איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

ספריה ושיריה של לאה גולדברג מלווים אותנו כבר עשרות שנים, אבל כמה אתם באמת מכירים את יצירתה? הספרייה הלאומית גאה להציג: חידון מיוחד על ספרי ושירי הילדים של היוצרת האהובה

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

חושבים שאתם יודעים הכל על יצירתה של לאה גולדברג? נראה אתכם!




המסורת הרבנית המפוארת שממנה הגיע יאיר לפיד

ביום רביעי, ה-22 במרץ 2017, ביקרו בספרייה הלאומית יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ ושר האוצר לשעבר יאיר לפיד, יחד עם אמו הסופרת שולמית לפיד. בין הפריטים שהוצגו בפניהם הייתה דרשה שכתב הרב שלמה זלמן קליין, סבא-רבא של יאיר לפיד. כיצד הגיעה הדרשה, יחד עם פריטים רבים מאוסף משפחת קליין, אל הספרייה הלאומית?

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית

״קיומה של מדינת ישראל מבוסס על הזהות היהודית שנצרבה בכתבים האלה, מקפקא ועד עגנון, מהסבא רבא שלי שיושב וכותב בלילה דרשה לבית הכנסת בטרנסילבניה לאור העששית, עד אמא שלי שכותבת ספרים בתל אביב".

(יאיר לפיד במהלך ביקורו בספרייה הלאומית)

שולמית ויאיר לפיד בביקור בספרייה הלאומית. צילום: עידית צוק-הורוביץ

גלגולה של דרשה עברית

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ביקר העיתונאי, סופר ואיש "תנועת המזרחי" דוד גלעדי בעיירת מולדתו, סילאדי-טשעה אשר בטרנסילבניה שברומניה. גלעדי, סבו של יאיר לפיד ואביה של שולמית, גילה במהלך שהותו בעיירה שאחד מתושביה מחזיק בביתו כתבים של אביו, הרב שלמה זלמן קליין, שהיה לפני השואה רבה של העיירה. כששמע שגלעדי מעוניין בכתבים, החזירם ללא תמורה.

הרב שלמה זלמן קליין, אביו של דוד גלעדי. התמונה לקוחה מתוך ספר שליקט גלעד – הספר המוקדש לחידושי אגדה, הלכה ודרשות שהשאיר אחריו אביו, "לקוטי שלמה ספר האסיף"

מצבור הכתבים הנשכח הכיל דרשות, פירושים והתכתבויות תורניות, ואפילו ביוגרפיה שחיבר הרב שמואל (שמעלקע) קליין, סבא-רבא של גלעדי ומחבר הספר "צרור החיים". בנוסף, הכיל האוסף גם מסמכים אישיים של בני המשפחה, בעיקר מתוך מהעיזבון של דודו של גלעדי, הרב אליהו קליין – בין המסמכים נמצאו כתבי הסמכה לרבנות ו"תנאים" של אירוסין.

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

המיוחד בדרשה שהוצגה בפני שולמית ויאיר לפיד היה המסר שביקש להעביר הרב קליין, מסר בעל משמעות חברתית ומוסרית רחבה. הדרשה מתייחסת לאחת מפרשיות השבוע האחרונות, "פרשת כי תישא", והוא כתב על נייר צר וארוך בראשו.

הרב שלמה זלמן קליין כתב את הדברים הבאים בעקבות הפסוקים הבאים (שמות כח: ט-כא): "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל … ועשית חושן משפט … ומלאת בו מלאת אבן… והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמתם … איש על שמו תהינה, לשני עשר שבט".

הרב קליין שאל "למה היו צריכין לכתוב השמות ביחד על כתפות האפוד באבני השוהם. ועל חושן המשפט היו כל השמות חרותים לבדנה, כל אחד ואחד על אבן מיוחד!?". כלומר, מדוע הייתה כפילות – שמות שבטי ישראל נכתבו גם על כתפות האפוד של הכהן הגדול וגם על כל אחת מאבני החושן!

