוקצבה לו גילה שייאלץ לאכול בידיו "משום שהללו [כלי השולחן] היו נגנבים על-ידי העולים."

 

"האמת על החומר האנושי", הכתבה השישית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-21 באפריל 1949

 

את רגש החמלה שניסה גלבלום לעורר בקוראיו מול גורלו המר, כמעט שלא טרח להפגין כלפי העולות והעולים שמילאו את המחנה. מתוך תיאוריו ניכר כי הוא לא ראה את העולים בתור קבוצה אחידה אחת, ובשל כך דברי הביקורת והזלזול לא התחלקו שווה בשווה ביניהם. בכתבה החמישית בסדרה, שכותרתה "האמת על החומר האנושי", מסביר העיתונאי החוקר כי "זמן שהותי במחנות הביא למהפכה בכל המושגים הישנים שלי". בעוד שבתקופת היישוב, "האשכנזי ברובו",היה נהוג לראות בכל המזרחים ("פראנק" בשפתו של גלבלום) – "גזע נחות דרגה", "כל המושגים הללו גם יחד הם מעתה ואילך ללא כל יסוד!". גלבלום מבדיל בין שלוש קבוצות עולים – כל קבוצה ורמתה היא.

 

"זהירות: מגפות!", הכתבה הרביעית בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-18 באפריל 1949

 

"הגוש הראשון הספרדי באלקאני, הוא העלית; הגוש השני – האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי – הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!". הגוש הבלקני הורכב בעיקר מיהדות יוגולסביה – יהודים חמים, נקיים ועובדים קשים. הגוש האשכנזי כלל את שורדי השואה שאיבדו בשנות האימה "את שווי המשקל המוסרי ואת סולם הערכים הנורמאלי" . לטענת גלבלום, שתי הקבוצות יוכלו להשתלב במהרה במדינת ישראל הצעירה ולתרום לפיתוחה. לעולים מצפון אפריקה, לעומת זאת, הועיד העיתונאי תפקיד אחר – הגורם הזר והעוין המחבל בניסיונות הקמת המדינה.

לאחר ששיבח את עולי תימן בכתבה ששמה "עלית תימן ובעית אפריקה", פנה גלבלום להטיח האשמות קשות בעולים מצפון אפריקה. "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוה בארץ". עבורו היו כל העולים מצפון אפריקה מקשה אחת, "לפנינו עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, ועוד יותר חמור חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני" (התפרסם בתאריך ה-22 באפריל 1949).

 

"עלית תימן ובעית אפריקה", הכתבה השביעית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-22 באפריל 1949

 

מבעד להכללותיו של גלבלום מצליחה האמת המרה על אפליית העולים לבצבץ החוצה. ביומו הראשון במקום, בזמן שצעד "סתם-כך במחנה" קלטו אוזניו שיחה בשער ביתן בית התרבות במחנה. בפתח ביתן זה עמד "גבר מעדות המזרח, כנראה מטריפולי" ושוחח עם המורה לעברית שבמחנה. העולה הציג את עצמו בתור מורה לעברית המחפש עבודה בתחומו. "אתה חבר מפלגה?" שאל אותו המורה הישראלי. הוא השיב בשלילה. המורה הישראלי המשיך לחוקרו, "אתה יודע מה זה מפלגות?". גם על כך השיב העולה לשלילה. המורה הישראלי הסביר לעולה הנואש שעליו להירשם במפלגה כדי להשיג עבודה, ואין זה משנה אם הוא תומך בה או לא. גם כשענה שהוא בסך הכל רוצה לעבוד, וכמה שיותר מהר, לא זכה לתשובה. הייתה זו רק דוגמה קטנה להתעמרות בעולים ולניסיון להשיג מהם נאמנות וצייתנות.

 

לתופעה נוספת, קשה לא פחות, מתייחס גלבלום בזלזול: "אגב", הוא מספר כלאחר יד, "איש מעולים אלה [הכוונה לעולי צפון אפריקה] לא ישמח להודות, שהוא אפריקאי. – "זא סווי פראנסא!" – כולם צרפתים, כולם מפאריס וכמעט כולם היו קאפטיאנים במאקי". מה שאנו מבינים כיום כניסיון של העולים להחביא את מוצאם בגלל האפליה והלגלוג שהייתה מנת חלקם בארץ, מציג גלבלום כניסיון פתאטי, מצדם, להסתפח לתרבות נעלה יותר.

 

"האם אפשר להתבטא כך בעיתון ישראלי?"

 

המילים הקשות של גלבלום זכו לתהודה רבה במדינה הצעירה, שמרבית אזרחיה הוותיקים שאבו את המידע על העליות השונות בעיקר מהתקשורת. מסקנות דומות לשלו, הכתובות בדרך מתונה יותר, גזרו גם עיתונאים אחרים. אך היו קולות אחרים, שיצאו חוצץ נגד סדרת הכתבות של גלבלום.

מכתבים זועמים למערכת הארץ, כתבות מאשימות בעיתונים אחרים ואפילו אספת מחאה של ארגון עולי צפון אפריקה בחיפה: רבים וטובים קמו למחות נגד הכללותיו המעליבות, והשגויות ברובן, של גלבלום.