מימין לשמאל: מנכ"ל הספרייה הלאומית מר אורן וינברג, ח"כ יאיר לפיד ויושב ראש דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: עידית צוק-הורוביץ

כדי להשיב על הדבר, השתמש הרב קליין במאמר הלל ממסכת אבות (א:יד): "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". וכך הוא טוען: מצד אחד: "שהאדם בל יסמוך את עצמו בשום דבר שבעולם על חבירו ועל הכלל, אלא יעשה הוא בעצמו מה שמוטל עליו, הן בדברים הנוגעים אל ה', והן בדברים אשר נוגעים לבני אדם, לטובת הציבור ולטובת עניים". כלומר, מצד אחד אדם צריך להסתמך על עצמו ולראות כיצד הוא פותר את בעיותיו לבדו. מצד שני, "אכן גם את זה לא יאמר האדם, אני אעשה את שלי, ומה לי הכל, אין אני צריך לסיועם, כי מי יודע מה יולד יום, אם עתה לא יצטרך להכלל, אולי לאחר זמן והיה צריך לו?".

כלומר, לא יאמר האדם שהוא לעולם יסתדר לבד, וצריך הוא לדעת שלעתים הוא צריך להסתמך על החברה הסובבת. ומכאן תשובה לשאלה: "שמשום זה נחרתו כל השמות ביחד על אבני השוהם, כלומר שכל אחד ואחד ערבים זה בעבור זה, ועל החושן נחרתו השמות לבדם, רוצה לומר כזה, שבל יסמוך האדם על הערבות, אלא יהיה לאיש לו לעצמו".

ביוגרפיה של הרב שמואל (שמעלקא) קליין, סבו של הרב שלמה זלמן קליין. דוד גלעדי היה זה שהוציאו לאור. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

מתוך הכרה בחשיבות ההיסטורית והלאומית (ולא רק המשפחתית-פרטית) של האוסף, תרמה בתו של דוד גלעדי, הסופרת שולמית לפיד, את האוסף יקר המציאות הזה אל הספרייה הלאומית לפני מספר שנים.

יאיר לפיד בוחן את מחברת העברית של פרנץ קפקא. צילום: עידית צוק-הורוביץ
יאיר ושולמית לפיד בוחנים את 'כתר דמשק' יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג וראש אגף אוספים ד"ר אביעד סטולמן. צילום: עידית צוק-הורוביץ

"בבקשה, הדפס הסיפור שלי, גם אם לא מצא חן בעינייך"

הסופר יוסף לואידור בפנייה מרגשת לעורך יוסף חיים ברנר

יוסף לואידור ליוסף חיים ברנר (גנזים)

לכבוד שבוע הספר העברי, אביא השבוע מכתבים של סופרים לעורכיהם, ואתחיל באחד הצנועים, הביישנים והנוגעים ללב ביניהם. יוסף לואידור (1921-1893) היה סופר וחלוץ וספק אם שמו היו נודע ברבים אלמלא צירוף המקרים הטרגי – הוא נרצח בפרעות ביפו יחד עם יוסף חיים ברנר, צבי ש"ץ וחברים נוספים ב-2 במאי 1921. שלא כמו שאר חבריו הנרצחים, גופתו לא נמצאה. והנה ב"גנזים" של אגודת הסופרים מצוי מכתב שלו אל ברנר שבו הוא מבקש לפרסם בעיתון "האחדות" כתב יד שלו, והוא מוסיף בקשה מיוחדת "מבקש להדפיסו גם אם לא ימצא, מאיזה צד, כל כך חן בעיניך".

 

תמונת הסופר יוסף לואידור. צילום: לא ידוע

כתבות נוספות:

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"הייתי עולה לספרייה הלאומית"

יחזקאל רחמים מספר בטור אישי על התפתחותו ככותב במסגרת פרויקט "פרדס" של הספרייה הלאומית. רחמים היה אחד מארבעה סופרים צעירים ומבטיחים שהשתתפו בימי לימוד והעשרה בספרייה, וזכו במלגת יצירה חודשית שסייעה להשלים יצירה ספרותית חדשה.