את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ. כמי שהכיר היטב את העולים מארצות צפון אפריקה במסגרת תפקידו, הביע פרידמן את הזעזוע העמוק שחש למקרא סדרת כתבותיו של גלבלום. באירוניה נוקבת סיפר פרידמן כי "וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות. האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"

 

מחנה עולים בעין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

פרידמן שאל את עצמו ואת הקוראים, "מה יודע מר ג. על מאויים משיחיים? האם ראה נשים וילדים מנאות מדבר שמימיהם לא ראו ים, מתפרצים וקופצים ללב ים בסכנת נפשות כדי להגיע לסירה? האם ראה מאות אלפים שחיו חודשים ומהם אף שנים בתנאים לא אנושיים כדי להגיע לעלייה? (…) מה ידע ומה יבין כמיהת דורות לגאולה, מה יבין באהבת ציון העמוקה, התהומית, הבוערת בלב יהדות זו?". אך, התגובה הסוערת ביותר, וככל הנראה גם המוגזמת מכולן, סיפק ק. שבתאי ב-3 במרץ 1950 מעל דפי עיתון "דבר". הוא האשים את גלבלום בלא פחות מהחדרתה של "תורת הגזע במדינת ישראל".

 

במחנה מעבר לעולים בדרום צרפת מהמגרב. תמונה משנות החמישים, מתוך אוספי ביתמונה

 

מאמרי הביקורת המתרבים נגדו הביאו את אריה גלבלום לפרסם ב-20 במאי 1949 כתבת סיכום אחרונה תחת השם "דברי תשובה לבקורת". בכתבה ארוכה זו טען כי הניסיון להשתיקו לא צלח, וציין כי "העובדה שאיש לא הכחיש, איש לא היה יכול להכחיש, את העובדות שהבאתי לידיעת הציבור". כפי שראינו, גם בטענה זו לא דייק העיתונאי החוקר.

כתבות נוספות:

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

 

 




לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

מכתב שנמצא בארכיון חושף צד נוסף באישיותה של המשוררת הנפלאה - צד מחנך וחומל שנלחם למען תלמידים שמעדו.

לאה גולדברג באחד משיעוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

כמו בכל קיץ, גם בקיץ 1952 נבחנו תלמידי בתי הספר התיכון בבחינות הבגרות, וכמו בכל קיץ, גם אז נעשו ניסיונות לגניבת טפסי הבחינות מצד מיטב הנוער בישראל. העיתונות, כמובן, דיווחה בדרמטיות על המקרה:

"3 הצעירים, בני 18 מת"א חדרו אור ליום אתמול בשעה 11 בלילה למשרדי החינוך והתרבות בשדרות רוטשילד 30 בתל אביב", דיווח עיתון 'חרות'. "לאחר שהצליחו לפתוח את מגרת השולחנות ולחטט בהן, הופתעו לפתע ע"י מפקח משרד החינוך מר יהודה שרטון, שבמקרה שהה בחדר השני והכין את החומר לבחינות האנגלית".

 

(חרות, 01 ביולי, 1952. לחצו לכתבה המלאה)

 

"הוא אך נכנס למשרד ושמע רישרוש בחדר", סיפר גם כתב 'על המשמר', "הדליק את האור ובאותו רגע זנקו שלושה צעירים, השכיבוהו במכת פנס יד על מצחו".

 

 

(על המשמר, 01 ביולי, 1952. לחצו לכתבה המלאה)

 

 

ניסיון הבריחה של שלושת הצעירים לא צלח, ובסופו של דבר הם נעצרו על ידי המשטרה.

בארכיון שלמה שפאן אשר מקוטלג בימים אלה, נמצא מכתב מאת לאה גולדברג אל המחנך, המשורר והמתרגם – ובאותה העת גם מפקח מטעם משרד החינוך – מר שלמה שפאן. במכתב גולדברג מבקשת משפאן להשפיע על סיום חקירתם של שלושת הצעירים שניסו לגנוב את בחינות הבגרות בקיץ 1952 כדי להביא את הפרשה לכדי סיום ולאפשר להם להמשיך בחייהם:

"אין כמעט כיתה שמינית שדברים כאלה אינם נעשים בה ואין כמעט נער שיסרב להיות שליח-ציבור למחלקה שלו ולחבריו בענין כזה, אם מחשש להיות מוג לב בעיניהם, אם בחשבו שיהיה זה בלתי חברי אם יסתלק ממעשה שכזה, ברור גם לי, גם להורי הילדים ומוריהם גם לילדים עצמם שצריכים הם לבוא על עונשם בשל כך. אבל הם חוששים שמא כל עתידם יהרס בגלל זה, שמא לא יוכלו על שום כך עוד להמשיך ללמוד ופן יגרום הענין להיותם מודחים מחברה של נערים ונערות ישרים ונורמאליים… וראוי ראוי מאד היה להרגיע את ההורים, ולגמור חיש מהר את חקירת הילדים, כדי שידעו שמותר להם לשוב לחיות כבני אדם. לפי מצבם עכשיו ברור כי הם עצמם רוצים באיזה עונש וכי כבר באו על עונשם והם אומללים ומלאי חרטה".

גולדברג גם נתנה עדות אופי לאחד הנערים:

"במקרה מכירה אני את אחד הנערים, את אברהם קמחי. הוא שכני ואני ראיתיו שנים ושנים במשחקיו עם חבריו ובשקידתו על לימודיו… נער מוכשר מאד וישר מאד ורחוק ביותר מכל נטיה הרסנית".

 

(המכתב המלא)

 

 

 

כתבות נוספות:

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה על לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

לאה גולדברג מתרגזת: "לא ידעתי שאני אדון וממין זכר"