יחזקאל רחמים

בכל שבוע הייתי עולה, שנה שלמה, מיפו לירושלים למשך יומיים המוקדשים ליצירה, הן מצד הספיגה והן מצד התנובה. הייתי עולה מהחיים הגועשים והמושכים שבחוץ אל סוגריים מוגנים של שקט ושל אפשרות במקדש הרוח המיוחד הזה, הספרייה הלאומית. בסוף השנה ירדתי מההר מזוקק ועשיר יותר, עם ספר חדש באמתחתי.

מלגת "פרדס" עבורי היא יותר מאשר סמן של הכרה, שורה מעונבת בקורות החיים או אפילו המְחאה חודשית על סך כך-וכך מעות חמצן. מעבר לאפשרות החומרית להתפנות להמשך יצירה, המסגרת האינטימית של התכנית הזו היא מתנה יקרת ערך לאדם כותב: ארבעה סופרים צעירים (או "צעירים", זמן ספרות שונה הרי מהזמן הרגיל), יוצרים מוכחים במידת-מה אך עדיין בתחילת דרכם, ספר פרוזה אחד בתרמיל בסך הכול, מניפת אפשרויות פתוחה ותכניות למכביר; וכל הארבעה – פשט, רמז, דרש וסוד – עושים פרק יצירה זה לצד זה במקצוע הבודד בעולם. אמנם כל יוצר הוא עולם בפני עצמו, אבל ביחד גילינו שהספר השני איננו משוכה רגילה, ושלעיתים ההבדל בין 1 ל-2 שונה איכותית מההבדל שבין 0 ל-1. כבר נכנסנו למשחק, אבל בדרך איבדנו את חוסר המודעות, אז המשחק השתנה לנו. מה עושים מכאן? אפשר שבעזרת התכנית הצלחנו לדלג מעל ל"מלכודת הספר השני" הישר אל הקאמבק הידוע של הספר השלישי.

כבר באוטובוס, עוד לפני ההעפלה לירושלים והפנייה לתחנה המרכזית, הרגשתי בכל יום רביעי את הצלילוּת המבורכת, את הנגיעה הזו בזמן האחר. מעט אחר-כך, סדנת הקריאה של יורם מלצר – שהביא יריעות ספרות ממוזמביק ועד סין העתיקה, דרך אנדרי פלטונוב, ראובן מירן וחוליו קורטאסר – חטפה לי את הראש ואת הלב ושלחה אותם לעננים. סדנת הכתיבה ומחשבת-הכתיבה עם גַיִל הראבן, "בחומר ובלבנים", חיברה אותי עוד יותר אל קרקע המקצוע (המקצוע!), ואף עזרה לי לייצב את האמונה שהתקשיתי לגבש במשך שנים – אולי כבן של פועל בניין – שקריאה, הרהור וכתיבה-מחיקה-כתיבה אכן מהווים עבודה לכל דבר, ולא פעם עבודה קשה ומאתגרת יותר מיציקת תקרות בטון. העובדה שההתעמקות בחומרים נעשתה בחברותא מצומצמת של אנשים כותבים, שגם האינטימיות הפואטית ביניהם הלכה והעמיקה עם חלוף הזמן, הותירה ללא ספק את עקבותיה המבורכים גם בספריהם הבאים של אליס ביאלסקי, דן זמל ומתן יאיר, חבריי לתכנית.

עבורי סיפקה התכנית את הצירוף של שני ההקשרים הנחוצים לי ליצירה: ההתפזרות החוקרת (אפילו המתבשמת) וההתכנסות היוצרת; קרקע פורייה לנבוט מתוכה, ושקט בעין סערת החיים לצמוח ולהצמיח בתוכו. בחודשים הראשונים כתבתי סיפורים אחדים, עד שבאה השירה, משכה באף ודרשה שאתמקד בגילוף הספר שמבקש במשך זמן רב מדי ללבוש שֹלמת נייר ודיו. ומסביב לתכניתנו הקטנה – הספרייה הלאומית. לא צירוף המילים שאמור לעורר רוב-רושם, אלא המקום עצמו, הספרים, החומרים, וכמובן – האנשים. מִגוון החללים אִפשר לי להתאים את המרחב שבו שהיתי לעשייה שעל הפרק: האולם הנעים של אוסף גרשם שלום הזמין אותי לקרוא בו. אולם אדלשטיין סיפק פינה נסתרת להתכנסות לבדית לכתיבה. אחרי תקופה שבה נדדתי עם ספר וחצי בתרמיל, יכולתי לשבת מול ערמה מגרה של יצירה עברית – מרחל ואברהם חלפי, דרך ארז ביטון ודליה רביקוביץ ועד ענת לוין ותהילה חכימי – ובאופן משונה, דווקא בהקשר הזה לחבר (ולמעשה, פשוט למצוא לפתע תחת ידי) שיר ארס-פואטי כופר משהו כמו "מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?" שפותח כעת את אחד ממחזורי הספר החדש.

 

"עכשיו הנסיעה", ספר שיריו החדש של יחזקאל רחמים

מבחר מאוצרות הרוח של הספרייה נחשפו בפנינו הארבעה. בעניין רב חקרתי את טבלאות ארגון המידע של ס. יזהר מהימים של כתיבת "ימי צקלג". באין רואה ליטפתי שולי דפים מנוקדים ענוגות בכתב ידה של לאה גולדברג (שמא תדבק באצבעותיי ולו מעט מן החריצות היצירתית) ובעירוב רגשות רבים (אחרי קריאת הביוגרפיה "חיי עגנון") החזקתי בידי את מדליית פרס הנובל שקיבל ש"י עגנון מידי גוסטב מלך שוודיה. לילה אחד, אחרי אירוע עשיר ומעורר השראה שהוקדש לדמותו וליצירתו של נתן אלתרמן, התהלכתי לבדי מסביב לבניין הספרייה (לנתי באותו לילה בבית בלגיה הסמוך). כל בני האדם, למעט שומרי הלילה, כבר עזבו את המקום. גם זוג הדורבנים שגר בסמיכות לספרייה הופיע מתוך הצמחייה, רחרח-רחרח ונעלם בשיחים. בצלילות שנגעה בי אותה שעה נדמה לי שהמקום כולו רוטט בתערובת תדרים עמוקים ורחוקים. תהיתי שמא הכמות העצומה של אנרגיה אנושית ויצירתית שמשוקעת במקום באינספור אופנים, רוחשת לא רק בְּיצירות העבר עצמן, אלא גם עוברת דרך האנשים, ואולי אפילו מתערבת ביצירה החיה שנוצרת במקום.

למחרת בבוקר התכנסתי שוב לעבודה על הספר באחת מהפינות שלי בספרייה. וכך, שבוע אחרי שבוע, עליתי לירושלים ולספרייה לספוג עוד ולעבוד עוד, עד שחלפה לה שנת "פרדס" הטובה שלי. ספר השירים "עכשיו הנסיעה" יצא לו זה מכבר אל הדרכים (ובאופן משונה, דווקא בהוצאת "פרדס"). את מה שספגתי בשנה הזאת, מה שחוויתי ומה שלמדתי, את הידידויות והחברויות אני נושא עמי בתודה אל אופק מרחקיי.

יחזקאל רחמים הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת 2012 (תשע"ג) ובוגר תכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. מחבר קובץ הסיפורים "פיגומים" וספרי ילדים. שימש עורכה הראשי של "אגם" הוצאה לאור. נמנה עם הזוכים בתחרות "שירה על הדרך" וב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון הארץ.